• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

עוני שמור לבעליו לעוני שמור לבעליו לטובתו

המשק הלאומי בכלל, והבית האישי בפרט, נתונים בסבך מורכב של בעיות כלכליות בדרגות שונות. בשורות הבאות נציע דרך להתמודדות תורנית-אמונית עם המצב הקשה והמאתגר הזה
והנה נשליך כעת מעשה החכם ונתחיל לספר במעשה התם. התם למד מלאכת רצענות, ומחמת שהיה תם למד הרבה עד שקיבל, ולא היה בקי בהאומנות בשלמות. ונשא אשה, והיה מתפרנס מן המלאכה.
ומחמת שהיה תם, ולא היה בקי בהמלאכה כל-כך, על כן היה פרנסתו בדוחק גדול ובצמצום ולא היה לו פנאי אפילו לאכול, כי היה צריך תמיד לעסוק במלאכה, מחמת שלא היה יכול האומנות בשלמות.
רק בשעת המלאכה, בשעה שהיה נוקב במרצע והיה מכניס ומוציא החוט העב של התפירה כדרך הרצענים, היה נושך חתיכת לחם ואוכל.
ומנהגו היה שהיה תמיד בשמחה גדולה מאוד, והיה רק מלא שמחה תמיד. והיו לו כל המאכלים וכל המשקאות וכל המלבושים.
והיה אומר לאשתו: אשתי, תן לי לאכול! והייתה נותנת לו חתיכת לחם, ואכל. אחר-כך היה אומר: תן לי הרוטב עם קטנית! והייתה חותכת לו עוד חתיכת לחם ואכל. והיה משבח ואומר: כמה יפה וטוב מאוד הרוטב הזה! וכן היה מצווה ליתן לו הבשר ושאר מאכלים טובים כיוצא בזה, ובעד כל מאכל ומאכל היתה נותנת לו חתיכת לחם.
והוא היה מתענג מאוד מזה, ושיבח מאוד את אותו המאכל, כמה הוא מתוקן וטוב, כאילו היה אוכל אותו המאכל ממש. ובאמת היה מרגיש באכילת הלחם טעם כל מאכל ומאכל שהיה רוצה, מחמת תמימותו ושמחתו הגדולה...
והיה רק מלא שמחה וחדווה תמיד, ואצל העולם היה ללעג.
 
מעשה מחכם ותם, רבי נחמן מברסלב
כפירה בקדושה

יש מאמר מחודד של רבי פנחס מקוריץ, תלמיד חבר של הבעש"ט, שעוסק בענייני אמונה בכלל, אבל אפשר ללמוד ממנו שתי דרכים של התייחסות לכל נושא. אומר רבי פנחס: מתורתו של הבעש"ט הקדוש למדנו שכל דבר שאנחנו מוצאים בטומאה, יש כנגדו גם בקדושה.
בדרך כלל דורשים את הפסוק "זה לעומת זה עשה האלוקים" בכיוון השני, שכל דבר שנמצא בקדושה יש כנגדו גם בטומאה, אבל הבעש"ט דרש גם להפך: אם אנחנו מוצאים כוחות גדולים בעולם החומר, ואפילו במקום של טומאה, אותם כוחות מוכרחים להתגלות גם במקומות של קדושה.
על-פי זה, שואל רבי פנחס שאלה מעניינת: אני יודע היכן מצאנו גאווה, כעס ותאווה בקדושה, אבל היכן מצאנו כפירה בקדושה? לכאורה זה לא שייך, הכפירה היא הפך הקדושה!
אלא מתרץ רבי פנחס שבאמת יש כפירה גם בקדושה. היכן? בתפילה ובצדקה. בא עני, דופק על הדלת ומבקש נדבה. אם אתה מאמין באמת בה', אין לך צל של ספק שהעוני הוא לטובתו העליונה והנצחית של העני, ואדרבה - הטובה הזו גדולה לאין ערוך מאשר טובתו של עשיר. הרי העושר הוא טוב רק בעולם-הזה, ואילו העוני גומל טובה פנימית עם הנשמה וממילא שייך למציאות של העולם-הבא. ובכן, אז אתה משוכנע לחלוטין שאכן טוב לעני להיות עני, ובכל זאת אתה מתמלא רוח 'כפירה', מתגבר על היצר הטוב, מוציא את הארנק ונותן לו כסף. כך מצינו כפירה בקדושה.
עוד דוגמה. אתה רואה יהודי חולה, או יותר 'טוב' - אתה בעצמך חולה. אתה מאמין בלב שלם ש"שכינה למעלה מראשותיו של חולה", ושכל המחלה הזו היא רק לטובתך: "כאשר יְיַסֵר איש את בנו ה' אלוקיך מְיַסְרֶךָּ". ובכל זאת אתה מתגבר על האמונה שלך, 'כופר' בה' ומתפלל שתבריא.
בעצם, כל מה שהאדם פועל ועושה בעולם זה 'כפירה'. 'כפירה' בכך שהקב"ה הוא זה שפועל ועושה הכל. נצטווינו כביכול 'לכפור'! 'לכפור' בזה שהקב"ה "מלוא כל הארץ כבודו", ולנו לא נשאר מקום לפעול בו. עם כל תוקף האמונה שבאמת אין עוד מלבדו, והכל כאשר לכל מתנהל על פיו בלא שום שיור, אנחנו בכל זאת מאמינים שיש לנו בחירה חופשית ושהקב"ה רוצה שהעני הזה דווקא כן יתפרנס - אבל הוא עשה אותי שותף. "יותר משבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית". הוא נבחר להיות עני, כדי שאני אוכל להיות שותף בפרנסתו. אם כן, הכפירה שבנתינת הצדקה היא היא עומק האמונה.
כשאנחנו פוגשים מצב כלכלי לא פשוט, מצב של עוני וחוסר, אנחנו צריכים לפעול בשני מישורים: מישור אחד הוא מישור ה'כפירה', 'לכפור' בכך שהקב"ה רוצה את המצב הזה. למרות שה' הביא אותו, זה רק כדי שאנחנו נתקן אותו. מהצד הזה, אם יש כיום מצב כלכלי שדורש יותר עזרה, גמילות חסדים ואיכפתיות, זה רק אומר שהמבחן יותר קשה. שצריך לעזור לאחר כשגם לי קיצצו במשכורת, כשגם אני נלחם על פת לחם. אבל היא הנותנת, זה מה שהקב"ה רוצה מאיתנו היום. שנגלה יותר כוחות של גמילות חסדים, יותר כוחות של איכפתיות. כל המישור הזה נקרא 'כפירה' - אמנם בקדושה, אך עדיין 'כפירה'... אבל אני לא רוצה לעסוק כעת בחלק הזה, אלא דווקא בחלק השני - האמונה הפשוטה.
כשאני נמצא במצב של עוני או של חולי, אני צריך להאמין שזה באמת לטובה. "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו", ובוודאי כשהמצב יותר קשה הרחמים של הקב"ה הם עוד יותר גדולים. דוד המלך אומר "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הִנֶךָּ".  זה נכון גם במדרגות הרוחניות, אבל גם במדרגות הגשמיות. כשאני עולה למעלה אתה איתי, וגם כשאני יורד לשאול תחתית אני מוצא אותך לצדי. ומבחינה מסוימת דווקא אז זה מתגבר, דווקא חולה - שכינה שורה למראשותיו, ודווקא עני זוכה לקירבה הגדולה ביותר לה' יתברך: "תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו" - אין תפילה גדולה מתפילת העני.
אני רוצה לדבר על הצד שצריך להיות 'פשוט' יותר, על האמונה שבקדושה, על המעלות הנפלאות שמזדמנות לפתחנו כשאנו נתונים בקושי כלכלי - בכלל ובפרט. נדמה שאין מי שהבעיה הזו אינה נוגעת לכיסו.
עולמות, נשמות, אלוקות

ברצוני לחלק את דברי לשלושה רבדים, גם זאת בעקבות מאמר של הבעש"ט. יש מכתב מפורסם שכתב הבעש"ט לגיסו, רבי גרשון קיטובער, שבו הוא מורה לו לכוון בכל מילה בתפילה כנגד שלושה רבדים שאותם הוא מכנה: 'עולמות', 'נשמות' ו'אלוקות'.
ניתן דוגמא קצרה כדי להבין את העניין, ואחר כך נחזור לנושא שלנו. נאמר שאנחנו עומדים כעת בברכת "ובנה ירושלים". אם כן, יש מישור אחד שבו אנחנו מתפללים על ירושלים הגלויה. אני חושב לעצמי איך יהיה כשתיבנה ירושלים, כשנתכונן לקראת העלייה לרגל. הרי כל בית ישראל יעלו לרגל, ומן הסתם גם הגויים ירצו לראות את המחזה הגדול הזה. צריך יהיה למקם את מגרשי החניה במבשרת ובבית-מאיר, אולי אפילו בלוד, ולהקים שם נקודות הסעה לירושלים. אי-אפשר יהיה להגיע יותר קרוב מזה.
אם מיליוני יהודים יעלו לרגל לפסח, איך יהיו כל הסידורים: איפה יאכלו וישתו, איפה ילינו, איפה יהיו מסלולי הריקודים בעלייה אל ההר, איפה יהיו מכלאות הצאן של הקרבנות. "ובנה ירושלים" זה עניין גדול!
כל אלו הם רק דיבורים על מה שיהיה מסביב. בשלב הבא, אני מנסה לחלום על בית המקדש בעצמו, קצת על פי דגמים וציורים שראיתי, על הכהן הגדול עם אורים ותומים, עם הציץ שכתוב עליו "קדש לה'".
עד כאן מדרגה אחת, שנקראת 'עולמות' - מה ישתנה בעולם. מה יהיה בנתב"ג כש"ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים".
מדרגה שנייה היא מה קורה לנשמות, מה תהיה המדרגה הרוחנית שלנו כאשר ה' ישפוך את רוחו על כל בשר ונביאים יתהלכו בינינו. רוח הקודש תתפשט ותלך, כל סודות התורה וטעמיה האלוקיים יתגלו לנו, מדרגת הנשמה שלנו תעבור מהפך ותהיה אחרת לגמרי. זוהי מדרגה אחרת לגמרי, שנוגעת למציאות הפנימית המשמעותית יותר ולא למציאות החיצונית.
למעלה מכל אלה היא המדרגה השלישית - אלוקות - שבה בניין ירושלים הוא "לאקמא לשכינתא מעפרא", להקים את השכינה מעפרהּ. כל מקום שגלו ישראל - שכינה עמהם. חז"ל אומרים: "ישיב" לא נאמר כי אם "ושב", "וקיבץ", כביכול הקב"ה בעצמו שב מן הגלות. כשהנשמות שלנו יוצאות מהגלות ועולות למדרגה עליונה זו מעלה נפלאה, אולם כשהשכינה בעצמה יוצאת מהגלות - זו מדרגה מופלאה עוד למעלה ממנה.
לסיכום, הבעש"ט מלמד אותנו שכאשר אנו מברכים "ובנה ירושלים" עלינו לכוון על שלוש המדרגות הללו:
א. התהליך הממשי שיתרחש בעולם.
ב. עומק הגילוי שיתחדש בנשמה.
ג. להקים את השכינה מעפרהּ.
מתיקות העוני וטירדת העושר

כעת ברצוני ללמוד כיצד מתמודדים עם נושא העוני לאור שלושת הרבדים האלה.
הפסוק אומר " יש רעה חולה ראיתי תחת השמש, עשר שמור לבעליו לרעתו". מכאן אנו למדים שהרעה והטובה אינה תלויה בהכרח בשאלה כמה ממון יש לאדם. ו"מידה טובה מרובה ממידת פורענות", כך שוודאי אם העושר יכול להיות לרעה, על אחת כמה וכמה שהעוני יכול להיות לטובה.
אומר קהלת "מתוקה שנת העובד, אם מעט ואם הרבה יאכל". לכאורה הפסוק מחדש שאפילו אם העובד אוכל מעט, יכולה שנתו להיות מתוקה. אולם אפשר להבין גם להפך: החידוש הוא שאפילו אם אתה אוכל הרבה, אתה יכול לישון טוב. זה קשה הרבה יותר, כפי שמתברר בהמשך הפסוק: "והשׂבע לעשיר איננו מניח לו לישון" - לעשיר קשה לישון בגלל שהוא שבע.
השינה האמורה כאן נמדדת לא רק במספר שעות השינה שאתה ישן בכל לילה, אלא בכוחות הגוף והנפש שהצלחת לקנות בחייך. העושר והשובע מקשים מאוד על השלווה הנפשית, העושר שמור לבעליו לרעתו.
אנו נתונים כיום במצב כלכלי לא פשוט, כלומר: יש לנו עכשיו הזדמנות היסטורית מיוחדת להיות בעלי שלווה פנימית.
מה פירוש להיות בעלי שלווה פנימית? נסביר. אני אדם עובד. עמלתי, יגעתי, קיבלתי את שכרי. כעת אני לוקח פרי ליד, ומתכונן לאכול אותו. חז"ל מלמדים אותנו דבר נפלא בקשר לדרך שיש לברך בה למי שנתן לנו את המזון. מעצמנו היינו אולי מברכים - תודה לה' על שנתן לנו את המזון. אך חז"ל מלמדים אותנו שיש לברך ברכה נפרדת על פירות האדמה ועל פירות העץ, שכן לכל אחד מהם יש טעם שונה.
חז"ל אומרים שכשאני מברך "בורא פרי העץ" על אפרסק, אני מרגיש בחוש פנימי שה' נתן לי מתנה אחרת מאשר כשהוא נותן לי עגבניה. איזו אנינות טעם! כדי להגיע למדרגה כזו, צריך להיות בעלי שלווה פנימית יוצאת דופן. צריך להיות שרויים במנוחת הנפש, להתפנות לחוש את הדקויות.
אם נתבונן לעומק, נגלה שהשלווה הזו היא נחלתו של העני. השפע והעושר מביאים אותנו בדיוק אל המקום המנוגד.
העשיר עסוק כל הזמן בריבוי. כמה יש לי. "אֹהב כסף לא ישבע כסף", "יש לו מנה - רוצה מאתיים, יש לו מאתיים - רוצה ארבע מאות". אם אתה הולך אחרי הכמות וזה מה שמטריד אותך, אתה נשאר בסופו של דבר תמיד עם מה שחסר לך. יש לך מנה, אבל אתה עסוק במנה שחסר לך. מה שיש לך - כאילו אין לך, ומה שאין לך - בודאי שאין לך.
כדי ליהנות ממה שבידינו אנחנו זקוקים לשלווה פנימית רבה, ליכולת ריכוז והקשבה. חז"ל אומרים: "איזהו עשיר - השמח בחלקו", כי אדם כזה עסוק במה שיש לו ולא במה שאין לו. זה בכלל לא משנה אם אתה עשיר מופלג או עני מרוד - לא הכמות מספקת לאדם את ההנאה הגשמית, זו של ה'עולמות', אלא האיכות.
סופר לי על יהודי אחד שכל יום, במשרד, היה אוכל שלוש חפיסות שוקולד. הוא השמין, כמו שאפשר לצפות, ורצה לעשות דיאטה. אמרו לו שייקח למשרד רק חצי חפיסת שוקולד, ובכל פעם ייקח רק משבצת אחת וישאיר אותה בפה עד שתתמסמס. בלי לנגוס בה. כך מצד אחד יהיה לו הרבה זמן טעם של שוקולד, והרצון שלו יבוא על סיפוקו, ומצד שני בסיכומו של יום הוא יאכל הרבה פחות קלוריות.
ובכן, התגלית היא שזה לא רק מרזה, זה גם הרבה יותר טעים. יותר טעים לגלגל את השוקולד על הלשון מאשר לנגוס בו. ברגע שאתה נוגס בשוקולד, בראש שלך אתה כבר חושב על המשבצת הבאה שנמצאת עדיין בתוך החפיסה. אבל כשאתה מלקק את השוקולד אתה מרוכז בהנאה שיש לך כרגע, אתה שמח בחלקך.
זה מעורר גיחוך, אבל אמיתי עד מאוד. השאלה היא במה אתה נתון. אתה לוקח קערת מרק, חתיכת בשר, במה אתה נתון? אתה כבר רץ אל הביס הבא, או שאתה נהנה מהביס שלקחת הרגע. זו שאלה עדינה מאוד, וכל הנאות החיים תלויות בה. לצערנו, אנחנו חיים בחברת שפע. זה הרס לנו את כל ההנאה.
הרי אם אדם ייקח פלח עגבניה ויגלגל אותו על הלשון - הוא יגלה עולם חדש! מי צריך אחר כך לאכול את  כל העגבניה? זה ממש מיותר, "עושר שמור לבעליו לרעתו". הפירסומאים צועקים לנו כל הזמן "קח עוד ביס, נסה עוד יותר מתוק", כל הזמן תהיה עסוק במה שאין לך. על הרקע הזה, מובן שלדעת לחלק בין 'בורא פרי האדמה' ל'בורא פרי העץ' בלב שלם - זה לדעת ליהנות באמת.
לא הייתי מעז לומר דברים כאלה מעצמי, לולא מצאתי אותם כתובים בפירוש בספר  הכוזרי (מאמר שלישי, יג-טז):
אמר החבר: ומה שמרבה נעימות בחיי החסיד ומחזקהּ ומוסיף הנאה על הנאתו הוא, חובת ה'ברכות' שהוא חייב לברך על כל מה שהוא מוצא בעולם ועל כל המוצא אותו בעולם.
אמר הכוזרי: היתכן הדבר? והרי הברכות טירחה נוספת הן!
אמר החבר: האין האדם השלם ראוי לכך שיאמר עליו כי הוא מרגיש בהנאה שבמאכלו ובמשתהו יותר מן הילד או מן הבהמה, כשם שלבהמה ראוי לייחס את ההנאה יותר מאשר לצמח, אם כי הצמח מקבל מזון בכל עת?
אמר הכוזרי: אמנם כן! בגלל היתרון שיש לו לאדם בתחושה ובהכרה בשעת ההנאה. כי השיכור אשר בשעת שיכרותו הובאו לפניו כל הדברים שהוא מתאווה אליהם, ואכל ושתה ושמע ניגונים ונמצא בחברת רעיו וחשוקתו מחבקתו, אילו סֻפַּר לו על כל זה לאחר שנתפכח היה מצטער על כך והיה חושב כל זה להפסד ולא לשכר, הואיל וההנאות ההן לא באו לידו כשהוא במצב של הכרה מלאה ותחושה שלמה.
אמר החבר: לעומת זה ההכנה להנאה וההבחנה בה והמחשבה על היעדרה לפני בואה - כל אלה כופלות את ההנאה. וזוהי אחת מתועלות הברכות לכל מי שקיבל עליו לקיימן בכוונה ובשלמות.
מדהים עד כמה אנחנו לא נהנים ממה שיש לנו. אספר לכם עוד סיפור: ביקשו מהבן שלי שיקח שניים מילדי השכנים לחצר, ושאלו אותו כמה הוא רוצה לקבל לשעה, אולי עשרה שקלים? והוא אמר "לא, חמישה שקלים זה מספיק לי". הוא שמר עליהם שעתיים וקיבל בסוף עשרה שקלים. אתם יודעים איזה שמחה היתה לו? עשרה שקלים! הבעיה היא שאנחנו לא ילדים מספיק. הרי יש לנו שפע! אתם יודעים מה אפשר לקנות בעשרה שקלים? אפשר לקנות בזה לחם שיספיק להרבה יותר מארוחת בוקר וצהריים ביחד!
תכשיט מלא ותכשיט ריקן

כולנו מכירים את המעשה המופלא ברבי עקיבא שהבטיח לרחל אשתו שכשיוכל - יעשה לה עיר של זהב. פחות ידוע סוף הסיפור, המובא בירושלמי, שרבי עקיבא באמת זכה לקיים את הבטחתו. רחל ענדה את התכשיט ויצאה לשוק, שם הבחינה בה אשתו של רבן גמליאל - שהיה עשיר גדול - וביקשה גם היא מבעלה שיעשה לה עיר של זהב. ענה לה רבן גמליאל: האם עשית לי כמו שעשתה רחל לרבי עקיבא, שהיתה גוזזת את מחלפות ראשה ומוכרת אותם כדי שבעלה יוכל לעסוק בתורה?
לכאורה, קשה להבין מה רוצה רבן גמליאל מאשתו. איזו תשובה זו?  הלא רבן גמליאל היה עשיר מופלג. אם אשתו מבקשת עיר של זהב, מדוע שלא יתן לה?
נראה לי שרבן גמליאל התכוון לומר לה כך: הרי יש נשים רבות שמסתובבות עם תכשיטים ומעולם לא קינאת בהם, ומדוע לפתע התקנאת ברחל?
אני אגיד לך למה - את ראית שהתכשיט הזה לא דומה לתכשיטים של אחרות. התכשיט הזה הוא מבפנים, לא מבחוץ. כשרחל ענדה את העיר של זהב שלה, זה לא היה רק על הבגד. היא, כולה, היתה עיר של זהב. זה באמת מושא לקנאה, את זה רצתה אשת רבן גמליאל. את המדרגה שבה אדם לובש תכשיט, וזה מבטא את כל האישיות שלו.
לכן רבן גמליאל מסביר לה שבשביל המדרגה הזו צריך שגם שיער הראש יהיה מקור להנאה ואושר. רחל חוותה מחסור נורא, שבו מכרה אפילו את מחלפות ראשה כדי שבעלה יוכל לעמול בתורה. מתוך כך היא זכתה לחוש את עומק הקשר לכל פרט ופרט שבבעלותה, וכשקיבלה מבעלה עיר של זהב - נפשה נקשרה בשלמות של עונג אל כל צדדי היופי שבתכשיט הזה.
לכן רבן גמליאל מסרב. סתם לקנות תכשיט יקר - בלי שכל פרוטה ופרוטה משוויו תהיה מלאה במסירות, משמעות ותוכן - זה יהיה חיצוני בלבד. תכשיט נותן ביטוי לעומק הנפש, אם לא - הוא עלול ליפול למקום של "נזם זהב ב...".
שמח בחלקו, לא מסתפק במועט

אם כן, העולם שייך לעניים. גם ההנאה הגשמית והפשוטה שב'עולמות', נגישה יותר עבור העניים. הרבה יותר קל להיות עני השמח בחלקו מאשר עשיר השמח בחלקו.
חשוב להדגיש שיש טעות נפוצה בפירוש המאמר הזה. לא כתוב "איזהו עשיר המסתפק במועט". כתוב "איזהו עשיר השמח בחלקו". זה כמו התם, שהבאנו את סיפורו בפתח הדברים, שבכלל לא הסתפק בחתיכה של לחם יבש. הוא רצה את כל הטעמים, וגם זכה להרגיש אותם. ההנאה שלו היתה הנאה גמורה ושלמה, הנאה שמתברכת, שגדלה ומתפשטת. הוא מיצה כל גרגר הנאה שהיה לו בחלקו, וגילה עושר נפלא.
אנחנו נמצאים במצב שבו עוני הוא הרבה פעמים קושי גדול, וצריך לעזור בו. אני לא מתכחש לזה. אני בעצמי חייתי במשך שנים רבות מתחת לקו העוני - אני לא מדבר על הבלוף של חישוב קו העוני לפי מחצית השכר הממוצע במשק, שלפי זה ככל שהחברה נעשית יותר עשירה יותר ויותר אנשים נדחפים אל מתחת לקו העוני. אני מדבר על קו העוני הממשי - חייתי מתחתיו והיה לי טוב שם. הילדים שלי לא היו אז פחות שמחים, לא אהבתי את המשפחה שלי פחות, לא הייתי מאושר אז פחות מעכשיו.
בסיכומו של עניין - אנחנו רוצים להיות עשירים, אבל במה שיש לנו, לא במה שאין לנו. זה די פשוט, אבל שכחנו איך עושים את זה. האיכות של העגבניה גדולה הרבה יותר מהאיכות של השוקולד, למי שיודע לגלגל את הטעם על הלשון. ברוך ה', בזמנים שבאים אלינו כעת נוכל לשוב וללמוד קצת איך ליהנות ממה שיש לנו ולהפסיק את המרוצה אחרי מה שאין לנו.
עד כאן המדרגה הראשונה, הפשוטה יותר. הארכתי בכוונה במדרגה הזו, למרות פשטותה, מכיוון שבה נמצא המבחן הקשה ביותר. המדרגות הבאות יותר קלות לתפיסה, אולם השמחה המוחשית תבוא לחיינו דווקא על-ידי איכות ההנאה שנזכה להפיק מן המדרגה הראשונה. אם נרשה לעצמנו להיות עניים, ונאמין שזה הכי טוב ככה.
החירות שבעוני

מה קורה בנשמות? - כאן אנחנו נכנסים למקום הרבה יותר עמוק. הנשמות כבר לא עוסקות בכמות ואיכות. כמות ואיכות הם מושגים שמתייחסים לחפצים, לממד החיצוני שבחיים, ואילו הנשמות הן מציאות רוחנית פנימית.
אני רוצה להביא דברים מופלאים של המהר"ל (גבורות ה', פרק נא) על פשר כינויה של המצה - "לחם עוני":
אמנם פירוש הדבר, כי המצה נקרא לחם עוני הפך מצה עשירה, שכאשר יש בה שמן ודבש נקראת עשירה, כי הדבר הזה מעשיר הלחם.
וזה כי העני שאין לו אלא עצמו ואין לו ממון רק עצמו וגופו, והמצה גם כן כאשר אין בה רק עצם העיסה, שעצמות העיסה הוא המים והקמח, וזהו עצמות העיסה [בלי שום תוספות] ובזה הווי לחם עוני...
ואולי יקשה לך מה עניין העניות אל החירות, והלא שני הפכים הם החירות והעניות [לכאורה החירות זה להיות עשיר ולא להיות עני]. הלא דבר זה אין קשיא, כי העניות בעצמו הוראה על הגאולה, שאין עניין הגאולה רק שיוצא ואין לו שום צירוף אל זולתו, לא כמו העבד שאינו עומד בעצמו ויש לו צירוף אל זולתו - הוא האדון, לכך הדבר שיש בו עשירות אינו עומד בעצמו, רק יש לו צירוף אל קניינו, ואין בזה גאולה...
אתה יכול להיות עבד ואתה יכול להיות אדון - זה לא משנה. בשני המקרים אתה לא חי לעצמך. ממון הוא דבר משעבד, הראש שלך כל הזמן עוסק בו, אתה שוכח את עצמך ואת האושר הפנימי שלך.
כמה טוּב טמון בתוך הרצון שלך, כמה שמחה פנימית יש בך, אם רק תיתן לה להתבטא. אם לתת שוב דוגמה מה'עולמות' - היום הרבה אנשים הולכים לקבל עיסוי מקצועי. יודעים כבר שיש כוחות עצומים של חיות ורעננות בתוך הגוף עצמו, וצריך רק לשחרר אותם. מה זה אומר? שהכל נמצא בפנים, לא צריך שום דבר מבחוץ.
נחזור אל הילד: ילד לא צריך שיתרחש שום דבר בחוץ. סתם להיות בעולמו של הקב"ה זו גם כן שמחה עצומה, אלא-אם-כן אתה מטריד את מוחך בדברים שמקלקלים לך את זה.
להיות בן-חורין זה לא רק להשתחרר משעבוד של אדון, אלא גם להפסיק להיות משועבד לממון שלך ולהתחיל להיות מי שאתה. המוסכמות החברתיות שהעושר גורר אחריו, מציבות בפניך רף גבוה שמשעבד אותך. אתה רגיל לרמה מסוימת, אתה כבר לא יכול לחוש הנאה בפחות מכך. אתה שוכח את עצמך, את מה שנמצא בפנים.
יש לי שכנה, אשה תימנייה מבוגרת, ואני מתפעל ממה שהיא אמרה לי פעם: "כשהיינו בתימן לא היו לנו שום מכשירים, הכל עשינו בעמל כפיים, ותמיד היה זמן לכל דבר. כשהגענו לפה הכל נהיה אוטומטי, ואין זמן לשום דבר".
הפסקנו להיות בני-חורין. מזל שיש לנו שבת, שבה אנחנו לא מרימים את הטלפון. הנה עוד סממן של "עושר שמור לבעליו לרעתו" - איזה שעבוד זה הטלפון הזה! במיוחד אם אתה עוד מכניס אותו לכיס ולוקח אותו לכל מקום, שהאדון יהיה תמיד צמוד אליך, שיראה לך שאינך בן-חורין לרגע, תמיד אתה חייב לאחרים.
תמיד אתה מציץ, כאילו מי יודע מי עלול להתקשר אליך! אפילו כשעסוקים באמצע דבר חשוב, מיד רצים החוצה כשיש שיחה. אולי זה משהו חשוב. בסוף מתברר שזה סתם עניין של מה-בכך ויותר טוב שלא היית עונה בכלל. כמה עוגמת נפש יש מהדבר הזה.
ואני לא מדבר על מי שח"ו עונה לפלאפון גם בשבת, איזו מסכנות נוראית זו... אין לו חיים! הוא הולך ומסתובב כאילו שהוא חי, בדמיון, אבל בפועל הוא משועבד תמיד לאחרים.
חלק מהעניין שבתימן (או בכל מקום שנגעי הציביליזציה לא פקדו אותו) היה הרבה יותר זמן, נובע מכך שלא היתה גם האפשרות לעבור ממקום למקום. גם זה חלק מהעושר ומהשפע שאנחנו סובלים מהם.
כיום, כשיש לנו תעבורה כל-כך מפותחת, אז אם מישהו שאני מכיר מתחתן בקצה העולם אני מוכרח לנסוע עד לשם כדי להשתתף בחתונה. איזה שעבוד זה, ולעומת-זאת איזה חופש זה כשאני חי רק פה, שמח בשמחות שיש פה ועצוב בצער שיש פה.
"טוב פת חריבה ושלווה בה, מבית מלא זבחי ריב" - הרבה יותר מהפת, חשובה לנו השלווה. העני זה אחד שאינו משועבד לשום דבר: דירה, פלאפון, אירועים, אין לו כסף לכל זה כך שזה לא רלוונטי מבחינתו.
אין לו מחוייבויות חברתיות, כי הוא ממילא לא נחשב. הוא יכול לשבת בפינה מבלי שאיש יפריע לו. אף אחד גם לא רוצה לשבת במקום שלו.
עד כדי כך הוא בן-חורין, שהוא יכול אפילו להשאיר את הדלת פתוחה. לפני הרבה שנים, כשהגענו לרמת-גן והיינו מתחת לקו העוני, לא נעלנו את הדלתות בלילה. מה כבר היה לגנוב, מקרר? זה גנב, לא משוגע!
מרבה נכסים מרבה דאגה, מרבה שעבוד, מרבה שכחת עצמו. ככל שאתה עסוק פחות במה שיש בחוץ, אתה מתחיל להיזכר במה שיש בפנים - מי אתה, מהם הדברים החשובים שאתה רוצה שימלאו את חייך. אתה יכול להרשות לעצמך להקשיב לכל מיני רגישויות, להתבונן בחן וביופי שאתה רואה בכל מיני דברים בעולם. לעשיר אין זמן לכל זה.
כמובן, אין הכוונה לגנות את העשירות וודאי שלא את העשירים, אלא לחדד את הטוב הצפון בצד השני של המטבע.
אין לך? - יש לך!

הדרגה הפלאית ביותר היא הדרגה השלישית, 'אלוקות'. עד כאן התייחסנו לעוני כאל מקור ההנאה והעונג הפנימיים, ולעושר כאל משא שעל-פי רוב מכביד על היכולת להעמיק.
כעת ברצוני לדבר על מעלה עוד יותר עליונה, על הייסורים שבעוני. בכל זאת, אי-אפשר להתעלם מהצד הזה, לכן אני רוצה לחדור לעומקו.
על הפסוק "נודע בשערים בעלה", אומר הזוהר הקדוש: "כל חד לפום מה דמשער בליביה" [כל אחד לפי מה שמשער בלבו]. "בעלה" הוא הקב"ה, הבעל שלנו - כנסת ישראל. כל אחד ואחד מאתנו יודע את הקב"ה לפי שיעור הלב, לפי השער הפתוח בלבו.
שער הוא המקום הפתוח שבלב, פירצה, מקום שאין בו. דרך השער הזה ה' נודע, היש האמיתי נכנס.
כשטוב לי בעולם הזה, זה כמו שיש לי בית מצוין שמסתיר לי את כל הנוף. אי-אפשר לראות את הנוף דרך הקיר. הקיר גורם לי לתחושה שטוב לי כאן, וזו תחושת ה"שמח בחלקו", אבל יש מדרגה עוד יותר עליונה - נקודה של צער, כשפרוץ לי. בנקודה הזו אני מרגיש תלוי על בלימה.
עד עכשיו אמרנו שלהיות עני זה להיות מאושר וליהנות באמת מהעולם-הזה, אבל כשאני חווה את הייסורים שבעוני - ואי-אפשר להתחמק מזה - אני מרוויח משהו עליון עוד יותר: פתאום נפתח לי פתח למקום אחר.
גם בבית, החלונות הם המקום הכי פרוץ והכי יפה. החלונות של העולם-הזה הם הייסורים, דרכם אפשר להציץ ולראות את מי שאמר והיה העולם.
"שמנת עבית כשית - ויטוש אלוה עשהו". מי שטוב לו בעולם-הזה מתקשה לזכור את ה'. הוא לא צריך אותו ולא תלוי בו - כל מה שהוא צריך, יש לו פה. דווקא כשאין לך, אתה מגלה עד כמה אתה תלוי בה'.
גם בקשרים שבין בני-אדם זה כך. כשאני זקוק לזולת אני קשור אליו בקשר עמוק של דבקות. לעומת-זאת, כשטוב לי ואני יכול גם בלעדיו, הקשר רופף הרבה יותר. דומה לאיזה טלאי או תוספת, לא משהו שנוגע לעצם מציאותי.
כשהכל הולך כמו שצריך, התלוש מגיע בזמן וקונים במכולת כל מה שאנחנו רוצים, אז אנחנו לא זקוקים לה'. גם אם אחר-כך נגיד לו תודה-רבה על הכל, באיזשהו מקום זה תמיד יהיה מהשפה ולחוץ. רק כשאדם זקוק באופן נואש לרחמי שמים, הוא מתחיל לקרוע חלונות בחומות הבצורות של העולם-הזה.
על זה אומר הפסוק "תפילה לעני כי יעטוף". זו עיקר מעלת התפילה, שכשאני צריך משהו, כשחסר לי משהו - אני פונה אל ה'. נפתח לי פתח בלב עבורו[א].
על זה אומרים חז"ל שהקב"ה עשה את האימהות עיקרות מכיוון שנתאווה לתפילתן. תפילה כזו הפוכה מהתפילה שאנו רגילים להתפלל. בתפילה הרגילה הקשר שלי עם ה' הוא אמצעי, ומה שאני מתפלל עליו הוא המטרה. לכן, אם כבר קיבלתי את השפע אני מפסיק להתפלל. אבל תפילה אמיתית היא הפוכה: החסרון הוא אמצעי, והקשר עם ה' הוא המטרה.
יש לנו צרות כדי שנתפלל. אינו דומה אדם שמתפלל מתוך כאב ומתוך צרה לאדם שמתפלל מתוך שלווה ונחת. אי אפשר שאדם יתפלל מתוך רווחה באותו עומק של תפילה כמו אדם עני, שהרי במצבו הוא לא זקוק ומשתוקק עד עומק נפשו למשהו שמעבר. רק כשאדם תלוי על בלימה הוא זקוק באופן נואש ומלא לקשר עם ה', ואז הוא גם מופיע.
לכן שכינה נמצא דווקא למראשותיו של חולה, כי האדם הבריא מסלק את השכינה מראשותיו באופן לא מודע ולא נשלט, שהרי אני בריא ולא זקוק לשום דבר. גם אחרי שאני יוצא מהשירותים ואומר "אם ייפתח אחד מהם או ייסתם אחד מהם", אני לא יכול לכוון ולומר את זה מספיק ברצינות. אבל כשאני פוגש אדם חולה, כזה שבאמת נפתח או נסגר לו אחד מהם והוא נמצא בסכנה, אז אני רואה אדם שפתאום פגש את הקב"ה. הוא לא בא אליו מבחוץ, אלא החולה איפשר לו להתגלות בתוכו מבפנים.
בוודאי שאין כאן שום המלצה להיות חולה או עני, חלילה, אנחנו לא מחפשים צרות וייסורים. אבל יש כאן המלצה לנצל את החלונות שהקב"ה כבר נתן לנו, כדי לפגוש אותו מציץ מן החרכים. ברוך ה', יש לנו מספיק חלונות.
ובאמת מה יהודי רוצה יותר מכל דבר אחר, אם לא את הזכות והיכולת לשפוך את נפשו בדביקות לפני ה' יתברך? זה עיקר היהדות: "תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו". חוויית העוני, זמן המפגש שלנו עם ה' יתברך, יכולה להאיר לנו באור אחר לגמרי.
 
***
אם כן, נסכם: העוני שמור לנו לטובתנו.
v ב'עולמות': כל איכות של הנאה בעולם-הזה משתבחת הרבה יותר אם אנחנו מסוגלים לפגוש אותה כפי שהיא, מבלי לרדוף אחרי הנאות אחרות שאינן בידינו.
v ב'נשמות': אנחנו יוצאים מהשעבוד לכל מה שסביבנו, מתחילים להקשיב לחיים שמפכים בתוכנו, נעשים בני-חורין.
v ב'אלוקות': כאן עיקר המעלה שבעוני, שהחלונות הנוצרים בנו מתוך מצבי החוסר והמצוקה הם השערים שהקב"ה נודע דרכם - "נודע בשערים בעלה".
יהי רצון שנזכה לנצל את הזמן הזה, את העוני השמור לנו לטובתנו, כי עוד מעט יבוא הרבה שפע, אז להזדרז מהר מהר לפני שייגמר!

[א] לפי הרמב"ן זה גם עיקר חיוב התפילה מדאורייתא - שהוא דווקא בעת צרה. גם לפי הרמב"ם שסובר שיש מצווה להתפלל בכל יום, יש גם מצווה מיוחדת להתפלל בעת צרה.

עבור לתוכן העמוד