• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

גוי מקרב גוי - פרשת שמות

עריכה: דובי ליברמן
דֶּרֶך חֲדָשָׁה

עם תחילת חומש שמות אנו נכנסים לעידן חדש בתולדות עם ישראל. את ספר בראשית מסיימות המילים "ויישם בארון במצרים", המשמיעות לנו צליל מהדהד של סופיות. תם ונשלם עידן האבות הקדושים, דורם של שבטי י-ה. כעת מוצאים את עצמם בניהן של אותן שבעים נפשות שירדו מצרימה במציאות אחרת, שלה - כפי שמתגלה עד מהרה - חוקים שונים בתכלית.
כולנו מסוגלים לחזור על סדר המאורעות ועל תמצית סיפורו של חומש שמות, ובוודאי של פרשיותיו הראשונות, גם מתוך שינה. שכחת יוסף, השעבוד הקשה, גזירת הבנים, התגלותו של משה רבנו, עשר המכות, יציאת מצרים וקריעת ים סוף. על כך עלינו להחזיק טובה מרובה לגננת, שבזכותה שגור בפינו אותו מעשה שהוא סוד הווייתנו, ועובר כך מאב לבן אלפי שנים.
ובכל זאת, בכל יום יהיו בעיניך כחדשים. הגננת, מסתבר, היא תלמידה נאמנה לחז"ל שמקום נרחב השאירה להם התורה להתגדר בו. אולם אם נתבונן היטב בפשט הפסוקים ואף נרד לפרטיהם, נמצא לפנינו סיפור שונה - דל הרבה יותר בצבעי הדם, העינוי והסבל, אך עשיר הרבה יותר במשמעות פנימית ובהשגחה אלוקית.
מִצְרַיִם - הֲסִפּוּר הָאֲמִתִּי

נושאה של פרשת שמות, כך אתם מוכנים בוודאי להתחייב, הוא השעבוד ועבודת הפרך. מאוחר יותר ידובר בה גם על התגלות מושיען של ישראל, והכל בצל הלחץ וזעקת בני ישראל הנאנקים תחת עול הנוגש.
אלא שכאשר אנו מעיינים בפסוקים, אין אנו מוצאים די ראיות שיצדיקו קביעה זו. את רוב פסוקי הפרשה תופס סיפורו של משה רבנו. רק פרק א' עוסק בסיפור המלך החדש וגזירותיו, ואי-אפשר לומר שהפסוקים מעמידים במרכזו את השעבוד דווקא.
הפרשה הראשונה, הכוללת שבעה פסוקים, מונה את שמות היורדים מצרימה. היא חותמת בפסוק שיש בו משום הדגשה יתירה: "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו בִּמְאֹד מְאֹד ותמלא הארץ אֹתָם". הדגשה כזו - מאד מאד - היא נדירה ביותר ומציינת את מרכזיות העניין.
הפרשה השנייה, חמישה-עשר פסוקים אורכה, מתארת את האופנים שבהם ניסה מלך מצרים להתמודד עם השלכות הריבוי הזה על ארצו ועל שלטונו. ארבעה רעיונות העלה מלך מצרים, מן הקל אל הכבד:
"וישימו עליו שרי מִסִּים למען עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם"[א]. המיסים המדוברים הם מיסי עבודה, משהו שדמה אולי לשירות במילואים. מס דומה אנחנו מוצאים גם בימי שלמה[ב], וככלל היה זה כלי מקובל בממשלים רבים בעולם העתיק. בוודאי לא היה מדובר בעבודה קלה, שהרי המטרה הייתה הצרת רגליהם ומניעת ריבויים של בני ישראל. גם הכתוב מתאר אותה כעינוי - "למען ענותו בסבלותם", ובכל זאת לא היה מדובר עדיין בעבודת פרך.
המיסים לא הועילו. "וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יִפְרֹץ"[ג]. לפרעה יש רעיון נוסף: "וַיַּעֲבִדוּ מצרים את בני ישראל בפרך"[ד]. לעבודת הפרך יש שני פירושים: א. "שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים"[ה]. ב. מלאכה שלא לצורך, כדי לענותו, כעניין הפסוק "לא תרדה בו בפרך" - "אל תאמר לו החם לי את הכוס הזה והוא אינו צריך, עדור תחת הגפן עד שאבוא"[ו].
גם זה לא עזר. בייאושו, מגביה פרעה את הרף ועובר מדיני ממונות לדיני נפשות: "ויאמר מלך מצרים לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת... אם בן הוא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ ואם בת היא וחיה"[ז].
כידוע, שפרה ופועה לא הסכימו לעבוד בשביל פרעה. משום כך בא גם שלב רביעי, מטורף מקודמיו, ובו הפך המרדף להיות נחלת הכלל: "ויצו פרעה לכל עמו לאמר כל הבן הילוד היארה תשליכהו וכל הבת תחיון"[ח].
נמצא שגם כשהתורה מספרת לנו על הגזירות הקשות ועל הסבל שהיה מנת חלקם של אבותינו במצרים, היא עושה זאת במשורה. פסוקי הסבל בלולים ומשוקעים בתיאור הריבוי שהבעית כל כך את פרעה, וברור שזה - ולא השעבוד - הוא הנושא העיקרי.
כדי להבין מדוע, ננסה לרדת אל הפרטים ה'קטנים'. האם הגזים פרעה בפחדיו מפני העם שבא לגור בארצו? לא ולא. למצרים ירדנו בשבעים נפש, מניין שבו נכללו גם נשים וילדים (הרי תינוקת בת יומה השלימה את המניין, היא יוכבד שנולדה בין החומות). לאחר מאתיים ועשר שנים, כשהקב"ה ממהר את הקץ ומדלג לשם כך מאה ותשעים שנים, יצאנו ממצרים בשישים ריבוא - שש מאות אלף - מניין הכולל את הגברים בלבד: "ויסעו בני ישראל מרעמסס סֻכֹּתָה כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף"[ט].
אם נוסיף למניין גם נשים, וכל חשבונותינו להלן יהיו על דרך האומד והעיגול, הרי שאנו מדברים על כמיליון ומאתיים אלף נפש. נוסיף גם שלושה ילדים בממוצע לכל משפחה (וקרוב לוודאי שבכך אנו חוטאים לאמת מצד מטה), ונקבל כשלושה מיליון נפש. לנוחות החשבון, נוריד מעט ונדבר על 2.8 מיליון נפש. כך מסתבר שבממוצע, לכל אחד משבעים היורדים למצרים, היו בשעת היציאה ארבעים אלף צאצאים.
מה היה קורה אם היה גידול דמוגרפי שכזה במדינת ישראל דהיום? יהודי הארץ מונים כיום כשישה מיליון נפש, כן ירבו, לבד מאחיהם שבכל ארצות הגולה. בעולם כולו, לשם השוואה, ישנם כשישה מיליארד גויים. אם בתוך מאתיים ועשר שנים היינו מתרבים בקצב דומה לקצב הגידול במצרים, ואילו אומות העולם היו שומרות על קצב גידול רגיל, היה מתקבל מצב שבו על כל גוי בעולם היו ארבעים יהודים. 240 מיליארד לעומת שישה בלבד. קל להבין את פרעה. זה לא הוא שהתחיל.
אגב, קל להסביר איך היה גידול כזה בגדר האפשר. הרי כל אשה במצרים ילדה שישה ילדים בכרס אחת, ודי אם נפרש זאת על דרך הפשט - שבסך הכל ילדה כל אשה שישה ילדים, ולאו דווקא בעת ובעונה אחת. כעת, נניח שגיל החתונה הממוצע היה שש-עשרה, ושהלידות התרחשו בקצב של ילד לשנה. ניקח בחשבון גם הפסקה של שנה בין שלישייה לשלישייה. שלושה ילדים מגיל שבע-עשרה ועד גיל עשרים, ושלושה מגיל עשרים-ואחת ועד גיל עשרים-ושלוש.
יוצא שבכל דור (כעשרים שנה) גדל מניין הנפשות פי שלושה. משבעים נפש אנו גדלים למאתיים ועשר, כחלוף עשרים שנים נוספות אנו מונים כבר שש מאות ושלושים נפש, וכך הלאה עד למניין של יותר משישה מיליון נפש.
אין ספק שריבוי מבהיל שכזה ראוי ליטול את הבכורה הן בפרק א' של פרשת שמות, והן בזכרון יציאת מצרים בכלל. פלא מדוע במקומו זוכרים הכל בעיקר את ייסורי השעבוד, הנזכרים ברפרוף בלבד. יש הגדות שאפשר לראות בהן ציורים מפורטים מאוד של שעבודים שונים ומשונים, כולל כל הפרטים הקטנים והבעות הפנים הקודרות והמעונות, וכל המרבה הרי זה משובח - אבל בתורה השעבוד כנושא פשוט אינו קיים.
ישנו השעבוד כתגובה לגידול הדמוגרפי המבהיל, ישנם הייסורים כרקע להופעתו של משה רבנו היוצא אל אחיו ורואה בסבלותם, ישנה זעקת בני ישראל כזכות שהביאה להתגלות ה' אליו בסנה, אך תמיד לא השעבוד הוא העיקר. אפילו השלב שבו חישבו בני ישראל להישבר, כשדווקא לאחר התגלותו של משה רבנו הכביד פרעה את עולו עליהם עד שכלה כוח הסבל, לקח יומיים בלבד: "מדוע לא כִלִּיתֶם חָקְכֶם לִלְבֹּן כתמול שלשם גם תמול גם היום"[י]. לא נעים, אבל לא נורא.
למען האמת, וכאן אנו עומדים לשחוט פרה קדושה של ממש, לא רק תיאורו של השעבוד קצר הרבה יותר ממה שאנו מצפים למצוא. אליבא דפשט הפסוקים, גם השעבוד עצמו היה סביר וקצר למדי.
כמה זמן שהו ישראל במצרים? מאתיים ועשר שנים. אולם השעבוד עצמו התחיל רק כשמתו
"יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא"[יא]. אחרון האחים לבית יעקב היה לוי, שנפטר בגיל מאה שלושים ושבע שנים. לוי היה מבוגר מיוסף בערך בארבע שנים, ואילו יוסף עצמו נפטר בן מאה ועשר שנים.
כמה שנים זה מוריד? בתחילת שנות הגלות היה יוסף בן שלושים ותשע, שהרי בעומדו לפני פרעה היה בן שלושים, ומאז עברו שבע שנות רעב ושתי שנות שבע. אם כן, לוי היה אז בן ארבעים ושלוש. מארבעים ושלוש ועד מאה שלושים ושבע - תשעים וארבע שנים שבהן לא היו אבותינו משועבדים כלל.
נותרו מאה ושש עשרה שנים של שעבוד, וכפי שהזכרנו - לא מיד החל פרעה להכביד את ידו. הייתה תקופה של מיסי עבודה, שעבוד שהוא עדיין בגדר הסביר, אולי אפילו בגדר המקובל. רק לאחר מכן התחילה עבודת הפרך, ונראה שלא ארכה זמן רב. עבודת פרך היא מלאכת נשים לאנשים, או לפירוש אחר - מלאכה שאין בה צורך. עבודת בני ישראל, כפי שמתארים הפסוקים, התנהלה במסגרת של מתכונת לבנים יומית - מלאכת גברים שיש בה צורך.
בשלב כלשהו לאחר מכן גוזר פרעה את גזירת "אם בן הוא והמתן אתו". אולם גם כעת הוא לא שובר את כל הכלים. היחס אל בני ישראל הוא בגדר הסביר, בהשוואה למשטרים חשוכים אחרים שידע העולם. בכל משטר טוטליטארי שמכבד את עצמו היו המיילדות הסרבניות מוצאות את עצמן תלויות בכיכר העיר. אם לא בשל עצם סרבנותן, כי אז בשל התירוץ המפוקפק והמגוחך שהעזו לספק לפרעה. ואילו כאן - "ויעש להם בתים"![יב]
אפילו בשלב הקיצוני ביותר, באותם יומיים שבהם נשללה מן העובדים אספקת התבן ואילו רף הדרישה הועלה, פרעה אינו יורה לכל הכיוונים. כשבאים לפניו השוטרים, על מנת להשמיע את מחאתם ובקשתם של העם העושים במלאכה, הוא נכון לפגוש אתם בו ביום. לשם השוואה, במדינה דמוקטית נדרשו פעם שבועיים של שביתה כללית כדי להביא את יו"ר ההסתדרות אל משרד ראש הממשלה. בפגישה הוא משוחח אתם ומשמיע בפניהם את דעתו על מצב העם - "נרפים אתם נרפים"[יג]. בזה נגמר העניין, אין הוצאה להורג או עינויים בפומבי. אמנם באותו יום נאמר "וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בני ישראל"[יד], אך דווקא מכלל הן אתה שומע לאו - שבשאר ימים לא הוכו[טו]. נצא ונלמד מן השוטרים עצמם, שפנו אל משה והטילו עליו את האחריות למצב, כאומרים: עם פרעה הכל היה בסדר, עד שאתה הגעת...
עוד נוכל ללמוד מעצם הרצון שהתגלה בעם בנקודות קשות לאורך מסעם במדבר - "נתנה ראש ונשובה מצרימה". אם הייתה מצרים מן גיא הריגה שכזה, משהו שדומה יותר לאירופה בשנותיה ה'טובות', לא היה איש מעלה רעיון כזה כאפשרות.
הָעֻבָּר וְהָרֶחֶם

אם כן, לא כמו שהיינו סבורים. סיפור יציאת מצרים אינו סיפור הגאולה מן השעבוד המר, ניתוק חבלי עבודת הכפייה והנקמה בנוגש ובמענה. סיפור יציאת מצרים הוא תשובה לשאלה שחייבת להישאל: למה זה אנוכי?
אם עודנו קוראים בפרשת שמות אך ורק את סיפורו של השעבוד, הרי העיקר חסר מן הספר. זכרון הצער והסבל דוחק בנו להודות למי שגאל אותנו מכל צרותינו, אולם עוד קודם לכך אנו מוכרחים לשאול: מדוע היה עלינו לסבול מלכתחילה? האם אפשר להודות על הגאולה מבלי להבין את סיבת הצרה? משל למה הדבר דומה - אם היה מישהו מתחיל לייסר אותנו ובסופו של דבר היה מפסיק, האם היינו מודים לו מבלי להתייחס למעשיו הראשונים?
משום כך חשוב מאוד שנתבונן בסיפור העולה מפשט הפסוקים בפרשת שמות, ומתוכו עולה התשובה בבהירות רבה. הפסוקים, כאמור, אינם מאריכים במעשה הצרות שאירעו לאבותינו בעבר הרחוק, בחוויות הצער והסבל[טז], אלא מציגים אותם רק כרקע לסיפור אחר - סיפור של חיים הגועשים ומתפרצים מתוך מיצריהם - סיפור לידתו של עם ישראל מתוך משפחת בית יעקב. לידה זו נבנתה מתוך הריבוי העצום והמופלא שהוא עניינה המרכזי של פרשת שמות, ריבוי שנועד להתחולל דווקא על אדמת מצרים, ברחם השעבוד.
כך מפליאים חז"ל לתאר בדבריהם: "כעובר שהוא נתון בתוך מעיה של בהמה והרועה נותן ידו ושומטה, כך 'הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי'"[יז]. לא ככל העמים בית ישראל. עם מיוחד הוא, וזקוק לתנאי גידול מיוחדים.
שבעים אומות העולם דומות לעשב פרא, המתפשט באין מעצור או פיקוח. ישראל, לעומתם, "גוי אחד בארץ"[יח]. לא ריבוי פרטים נפרדים שאין להם הוויה קיבוצית אחת, ורק מכוח ההרגל או מתוך הסכמה שבתועלת הם מתאחדים, אלא קומה שלמה שיש לה צביון משלה - אישיות לאומית.
עם כזה זקוק לרחם שבתוכו יוכל להתפתח, ממש כמו כל אדם פרטי. איך נולד בן אדם? תחילת התהליך היא בצופן הגנטי המועבר אליו מאביו ומאמו, הנושאים על גבם את ירושת הדורות הקודמים. בעם ישראל, היו הדורות שקדמו לירידה למצרים זמן של הבשלה וזיקוק עבור הצופן הגנטי האלוקי המונח ביסודו. תחילה נבחר אברהם, אך לא כל זרעו הוכשר לתכלית העליונה הזו. ישמעאל מצא את עצמו בחוץ. המשך השושלת היה ביצחק, וגם מזרעו שלו נשר עשו. רק יעקב אבינו, שבא מכוח אבותיו והוסיף עליהם, זכה להיות בחור שבאבות[יט], זה שמיטתו שלמה ודמות דיוקנו חקוקה תחת כיסא הכבוד[כ].
יעקב הוא הצופן הגנטי של עם שלם, כולנו בני איש אחד נחנו. משום כך גם נקראים כולנו על שמו - ישראל. יעקב יורד למצרים, ששימשה עבורנו כאם פונדקאית. כמעשה הרחם כן מעשה מצרים. שני דברים יש ברחם - לחץ והתפתחות. הלחץ הוא סיפור המעטפת, החיצוניות המחוספסת הדוחקת בוולד להתפתח, המהווה עבורו כור היתוך וקיר שלעומתו יוכל להתנגח ומתוכו יפרוץ בבוא עתו. ההתפתחות היא הגידול הפלאי המתרחש רק בשלב הזה בחיי האדם, ואין כדוגמתו לאחר מכן.
ביום הראשון של העיבור, מכפילה הד.נ.א הראשוני את עצמו בתוך עשרים דקות, וחוזר חלילה. כדי להבין עד כמה חריג הוא קצב הגידול הזה, ננסה לדמיין עובר שממשיך לגדול באותו קצב בתוך הרחם ומחוצה לו. הרי כשהיה מגיע לגיל בוגר היה עקבו מכהה לא רק את גלגל חמה אלא את הקוסמוס כולו! אולם דבר כזה אינו מתרחש לעולם. קצב ההתפתחות משתנה כבר בתוך הרחם עצמו, ובוודאי כאשר התינוק יוצא לאוויר העולם.
כך ממש אירע במצרים. משבעים נפש התפתחה משפחתו של יעקב אבינו עד לשישים ריבוא גברים לבד מטף. וראה זה פלא - מאז ועד ירושת הארץ עברו ארבעים שנות נדודים במדבר, ובכל זאת כשנמנו ישראל בשערי הארץ נמצאו בהם שוב שישים ריבוא. הגידול הוקפא! תם שלב העיבור, ברגע שבו נגלה הקב"ה על אבותינו נשלמה קומתו של עם ישראל, ואי אפשר היה לו לשהות ברחם המצרי אפילו שעה אחת. מחוץ למצרים מתחיל סדר חיים רגיל, שבו הגידול תופס מקום מצומצם הרבה יותר.
נמצא שכאשר אנו עוסקים בזכרון יציאת מצרים ובסיפורה, הרי עיקר מגמתנו להחיות בתוכנו את מה שהוא שורש חיינו. לשוב ולספר את פלאה של התקופה בה נולדה ברייה חדשה, שלא הייתה כמותה ואין עוד זולתה, ברייה שהיא עם שלם החי כולו מכוחו של אותו זקן, יעקב אבינו, שלא מת[כא].

[א] שמות א יא.
[ב] מלכים א' ה כז-כח.
[ג] שמות א יב.
[ד] שם א יג.
[ה] סוטה יא, ב.
[ו] ויקרא כה מג וברש"י.
[ז] שמות א טו-טז.
[ח] שם א כב.
[ט] שם יב לז.
[י] שם ה יד.
[יא] שם א ו.
[יב] שם א כב. מהו ויעש להם בתים? רבותינו דרשו שהאלקים שיראו מלפניו הוא שעשה להן בתים - בתי כהונה, לוויה ומלכות (סוטה יא, ב). הרשב"ם, המפרש על דרך הפשט, טוען שפרעה הושיב אותן בבתים - מעין בית כלא - כדי שלא יוסיפו ללכת אל העבריות לעסוק במלאכתן. כך או כך, פרעה לא נהג בהן כדרך הרודנים אלא או העניש אותן באופן מידתי, או איפשר להן לנחול את הגדולה שרצה ה' יתברך שתיפול בחלקן ולא שלח ידו בהן ובבתיהן.
[יג] שם ה יז.
[יד] שם ה יד.
[טו] גם בני ישראל עצמם ככל הנראה לא הוכו, שהרי משה רבנו נרעש למראה איש מצרי המכה איש עברי מאחיו, והורג אותו מיד. אם היה זה מחזה נפוץ, לא היה משה מגיב בחריפות רבה כל כך.
[טז] בכלל, צרות וסבל אינן עניין שעליו בונים ומגדלים אומה. יש לנו עניין בהן בגדר של "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך" (דברים לב ז), אבל לא יותר מזה. הוא הדין לנוהג הקיים בימינו במוסדות חינוך שונים, המציעים לבני הנוער מסעות לפולין, גיא ההריגה. לדעתי, אין תועלת מרובה במסעות הללו. השואה צריכה להיזכר על ידי כל יהודי כקריאת כיוון לחיים, אך אין שום סיבה ללכת ולחטט בכל אותם מקומות שבהם אנו פוגשים רק מות. אם מדובר בעניין שמגמתו להגביר ולהעצים את הזכרון, יש לכך מקום כלשהו. אך עניין המכונן חוויה חינוכית/לאומית/יהודית ראשונה במעלה יכול להיות מבוסס רק על חיים. עיקרון זה אפשר ללמוד גם מן ההגדה של פסח, שגם בה מתחיל בעינוי ומסיים בשבח, אולם מעט מאוד עינוי לעומת הרבה מאוד שבח. גם המרור, שכל עצמו בא זכר למרירות השעבוד, מדגים את היחס הנכון אליהם. בבית המקדש היה נאכל בכריכה, ולא בפני עצמו. מטרתו היא לשחזר את ההקשר המקורי של בשורת הגאולה והחירות של בשר הפסח ושל המצה, ולא להוות עיקר בעצם זכרונו המייסר.
[יז] דברים ד לד; ילקוט שמעוני תורה, רמז תתכו.
[יח] שמואל ב' ז כג.
[יט] בראשית רבה עו: א.
[כ] פסיקתא זוטרתא לבראשית כח יג.
[כא] תענית ה, ב.

עבור לתוכן העמוד