• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

יום העצמאות - תַּאִיר אֶרֶץ מִכְּבוֹדֶךָ

דפיה האחרונים של מסכת כתובות שזכינו לעסוק בה בישיבה, מלאים בדברי אגדה ובהם דברים מופלאים ועליונים בשבחה של א"י. נעסוק היום בסיום של המסכת, שאע"פ שכבר דברו בו הרבה מרבותינו אעפ"כ השאירו לנו מקום, כדרכה של תורה, לעיין בו עוד ולהמתיק סוד.                                                                                             "ר' אבא מנשק כיפי דעכו  רש"י- אלמוגים. לישנא אחרינא... סלעים  
ר' חנינא מתקן מתקליה רש"י - משוה ומתקן מכשולי העיר מחמת חיבת הארץ שהיתה חביבה עליו, ומחזר שלא יצא שם רע על הדרכים.                                                                                                                                             ר' אמי ורבי אסי קיימי משמשא לטולא ומטולא לשמשא  רש"י- כשהשמש הגיע למקום שהן יושבין וגורסין וחמה מקדרת עליהן, עומדין משם לישב בצל, ובימי הצנה עומדין מן הצל ויושבין בחמה כדי שלא יוכלו להתרעם על ישיבת ארץ ישראל.                                                                                                                  
    ר' חייא בר גמדא מיגנדר בעפרה היה מתגולל בעפר, כמו שמצינו בבראשית: "וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר" מתרגם אונקלוס 'ומגנדרין', מגוללים שנאמר[1]: " כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ ".                                                                                                                               אמר רבי זירא אמר רבי ירמיה בר אבא דור שבן דוד בא קטיגוריא בתלמידי חכמים רש"י- הרבה משטינים ומלמדי חובה יעמדו עליהם. כי אמריתה קמיה דשמואל אמר צירוף אחר צירוף שנאמר[2]: " וְעוֹד בָּהּ עֲשִׂרִיָּה וְשָׁבָה וְהָיְתָה לְבָעֵר "  לומר שגם  כאשר נשאר בעם ישראל רק עשירית ממה שהיה בו קודם, עדיין יהיה צורך בתהליך נוסף של שריפה, צירוף אחר צירוף. רש"י- גזירות על גזירות ועוד בה עשיריה. כשתשעה החלקים יהיו אבודין ולא נותר כי אם העשירית אף היא תשוב והיתה לבער: תני רב יוסף - בזוזי ובזוזי דבזוזי. רש"י - שוללים אחר שוללים: 
                                                                                                                        אמר רב חייא בר אשי אמר רב עתידין כל אילני סרק שבארץ ישראל שיטענו פירות שנאמר[3]: " כִּי עֵץ נָשָׂא פִרְיוֹ תְּאֵנָה וָגֶפֶן נָתְנוּ חֵילָם".                                                                                                 יש מקום לעיין בגמרא הזו, ובמיוחד בלימוד העולה מסמיכות המעשים והמימרות  כאן אלו לאלו[4].
 
 
אוֹפַן בְּתוֹךְ אוֹפַן       
                                                                   
ראשית נעסוק בחיבת ארץ ישראל כפי שהתבטאה על ידי ארבעה מגדולי רבותינו- ר' אבא היה מנשק כיפי דעכו, ר' חנינא מתקן מתקליה, ר' אמי ור' אסי היו עוברים משמש לצל והפוך, ור' חייא בר גמדא היה מתגלגל בעפרה. בתוך הארבע האלו יש כמה הבחנות וחלוקות, שונות זו מזו במבניהם ובתוכנן.                                                                      הסדר הראשון הוא שהראשון והאחרון שייכים זה לזה, וכן השני והשלישי                                        ר' אבא שהיה מנשק את האבנים ור' חייא בר גמדא שהתגולל בעפר,שניהם מבטאים אל הארץ אהבה פשוטה כאהבת אדם לרעהו. כמו שאדם מנשק את חברו ואב מנשק את בנו- כך נשק ר' אבא את כיפי דעכו, וכעין אדם הנופל בזרועות רעהו כך התגלגל ר' חייא בעפר ארץ ישראל. ועוד, שביטויי האהבה שלהם היו כלפי הארץ גופא, עפרה ואבניה.  לעומת זאת- ר' חנינא, ר' אמי ור' אסי אינם עוסקים  בביטוי אהבה וגם לא בארץ עצמה, אלא בסידור ובירור מה שעליה: תיקון הדרכים ודאגה לאיכות החיים  ע"י  הסרת האבנים והמעבר ממקום שאינו נוח למקום נוח יותר.                                                               הסדר הזה של ראשון- אחרון אל מול שני האמצעיים הוא בסוד אופן בתוך אופן, כשני אופנים - גדול וקטן- זה בתוך זה הקושרים עליון ותחתון[5].
פּוֹעֵל וְנִפעָל, אַהֲבָה  וְתִיקוּן                                                                                                                                      הבחנה נוספת היא בין שני המעשים הראשונים לשניים האחרונים. בשני הראשונים האדם הוא הפועל על הארץ ואילו באחרונים האדם נפעל מן הארץ. אצל ר' אבא- הוא מתכופף אל הארץ ומנשק  אותה. אפשר לומר שהוא על דרך " איתתך גוצא גחין ותלחוש לה"[6] שהארץ היא האשה, הכלה של עם ישראל  "כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ", ואין גוץ מן הארץ, וע"כ התכופף ונשיק לה. זו פעולה כדרכו של אב, שאומנם מהשפע של ברכתו יש ברכה גם לכל בני הבית, אך הוא נשאר במקומו ואינו  עוסק בתיקון פרטי הבית בפועל. לעומת זאת ישנה את הפעולה השניה של ר' חנינא, שגם הוא פונה אל הארץ אך אינו  רק נושק לה, אלא מתגייס לפעול למענה ומתעסק בתיקונה בפועל. זו דומה לפעולתה של אמא, שדרכה שהיא מטפחת את כל בני הבית ודואגת להם. חוננת אותם. ר' חנינא, חונן ומנחם, "כאיש אשר אמו תנחמנו".                                                                                                      לעומת שני הראשונים, בעלי שני המעשים האחרונים הם נפעלים. השני הוא פשוט לגמרי. כאשר ר' חייא מתגלגל בעפר ומתעטף כולו בארץ ישראל, חבוק בזרועותיה, הרי הוא משפיל לגמרי את  קומת האדם שלו, נתון כולו בתוך האדמה ונפעל ממנה. אולם גם מעברם של ר' אמי ור' אסי מהשמש לצל ולהפך, זו נפעלות. האדם אינו משנה את הארץ, אלא משתנה בעקבות מצבה. כאשר יש בארץ  צינה, אני צריך למצוא את המקום שבו יהיה לי  חם, וכן להיפך.                                                                                                           
חלוקה אחרונה לזוגות שאפשר לחלק כאן, היא ראשון- שלישי ושני- רביעי.                                  הראשון והשלישי שייכים לעניינים עליונים. ר' אבא שייך לאהבה הגמורה עד כדי כך שמרום קומתו הוא מתכופף ונושק לארץ, ואילו ר' אמי ור' אסי עיסוקם  בשמים, באור שמאיר או אינו מאיר בארץ ישראל[7]. משא"כ שני האחרונים עוסקים במצבים פחות נעימים-  ר' חנינא היה מתקן מכשולות, מתעסק בקלקולי הארץ לתקנם,  ור' חייא  שהיה מתגולל בעפרה, היה מכניס עצמו עם שפלות הארץ, לבד מהטינוף הגשמי שיש בהתגלגלות בעפר.                                                                                                                                                                                                                                  
אַרְבַּע  דּרְגוֹת                                                                                                                                       עד כאן היה המבנה, המשל. עכשיו נעסוק בנמשל, שהוא העיקר.                                               בעצם, יש פה ארבע דרגות זו אחרי זו. בהתחלה אדם פועל על הארץ אהבה. אחר כך הוא פועל עליה תיקון.  לאחר מכן הוא נפעל ממנה אך עדיין מוצא דרך לעמוד בקומה זקופה, ולבסוף הוא נפעל לגמרי וכל קומתו נשפלת[8].                                                                                                            בעומק, כל ארבע הדרגות הם  ההליכה מן האדם יותר ויותר אל הארץ.                                               בתחילה האדם מרעיף אהבה ואבהות והארץ היא פסיבית. בשלב הבא, יש כבר יותר הקשבה אל הכלה והיא תופסת יותר מקום, לא רק השפעת אבהות בלי יחס אל הצד השני, אלא  תשומת לב גם אל הכלה: מי היא ומה מתרחש אצלה - מה התקלקל, מה זקוק לתיקון, ואיך ניתן להתגייס לטובתה ולעזור לה.                                                  בהמשך, האיש מרפה יותר מפעילותו ומשליטתו, ונותן לכלה הרבה יותר מקום לנהל את העניינים, ועוד יותר- לקבל את הצביון שהיא מתווה. יש צל ויש שמש, ימים קרים וחמים, ולפי  מצבה הוא משתנה.   בסוף, החתן מרפה לגמרי ממעמדו וממעלתו, מעצמו אין לו כלום, והוא בטל אל תוך הכלה וכולו נכלל בה לגמרי.
כְּעֵין  שָֹרְשָה מַמָּש
כדי להעמיק עוד, נזכיר כאן מה שכתוב בחסידות שבעולם הזה הגוף לומד אלוקות מהנשמה, אך לעתיד לבוא הנשמה תלמד אלוקות מן הגוף.  בזמן הזה, הנשמה מלאה אור אלוקי בקרבה, 'נר ד' נשמת אדם' ואילו הגוף הרי הוא אטום וחשוך ומעלים בגשמיותו את האור האלוקי, ועל מנת להיות דבוק בשורשו על אף כל ההסתרים, הגוף זקוק שהנשמה תלמד אותו.  לפעמים ברצונו ובשותפותו של הגוף, ב'אתהפכא' , ולפעמים בכפיה ובכח, ב'אתכפיא'.  קיימת מערכת יחסים מאוד מורכבת ועשירה איך הנשמה מלמדת את הגוף, אבל בין שזה נעשה בכפיה ובין שהלימוד הוא מתוך רצון פנימי של הגוף כאשר 'צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי' והגשמיות עצמה כבר מאירה, הרי זהו מצב  שאינו שלם מפני שהגשמיות מעצמה- אין לה כלום, ואת כל הארתה היא מקבלת מן ההשתקפות של האור האלוקי שבנשמה.  כל זה היה משכבר הימים, מעולמים.                                                                                                                       אבל לעתיד לבוא, מבואר בחסידות, הנשמה תלמד אלוקות מהגוף. ומה יהיה לימודה? עיקר מה שיש לגוף ואין לנשמה,זה שאומנם 'גיאוגרפית' כביכול הנשמה יותר קרובה אל האור האלוקי שהיא מלאה ממנו, אך מהותית הגוף יותר קרוב. כיוון שהנשמה תמיד בתודעה שהיא רק נתיב לאור האלוקי, אם כן הרי כל הזמן היא 'מתפללת', משתוקקת לשורשה- הקב"ה. אך דווקא בעצם ההשתוקקות הזו מונח היפוכה מהקב"ה, שהרי כלפי מעלה אין, חלילה,  מקום  לומר – משתוקק לשורשו, וממילא כל מהותה וזהותה של הנשמה, הרי הוא הפך ד' יתברך, כביכול. לעומת זאת, הגשמיות היא כעין שורשה ממש, מפני שהיא מופיעה כאילו חיה מעצמה, ומי שחי בעצמו מצמיח מאליו חיים עד בלי די, וכפי שנראה בהמשך. לעתיד לבוא, הנשמה תתבטל אל הגוף ותלמד אצל  הארץ, אצל הגשם, כתלמיד לפני רבו.                                                                                                                           אומנם זהו 'לעתיד לבוא' רחוק מאוד, ואעפ"כ כל קישור לארץ ישראל יש בו מעומק הטעם של לעתיד לבוא, ואף אנו בימינו כבר טועמים מטעם העתיד לבוא, שהרי אנו חיים בזמן שעליו דברו הנביאים, ואותו לעתיד לבוא רחוק מתנוצץ ונטעם  במידת מה גם לנו.                                                                                                                                                                                                                                                                מתוך ההבנה הזאת, יש מקום לבאר שכל ארבעת הדרגות שמנינו קודם בחיבת הארץ של רבותינו, הם התהליך איך הנשמה הולכת ונהיית "תלמיד לפני רבו" של הגשמיות. למן הזמן שבו עדיין הנשמה יש לה מעמד של המשפיעה והנותנת עד שלבסוף הנשמה לגמרי עוזבת את מעמדה ומתפלשת בעפר.                      בימינו ובדורותינו, זכינו לשוב אל הארץ וזכינו שגלי האהבה משתפכים אל ארץ ישראל, ומתוך כך יותר ויותר נשמות ישראל הולכות וטועמות את הטעם של ללמוד אלוקות מן הארץ. זה שייך למה שאנו מזכירים פעמים רבות בשם  הרצי"ה , שארץ ישראל קודמת לעם ישראל,  קודם "כי בחר ד' בציון אוה למושב לו", ומתוך כך "כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו", שגם  זה שייך לענין שהגוף במעלה עליונה מן הנשמה וקודם לה, ואילו הנשמה עומדת לפניו כתלמיד.                  
יָשִיר לְיוֹפִי וְחַיִּים                                                                                                                                       עכשיו נעסוק קצת בנמשל ביתר פירוט, איך הוא מופיע בדורותינו ובעבודת ה' הפרטית והלאומית שלנו. מה פירוש שר' אבא היה מנשק כיפי דעכו? כלומדי תורה אנחנו לומדים סוגיות בנגלה, סוגיות בנסתר, וכשאנחנו לומדים את התורה הגואלת התחדשה והתחיתה לנו  סוגית קדושת א"י ותורת ארץ ישראל. ובתורת א"י פתאום טועמים טעם אחר של תורה, שהתורה לא עומדת במלחמה נגד המציאות. אנחנו לומדים שהחול מתקדש, הגשמיות אומרת שירה, מדי הצבא הם קודש, בניית ישוב זו מעלה עליונה.                              ולעומת זאת, במשך כל הגלות התורה וכל נשמת ישראל היו במלחמה נגד הארציות. הקדושה היתה מעל הטבע[9] ומנותקת ממנו, הפרישות הייתה  מדרגה נישאה בעבודת ה', ולא פחות מזה היה קו עמוק ותקיף של קדושה שמנגדת את הטבע הגשמי והאנושי ונלחמת בו, ואם יש לאדם איזה רכוש או עניינים גשמיים, צריך כמה שפחות לעסוק בהם. המלחמה הזו לא הייתה רק מלחמה בלשון מושאלת  של זהירות והסתייגות, אלא מלחמת עולם, מאבק מלא עוצמה ושנאה.  וכאשר עם ישראל חוזר לארץ, פתאום מנגינות אחרות מתחילות להשמע, הלב מלא בשירה ובאהבה אל המציאות, כבר לא צוררים את הטבע. מרן הרב זצ"ל בעצמו מתאר תיאורים נפלאים[10]  של היופי והתפארת האלוקית שבטבע. זו  לא רק אהבת הלב גרידא, אלא תורה שלמה, תפיסת עולם חדשה הרבה יותר מתוקה ומלאת אהבה, והיראה המצמקת ומטילת האימה הולכת ומתמעטת, והכל מתמלא אור ונועם, עונג, מתיקות ואהבה. תורה שרואה את כיפי דעכו – אלמוגים, כמו שאומר רש"י-  ואומרת איזה פלאי פלאות של הבריאה, כמה המציאות מלאה חן ויופי ומאירה באור אלוקי[11], עד שכל האישיות מתעוררת בכיסופים עצומים לנשק אותה, ומתוך כך יש משיכה ללמוד מהיופי הזה על הבורא שמשרה שכינתו כאן. ובאמת, המהפך אינו מתחיל רק מתורת הרב זצ"ל, אלא במידה לא מבוטלת בתורת הבעש"ט שלימד שגם הגשמיות שאתה רואה היא חלק מעבודת ה', ולא צריך להכניע אותה בסיגופים ובתעניות.  יתר על כן, המציאות אכן מאירה, אבל תורת הבעש"ט והרב זצ"ל מאירות למעלה מזה, ואותם התורות שהן השער אל הארץ, השער שבו הנשמה מחליפה את ההתבוננות על מה היא גשמיות, מה היא ארץ ישראל, התורות האלו – הם עצמם הנשיקה לארץ, ובתוכם  שרוי עומק עומק המתיקות. אלו דברים שצריכים בירור עד בלי די, עד כמה אנו צריכים לעמוד בעמדה של גאולה, שמפסיקה את המלחמה, ומגלה אלוקות בתוך הארץ, ומתי צריך אולי לנקוט בתוקפה של הגלות ובמלחמתה בטבע.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                               
עֶצֶם מֵעֲצָמַי                                                                                                                                    המדרגה הזו היא מדרגה עליונה, אך עדיין נשארת בגדר אור נשמתי עליון שמסתכל על הארץ מלמעלה. אומנם צורת ההסתכלות שלה  על הארץ השתנתה, אבל הנשמה עצמה נשארה במעלתה, וכאשר היא רואה לפתע את האור העצום המופיע בארץ- הנשמה משייכת את הכל לאורה היא. כמו החתן שרואה את הכלה ואומר 'זאת הפעם עצם מעצמי' את ממש חלק ממני, גם את – אני. כך, כל הגלות,  הארץ לא היתה כלה לישראל. ועכשיו כאשר נגלתה הכלה לפתע, מרן הרב זצ"ל שכולו אור נשמתי עליון מסתכל על הארץ ומגלה בה כל האורות ואת כל הנחלים והנהרות העצומים של התורה המתוקה. אבל מרן הרב זצ"ל כולו היה במדרגת הנשמה המביטה, ומרום גובהה נושקת  את הארץ כחלק ממנה.                                                                                                ואעפ"כ, הפער הוא עצום. בין חו"ל לבין  הארץ. כבר יש כלה, ארץ אהובה, בעומק לב ונפש, והלואי שנזכה שהכיסופים האלה שאנו לומדים מתורת הרב והחסידות יביאו אותנו לנשק את אבני הארץ עצמם בטהרה.
וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ                                                                                                                                         מן המדרגה הראשונה, של נשיקה מתוך אהבה והתכללות גמורה,עולה המדרגה השניה בלימוד מן הארץ, "ר' חנינא מתקן מתקלא."                                                                                                                                                                      אהבתו של ר' חנינא אל הארץ  אינה  רק להיות שרוי במתיקותה כאב החופף עליה מלמעלה, אלא כאהבת האם, שמתוך אהבתה באה לתקן בביתה את כל פרטי החיים המעשיים, בלבוש, בהתנהגות וכו' וכו'. זו עמדה אידיאליסטית, שמעבר למתיקות - אני מוכן ומזומן לעשות כל מה שנצרך למען בנין העם בארצו, לא רק בנשמתו.  למסור את הנפש לראות מהם הבעיות העומדות על הפרק, ולפעול במרץ לתקן אותם. כל עסקי הצבא והלכות הציבור שבחו"ל  היו הילכתא למשיחא, בארץ ישראל זו מצווה וחלק מסדר החיים ומן התורה.  השינוי הוא עצום, לרדת מרום גובה האהבה אל העיסוק בפרטי החיים.                                                                                                               הא למה הדבר דומה, להבדל בין עליית תלמידי הבעש"ט לעליית תלמידי הגר"א. עליית הראשונים באה מאהבה אל הארץ, באו והתרפקו עליה ברוב דבקותם. אולם תלמידי הגאון באו כי 'קול התור נשמע בארצנו', כבר נשמע קולה של הכלה, של הארציות והיא מבקשת אותנו וקוראת לנו שנחלץ חושים ונמסור את נפשותינו לבנות אותה, ולא רק - אם נאמר בחריפות- שנשתמש ביופייה כדי להתמלא מתיקות ועונג. גם הרב בעצמו יותר עסק בזה מן הדורות הקודמים לו, אך אם יש דמות לעניין הזה הלא הוא רבינו הרצי"ה, שהיה המנוע של האידיאליזם של הימין בישראל. אנחנו קוראים את אורות והכל אורות ומתיקות עליונה, אבל מהרצי"ה ב'לנתיבות ישראל' שלו למדנו את ההתגייסות ונתינת כל לשד העצמות ותמצית דם הלב על מנת לתקן את  הדרכים והנתיבות, התהליכים על כל קשייהם.  האהבה לארץ ישראל מתגדלת בעוד קומה כשהיא הופכת אותנו לאידיאליסטים, ודווקא מתוך - ולא במקום- המתיקות שהייתה במדרגה הראשונה  אנחנו מוצאים את עצמנו מתרוממים להיות מסורים בלב ונפש לכל רגב אדמה שבארץ,לכל פלוגה ומחלקה בצבא שלה, ולכל בנין ישוב ונטיעת עץ. זהו ר' חנינא שהוא חונן ומשפיע מתוך המתיקות את האידיאליסטיות.                                                                                                           
נִגְלֶה, נִכְסֶה, נִגְלֶה
במדרגה השלישית, שבה אנו באים לעסוק עכשיו-  יש חידוש והיפוך נוסף. עד כאן, בשתי המדרגות הראשונות, גם כאשר  הדאגה היתה לכלה - החתן היה הדמות העומדת במרכז העניינים. וכעת, הכלה הופכת להיות הדמות, והחתן צריך להתאים את עצמו אל ענייניה. מה מיוחד בכלה? שיש לה חילופין ותמורות בדמותה. בתחילה נמצאת באור ולאחר מכן בחושך, בחום ואחרי זה בקור, בגילוי ובהסתר. לעבור משמשא  לטולא זו שמש המתפעלת ומשתנה כשינויי לבנה. אולי המשל הנאה למציאות של 'מטולא לשמשא ומשמשא לטולא',  הוא מה שאמרו חז"ל על הפסוק "דומה דודי לצבי או לעופר האילים[12], מה צבי זה נראה וחזר ונכסה, כך הגואל.. נראה ונכסה וחוזר ונראה"                                                                   זו  מדרגת אהבת ארץ ישראל אחרת לגמרי. אידיאליסטיות לא תועיל פה. גם אם אדם יתן את כל מרצו במשך כל ימי חייו כדי לצנן את השמש לא יועילו לו מעשיו.  כמובן,אלו דברים שגם הרב זצ"ל והרצי"ה לימדו. הם המקור. אך הספר שמתאר את זה יותר מכל, הוא 'לאמונת עתנו שמלמדנו את תהליכים העוברים עלינו והמצבים משתנים, ואת האחריות לחקור איך לפעול בכל שינויי המצבים והזמנים. אם לפתע יש קור של משבר - צריך לדעת איך לחמם, ובשעת החום- כיצד לקרר , וזה דורש התבוננות רבה. אין כאן סלילת הדרך וישור הנתיבות, אלא הקשבה לזמנים שונים. בעומק זו אהבה עליונה  מאד, מפני שאנחנו נאלצים להקשיב אל הארץ. ההקשבה הזו אינה באה רק מאילוץ[13]. יש בה ריבוי אנפין, כאדם שאוהב לטעום את כל טעמיה של הארץ, להשתזף בשמש שלה, ולשכב בצל שלה, אך לשם כך הוא צריך לעבור ממקום למקום, זו מדרגה שדומה למתיקות של המדרגה הראשונה , אך גם שונה ממנה בכך שכדי לספוג אותה צריך לעבור ממקום למקום על פי גווניה השונים של הארציות. יש ביטוי ששמעתי ממו"ר הרב צבי טאו שליט"א ש'בכל שינוי  צריך  לארגן את היראת שמים מחדש'. הארץ  עוברת תהליכים, וכל פעם שמתרחש בה משהו חדש - ובעיקר בעניינים  הכללים - אנחנו צריכים לארגן את היר"ש מחדש.                                                                                                                            
 וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי ה'                                                                                בדורותינו, ה'שמשא' הגדולה היא מלחמת ששת הימים, כל הגבורה והתוקף שהתגלו יחד עם האור האלוקי של חזרתנו לכל ערי הקודש וכל מרחבי א"י. עם ישראל על כל גווניו חש בפעמי משיח. אנחנו מצווים  לדעת להתבונן חסדי ה' ולהיות מוארים כל כולנו מהאור הזה שהארץ האירה. איננו עסוקים לתקן משהו בנו, אלא להוציא מן הכח אל הפועל את הגאולה שהקב"ה טמן בארץ ובמעמקי נשמותינו.              ואחר השמשא- יש צל. באים הגירוש מימית, הגירוש מגוש קטיף, ודומיהם, וצריך לא לאבד עשתונות ולא להתרעם על הארץ, אלא לדעת ולהאמין שכל חילופי העיתים והתאורות הן כולם חלק ממארג אלוקי שלם שהכלה הולכת ומופיעה על ידו[14].  מטרוניתא –לבושין דלבשא בצפרא לא לבשא ברמשא. מתוך כך אנו לומדים למצות גם את היחודיות והמעלה שבחושך, ומתגלה שמתוך הצל מתפתח צמאון עמוק. כל העוסקים בענייני תשובה יודעים שמאז הגירוש מגוש קטיף יש פריצה בצמאון וברצון לתשובה. יש תנודות, ומרוויחים מהטולא ומהשמשא, אע"פ שמנקודת מבטנו אנו היינו רוצים, כמובן, שיהיה רק שמשא.. אין כאן תיקון או שליטה שלנו, אלא אהבה שבה תפקיד  הנשמה הוא לא לפעול אלא להתבונן, 'עין בעין יראו'. לא הסתכלות אבהית כהסתכלותו של ר' אבא אלא עמידה מתפעמת אל מול ריבוי הגוונים והשינויים באישיותה של הארץ, והחתן רותם ומשנה את עצמו לפי שינוייה.
הַפְּלִיאָה הָעֶלְיוֹנָה                                                                                                                                  המדרגה הרביעית היא נפלאה באין ערוך, והיא עיקר מה שרצינו לחדש, ומתוך כך גם מסוכנת יותר, מפני שככל שאנו יורדים יותר הסכנה לטעות ולנפילה מתגדלת. המדרגה הזו שייכת לר' חייא בר גמדא, בדרך חידוד נאמר: מי שמקבל חיוניות מגמדות. מי שמתגלגל בתוך הארציות הגשמית, ושם דייקא הוא מוצא את העושר והאור הגדול. דמות כזו, מין ר' שלמה קרליבך.                                                       מתפתחת בקרבנו איזו אהבה, שאנו עדים רק לרמזים שלה ביינתים, שהנשמה אומרת: "משהו מדהים מתרחש פה, בקרב המופקרים והכופרים האלה, בעומק הבוץ  והגשמיות, גאוולד. אני עדיין לא יודע מה זה, אלא  רק עומד וסופג". התהליך הזה  בכלל אינו בא מתוככי בית המדרש, ויותר מזה  אין כאן את היופי ועושר הגוונים שמצאנו במדרגה הקודמת. פה אין שום תפארת, זה אפי' לא אבנים שמשדרות  נצחיות, לא אלמוגים, אלא  בוץ שאני מתגלגל בתוכו. נראה שהדוגמא המופלאה ביותר לתהליך הזה הוא סעיף באורות התשובה[15]: "גם מתוך החול יגלה הקדש, וגם מתוך החופש הפרוץ יבא העול האהוב. עבותות זהב ישתרגו ויעלו גם מתוך השירה החפשנית. ותשובה מזהירה תצא גם מתוך הספרות החיצונית. זאת תהיה הפליאה העליונה של חזון הגאולה. יגמל זה הציץ, יפרח הפרח, יבושל הפרי, וידע העולם כולו, כי רוח הקדש מדבר בכנסת ישראל בכל תנועות רוחה, וסוף הכל הוא לתשובה המביאה רפואה וגאולה לעולם".  הרב, בהסתכלותו על הכופרים מצא אוצרות גם בתוך כל החוצפה וההפקרות, הבחין  שהם גילו כאן משהו שלא יכול להופיע בבתי המדרש. אין זה רק לימוד זכות אלא זיהוי עמוק  שדבר-מה נולד שם, מה שלא נולד בדרך של צידקות ולמדנות. 'עבותות זהב ישתרגו מתוך השירה החופשנית'. מה היה המושג חופש אז? 'ותשובה מזהירה, תצא גם מתוך הספרות החיצונית' גם הספרות החיצונית, שאנחנו כל כך נלחמים בה,  תביא תשובה מזהירה, הרב שומע שם איזה פכפוך מעיינות שהחול עומד להפתיע את העולם. ויותר מזה,  'זאת תהיה הפליאה העליונה של חזון הגאולה'.         .  
חַיִּים אֲנִי נֹתֵן לָכֶם                                                                                                               כאן אנו חוזרים ליסוד שאנחנו אומרים הרבה פעמים, והוא ההבדל בין תורת משה לתורת משיח.                                                                                                               תורת משה מניחה שבעולם יש טוב ורע,  ומתוך כך מדריכה אותנו איך ללכת אל הטוב ולסור מן הרע. תורת משיח ייחודה ומעלתה בכך  שהיא מהפכת את כל הרע לטוב. להיות מגנדר בעפרה זה המוכנות לוותר על כל המעלות הקודמות והעליונות שבהם עדיין אני עומד לעצמי והארץ לעצמה ויש בינינו פער ומתח, ולהתגלגל, להתמוסס אל תוכה, להיות 'חבוקה ודבוקה בך' ולהפך לדבר אחד עמה. אז כל המעלות של תורת משה דוהות לעומת המעלה שהכל הכל מאיר אור אלוקי.                                                        זהו  כשרון שיושבי ביהמ"ד צריכים לפתח, כשרון לא רק של תורה מלאה אהבה ומתיקות, אידאליסיטיות, והתבוננות בחסדי ד' בכל חילופי המצבים, אלא להרפות מהעמדה, ולתת אמון שמה שגדל במציאות עצמה, עם כל הבעיות שיש בו, הוא פלא פלאות. לדעת להיות עִּם רבבות עמך בית ישראל  בתוך החולין והבוץ שהוא נתון בו ולדעת שמשם כל הטוב יצמח. זה אמון אחר לגמרי, והוא התכלית וההוצאה לפועל של לימוד  הנשמה - ביהמ"ד-  מן הגוף,הגשמיות והעפר.  עוד דוגמא אחת לתהליך הזה. בסדנה להכשרת אנשי חינוך לסיוע בגמילה מהתמכרויות יושבים כאן בישיבה, רבנים וראשי ישיבות, ולומדים אמונה טבעית ופשוטה, מוסר ואהבה  בדרך, שכמותה מעולם לא שמעו.  ממי? מאנשים שהתגוללו ברחובות, בתוך עומק הביצה והגשמיות של התרבות הנוכחית, בסמים ובאלכוהול. כל משפט שנאמר בלי  ברוך ד' הם מתקנים אותך, לא בגלל שיש להם איזה אחריות על התיקון, אלא מפני שהם יודעים שאין חיים בלי  למסור עצמך אליו יתברך בכל צעד.   אולי עוד דוגמא לדבר: שיר של הרב שלום סבאג, ששר: 'תודה רבה לך ד' יתברך ששמת אותי בכיתה הטיפולית'. באמת בברסלב היום יש קצת מהמדרגה הרביעית הזו, הרבה מהניחוחות של ברסלב בימינו זה לא ר' נחמן, אלא חילוניות, ארציות נפולה שהתרוממה והיא מצמיחה, ונותנת פירות. זה 'עם הארץ', ויש כאן חידוש שמעולם לא היה ביהדות . בדרך כלל אם היה חול היו נגרמות ממנו נפילה והתבוללות, ואילו כאן- דווקא שפע גשמיות והתבהמות, גורם את כל הקדושה החדשה. אולי לכן  לכל שלושת המדרגות הראשונות יש ספרים, וכאן זה כבר במדרגת 'לעתיד לבוא- חיים אני נותן לכם'.                                                                                                               האמירה שהחול יבוא מן הקודש היא אמירה מסוכנת, והציונות הדתית היום נקרעת בבירור הלימוד של הנשמה מן הגוף, אבל זו גם אמת. אם בגלל המחלוקות והטעויות שנעשות בקרבנו נאטום את אוזנינו מלהקשיב לקודש שבא מתוך החול, ולהתגלגל בעפרה, אנו מעכבים את הגאולה. כל עבודתנו צריכה להיות באופן שכל מעשינו יהיו בתכלית הכשרות מצד אחד, ושנהיה קשובים לארציות בכל רמ"ח ושס"ה מצד שני. ולהאמין שאם הקב"ה לא היה חושב שאנחנו יכולים לעמוד בבירור הזה- הוא היה שם אותנו בדור אחר...                                                                                    
שֶלּא יִתְפַּחֵד כְּלָל                                                                                                                                      עד כאן, שירטטנו את המפה, איך נראית המציאות על כל ארבע דרגותיה. מן העיון בהמשך הגמ' מתחדש ביאור מה מתרחש בדור אל מול כל התהליכים האלו.                                                               "אמר ר' זירא דור שבן דוד בא קטגוריא בת"ח ".                                                                     האם ת"ח עוברים את כל ארבעת השלבים האלו בקלות, בלי חששות והתנגדויות?  להיפך!  כולם מלאים אימה ופחד מהתהליכים האלו, וחוששים שמא הם יבואו להשכיח מאתנו את עיקר הנשמה. ע"כ כל הצדיקים נאבקים נגד התהליך הזה ולא נותנים לאהבה להתגדל ולצאת אל הפועל. ומתוך זה נולדת  'קטגוריא בת"ח'. הארציות כבר קיימת ומחכה שתבוא הנשמה ויבואו ת"ח ללמוד ממנה, אבל הם לא באים - מפני שהנשמה מפחדת פחד עצום מן הגוף אחרי אלפיים שנה של שנאה ביניהם. כאשר הנשמה לא מרפה, גם החלקים הארציים לא מוותרים, בועטים ונלחמים ומתוך זה באות עלינו צרות רבות בזו אחר זו, וכולם נועדו  לרכך את הת"ח שירפו מהפחדים של הנשמה, ויתנו לארץ לחבק אותם. כל  החשכה וההפקרות דוחפים  אותנו לאמונה גדולה שבעומק הבוץ טומן לנו הקב"ה  אורות קודש עליונים, ופלאי פלאות יצמחו משם. אך מי מאיתנו יכול להרפות מקרנות המזבח של ביהמ"ד ולהרשות לעצמו להאמין בזה? זה  מסוכן!  מי שעובר בזה את הגבול, נעשה משיח שקר וגם היום משיחיות שקר כזו מפעפעת בתוכנו  כארס. ובתוך הצבת הזו- אין לנו מוצא.  להיכנע וללכת למשיחיות שקר? ח"ו! ואם נאמר: צריך להתנזר מהמשיחיות ומהלימוד הזה לגמרי, הרי אנו מגדלים ת"ח שתהיה עליהם קטגוריא...  האין מוצא הזה מרכך אותנו, מגלה את הגמדות שלנו, ובסוף אנו נשפכים על הארץ,  מתגלגלים ואומרים לקב"ה אנו מוסרים הכל עליך...                                                                     
כִּצְרֹף אֶת הַכֶּסֶף                                                                                                                                    "כי אמריתה קמיה דשמואל אמר: צירוף אחר צירוף, שנאמר: 'ועוד בה עשיריה ושבה והיתה לבער' . תני רב יוסף בזוזי ובזוזי דבזוזי "  יש כאן שני דברים, צירוף ובזיזה. לפי רש"י  שניהם אותו עניין. בתחילה גוזרים גזירות ואחר כך מרוקנים ובוזזים. אנו נלך בדרך מעט שונה, שצירוף ובזיזה הם שני דברים השונים זה מזה, כפי שיתבאר.                                                                                                                       מהו צירוף? לצרף זה לנקות ולטהר, וכשמצרפים את הסיגים  מקבלים מתכת  יקרה ואיכותית לאין ערוך. זה חלק נפלא בתהליך הירידה, שהת"ח והתורה עוברים תהליך של צירוף.  היו ת"ח שלגמו את המתיקות של מרן הרב ושל הבעש"ט במלוא אישיותם, אך כשהיה צורך גם באידיאליסטיות בנוסף למתיקות- כמה עמדו בזה? עשיריה. וגם היא שבה והיתה לבער, כי בין האידיאליסטים, כמה  מוכנים נפשית לעבור משמשא לטולא, ושוב 'ושבה והיתה לבער' – אך מעטים שבמעטים יהיו מוכנים להתגלגל בעפרה. בינתיים גם התורה עברה צירוף. הולכים ומתגברים ומתבררים הלימודים שהנשמה  לומדת מן הגוף. כל מה שמוסיפה הנשמה ללמוד מן הגוף מתגברת  הקטגוריא בת"ח,  הארציות תובעת את שלה ואין בה סבלנות לכל התהליך.  אלו תהליכים שעוברים בתוקף רב עלינו לפי דרכנו ועל  העולם החרדי לפי דרכו.                                            
גוּף לְלֹא  נְשָמָה                                                                                                                                         עד כאן מה שמתרחש אצל הת"ח. בא ר' יוסף ומחדש שבזמן שהקודש עובר צירוף, גם החול עצמו, המייסר ודוחק את הקודש, עובר בירור עמוק. יש מקום לומר ש'בזוזי ובזוזי דבזוזי' מתייחס לחול. מהם הבזיונות של עולם החול? שלאט לאט תוך כדי המלחמה עולם החול מגלה שהוא לא לגמרי חולי, שהיה לו עולם ערכים חבוי בתוכו.  הגוף מגלה שהוא היה נשמתי מדי. הגוף אומר לעצמו: למה אני צריך את זה? וכי נפרצו כל ההסכמות והנימוסים?! באים אנרכיסטים שחוצים את כל הגבולות, ועולם הערכים הנשמתי של הגוף הולך ומתמעט. מה שלפני עשר שנים נחשב לפריקת עול,  היום זה ערכי ואף אחד לא משגיח בזה.  'בזוזי דבזוזי' זה שהגוף נעשה יותר ויותר חומרי,  לא מוכן להקשיב לאף מילה של הנשמה, גם לא להד קלוש שבא ממנה, אלא רק מה שהוא ה'פוסט' הכי גדול, מה שהוא חומרי לגמרי.
כִּי גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ                                                                                                                      מה קורה אחרי כל בזיוני הבזיונות של עולם הערכים, של כל דבר בעל משמעות?                             "אמר ר' חייא בר אשי אמר רב עתידין כל אילני סרק שבא"י שיטענו פירות שנאמר כי עץ נשא פריו תאנה וגפן נתנו חילם" . האחרונים כאן מדייקים ש'עץ נשא',  זה צומח ממנו בדרך ממילא, לא מרצונו. תאנה וגפן הם כנגד הנשמה, ודווקא העץ שהוא החומר הוא זה שמצמיח מאיליו. הלחץ ליצור דבר הוא כעין תנועתה של הנשמה שתמיד מלאה כיסופין, המבקשת לצאת מעצמה וללכת אל מקום אחר - אל ה' יתברך. ואילו הגוף אומר: 'אני לא צריך לכסוף אל מישהו ולא ללכת לשום מקום, אני חי בעצמי, וממילא הכל צומח, כי מה יש בי חוץ מד' יתברך? '. כאשר החול יוותר  לבדו, באורח פלא הוא  יצמיח דבקות אלוקית, לא של כיסופים, אלא מציאת אלוקים בקרבו, "כי גדול בקרבך". ועל כן ר' חייא היה מתגדר בעפרה, מפני שבקרב הארץ הוא מוצא את הדבקות האלוקית. אם נרפה - יתגלה שלא רק אם נלך אל ד' נהיה אלוקיים, אלא אנחנו אלוקיים! צריך לבזוז את כל הליכה אל מקום אחר שהוא חיצוני לנו.                              אין אמירה יותר מסוכנת מזו, כי גוף בלי נשמה זה מוות. אבל עכשיו זה תחיית המתים, המתים האלה הם עתידים לחיות, והארץ  שהייתה כאלמנה, היא, תוליד שבעה. כמובן אין כאן הדרכה מעשית אלא הקשבה לקולות הגאולה לכל גווניהם ומציאת הדוד מבין כל החרכים.                                                                                                                 האר"י הקדוש מלמדנו, שאם אדה"ר לא היה אוכל מעץ הדעת ביום שישי אלא בשבת, כל העולם היה נתקן, ואף הרע שבעץ הדעת  היה נתקן מאליו. ונראה לומר שכעין זה יהיה הפלא בפירות שיגדלו  עצי הסרק לע"ל, שאלו לא יהיו פירות כמו הפירות שאנו מכירים שהם עדיין פירות של  עולם שיש בו טוב ורע והם חפצים ללכת אל הטוב, אלא פירות מתוקנים לגמרי. ועל כן הפירות האלו גדלים דווקא בעץ סרק, שהוא לא עץ שנועד לפירות, לאיזושהי תכלית, אלא לעצמו בלבד[16].                                                                            ובע"ה נזכה שבמהרה בימינו אילני סרק ואילני פרי יהיו לגן אחד, גן בעדן מקדם.
 
 
[1]  תהלים קב טו
[2] ישעיה ו יג
[3] יואל ב כב
[4] וכבר דנו בכך רבותינו, עי' למשל תוס' כאן ד"ה שבן דוד.
[5] וכן יש לרמוז את ביטויים של חכמי הסוד 'אבא יסד ברתא', וע"כ המעשה הראשון הוא מר' אבא.
[6] ב"מ נט.
[7] ובשניהם יש מעלה, מפני שיש זמנים שיפה להם הארה ויש זמנים שלא.
[8] זו אינה שפלות במובן השלילי אלא החיובי, כפי שיתבאר.             
[9] אורות התחיה כח ו-ל
[10] למשל במאמר 'צמאון לא-ל חי' שבתוך 'אורות'.
[11] זה שייך לפירוש הגאון: 'שקר החן והבל היופי, אשה יראת ד' היא תתהלל'- בחן וביופי . היופי של הארץ, הגשמיות, הייתה בבחינת "שקר החן והבל היופי" בזמן הגלות, ועכשיו היופי הוא עצמו השבח של הארץ, באים לארץ ומנשקים אותה בגלל יופיה ואהבתנו אותה.
[12] שיר השירים ב,ט.
[13] וסמך לזה יש בפירוש הר"י מיגאש שמפרש ש'מטולא לשמשא' לא כמו שפי' רש"י שהוא כדי שלא להתרעם על הארץ, אלא מחיבת הארץ שנהנה גם כאן וגם כאן.
[14]  ר' אמי ור' אסי, המדרגה השלישית, הם המכוונים כנגד ו' שבשם,  ו' קצוות שבעולם, כל צדדי המציאות צבעיה וגווניה, שהיסודיים שבהם זה הלבן והשחור, טולא ושמשא.  וגם  ר' אמי ור' אסי - הם שנים, המימרא היחידה שיש בה ריבוי גוונים.
[15] יז,ג.
[16] על פי היסוד הזה אפשר להסביר גם את ההבדל בין  'עץ פרי עושה פרי' ל 'עץ עושה פרי'. עץ פרי- פירושו שהעץ טפל אל הפרי ,אין לו עמידה לעצמו וכל מה ששותלים אותו  הוא רק בשביל הפירות. ובנמשל- החול שקיים רק כדי לקיים את הקודש. אבל בעץ עושה פרי - העץ אינו  טפל אל הפרי, הוא עץ, וממילא נעשה פרי, אין כאן מגמה מיוחדת לשם הפרי, ובנמשל-  שהחול מתוך עצמו, ולא רק כצינור, מוליד את כל הקודש.

עבור לתוכן העמוד