• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

ונתתי בכם רוח וחייתם - יום העצמאות

עם ישראל בגלותו נתון כעצמות יבשות בגיא ההריגה.
בה' באייר תש"ח נולדו עצמות אלה וניתנו בהם חיים מחדש.
זהו יום תחיית המתים של עם ישראל
הכולל בקרבו דרגות קיום נוספות, נפש רוח ונשמה,
העתידות להתגלות בחייו של העם שחזר לחיים.
נבאר את דרגות הקיום השונות בחייה של האומה- קציר, בציר, בשמים ולידה,
ונתבונן בהם כתהליכי גאולתנו קמעה-קמעה.


בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה

רבותינו מנו שתי דרכים של גאולה - גאולת "בעתה" וגאולת "אחישנה". גאולת אחישנה- "וארו עם ענני שמייא"[א], מגיעה על ידי ענקי עולם באופן נסי ושלא בדרך הטבע, ואילו גאולת "בעתה", בה אנו נמצאים, נעשית בידי אנשים פשוטים, ואף רחוקים וכופרים, בדרך הטבע, "קמעה קמעה".

לשם הבנת השלבים השונים בגאולת "קמעה-קמעה", נתבונן במדרש שיר השירים רבה המתאר גאולה זו[ב]:

 

בארבעה דברים נמשלה גאו(ל)תן של ישראל בקציר ובבציר, בבשמים וביולדה:

בקציר- הדא חקלא כד היא מחצדא בלא ענתה אפילו תבנא לית הוא טב [כשקוצרים את השדה טרם זמנו אפילו התבן לא טוב] בענתה הוא טב [אבל בזמנו הוא טוב] הדא הוא דכתיב (יואל ד') "שלחו מגל כי בשל קציר".

נמשלה בבציר הדין כרמא כד מקטיף בלא ענתיה אפילו בסמיה לית הוא טב בענתיה הוא טב [כשבוצרים כרם לא בזמנו אפילו החומץ לא טוב אבל בזמנו החומץ טוב] כך (ישעיה כ"ז) "כרם חמר ענו לה" איתעביד כרמא חמר זמר לה.

נמשלה בבשמים מה בשמים הללו כשהן נלקטין כשהן רכין לחים אין ריחם נודף כשהן יבשים ונלקטין ריחן נודף.

נמשלה כיולדה הדא איתתא כד ילדה כלא ענתה לא חייא ולדא כד ילדת בענתה חיי [כשאשה יולדת לפני זמנה העובר מת ובזמנה- חי]. כך כתיב (מיכה ה') "לכן יתנם עד עת יולדה ילדה"

ר' אחא בשם ר' יהושע בן לוי אמר (ישעיה ס') "אני ה' בעתה אחישנה" לא זכיתם- בעתה. זכיתם- אחישנה. כן יהי רצון, במהרה בימינו אמן.

 

בסוף המדרש, אומר רב אחא בשם רבי יהושע בן לוי: "זכיתם- אחישנה", ומבקש על כך: "כן יהי רצון במהרה בימינו אמן". ההתייחסות של רב אחא אל גאולת ה"בעתה" הבאה קמעה-קמעה, הינה מצד העבר בלבד, ואילו אל העתיד הוא מבקש כי תהיה גאולת אחישנה בלבד.

מנקודת מבטינו שלנו, עד כה עברנו יותר מאלף ותשע מאות שנה של גלות, הכוללות כמאה שנות ציונות ושישים וארבע שנות המדינה, בדרך של "קמעה קמעה". אך כאשר אנו צופים כלפי העתיד, מעתה והלאה אנו מתפללים שיתקיים בנו "פתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים"[ג], ושיהיה, מרגע זה והלאה, "אחישנה" בלבד. 

המדרש מונה ארבעה תהליכים שנמשלו לגאולת ישראל ב"קמעה-קמעה": בציר, קציר, בשמים ויולדה. תהליכים אלה מבטאים את החיסרון הקיים בגאולה המגיעה שלא בזמנה, כאשר התהליך אינו מגיע לסיומו ולבשלותו. אז החיטים אינם חיטים ואפילו התבן אינו תבן; היין אינו יין ואפילו החומץ אינו חומץ; הבשמים אינם בשמים והוולד אינו חי. כל זאת מתרחש כאשר הגאולה לא באה בזמנה. אולם כיוון שבדורנו כבר באה גאולת ה"בעתה", התהליכים הולכים ומגיעים לידי בישולם וסיומם. החיטים הם חיטים והתבן הוא תבן; היין הוא יין והחומץ הוא חומץ; הבשמים הם בשמים והוולד חי. הכל כבר קיים ונמצא בשיא בשלותו וחיוניותו.

נתבונן כעת בדורנו שלנו ובתהליכים השונים שהגיעו ועתידים להגיע לבשלותם בגאולת ה"קמעה-קמעה". התבוננות זו צריכה להיעשות במעמקים, כיוון שחסדי ה' נגלים רק למי שמעמיק ראות והתבוננות. לצערנו, יש מאיתנו שהתבלבלו מחמת שראו את הכפירה, החולשות והחסרונות שיש במדינה ורפו ידיהם, אך אל לנו להיבהל ולהישבר מהמשברים, אלא להתחזק ולשמוח שמחה עצומה וגדולה בה' ובחסדו.

 

גּוּף-נֶפֶש-רוּחַ-נְשָמָה

התהליך הארוך של גאולה ב"קמעה-קמעה" מצטייר במדרש באמצעות ארבעה תהליכים שונים: בציר, קציר, בשמים ויולדה. אנו נתבונן בהם כארבע דרגות שונות המקבילות לארבע דרגות בקיום האנושי: גוף, נפש, רוח ונשמה.

באדם ישנן דרגות קיום שונות. הדרגה הנמוכה והבסיסית היא הקיום של גופו, כפי שהוא במציאות הפיזית. למעלה מקיום הגוף, ישנן שלוש דרגות הבאות לגילוי במציאות: נפש, רוח ונשמה (-נר"ן) ומעליהן שתי דרגות שאינן נגלות בעולם הזה: חיה ויחידה (-ח"י).

בשלושת הדרגות הנמוכות, נפש רוח ונשמה, הנפש הינה הכוח הבהמי שבאדם, הכוללת את דמו "כי הדם הוא הנפש"[ד] ואת רצונותיו. מעל דרגת הנפש- הרוח, השייכת למעלה האנושית של האדם בתחומי התרבות, האומנות והיצירה ובתחומי המוסר האנושי. מעליה, הדרגה העליונה המתגלה באדם בחייו היא דרגת הנשמה, המבטאת את שייכותו אל האלוקי, שמעבר לו. החיה היא הדרגה של תחיית המתים, והיחידה מכוונת לדרגת העולם הבא.

דרגות הגוף והנפש נוטות כלפי מטה אל הגשמיות, ואילו דרגות הרוח והנשמה נוטות כלפי מעלה, אל העליונים- "רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ"[ה]. רוח הבהמה זוהי הנפש הבהמית הנוטה כלפי מטה, ואילו רוח האדם עולה כלפי מעלה, מצטרפת אל הנשמה ועולה עמה אל העליונים[ו].

בשעת הלידה כל הדרגות של האדם נמצאות במעמקים, בכוח, ומצפות ליציאתן אל הפועל ולגילוין במהלך חייו של האדם. נקודת הלידה זהו רגע מהפך החל על הנר"ן ח"י. בעוד שלפני שנוצר גופו של האדם, הוא היה נתון בדרגות הקיום העליונות, ברוחו ונשמתו, ברגע הלידה מתגלים הדרגות הנמוכות של הגוף והנפש, ואילו הדרגות העליונות נעשות נסתרות.

רגע הלידה זהו רגע העצמאות, בו הוולד נעשה עצמאי לכלכל את גופו ונפשו שלו, ורק לאחר מכן, במהלך החיים, מתגלות הדרגות הנוספות של האדם. בגיל בר-מצווה נכנסת לאדם דרגת הרוח, ובגיל עשרים, בנישואיו, משיג האדם את דרגת הנשמה שבו, כך לימדונו חז"ל.

כשם שבאדם דרגות שונות של קיום, כך אף באומה כולה. הגוף של האומה הוא ארץ ישראל, שהינה כלי הקיבול הפיזי לחייה של האומה. דרגת הנפש מקבילה לקיום המדינה על מוסדותיה העסוקים בפיתוח הצד הפיזי של הקיום, כדוגמת משרד הביטחון, הכלכלה והשיכון. דרגת הרוח באומה הישראלית שייכת להתגלות התורה שבעל פה באומה. זוהי דרגה השייכת לצד האנושי שבשכלנו ותחומי עיסוקה העיקריים הם תחומי החינוך והתרבות. דרגת הנשמה היא דרגת היחס של האלוקות כלפי האומה, כפי שמתגלה בהשראת השכינה במקדש. התורה שבכתב, שייכת אף היא לדרגת הנשמה והתגלות האלוקיות שבנו.

רגע הלידה של עם ישראל חל בה' באייר תש"ח, עם הכרזת הממשלה הזמנית על הקמת מדינת ישראל בארץ ישראל. כמו באדם הפרטי אשר בשעת הלידה דרגות קיומו העליונות נסתרות, כך גם בעם ישראל כולו, הנר"ן ח"י של עם ישראל גנוזים בהעלם בעת לידתו. עם הלידה מתגלים הגוף והנפש ואילו שאר הדרגות עתידות להתגלות במציאות בשלבים מאוחרים יותר בחיי האומה, קמעה-קמעה. להלן נתבונן בפירוט בארבע הדרגות השונות של הקיום באדם כפי שבא לידי ביטוי בקיום האומה בכללה.

 

קָצִיר- גּוּף

הקציר מקביל לדרגת הגוף, בדיוק כשם שהתבואה מבססת את החיים החומריים, זנה את גופו של האדם האוכל וסועד את נפשו, ומפרנסת את גוף הבהמה האוכלת את התבן. בגשמיות קיימים שני צדדים: מצד אחד התבן, שהינו מאכל בהמה, ומצד שני הלחם, שהינו מאכלו העיקרי של האדם. הצד הגשמי של המציאות הפיזית, והצד המחיה את המציאות הרוחנית העליונה יותר.

בגאולת ישראל חל היפוך בשני הצדדים של המציאות הגשמית. אז מתגלה כי הגשמיות כבר ראויה להחלת שם שמים עליה ולרוח שתחול בה. הגשמיות עצמה מתהפכת לטובה בשני צדדיה- הן במאכל אדם והן במאכל בהמה.

ב"מאכל אדם", בגאולה חל תיקון ומהפך לארץ ישראל עצמה. בה' אייר תש"ח יוצאת הארץ משממונה וגלותה- "שאי סביב עינייך וראי כולם נקבצו באו לך"[ז]. כל תקופת הגלות הארץ אף היא בגלות, עומדת בשיממונה ואינה מצמיחה פירותיה. "ושממו עליה אויביכם"[ח]. מדייקים חז"ל כי השממה היא ברכה לישראל, שכל זמן הגלות הארץ אינה נותנת לזרים לשבת בה והם אינם מצליחים לגדל ולהצמיח בה, זאת מפני שלא הגיעה עונת השדה לתת פריה ולא הגיע זמן הגאולה. אך מאז שבנו לארץ, ארץ ישראל נותנת פרותיה בעין יפה. "אין לך קץ מגולה מזה"[ט]. פרותיה של הארץ הם הם הקץ המגולה בעצמו. הארץ נעשית בשלה, כל הצדדים הפיזיים של הארץ עצמה נגאלים, ובפירות הארץ נגלית חיוּתהּ של הארץ שהיתה גנוזה בה במעמקים בכל תקופת הגלות.

מלבד הארץ שנותנת פרותיה, גאולתם של ישראל מתרחשת בכמה וכמה מעגלים נוספים עד אשר אף התבן, מאכל הבהמה, מגיע לבישולו. יחד עם גאולת ישראל ושיבתם לארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה, מתהפכת לטובה הגשמיות של העולם הזה כולו והולך ומיתקן חטא אדם הראשון. יחד עם נתינת פירותיה של ארץ הקודש, קללת "וקוץ ודרדר תצמיח לך... בזיעת אפך תאכל לחם"[י], מתבטלת מן העולם כולו. המהפכה הטכנולוגית והתיעוש אשר קדמו למהפכה הציונית, הופכות את המציאות הגשמית לידידותית וקלה יותר[יא]. המחרשה והחמור פינו מקומם לטובת מכונות ממונעות ומערכות ממוחשבות. זהו מהפך בתחום הגשמי, ועולם הזה מקל עלינו את עבודתו ושעבודו.

המהפך שחל בגשמיות מתרחש בצד הנגלה של הארץ, אך במעמקים יש בכך הכנה למדרגות הגבוהות יותר שיופיעו בעתיד. או אז יתגלה שגם הגוף עצמו מוכן לקבל את הנבואה האלוקית "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"[יב], והארציות עצמה תהיה מלאה דעה את ה'. אלא שדרגה זו תתגלה רק לאחר שהאנושות עצמה תדע את ה'[יג].

 

בָּצִיר- נֶפֶש

הלחם אינו המרכיב היחידי של מזונו של האדם כי "לא על הלחם לבדו יחיה האדם"[יד]. מלבד הלחם, ישנה קומה נוספת של מזון גשמי, השייך למותרות ואינו הכרחי כמו הלחם, הוא היין. היין מביא על האדם שמחה ושאר רוח: "ויין ישמח לבב אנוש"[טו]. זו שמחה בדרגה הגשמית, המרוממת את האדם, אך מכיוון שהיא שייכת לגשמיות, היא מכילה אף את היכולת להביא את האדם לשכרות, להשפלה ולהחמצה, חלילה.

הבציר הוא הביטוי לצד של הנפש באדם ולו שני חלקים- היין והחומץ. החומץ אינו מאכל שניתן לשתות אותו כפי שהוא, הוא מקהה את השיניים ואינו מרווה כלל, אלא גורם לצמא. יחד עם זאת, מעט חומץ מתבל את המאכלים ומשבח את טעמם.

הנפש באומה היא התרבות. כמו החומץ, כאשר היא לבדה בפני עצמה, היא רעשנית ומחמיצה לנו פנים, אך כתיבול לתרבות הפנימית- יש בה איזו תקומה. זוהי דרגת ה"נפש" אשר יחד עם דרגת הגוף, נולדה באומה בה' אייר תש"ח. התרבות הישראלית האמתית זוהי ה"רוח", הכוללת את השמחה על הקמת המדינה, גבורתן של ישראל, ומעמקיה מכילים את פנימיות התורה. לנגד עיננו אנו רואים כי עיקר התשוקה של עם ישראל כיום, נעוץ ברצון להתחבר לצד הפנימי של התורה, להתבשם מיינה של תורה, ולשמח את הלב בדברי אגדה ומדרש. זוהי תחילתה של דרגת הרוח ההולכת ונגלית בנו.

אנו נמצאים כעת בשלב המעבר שבין דרגת ה'נפש' לדרגת ה'רוח', כשם שילד נמצא בשלב המעבר לקראת כניסת הרוח בגיל שלוש עשרה. בשלב זה, כל המשחקים ששיחק בילדות משעממים אותו, הוא מחפש לו עניין ועיסוק, מחפש את עצמו, ונעשה מתוסכל, כי עדיין לא מצא במה להשיב את נפשו. מדי פעם הוא מתעניין בשאלות מוסריות שעומדות ברומו של עולם, אך עדיין זה זמני וחולף. מה שהיה- כבר אין לו, ומה שיהיה – עדיין אין לו, ולכן הוא לא מוצא את עצמו. הרבה חכמה ועדינות צריך על מנת לעזור לנער לעבור את שלב ההתבגרות המתסכל הזה. לא שייך להגיד לילד בן אחת עשרה שהוא כבר צריך להתנהג כמו ילד גדול, מכיוון שהוא צריך להתנהג גדול מתוך עצמו, ולא מפני שאומרים לו. מצד שני, ההתייחסות אליו כאל קטן מונעת ממנו לגדול באופן עצמאי כאישיות בפני עצמה, לכן זוהי נקודת מעבר רגישה מאוד.

גם כמדינה הנמצאת בשלב מעבר זה דרושה חכמה ועדינות. מצד אחד, מה שהיה- להחזיק את המדינה עם נפש בלבד ועל יסודות של גבורה גשמית בלבד, כבר אי אפשר, ואין בכך כל טעם. מצד שני, מה שיהיה, גם הוא עדיין איננו. העולם הרוחני הולך ונבנה לאט-לאט. על כן צריך סבלנות רבה ואמונה עמוקה שהכל עתיד עוד להתהפך ולעלות לדרגה חדשה.

 

בְּשָמִים- רוּחַ

מתוך הנפש, צומחת הדרגה השלישית של הרוח - הבשמים. הבשמים הם ביטוי לדרגת הרוח, היא התורה- תמצית רוחה של האומה. התורה נמשלה לבשמים: "כל דיבור ודיבור שיצא מפיו של הקב"ה נתמלא כל העולם בשמים, שנאמר "שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר"[טז].

בעזרת ה', אנו מאמינים ומייחלים כי עוד יגיעו ימים בהם תייסד מדינת ישראל את אדניה על התורה ומתוך כך יתבשם העולם כולו בשלווה, אהבת אחים, טהרה ותיקון. כל העולם כולו יתמלא בשמים מחדש, כימים מקדם ואז נעלה למדרגה שתשרה בנו שכינה ממש, מדרגה של חיים אלוקיים, בדרגת הנשמה.

 

לֵידָה- נְשָמָה

הלידה היא דרגת הולדת עצם הנשמה, עצם החיים. ברגע זה נולד הגוף, ועימו הדרגות כולן - הנפש, הרוח והנשמה, העתידות להתגלות במהלך החיים. כאשר אדם חוגג יום הולדת שישים וארבע, אין הוא חוגג על כך שכבר שישים וארבע שנים יש לו נשמה, אלא הוא חוגג על כך שעברו שישים וארבע שנים מאז שנולד, למרות שאז הוא היה קיים רק בדרגת הנפש. בשעת הלידה הכל מופיע בפנימיות, ורק לאחר מכן הכל יוצא אל הפועל, לכן אנו חוגגים את רגע הלידה עצמו. הכל טמון בנקודת הלידה. בעזרת ה', כאשר תיכנס בנו רוח ונשמה, עדיין יישאר יום ה' באייר יום לידתנו, יום עצמאותנו, יום אשר נתן ה' רוח בנו והחיינו, ועליו עצמו יחול הפסוק במלוא תוקפו: "וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם"[יז]. במהרה בימינו, אמן.

 


[א] דניאל ז יג

[ב] שיר השירים רבה ח יב

[ג] מלאכי ג א

[ד] דברים יב כג

[ה] קהלת ב כא

[ו] בפשטות, זוהי החלוקה של י"ה ו-ו"ה שבשם. במדרש נאמר בשניים התחתונים "אפילו"- אפילו התבן לא טוב, אפילו החומץ לא טוב ובשניים העליונים אין 'אפילו'. נראה לדרוש, שכיוון שהשניים התחתונים שייכים לענייני העולם הזה, יש בהם גם השפעה לענייני העולם הזה כפי שהוא לא רק מצד הקדושה ועל כן, כל עוד לא הגיעה הגאולה, עניינים אלה אינם מגיעים לתיקונם השלם וקיים בהם קשיים והסתר פנים. מה שאין כן ב י"ה שבשם, בחינת "הנסתרות לה' אלוקינו", המכוונים לצד העליון של המציאות, אשר בו אין שייכות לעולם הזה כלל, לכן לא קיים בו צד של נפילה.

[ז] ישעיהו מט יח

[ח] ויקרא כו לב; תורת כוהנים בחוקותי ו

[ט] סנהדרין צח ע"א ורש"י על אתר.

[י] בראשית ג יח-יט

[יא] לדעת החפץ חיים כל ההמצאות הטכנולוגיות המאפשרות תקשורת בינלאומית הופיעו בעולם שכל העמים יסכימו יחד על מדינה ליהודים, ובכך יבטלו את שלוש השבועות.

[יב] ישעיהו יא ט

[יג] לעתיד לבוא, ילמד האדם את בעלי החיים ואת הדומם פנימיות התורה. כך אומר מרן הרב קוק זצ"ל בחזון הצמחונות והשלום.

[יד] דברים ח ג

[טו] תהלים קד טו

[טז] שבת פח ע"ב, ודורשים חז"ל במסכת שבת ל ע"ב "אל תקרי "שושנים" אלא ֹֹשֹשוֹנים" – שחוזרים בעל פה על דברי התורה.

[יז] ירמיהו כג, ז-ח.

עבור לתוכן העמוד