• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

יפקון ביה מן גלותא ברחמי - ל"ג בעומר

ל"ג בעומר הוא יום אפוף סוד ורב הנסתר בו על הנגלה.
בכל זאת ננסה לעמוד על אופיו
תוך התבוננות בשלושת הדמויות שנקשרו ליום זה:
בר כוכבא, ולמעלה בקודש- רבי עקיבא ורבי שמעון בר יוחאי.
מהי מעלתם וכיצד טמון בכוחם התיקון ליציאה מן הגלות?


וְאַשְׁרֵי הָעוֹמְדִים עַל סוֹדֶךָ

ביום ל"ג בעומר אנו מציינים שלושה עניינים שונים אשר חברו יחד ונקשרים לשלוש דמויות בדור שלאחר החורבן- בר כוכבא, רבי עקיבא ורבי שמעון בר יוחאי. ראשית כול, בל"ג בעומר פרץ והסתיים מרד בר כוכבא כנגד הרומאים וזו הסיבה למנהג שיוצאים ביום זה בחץ וקשת - "ללמד בני יהודה קשת". שנית, בל"ג בעומר, עם סיום המרד, פסקו תלמידי רבי עקיבא למות. תלמידיו היו חייליו של בר כוכבא ורבי עקיבא נושא כליו[א]. זו הסיבה שאנו נוהגים מנהגי אבלות בימי ספירת העומר עד ל"ג בעומר ואין אומרים תחנון ביום זה. בנוסף, רבי שמעון בר יוחאי הוא אחד מתלמידיו של רבי עקיבא שלא מת במרד. בל"ג בעומר אנו מציינים את יום ההילולה שלו, ובשל כך נוהגים להדליק מדורות ביום זה.

שלושת העניינים הללו, שבשלם אנו מציינים את ל"ג בעומר, מעוררים תהייה - מדוע אנו חוגגים דווקא קושי ומשבר? בנוגע למרד בר כוכבא, על אף שהיה נראה לציין דווקא את יום פרוץ המרד, בהלכה מוזכר דווקא ציון סיום המרד אשר נחל מפלה כבדה. בנוגע לרבי עקיבא, דבר תמוה מאוד הוא שאנו מציינים דווקא את היום הקשה ביותר שבו פסקו תלמידי רבי עקיבא למות. על פי רוב, אדם אינו מציין בחגיגה את היום שבו פסק מותם של תלמידיו או בניו. עוד תמוה, שאנו חוגגים דווקא את יום מותו של רבי שמעון בר יוחאי, אירוע שעד אז לא היה נחוג כיום הילולה.

מהו, אם כן, סודו של יום זה? נתבונן בשלוש הדמויות הנקשרות ליום זה בהקבלה לשלוש דרגות- נפש, רוח ונשמה, וננסה לעמוד על סודם.

 

דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב

שלושת הדמויות הנקשרות לל"ג בעומר שייכות לדור המעבר שבין חורבן הבית השני ליציאה לגלות בבבל. זהו דור שבו נבנה הבסיס לקיומו של עם ישראל בגלות. עם חורבן הבית, הצד של המעשה האלוקי שבמהלך ההיסטורי פינה מקומו למעשה האנושי של כנסת ישראל, שהחלה לפעול פעולתה ולהתגלות במלוא עוזה.

בר כוכב, מנהיג המרד נגד הרומאים, הוא הדמות המבטאת את העמידה של כנסת ישראל מצד ה"נפש"- מצד הכוח הלאומי של הנהגת האומה והמדינה. מרד בר כוכבא היה ניסיון לחדש את מלכות ישראל כשישים שנה לאחר חורבן הבית שני, אך סופו שנכשל, נחרבה ביתר והוטלו על היהודים גזירות שמד.

חכמינו מבקרים את בר כוכבא על כך שאמר כלפי הקב"ה "לא תסעוד ולא תכסוף- הלא אתה אלוקים זנחתנו ולא תצא (אלוקים) בצבאותינו"[ב]. בר כוכבא רצה לפעול בעצמו ללא התערבות מצד הקב"ה, כפי שמפרש קרבן העדה: "לא תסעוד - לא תעזרנו, ולא תכסוף- ולא תשחית אותנו אלא תניח הכול על הטבע". ניתן לשמוע באמירה זו התרסה כלפי שמיא, אך נכון יותר לשמוע בה את הביטחון העצום בכוחו של המעשה האנושי. אמירה זו מבטאת את שאיפתה של המציאות האנושית לפעול בעולם הזה מתוך עצמה, בלא להיות פאסיבית ובטוחה במעשה האלוקי בלבד. כל זמן שיש גילוי אלוקי עליון, כפי שהיה עד חורבן הבית, נהגה מידת הביטחון, אך מן החורבן, מוטל על האדם לעשות ולפעול בהשתדלותו. יותר מכך מלמדנו בעל התניא, שמי שאינו פועל בהשתדלות ועשייה בתחומים המוטלים עליו, אין זה ביטחון כי אם הוללות והפקרות.

בר כוכבא אימץ את מידת ההשתדלות במלואה, ובכוחו שלו יצא להילחם ברומאים למען עצמאותם הלאומית של ישראל. שמו של בר כוכבא מרמז על אור הכוכבים המאירים לאחר שמסתלקת השמש, אך שלא כמו הלבנה אשר מקבלת אורה מן השמש, הכוכבים מאירים אור משל עצמם. כך, לאחר חורבן הבית והסתלקות השכינה האיר אורה של כנסת ישראל מצד עצמה בדמותו הכבירה של בר כוכבא.

רבי עקיבא חש את עומק הכוחות מתוכם פעל בר כוכבא ועל כן ראה בו את דמותו של המשיח ודרש: "דרך כוכב מיעקב- דרך כוזיבא מיעקב"[ג]. אף על פי שבאותו הדור היו צדיקים ותלמידי חכמים, רבי עקיבא הבין שדמותו של בר כוכבא היא שתואמת את דמותו של מלך המשיח. בכוחו העצמאי ביטא בר כוכבא את היותה של כנסת ישראל מוכנה להיות שותפה מלאה בזיווג יו"ד-ה"א בווא"ו-ה"א, שבין כנסת ישראל לקודשא בריך הוא. בימות המשיח לא יתגלה הקב"ה רק מלמעלה ואנו נהיה בטלים לעומתו כנר לפני אור השמש, אלא שתהיה התגלות אלוקית בתוככי כנסת ישראל. תהיה להם עמידה בפני עצמם, יהיו להם פנים משל עצמם, והם יאירו אור עצמי כאור הכוכבים. זאת ראה רבי עקיבא בגבורתו של בר כוכבא. אלא, שמתוך תוקף הגילוי האלוקי שפרץ בדמותו של בר כוכבא, הגיע אף משבר בלתי נמנע. כל העוצמה שהתגלתה באמונה בכוחנו הלאומי העצמאי התנפצה עם כשלון המרד. בר כוכבא הפך לבר כוזיבא. הקב"ה נתן לבר כוכבא כוחות שיהיה ביכולתו לומר שאין הוא זקוק להתערבות אלוקית, כביכול, אך בכך גופא טמונה הייתה גם נפילתו. כאשר הקב"ה נותן לכנסת ישראל כוחות אלוקיים של עמידה עצמאית קיימת בכך סכנה גדולה, שתבוא חלילה בעיטה במי שעשה לנו את החיל הזה, וזה מה שהתרחש אצל בר כוכבא. תוקף הגילוי האלוקי של הכוחות העצמיים והדרישה לעצמאות מוחלטת בדמותה של הלשון "לא תסעוד ולא תכסוף", הביאו בסופו של דבר לנפילה, התרסקות ומשבר שהיה ככל הנראה מוכרח ולא היה ניתן להימלט ממנו[ד].

 

חֲיֵּי עוֹלָם נָטַע בְּתוֹכֵנוּ

דמותו של רבי עקיבא מכוונת כנגד ממד הרוח של כנסת ישראל. בעוד שבדמותו של בר כוכבא מתגלמים "חיי עולם שנטע בתוכנו" מצד חיי החול של כנסת ישראל ועצמאותם המדינית, בדמותו של רבי עקיבא באים לידי ביטוי "חיי עולם שנטע בתוכנו" מצד הרוח של כנסת ישראל, שעיקרה- התורה שבעל פה.

רבי עקיבא ותלמידיו הם אשר הנחילו לנו את עיקרה של התורה שבעל פה- המשנה: "סתם משנה – רבי מאיר, סתם תוספתא – רבי יהודה, סתם ספרי – רבי יוסי", ומסיימת שם הגמרא- "וכולהו אליבא דרבי עקיבא"[ה]. עיקר בניינה של ההלכה ושל כל דורות התנאים מיוסד על תורתו של רבי עקיבא ותלמידיו. כל המחלוקות במשניות מוכרעות על פי דעתו של רבי עקיבא. הפסיקה להלכה לפי רבי עקיבא נעשית כאשר יחיד חולק עליו, אך לפי דעה אחרת אצל חז"ל, אפילו רבים חולקים על רבי עקיבא, הלכה כרבי עקיבא, מתוך גודל סמכותו.

דמותו של רבי עקיבא כבעל תורה שבעל פה מצטיירת במלוא הדרה בדרשתו של רב בבבל:

 

אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו: "ריבונו של עולם מי מעכב על ידך?" אמר לו: "אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות" אמר לפניו: "ריבונו של עולם הראהו לי!" אמר לו: "חזור לאחוריך". הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים. תשש כוחו. כיון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו: "רבי, מנין לך?" אמר להן: "הלכה למשה מסיני". נתיישבה דעתו. חזר ובא לפני הקב"ה אמר לפניו: "ריבונו של עולם, יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי?" אמר לו: "שתוק! כך עלה במחשבה לפניי"[ו].

 

חז"ל מבטאים במדרש זה את ממד העומק של מתן התורה[ז]. במרום רואה משה שני חלקים של התורה- אותיות ותגים. הוא רואה תורה שבכתב המכוונת לתורה בטהרתה, ותורה שבעל פה אשר סברותיה, פלפוליה ותילי תילים של הלכותיה תלויים כחוט השערה בתגי האותיות. רב מלמדנו את ההבדל העמוק שבין תורה שבכתב לתורה שבעל פה באמצעות טענתו של משה שהתורה צריכה הייתה להינתן על ידי רבי עקיבא ולא על ידו.

משה רבנו מתגלה כאן במלוא ענוותנותו. הוא רואה את רבי עקיבא המבין את התורה באופן עמוק, יודע לחדש הלכות מעצמו ולדרוש תילי תילים של הלכות על כל תג ותג, אך הוא אינו מבין את דבריו. לכן משה שואל את הקב"ה אם לא ראוי שתינתן התורה דווקא על ידי רבי עקיבא. בכך נגלית מעלתו של משה רבנו על רבי עקיבא. ענוותנותו והיותו בטל לגמרי לאלוקיות של התורה, היא שאפשרה לו להיות נותן התורה שבכתב. משה רבנו, שפניו כפני חמה, רוצה רק את דבר ה' בטהרתו ללא כל נגיעה של שכל אנושי, סברות ופלפולים. אך בעוד שמשה הוא כלי קיבול לדבר ה' של תורה שבכתב בענוותנותו, רבי עקיבא הוא כלי קיבול לתורה שבעל פה, בחכמתו סברותיו ופלפוליו. לא קם עוד נביא בישראל כמשה, אך חכם קם בישראל- רבי עקיבא שמו.

עיקר עניינה של תורה שבכתב המתגלה בדמותו של משה רבנו, היא התגלות דבר ה' השמימי והאלוקי מתוך הענווה והביטול. לעומת זאת, עיקר עניינה של תורה שבעל פה היא "חיי עולם שנטע בתוכנו" אשר צומחת ומתגלה מתוך השכל האנושי בסברה, בפלפול ובקושיה והיא המתגלה בדמותו של רבי עקיבא - "מארי תורה שבעל פה".

תשובתו של הקב"ה למשה אף היא מוסברת נוכח ההבדל שבין תורה שבכתב לתורה שבעל פה. הקב"ה משיב למשה שאל לו לאמץ את שיטת בית המדרש של רבי עקיבא ולפלפל בסברות וקושיות אלא להישאר בעמדת הענווה וההקשבה לדבר ה'. לכן אומר הקב"ה למשה: "שתוק! כך עלה במחשבה לפני".

ל"ג בעומר, היום שבו פסקו למות תלמידי רבי עקיבא, הוא היום שבו החלה לצמוח התורה שבעל פה בתלמידיו ממשיכי תורתו. זו הסיבה שאנו שמחים ביום זה, שמחת "חיי עולם שנטע בתוכנו".

 

כְּלָל גָּדוֹל בָּתוֹרָה

תלמידי רבי עקיבא מתו על "שלא נהגו כבוד זה בזה"[ח] ויש להקשות על כך. כיצד ייתכן שדווקא תלמידי רבי עקיבא אשר קבע כי "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", נכשלו בדבר זה עצמו- בזלזול בכבוד חבריהם, עד שעשרים וארבע אלף מתלמידיו מתו בשל כך? היו שתרצו שרבי עקיבא אמר "זה כלל גדול בתורה" לאחר שראה מה קרה לתלמידיו, שלא נהגו כבוד זה בזה. בעומק הדברים יש לומר, שרבי עקיבא אומר שאהבת הזולת היא כלל גדול בתורה בדיוק מפני אותה סיבה שמתו תלמידיו.

כאשר מתחילה לצמוח התורה שבעל פה מתוכה של כנסת ישראל, בכל אחד מפרטיה עולות וצצות סברות, טענות ופלפולים מתוך השכל האנושי. צמיחה זו מביאה עמה מתח עצום הקיים עד ימינו בבתי המדרש בין העמידה על הדעה האישית לבין האמונה כי "אלו ואלו דברי אלוקים חיים". מחובתם של תלמידי חכמים לעמוד על דעתם שלהם בתוקף גדול, מפני שדעתם היא גילוי של דברי אלוקים חיים והתורה מתגדלת דווקא על ידי מה שכל אחד לומד אותה בסגנונו הייחודי ומגלה בכך את האות שלו שבתורה. חובתו של לומד תורה לשמה - לשם התורה - היא בגילוי הגוון הייחודי שלו. כאשר אדם מוותר על דרכו הייחודית, התורה עצמה יוצאת מופסדת וחסרה מכך.

בתלמידיו של רבי עקיבא התפרצו כוחות עצומים של עמידה איתנה ותקיפה על סברותיהם האנושיות בתורה שבעל פה. מפני גדלותם, דברי אלוקים שבערו בתוכם לא יכלו לתת מקום לדברי אלוקים שבערו באותה מידה בחבריהם. על כן פרצה אש של מתח בלתי ניתן להכלה וכילתם. מוכרחת הייתה שתתפרץ שנאת חינם בין תלמידי החכמים, משום שבה התגלה תוקף הנאמנות שלהם לדבר ה'. נאמנות זו לדבר ה' ללא פשרות הביאה לשנאת חינם. שנאה זו היא אמנם "שנאת חינם", שאין בה סיבה אמיתית, אך הסיבה הפנימית להתפרצותה היא תהליך התגלותה של התורה שבעל פה וצמיחתה מתוכנו, שהיה מוכרח להתרחש בדור זה.

 

וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים

תלמידי רבי עקיבא פסקו מלמות בל"ג בעומר, וחמשת תלמידיו שנותרו פתחו תקופה חדשה בעולם, עם עלייתה וצמיחתה של התורה שבעל פה בכנסת ישראל. כבר בדור רבותיו של רבי עקיבא, רבי אליעזר ורבי יהושע, אנו רואים כיצד מתחילה צמיחתה של התורה שבעל פה. במחלוקת תנורו של עכנאי[ט] הוכרע בשמים שהלכה כרבי אליעזר, אך התורה שבעל פה הכריעה על פי דעת הרוב- הלכה כרבי יהושע. על כך הודה הקב"ה בבת קול: "נצחוני בניי". רבי אליעזר ה"שמותי", הממשיך בתפיסתו את תפיסתם של בית שמאי המקדימים שמים לארץ, נעשה מנודה לטובת התגלותה של התורה שבעל פה. מעלתו וגדולותו אינם יכולים עוד להופיע בעולם הזה כי מעתה התורה כבר אינה בשמים אלא בארץ[י].

רבי שמעון בר יוחאי, כתלמידו של רבי עקיבא, מבטא את המשך תהליך צמיחתה וירידתה של התורה שבעל פה לעולם הזה. כאשר רבי שמעון יוצא מן המערה לאחר שתים עשרה שנים, הוא אינו יכול לקבל אנשים זורעים ועוסקים בחיי שעה, ושורף את מה שרואות עיניו. על כך הוא מקבל נזיפה: "להחריב עולמי יצאתם?"[יא]. במובן מסוים רבי שמעון בר יוחאי ממשיך בכך את ה"שמותיות" של רבי אליעזר בהעדפת השמים על הארץ. לכן נגזר עליו להיות אף הוא כמנודה, והוא שב למערה לשנה נוספת על מנת להפנים שכעת התורה צריכה להתגלות בארץ. כאשר הוא יוצא מן המערה בשנית, מתגלית בו נשמתה של כנסת ישראל- "נר ה' נשמת אדם", שעיקרה התורה האלוקית המאירה בספר הזוהר.

הרצי"ה מסביר שכאשר חרב הבית ויצאו ישראל לגלות, כל התשוקה, הציפייה והגעגועים של כנסת ישראל לגאולה הצטמקו והתכנסו בתוך מערתו של רבי שמעון בר יוחאי ויצאו עימו בדמות ספר הזוהר הקדוש. בספר הזוהר גיבש רבי שמעון בר יוחאי את כל אור הגאולה הגדולה כצידה וכהכנה לתקופת הגלות הארוכה. כך נאמר בספר הזוהר הקדוש בעצמו, שבזכות ספר זה יצאו ישראל מן הגלות ברחמים: "ובגין דעתידין ישראל למטעם מאילנא דחיי, דאיהו האי ספר הזוהר, יפקון ביה מן גלותא ברחמי"[יב].

הרחמים שבהם יצאו ישראל מהגלות באים לידי ביטוי בעיקר עניינו של ספר הזוהר העוסק באהבתו של הקב"ה לישראל, אהבה שאינה פוסקת ואינה מושפעת כהוא זה ממה שמופיע בחיצוניות. לכן רבי שמעון בר יוחאי אמר שהוא יכול לפטור את העולם מן הדין, מפני שבפנימיות, האהבה שיש בין ה' לישראל היא למעלה מכל גילוי חיצוני, והגלות היא רק אפיזודה חולפת. זוהי עיקר השמחה ביום ל"ג בעומר במירון אצל רבי שמעון בר יוחאי, אשר שותפים בה מכל קצוות הקשת של עם ישראל- השמחה של השותפות בנשמתה של כנסת ישראל והתגלותה של הדבקות האלוקית העליונה והאהבה הגדולה שבין קודשא בריך הוא וכנסת ישראל.

 

נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ

המדרש בשיר השירים רבה מספר על זוג שהיה נשוי עשר שנים ללא ילדים. הם באו לפני רבי שמעון בר יוחאי, והוא ציווה עליהם שכפי שנישאו זה לזה בשמחה, כך יתגרשו זה מזה בשמחה. ואכן כך עשו, והאישה השקתה את בעלה יין. כאשר היה האיש שיכור, אמר לאשתו לקחת כל חפץ טוב מביתם, והאישה לקחה את בעלה כחפץ היקר לה ביותר אל בית אביה. כאשר התפכח האיש משכרותו, הבין שהשמחה המשותפת שלהם עוררה מחדש את אהבתם הישנה ואת חפצם זה בזה. לאחר מכן התפלל עבורם רבי שמעון בר יוחאי והם נפקדו. המדרש ממשיל סיפור זה לגאולת ישראל:

 

מה הקב"ה פוקד עקרות אף צדיקים פוקדים. והרי דברים קל וחומר ומה אם בשר ודם על שאמר לבשר ודם כמותו "אין לי חפץ בעולם טוב ממך" נפקדו, ישראל המחכים לישועת הקב"ה בכל יום ויום אומרים "אין לנו חפץ טוב בעולם אלא אתה", על אחת כמה וכמה. הוי: "נגילה ונשמחה בך"[יג].

 

המדרש מלמדנו שכביכול הייתה איזו הווה אמינא של גירושין בין כנסת ישראל לקודשא בריך הוא, אך בזכותו של רבי שמעון בר יוחאי התחדשו בין כנסת ישראל לקב"ה האהבה, הציפייה והגעגועים לקשר, לפקידה ולגאולה. הגירושין הם רק 'הווה אמינא' כפי שהגלות כולה היא רק 'הווה אמינא'.  גילוי האהבה העליונה של הקב"ה לכנסת ישראל והשמחה העצומה של האחד בשני בכוחם לבטל את הגלות ולהביא לגאולה. כאשר אנו נזכרים ש"אין לנו חפץ טוב בעולם אלא אתה" וכל ישותנו בדבקות עצומה בו יתברך, אנו מבטלים בכך כל פירוד הנראה למראית עין בינינו לבין הקב"ה ומגלים בכך את הקץ.

אש האהבה העליונה של ספר הזוהר התגלתה בתחילה אצל רבי שמעון בר יוחאי כאש שסותרת ושורפת את המציאות הנוכחית, אך סופה בתיקונה השלם להאיר את העולמות כולם. עצם מציאותו של העולם הזה כנפרד ממנו יתברך היא מציאות של גירושין, גלות והסתר פנים. התכחשות לכך שאין גירושין היא התכחשות למציאותו של העולם הזה העלולה לבטלו ולכלותו על מנת להגיע למציאות עליונה ממנו. אלא שבאמת אין לבטל את העולם על מנת להיות בדבקות אלוקית. באמצעות ספר הזוהר מתגלה התנוצצות האהבה הקיימת בתוך המציאות שלעולם אין בה גלות גמורה. התנוצצות זו סופה שתתגלה בתוכנו ותאיר את העולם כולו, ויתגלה שבעצם לא הייתה כל גלות.

בימינו אנו רואים שככל שהגלות הולכת ומסתיימת, כך תורתו של רבי שמעון בר יוחאי מתגלה ומתעצמת. האהבה העמוקה בין הקב"ה לישראל מתגלה ברצונו העמוק ביותר של הקב"ה שאנו בעצמנו ניקח אותו אלינו, לארץ, כפי שלקחה האישה את בעלה כחפץ האהוב עליה לבית אביה. לשם כך נטע בנו הקב"ה חיי עולם המתגלים אצל בר כוכבא כשאיפה לעצמאות מדינית ואצל רבי עקיבא ותלמידיו ככוחה של תורה שבעל פה.

 

תָּאִיר אֶרֶץ מִכְּבוֹדָךְ

ל"ג בעומר מבטא את תמציתו של דור ההכנה לגלות. בשלוש רמות מתכונן עם ישראל לתקופת הגלות הארוכה- בנפשו, רוחו ונשמתו. מבחינה מדינית- מצד גבורה איתנה על עמידתנו הלאומית; מבחינה רוחנית- מצד התורה שבעל פה שהינה "חיי עולם שנטע בתוכנו" המתגלה בחריפות שכלינו וסברותנו; ומבחינה נשמתית- מצד התורה הפנימית המתגלה בנו ככלה המביאה את אהובה לביתה.

כוחות מופלאים ניתנו בידי ההשגחה העליונה לשלוש דמויות הענק הנקשרות ליום ל"ג בעומר. כוחות אלו התפרצו במלוא עוזם, אך לא היה די כלים להכילם, על כן הם התנפצו ונשתברו בשלוש רמות: בעולמות, בנשמות ובאלוקות. כנגד האלוקות, בר כוכבא התמלא בכוחות לאומיים ושם לו מטרה לגאולת ירושלים כמלך ישראל, אך סופו ש"בעט" באלוקות. כנגד הנשמות, רבי עקיבא ותלמידיו מלאי רוח תורה שבעל פה סברא ופלפול, סופם שלא נהגו כבוד זה בתורתו של זה ובאו לשנאת חינם ולפגיעה בנשמות. כנגד העולמות, רבי שמעון בר יוחאי שהיה מלא בסודות תורת חיים עליונה, לא היה יכול להכיל את קיומו של העולם כנפרד וגולה, וסופו שכשיצא מן המערה, שרף בעיניו את מה שראה ו"בעט" בעולמות.

מכורח ההשגחה העליונה לא הגיעו כוחות אלה של חיים אלוקיים ליעדם השלם במציאות אותו דור, אך כוחות אלה היוו הכנה לתקופת הגלות הארוכה שבה כנסת ישראל עתידה הייתה לבנות את אישיותה העצמאית. סופם של כוחות אלה, שיבואו לתיקונם בגאולה השלמה: בעצמאות מדינית היונקת כוחה מן האלוקות, בתורה שבעל פה שיש בה כבוד זה לזה, ובתורה אלוקית המקיימת את העולם הזה. במהרה בימינו. ניצוץ החיים אשר הוצת ביום ל"ג בעומר והחזיק אותנו בגלותנו, שב וניעור בגאולה, באש גדולה שתבער בתוכנו פנימה ותאיר את העולם כולו. "מַהֵר אָהוּב כִּי בָא מוֹעֵד וְחָנֵּנוּ כִּימֵי עוֹלָם".

 


[א] רמב"ם משנה תורה הלכות מלכים יא ג

[ב] ירושלמי תענית ד ה

[ג] ירושלמי תענית ד ה: "רבי עקיבה כד הוה חמי בר כוזבה הוה אמר דין הוא מלכא משיחא. [רבי עקיבא כשהיה רואה את בר כוכבא, היה אומר: זה הוא מלך המשיח].

[ד] כדברי הרמב"ם הנודעים בעניין גזרת 'ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה' לפיהם, הבחירה מופיעה רק באדם הפרטי כשותף במהלך האלוקי אך במהלך ההיסטורי הכולל, המהלך האלוקי הוא מוכרח.

[ה] סנהדרין פו ע"א

[ו] מנחות כט ע"ב

[ז] הרמב"ם בהקדמה לפרק חלק מלמדנו שעומקם של אגדות חז"ל אינו כפשוטן אלא הם חידה ומשל לעניינים נשגבים. כך מפרשים רבים מגדולי ישראל. המהר"ל מתייחס במפורש למדרש זה ואומר שאין הכוונה שכך היו הדברים בפועל.

[ח] יבמות סב ע"ב

[ט] בבא מציעא נט ע"ב

[י] בליקוטי מוהרן תניינ ז נאמר שיהושע זה בחינת תחיית המתים, ואליעזר זה בחינת עולם הבא. יהושע ר"ת "יקומון הקיצו ורננו שוכני עפר", אליעזר ר"ת "עין לא ראתה אלוקים זולתך יעשה למחכה לו" (– בהיפוך אותיות) שנאמר על עולם הבא, שהוא לעילא ולעילא, בחינת עולם הבא.

[יא] שבת לג ע"ב

[יב] זוהר פרשת נשא קכד ב

[יג] שיר השירים רבה א, לא.

עבור לתוכן העמוד