• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

שימו לב אל הנשמה - חיזוק בעקבות אירועי השעה

תמלול שיחת מרן ראש הישיבה, הרב יהושע שפירא שליט"א
יום חמישי ד´ באדר תש"ס

  

ערב טוב.

התבקשתי להגיד כמה מילות חיזוק, ולא העליתי על דעתי לאן הדברים יובילו בכזה כינוס, אבל האמת נאמרת, שכולנו צריכים ללתת הדעת במצב שאנו נתונים, השאלה איך עובדי ה' וחושבי שמו, צריכים לפתח את עבודתם את הדבקות האלוקית שבהם בהקשר של הסערה כבדה שאנו נתונים בה.

הנושא לעסוק בו, הוא עבודת ד'. אנו עובדי ה' ברמ"ח איברים ושס"ה גידים. בכל יום ויום ובכל שעה ועת, אבל עבודת ה' של שעות (---), של יום ושעות של לילה, אינה עבודה של ימות החול ושבת קודש, ואינה דומה עבודה של ימים רגילים, לימים שאנו נתונים בהם.

אני רוצה להתבונן קצת ביחד, בדברים פשוטים ויסודיים, וללמדם בהקשר שלנו. לא באתי לחדש חידושים. באתי לחזור לעצמי ואולי גם לכולנו, על אמיתות יסוד פשוטות של עבודת ה' שכולנו יודעים אותם.

לפני שאני עוסק בענין הזה אני רוצה להפקיע כמה דיונים ולהסירם מסדר היום. לומר עליהם מילים מועטות, מפני שיש נקודת הנחה שממנה אנו באים לדון על עבודת ה'.

וכדי להסיר את הקשיים מנקודת ההנחה, מנקודת המוצא, יש מקום לכמה מילות הקדמה, שהם לא ממין הענין, הם רק הכנה שנקודת המוצא תתבסס. היא לא חייבת להיות מוסכמת, אני אומר את הדברים כפי שאני רואה אותם.

הציבור נרעש, וחלקו שומע דברים מכאן ומכאן, ולא יודע איך לסדר מחשבותיו.

זה דבר טבעי. לא צריך להיבהל מזה. וזה גם לא נורא. לא ביום אחד הכל צריך להתבהר. אני רוצה לומר שהועדה שישבה היתה מונהגת ע"י גדולי זקני רבותינו. תרי צנתרי דדהבא, מו"ר הרב יעקב אריאל, והרב ליכטנשטין, שני אנשים מתונים, יסודים, נאמנים, קדושים וטהורים.

אני לא בא לדון עכשיו מי שרוצה לחשוב כך או כך. אבל נקודת המוצא שלי, זה שההרכב בראשותם, שבחלק מהזמן גם אני הייתי שותף לו, שמע את הדברים ואת המתלוננים, והעמיד אותם מול הנילון, והוא הודה בדברים. לא ירדו לפרטים פרטים מפני הכבוד, אבל בעיקרי הדברים הוא הודה בדברים. הם חמורים מאוד, לא דברים הניתנים לפרשנות, לכאן ולכאן, לא עוסקים בצבע אפור בכלל, לדאבון לב. לצערנו עדויות חדשות צצו גם אח"כ, נשמע חלקיק בערוץ עשר, מותר לכל אדם להסתפק, אני רוצה לצאת מנקודת הנחה, שאחרי הכרעת רבותינו אלה. אני לא הייתי בהרכב בשעת הודעה, אבל זה הבסיס שאני יוצא ממנו.

אני רוצה להתייחס לכמה נושאים, לא עיקרים אבל מציקים, בתפקוד הועדה.

  • א. הועדה הזאת היא לא בית דין. אם בית דין יקבל היום שלושה מגדולי הדור, ישבו כביד, ויקבלו עדות משני עדים בהתראה, שפלוני חילל שבת, או פלוני עבד ע"ז, או בא על אשת איש, האם יש בידם לעשות משהו עם העדות הזאת, דבר לא. לא רק מפני שהשלטון לא מניח להם, אלא התורה לא נתנה להם. על כן בית דין הוא לא האינסטנציה המתאימה לתחום שלנו. כל השאלות בתחום הזה הם שלא מן הענין. ההרכב שישב הוא בא כח הציבור, דומה לשבעה טובי העיר יותר מאשר לבית דין, ומשימתו היא תקנת הציבור והקהל, ולא פסק דין. לכן אין פה שום מימד של ענישה בכלל, שזה צריך בית דין. לתקנת הציבור יש כללים אחרים מבית הדין.

  • ב. דבר נוסף זה השאלות שמציקות, למה לא סיפורו עד עכשיו, למה עכשיו כן סיפורו. אני רוצה לפתוח בכך, ששתי שאלות אלו מלמדות אחת על השניה. סופו מעיד על תחילתו ותחילתו מעיד על ראשו. סופו מעיד על תחילתו, שלא מפני חוסר אומץ לב לעמוד בפני הציבור, או חוסר יכולת לשלם מחיר, היתה הימנעות מלפרסם. אלא פשוט, שזה אסון כבד, שעדיף שיצניעו אותו ככל היותר. מכלול שיקולים יש כאן, טובת המתלוננים, המשפחה, הציבור, הנפגעים הפוטנציאלים. וראשיתו מעיד על סופו, שלא מפני קלות דעת או פזיזות, יצאו עם הדברים אל הציבור. שלוש וחצי שנים היו סמויים מן העין, למרות שהדירו שנה ומנוחת הדעת מאנשים שעסקו בכך, אבל הענין דרש להשאיר זאת צנוע. וכשהצטברו עניינים, שלושה בעיקר, גם חוסר שיתוף פעולה, בליבה של תביעות הועדה, וגם בצבצו ידיעות על סכנות מוחשיות בתחום ההווה ולא רק בתחום העבר, וגם שהדבר כבר נודע לרבים ממחזיקי העט והמקלדת, אנשי תקשורת, כל אלה הובילו אותנו למסקנה שאי אפשר לעצור את זה, והראשון עיקר, ולכן השאלה היתה רק באיזו דרך, מה התנאים שמציבים קודם, התחלה היו יותר תנאים ואח"כ השתנה המצב, וגם בזה אני לא רוצה לעסוק.

  • ג. הדבר האחרון שאסור להאמין בלב לשום דבר. כל מה שאנו עוסקים זה תקנת הקהל, זה נכנס רק תחלת הכותרת למיחש מבעי[1]. אבל למיחש מבעי, זה גם עם הרבה קומות מתחתיו שאינן דומות זו לזו. יש חשש קל, שמעתי ממשהו, שפלוני רימה פעם את אלמוני. אני רוצה לעשות עסק, זה כלי שלישי, יכול להיות שמאז הוא כבר הפסיק לרמות, או שיש לו תירוץ. ליתר בטחון אני לא עושה איתו עסק. זה גם למיחש בעי. אבל יש למיחש בינוני, ויש למיחש כבד, ויש למיחש כבד מאוד, כשיושבים זקני העדה, הרב ליכטנשטין והרב אריאל, ואח"כ נוספו סוללה של ת"ח מקצוות שונים, וגם בעלי מקצוע, שאני רוצה להעיד ולומר שכולם עמדו כאיש אחד בלב אחד, בענוה, בנתינת מקום לת"ח שהיו - מצד כל השותפים - מפליאה. למיחש בעי כשאנשים כאלה עושים בדיקה, נוצרים את פיהם שלוש וחצי שנים, ולבסוף מבינים שאין ברירה ופורשים את השמלה, ומבהירים את הדברים לציבור, וכשמתעורר ספק, כשגל של טענות, הם חוזרים ומדברים, כולם, מלבד משפטן אחד מטעמיו עמו, עבד קשה בשביל שאחרים יעשו זאת, ונדמה לי שהוא היחידי שלא התראיין, כולם עומדים מול המצלמות, למרות שרובם לא רגילים בכך, מיישרים מבט אל הציבור, ואומרים למיחש בעי, זה למיחש כבד שבכבדים.

וכיון שבהצלת ציבור עסקינן, והוא מגוון מאוד, הצבע שבו צריך לצבוע את המיחש, הוא חד כמו תער. פחות מזה לא יביא את התועלת המבוקשת. א"א לגמגם. למרות שרק אח"כ נאלצנו  לפרש. וגם היום רב הסתום על המגולה, ברוך השם, וזה לטובת כולם.

 

וההקדמות האלו אני רוצה לסיים את מה שעליו לא באתי לדבר, אלא רק להניח היסוד, שיש כאן סערה, בעלת משקל כבד, שאנו נמצאים בחשש ולמיחש מבעי, מזעזע, מטלטל, ואנו צריכים לעשות גם חשבון נפשנו בשעה הזאת, ועל זה אני רוצה לדבר.

בשעה שבציבור מתגלה למיחש מבעי כזה, עם משקל כל כך כבד, מהי עבודת השם שלנו.

אני רוצה לפתוח בדברים של ר' יונתן אייבשיץ. בזמנו, הסימן שבאופן מיידי ידעת אם אדם פרק עול ונתפס להשכלה, או משלומי אמוני ישראל, היה הזקן. התגלחו רק בתער, ומי שהיה מגולח, נודע ממילא שהוא פרק עול. אומר ר' יונתן, אם אתה יוצא לרחוב, ורואה יהודי מגולח, אל תאמר בלבך אשרי שזכיתי להיות משלומי אמוני ישראל, ויש לי זקן. אוי לו, שהוא פרק עול. דע לך, אתה חצי מזוקן וחצי מגולח. וגם הוא כך, חצי מזוקן וחצי מגולח. הוא חצי מזוקן על ידך, ואתה מזכה אותו, ואתה חצי מגולח, מפני שכל ישראל ערבים זה בזה. כרתנו ברית להיות נשמה אחת, בגופים מחולקים. כל ישראל. זה נכון על כל חטא תמיד. אבל כשמדובר בחבורה יותר מצומצמת, אנחנו לוקחים מדיני עניי עירך קודמים של צדקה ויכולים להקיש מהם לענינינו.

בשר מבשרנו. עצם מעצמנו. יקר מכל יקר. זה מה שנפגם. ואנחנו חצי מגולחים. אנחנו חצי מגולחים.

אנחנו צריכים להרהר בתשובה. אני רוצה להסביר קצת יותר, מה פירוש שאנו חצי מגולחים. אני מדבר על עצמי, אני חצי מגולח, זה לא רק הערבות הכללית, שכרתנו ברית בעבר הירדן, יש ברית של שותפות של הדור הזה של החבורה הזאת למדנו באות הישיבה, אני , גדלנו באותו בית מדרש, היינו שותפים לאהבת תורה. הוא לפי גדלותו, אני לפי קטני, זה עצמנו ובשרנו. אבל יותר מזה: הרי על מה מדובר? על משהו יוצא דופן? שאין כמותו בדור הזה? או על טלטלה וסערה ומבוכת מעמקים שכל הדור שרוי בה, כל הזמן, כולנו, זה לא משהו שיצא החוצה למקום אחר ושם פתאום התחדשו לו סיפורים שלא ממין הענין שלנו, דור שלם על זה הוא נאבק, על קדושה, על טהרה, כשרוחות הפרצים לא נותנות לנו מקום. הרי זה אנחנו! מישהו יכול להגיד אני לא במאבק ובקרב הזה? האם זה כל כך חשוב מי ניצח ומי נכשל, זה הענין?

הקדוש ברוך הוא, מזמן לנו את הסערה הזאת, כמייצגת תהליך של דור הגאולה. שהוא עוטף אותנו כל הזמן, ןלא רק בלכתנו ברחוב, גם בתוככי בית המדרש, יש פה בלבולים בדעות, יש ברגשות, יש נפילות במעשים, זה לא אחד ולא שנים, נכון, הרמב"ם אומר שאין זמן ואין מקום שאין בו פרוצים בעריות, אבל נדמה שאין זמנים וקהלים שהמאבק שלהם הוא כל כך עמוק כשלנו.

ואם אנו נשמה אחת בגופים מחלוקים, אז משהו בנו מתפרץ. אנו כציבור צריכים להתבונן על עצמנו, ולומר נפלנו. כאיש אחד בלב אחד לומר זאת. וגם קמנו ונתעודד. אנו מאמינים בתשובה. מאמינים בני מאמינים. יותר מזה: אנו מאמינים שבמקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד. "ונתתי לך מהלכים בין העומדים", יש מעלה לאדם שנמצא במאבק עם יצה"ר, עם המלאך בשמים. וממילא יש מעלה לדור, שנאבק עד דכדוכה של נפש, כציבור, כאומה, כתרבות, על דורות שמלחמות אלו לא היו בהם.

וכעובדי השם, הנשמה האחת של כולנו, צריכה עכשיו את האור ואת הריפוי, ואת הנחמה של התשובה. אני לא דן עכשיו במה דרכי התשובה, בשום פנים, שפלוני צריך לעשות, אלא מה דרכי תשובה שלנו, כציבור וכנשמה אחת, שעוברת סערה וטלטלה.

בדורות קדמונים דרשנים ומוכיחים בשעות מן הסוג הזה היו קוראים לציבור להתחזק בצניעות וטהרה וקדושה. ובודאי כל זה אמת. אבל עיקר העבודה בדור הזה היא מסוג אחר. היא העמקה אל הטוב הפנימי של הנשמות, שבחיצוניותן כל כך הרבה סבל וכאב ואומללות יש להם עם היצרא דעריות שמלפפן ולא נותן להם מנוח.

זה לא מישהו אחר, זה אנחנו, כולנו, והאור הפנימי, של הנשמה, שכולו שוקק בתשובה עליונה, טהורה, מאירה מלאה טוב, זה האוצר שעבודת השם בכל שעה ושעה בדור של גאולה, בדורות של גאולה, ובשעות האלה, על אחת כמה וכמה.

אני רוצה לחזור ליסודות הכי ידועים והכי פשוטים, שאנו חוזרים עליהם כאן בישיבה אין ספור פעמים, אין לי חידושים, אבל נדמה לי, שהדברים האלה בהקשר שלנו, כציבור, לא כיחיד, כנשמה אחת, כחבורה אחת, כצבא אחד שנאבק בשדה קרב מר כלענה, מקבלים פירוש חדש.

אומר הרב: "אין לשער ואין להעריך את גדולת האושר שצריך האדם לחוש בעצמו, ברוב קורת רוח, אושר, וקורת רוח, מתוך אותו הצער העדין המצערו בעת אשר רוח הקדושה והטהרה של התשובה חל עליו".

כציבור, זה סם החיים שלנו היום. הקב"ה, מזמן לנו את הסערה הזאת כדי שאור עמוק מכל עמוק, טהור מכל טהור, זך מכל זך, ינבע ממעמקים.

אומרים רבותינו, "כי נפלתי קמתי", אם לא נפלתי לא קמתי. "בעת שהוא הולך ומשוטט ברעיון הבוער באושר של חרטה גמורה, על כל חטאיו וענותיו ופשעיו", ואין ספק שכולנו כל נשמה אחת, כל החבורה זאת, כולה בוערת, בחרטה על מעשים שכאלה, ואפילו אם ראית בעיניך ת"ח שחטא, אל תהרהר אחריו, ודאי שותף, גם אם צריך ליזהר, וצריך ליזהר, אם לא לא הינו מפרסמים. לא בזה אני דן. אני דן על הנשמה האחת.  שכולם שותפים בה, בלי ספק, ללא יוצא מן הכלל. הזעזוע הזה מבעיר בנו את החרטה והמאיסה ודחיה, בכל החטאים האלה, מכל הסוגים, שלנו, שלי,לא מישהו אחר. מה, אני לא חטאתי? לא פשעתי?

ובשעה שהקב"ה מזמן לנו את הטלטלה הזאת, את רעידת האדמה הזאת, הרעיון של הבערה, של החרטה, על כל הנפילות, על כל הדור. כמה אנשים יראי שמים, מסורים לתורה ולקדושה, עובדי השם בלב ונפש, יכולים עכשיו להצטרף לרעיון הבוער, ולומר: כן, גם אני. לא אותו דבר, זה לא משנה, כל אחד לפום שיעורא דיליה. יש כאן רעידת אדמה, היא קוראת לנו, ופותחת פתח, יש בציבור חרטה וזעזוע, אוי וי!! על כל הנפילות. זה חרטה גמורה. על כל חטאיו, וענותיו, לא של האדם היחידי, ראובן או שימעון, פלוני או אלמוני, של חבורה אחת, של דור אחד, של נשמה אחת.

בעת שנשמתו מתרפקת באהבה על עול הקדושה והשלמות. יש לנו הזדמנות, הזדמנות שהטלטלה והכאב הזה מעוררים בנו התרפקות באהבה על קדושה, על צניעות, טהרה, כולנו, בלי יוצא מן הכלל. הזעזוע מוליד את זה, מצות אינן צריכות כונה, אבל הכונה היא נשמה של המצוה. ולהתבונן בכונה הזאת, שהיא הנשמה של התשובה עכשיו, שזעזוע, מוליד חרטה וכיסופים, שיהיה לנו דור טהור וזך, מלא קדושה, שה' יסיר מעלינו כבר את היצר הזה, באופן שאנו כל כך מתקשים להתמודד אתו, שיביא לנו אור של קדושה.

אם נישם לב, יפתח הפתח, הזעזוע הזה הוא פתח, שעת כושר. כל חטא הוא שעת כושר לתשובה. וכל זעזוע הוא שעת כושר להתרפקות. לקדושה ושלימות. מתרפקת על מחוללה ,מחולל כל ברוחו". זה שעת כושר להתרפקות, ריבונו של עולם, דודנו, אהובנו, ששם אותנו בעין הסערה. שזרק אותנו למים העמוקים, המים הזידונים, ובחר את נשמותינו, מתוך אוצר הנשמות, לעמוד בקשרי המלחמה החזקה, שיש בה גם אבידות, שיש בה גם פציעות, וכי מה עושים חילים בשדה הקרב כשמישהו נפצע? כל צבא פועל כאחד. והקב"ה שבחר בנשמותינו להיות בדור הזה והשאיר אותנו למים הזידונים האלה, באהבתו ובטובו העליון והגמור, בין אם מבינים או לוא, לא קצרה ידו לשימנו עם שרפים ואופנים, שרק מקדישים שמו ית', בלא הרף. והוא ידע שטוב עליון באין ערוך מזומן לנו, למעלה מטובם של מלאכים ושל דורות דעה, והנשמות האלה כולנו, כל אחד ואחד, שנמצא כאן היום בדור הזה, נבחר בבחירה אלוקית, למאבק הזה.

ואנו מתרפקים באהבה שהקב"ה יתן לנו שהמאבק הזה יהיה לדביקות בו, ולהעמיק הגעגועים אליו. בעת שבכל לב ונפש, רוצה אדם בחפץ אדיר, להיות הולך בטוב ויושר, להיות צדיק וכו'. להיות ישר הולך נכוחות", תכנסו לבתי המדרש בפורים, לא צריך להיות רב שמתיעצים איתו, אם רק נכנס קצת יין, יוצא הסוד, אנשים מתפרקים מרב צער, מעומק של חפץ אדיר, להיות צדיקים פועלי צדקות, מתוך כאב נוראי על כל הטומאה שנדבקת בנו מרוחות הפרצים שסביבינו. נכנס יין יצא סוד. וכשבאה טלטלה, גם היא סודקת סדק ומאפשרת הצצה ונביעה של הסוד הפנימי.

האם זה אומר שנסתיימו קשיינו? אומר הרב, אע"פ שמתלבט מאוד איך להוציא רגליו מהבוץ של החטאים.

אנו מזועזעים, אנו כואבים, אנו נבוכים, אין לנו מושג איך בדיוק נחלץ מהליפוף שעוטף אותנו כל כך הרבה זמן, ונדמה שרק מכביד יותר ויותר, עם כל התרבות שעוסקת בזה ,על כל ערוציה.

"אע"פ שלא נתברר כלל איך מתקנים העבר כולו", אין לנו מושג, עם כל מה שהיה עד עכשיו ,והכישלונות והטומאות, איך מתקנים את כל זה, לא על ההווה ולא על העבר, אע"פ שהדרכים המעשיים וכו', ואבני נגף הם מלאים" אנו לא יודעים מה העתיד, מה צופן לנו המחר, האם זו רעידת האדמה האחרונה? אפשר להתחיב על זה? אל תאמין בעצמך עד יום מותך, ובטח אל תאמין שיהיה הציבור שלא יהיו בו זעזועים. יהיה גם עתיד לא פשוט עד הגאולה השלימה. אבל, כל המבוכות האלו, הם רק מחזה עינים חיצוני, שצריך טיפול, אבל בשום אופן הוא לא עיקר. עכשיו אנו עוסקים בעיקר. אבל "הרצון להיות טוב, זהו רוח גן עדן אלוקי". 


אנו עסוקים בהרבה דברים בזמן האחרון, אני רוצה להסב תשומת הלב, לתזוזה נפשית שהיא שם גם אם לא הבטנו אליה, הרצון להיות טוב. כל מי ששומע דבר כזה, רוצה שזה יהיה אחרת, ללא יוצא מן הכלל, כולנו כאיש אחד, רוצים שיהיה טוב, והסדק הזה, הוא חלון יקר מפז, אם נשים לב איזה גודל של ציבור, איזה עומק של כאב, ונראה שם אם קצת נסיר הקליפה החיצונית, שבעצם זה מזעזע, כי אנו כ"כ רוצים שזה יהיה טוב, קדושה וצניעות, טהרה, שלא להפריע את עבודתנו, מי לא יודע שהוא יכול ללמוד תורה במעלה גבוהה מאוד, ובכל זאת אח"כ להתמודד עם טומאה ולדעת שזה לא פשוט בכלל. שלושה דבירם אין אדם ניצול מהם בכל יום. אנו מכירים את המתח הזה. זה אנחנו. וכשבא עלינו רבבות אנשים ובמעגל יותר רחב הרבה יותר, הטלטלה, צריך להסיר הקליפה, להביט נכוחה, למה אנו מזועזעים, אנו רוצים משהו אחר לגמרי, לא רוצים את זה, יש פה כיסופים עמוקים, אמיתיים, ודאיים, מכבשונה של הנשמה, לטהרה, לצניעות. והרצון הזה להיות טוב, שבעצם מופיע עכשיו, בחריפות יותר גדולה מימים של חול, אפילו מימים חשובים כמו הימים הנוראים, וביום הכיפורים, כל אחד עושה את חשבונו הפרטי באותם ימים, אבל ציבור שלם שמזועזע, ומעבר למעטפת למצוא איזו בעירה עצומה, תשוקה בלתי נתנת לשליטה, להיות טהורים, וקדושים, זה מה שקרה כאן! אחרת לא היינו מזדעזעים, מי שלא רוצה אחרת, אז מה הבעיה. אנו כל כך רוצים אחרת. 


פרט שיצא מן הכלל, לא ללמד על עצמו ימצא, אלא על הכלל כולו, זה מזעזענו כי זה כולנו, אנחנו. אבל מי אנו באמת, אנו תשוקה עמוקה ,כיסופים לטוב עליון של צניעות טהרה, של זוך ועדינות, של אצילות נפש, בכל עניני עריות. והרצון הטוב הזה שהתפרץ עכשיו יותר מיום כיפור, זהו רוח גן עדן אלוקי, המנשב בנשמה, וממלא אותה אושר אין קץ, למי שמביט פנימה, צריםך להיות בעלי עוז, לא להכנע ולהשתעבד למבט החיצוני, שמחלק ביני לבינו, שמחלק בין תפיסות עולם, ומה בעצם קרה, בואו נביט פנימה, איזו התעוררו ת יש בעזעזוע זה, איזו הבעת רצון לקדושה יש כאן! שבע יפול צדיק וקם. על ידי השבע נפילות, על ידי זה באה התקומה. אם נפלתי קמתי, אם לא נפלתי ולא קמתי. כי נפילה מגלה עומק הרצון להיות טוב. גדולה הסרת טבעת, יותר מהנביאים שעמדו להם לישראל. גם זהו הסרת טבעת, רעידת אדמה, והיא גלתה בחשיפה שלה, את כל המיית הלב שלנו היא מגלה. שאוקיינוסים לא יכולים להכיל את גליה. 


כמה כאב יש לנו, בכל הבלבול והרוחות הפרצים התרבות השולטת, שימו לב אל הנשמה. צריך להקשיב לה, מה היא אומרת, כמה דווקא על ידי המאבק הזה, מחדד את החושים שלה, היא מעמיקה את מאיסתה ברע, ואת כיסופיה אל הטוב. לכן הרצון הזה להיות טוב, זה רוח גן עדן אלוקים. כל המעטפת של הפרציות שמשתלטת עלינו, היא מתנה משמים, לא מתנה קלה, לא היינו לקחים אותה, זו מתנה נותנים לנו בעל כורחנו, אנו לא חפצים בה, אבל יש לה תפקיד, היא מעמיקה ומחדדת בפנימיות הנשמות, לא במקום מופשט, במקום שאפשר להכיר בו אם רק שמים לב, שימו לב אל הנשמה, שכל המעטפת הזאת דוחקת בנו, להעמיק את עוז חפצנו בטוב, ואת מאיסתנו ברע. וגן עדן אלוקים הזה מנשב בנשמה וממלא אותה אושר אין קץ, הוא כל כך גודל, הוא כל כך מופלא, עד אשר גם אש הגיהנום של הצער העמוק מתהפך גם הוא לנחל עדנים". הסעיף הזה אנו לומדים פעמים רבות מספור.


כשניסיתי למצוא בתוככי, את הדרך של עובד השם, בסערה שפוקדת אותנו, לא יכולתי שלא להשאב שוב לכאן. ואם תרשו לי לומר, אני לא חושב שזו דרשה, אני חושב שזה פשט של מה שקורה היום לציבור ענק, לא בחוץ, בפנים. אשרינו שאנו מ שתדלים להיות אנשי פנים ולא אנשי חוץ. אני רוצה להוסיף עוד תורה, מר' נחמן מברסלב, ידועה, אני לא בא לחדש דבר, התורה הכי ידועה של ר' נחמן מברסלב, אני לא אומר אותה על פלוני ולא על מישהו אחר, אלא לעצמנו. ואני רוצה להקדים הקדמה, מסופר על ר' לוי יצחק מברדישטוב, שראה פעם יהודי מעשן בשבת, אמר לו ר' ייד, אולי שכחת ששבת היום, אמר לו לא שכחתי. אמר לו: אולי אינך יודע שאסור להדליק אש בשבת, אמר לו אני ידוע שאסור, ואעפ"כ. פנה ר' לוי יצחק לשמים, הרים את ידיו, ואמר: אבא, ראה בניך, מוכנים להודות שמחללים שבת בזדון, ובלבד לומר האמת. זה לא וורט, אלא זה לימוד עמוק. לימוד זכות לא נמצא בהכרח במקום בו מחפשים אותו. כיון שלימוד זכות, זה מקצוע שמעטים משתלמים בו, ונעשים בעלי מיומנות, ר' לוי יצחק היה בעל מיומנות בכך. לימוד זכות הוא לא חד מימדי, הוא לא בהקשר אחד, הוא יכול לנוע להרבה מאוד מקומות מפתיעים. ולא צריך לחפשו תחת הפנס, אלא איפה שהוא טמון.

הלימוד זכות על כל המעשה הזה, הוא שדורנו הוא דור של התמודדות עמוקה, של סערות, שדה קרב מר וקשה מנשוא, והשדה קרב הזה כבר אמר הכתוב, "כזאת וכזאת תאכל החרב". אדם לא יוצא לקרב בהנחה שאף אח'ד לא יתנשף ויתאמץ, וגם אף אחד לא יהרג. יוצאים לקרב, זה מסובך וקשה. וככל שהאויב חזק יותר, וניתנו לו כלים יותר טובים, אז "כזאת וכזאת תאכל החרב" מתקיים יותר. ודור שלם שכזאת אוכלת החרב, צריך לחזור לעצמו, כדור, על העניין של לימוד זכות. דע כי צריך לדון את כל האדם לכף זכות. ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, אני לא מדבר על אף אחד, על הדור, עלינו, עלי. אנו הסוגיא פה. כעבדי השם. 'זהירות' - זו פרשה אחרת. אנו לא עוסקים בה עכשיו. ועל ידי זה שמוצא טוב.... על ידי זה מעלה אותו באמת.. להחזירו בתשובה. וכף הזכות של כולנו, זה שהקב"ה שלחנו אל המלחמה החזקה. כולם מכירים את השאר כתוב על הספר.


עוד מספר מילים לסיום. ראשית, אנחנו נמצאים באבילות. הזעזוע הזה, של למיחש מבעי כזה, יוצר אצלינו אבל. הביטוי שכל כך הרבה שמעתי בימים האחרונים, בלשונות מגוונים, "חרב עלי עולמי". קטנים וגדולים. נערים וזקנים. קרובים ורחוקים. "חרב עלי עולמי". אני חושב שהמעגלים שחרב עליהם עולמם הם יותר גדולים ממה שאנו יכולים לשער. אנו יודעים כמה מעגלים הסתובבו סביב נקודת מרכז זו. נכון, יש גם שלא נותנים לחולשה לעטפם, אשריהם ואשרי חלקם, ולמי שיש בחירה, עדיף לו לבחור בדרך הזאת. אבל כמה יש שאומרים שחרב עליהם עולמם! זה אבל של רבים, ובאבילות יש מנהגים אחרים. מבנה נפש אחר. ועבודת השם שונה, מימים כתיקונם. קודם כל זה ימים שהשכל פחות שולט בהם. וכך אמור להיות. זה ימים שיש בהם הכחשה, שיש בהם זעם, שיש בהם ויכוח, וויכוח עם המציאות, וספקולציות אם היה כך אולי היה אפשר, ונדמה לי שאם תתבוננו מה שהיה בימים האחרונים, תמצאו את שלושתם. 


אבל יותר מכל יש באבילות כאב ובכי. מי שמנסה לדחוק את הכאב להתעלם ממנו, חומס את נפשו, מלעבור את התהליך בצורה בריאה, אסור להכריח את עצמו לכאוב ולבכות, אין מצוה על המתאבל, שאם לא מרגיש כאב, אז להכאיב לעצמך, אבל צריך לתת מרחב, כדי שכאבים שנמצאים, יקבלו ביטוי. זה לא הזמן, הרבה פעמים בתחילת אבלות, להוכיח אבלים שמטחים דברים כלפי מעלה, ולא מדברים יפה, או כלפי מי שצדיק בדינו. זה לא זמן לעצור זעם, אלא אם כן הוא עובר כל גבול). זה לא זמן לומר: אל תעשה ספקולציות, אם למישהו הן עולות בקרבו. המילה שמשתמשים בה היוםהרבה: 'הכלה'. צריך להרחיב את הכלים, לרגשות שמציפים. זה נכון על הפרט, וזה נכון עוד הרבה יותר על רגשות ציבורים, שיש להם שיח אחר איך הם מתפרצים. ורגשות כאב מתרוצצים היום, מכים לכאן ולכאן, אנו צריכים להכיל הכאב הזה, אנו אבלים. לא צריכים להשתקם כל כך מהר. חכמי הנפש אומרים, שככל שאדם בוכה באבילות, משתקם יותר מהר אחר כך. גם אם אנו עצמנו לא בכל רגע אבלים, כמה אבלים יש מסביבנו! זו אבילות של ציבור.


ובכל זאת, כינוס כזה, לא מתרחש בכל יום, אני רוצה לסיים בעוד עניין אחד: כשאנו רואים חבר ,שנפצע, אנו הולכים לעזור לו, אם אנו רואים חברה שנפצעה ,וערכים שהושפלו, אנו צריכים ללכת ולסייע בידם. ועכשיו הושפלו ערכים של תורה, של מהם ת"ח, מהי אמונת חכמים, אני רוצה להגיד לכם, אמונת החכמים שלי גדלה מהסיפור הזה בכמה מדרגות לעומת מה שהיה קודם. מפני שהייתי צריך לשבת בסוגיא, עם זקני רבותינו, גם אלו שבהרכב וגם אלו שלא, שעות על שעות, לא יכולתי להפסיק להתפעם מהישרות, מהנקיות, מהסבלנות, הוו מתונים בדין, שעות על שעות, לשבת, לחשוב עוד פעם ועוד פעם, כל צעד ופינה, לנתח, לעיין, בנחת, יש גדולים בישראל, יש ישרים בישראל, יש מתונים בדין בישראל, פגשתי אותם.


אני זוכר פעם אחת חזרתי הביתה, אמרתי לאשתי, כולי גדוש, אני לא יכול, הייתי ממש אחוז תזזית, מהסבלנות בשעת לחץ, וקושי, לשבת שעות ולדון שוב עוד פעם ועוד פעם הכל שוב מהתחלה, לפרק כל חלק לגורמים ראשוניים, ולדון, אולי ככה, אולי זה, ועכשיו איפכא מסתברא, התשובה בעצם היתה ידועה מראש, והגענו בסוף בדיוק לנקודת ההתחלה, ואני, עם הקוצר רוח שלי קצת, בן תשחורת, כאילו הייתי אומר לעצמי, הרי ידענו מראש שלשם נגיע, מה כל ההצגה הזאת, וראיתי את זקני רבותינו, שפקחים לא פחות ממני, שידעו גם הם כמה סבירות שיחזרו לנקודת ההתחלה, כמו שהיה, והתעלמו מכל זה לחלוטין, ודנו בדברים בסבלנות אין קץ, ואמונת חכמים יש לה מה להתבסס דווקא במצבנו עכשיו. יותר מכל, חכמי ישראל נתנו דעתם על סוגיא חמורה ,עשו זאת בנקיות וישרות, אבל זה גם תלוי בנו, על מה להסתכל. 

עין טובה, על כל האורות שנתגלו, בנשמותיהם של רבותינו, במעשיהם , או עין רעה, על החסר. יש בחירה, ואנו מבניו של אברהם, שמידתו עין טובה, כמה אמונת חכמים אפשר ללמוד מסוגיא זאת. ועכשיו אנו צריכים כל אחד, אני רק זורק כיוונים, לחפש ולשים לב, מה צריך עזרה כאן. לא על מה אני מתבכיין, מתמרמר, איזה תסכולים אני מוציא, מה צריך עזרה עכשיו. תורה, קדושה, אמונת חכמים, צניעות, אחדות לבבות, וכל מה שתמצאו שצריך עזרה. אז כולנו מתגייסים כשצריך עזרה. זה טבענו, לא צריך להתאמץ, זה בוער בנו, אנו רוצים לעזור, כשמישהו זקוק, וכשציבור שלם זקוק, אם רק לא נתבלבל, עם כל הרמ"ח איברים ושס"ה גידים אנו קופצים לעזור. 

אין צורך בהתמרמרות. זה לא נותן ולא משפיע לטובה. יש צורך בעין טובה, בעזרה ,במסירות. ואני רוצה לסגור את המעגל במה שהתחלנו בעניין הזה. העזרה הגדולה ביותר, בעיני, שהיום זקוקים לה, זה האמון, שהדור הזה יש בפנימיותו עומק של טהרה יותר וצניעות יותר מדורות אחרים. הכתוב אומר, הנותן שלג כצמר, כפור כאפר יפזר, מסבירים, שלפי מה שיש לאדם צמר בבית, כך הוא מוריד לו שלג. הנותן שלג, כצמר, כפור כאפר, כמה שבתנור יש חום, כך הקב"ה נותן כפור. והכפור שיש בחוץ, והכפירה שיש בחוץ ,מלמדות איזו בעירה יש בפנים, והעזרה הגדולה ביותר זה להאמין בדור הזה ובנשמות האלו שהם מלאים קדושה וטהרה וצניעות, הכיסופים שלה הם לעילא מדורות אחרים. ובחוץ זה הפוך. פעם ראשונה שאנו שומעים שיש היפוך מהחוץ על הפנים? הלא כבר אמרו עולם הפוך ראיתי, עלונים למטה וכו', מי שעלה לעולמות עליונים כך אמר.

ואם בחוץ, אנו בשדה הקרב ובמלחמה הקשה, זה בעצמו מעיד, ואת האמון הזה אנו צריכים להחזיר לנשמות, לדור, ללא יוצא מן הכלל, אין מי שבחוץ לזה, יש מי שקשה יותר או פחות, להחזיר את האמון, שבפנים הכל מלא קדושה וטהרה בדור, מלא ברית קודש, וכבר אמרו חכמי הסוד, שכל הפגמים לא נגועים שם. להפך, יש שם בפנים מקום טהור וזך, ודוקא הרעידה הזאת, פתחה לנו פתח לרואת אור עצום של הרצון להיות טהור וקדוש, שהו הסוד הפנימי של נשמת הדור שלנו.

יהי רצון שהאור הזה יתגלה במהרה גם על החוץ, וגאולה שלימה תבוא במהרה בימינו.

תודה רבה.  




[1] לאחר השיעור הרב ביקש להעיר כי לא רק למיחש בעי, אלא ממש מותר להאמין לדברי רבני הפורום. עיין בחפץ חיים כלל ד' ובבאר  מיים חיים שם. וכן בכלל ז' סע' ד'-ה'- ובבאר מיים חיים והגהות שם.

החפץ חיים מחלק בין שמועה אחת ליותר, ומכיוון שכאן יש יותר ממתלונן אחד, וגם כן הופיע בתקשורת כי ישנה יותר מתלונה אחת ממילא מותר להאמין. ושמעתי ממו"ר הרב יעקב אריאל שליט"א שכל מה שאסר החפץ חיים להאמין בשמיעה אחת הוא רק כשהדברים נשמעים מרשות הרבים. אבל, כשגוף ציבורי מוסמך בודק את הדברים, מותר גם לשמוע וגם להאמין. ועיין עוד בדברי הרמב"ם בפרק ו' מהלכות דעות הלכה ח

עבור לתוכן העמוד