• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

כמעשה ארץ מצרים - שיחה לפסח

בני ישראל יוצאים ממצרים בבהלה לאחר שהגיעו למ"ט שערי טומאה.
מה הם שערי הטומאה של מצרים? מצרים מאיימת על קיומו של ישראל לא רק בכוחה הצבאי אלא גם בתרבותה הרוחנית. נתבונן בשורשי התרבות המצרית ובסכנה הגדולה שהיא מהווה על קיום עם ישראל, הנמשכת במלוא עוזה עד ימינו.
עריכה: דרור יהב


יציאת מצרים היא סיפור הכנעתה של מעצמה עולמית שהצליחה לשעבד עם של מיליוני בני אדם: שישים ריבוא גברים מגיל עשרים, לבד מנשים וצעירים. רק אימפריה בעלת כוח רב יכולה לשעבד קבוצה גדולה כזו, וכדי לשבור את אותה אימפריה נדרש להפעיל עליה כוח בסדר גודל עדיף – תחילה במכות מצרים שהגיעו לשיא במכת הבכורות, ולאחר מכן הכנעתה המוחלטת במימי ים סוף. כוחה של המעצמה המצרית הושתת אמנם על כוח צבאי חזק, אך לא פחות מכך על תרבות בעלת השפעה אדירה.

למרות הזמן הרב שהיה לנו להתכונן ליציאה ממצרים, היציאה עצמה היתה בבהילות. את פסח מצרים קיימנו כאשר "מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם, וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן"[א]. בדרך כלל אנו מתייחסים לסבל השיעבוד הכבד מנשוא כסיבה המרכזית לבהילות זו. הלחץ להוציא את ישראל ממצרים לא היה קשור רק לשיעבוד; רבותינו מלמדים שלא פחות מכך, ואולי אף יותר, הוא בא כתגובה לטומאה שהשפיעה עלינו תרבות מצרים. האר"י הקדוש אומר שבני ישראל היו במ"ט שערי טומאה ועוד רגע ונפלו לשער החמישים שממנו אין כבר דרך חזרה, אולם באיזו טומאה מדובר?

על פי מדרש הרואה בפסוקי שיר השירים את רצף הגאולה, בני ישראל נמצאו בעומק רב כל כך של טומאה עד שהיה עליהם לברוח בהקדם[ב]:

 

'קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא', שֶׁנֶּאֱמַר 'עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי': מָה אַתְּ עוֹשָׂה כָּאן בִּמְקוֹם טְמֵאִים, 'אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם'? 'קוּמִי לָךְ רַעֲיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ'!

 אָמַר לְפָנָיו [משה]: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה אָמַרְתָּ לָנוּ לְהִשְׁתַּעְבֶּד וַעֲדַיִן לֹא שָׁלְמוּ! אָמַר לֵיהּ כְּבָר שָׁלְמוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'כִּי הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר'.

מִיָּד גִּלּוּ הַצַּדִּיקִים אֶת רָאשֵׁיהֶם שֶׁהָיָה מְכֻסֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, אֵלּוּ הֵן שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי שֶׁהָיוּ צַדִּיקִים כֻּלָּן.

 

'קול דודי הנה זה בא' זוהי הגאולה שבאה על ידי ה' בכבודו ובעצמו, וסיבתה המיידית מסתתרת בשאלה שצער ותדהמה באים בה כאחד: "מה את עושה כאן במקום טמאים?!". הטומאה, שבני ישראל נמצאים במ"ט שעריה, היא טומאת העריות הנקראת בתורה: "מעשה ארץ מצרים"[ג].

על פי המדרש, פרעה ועבדיו אינם המעכבים אלא ישראל כביכול הם המתמהמהים ומתרפים מלצאת. נראה שרבותינו מלמדים את הרובד הפנימי והנסתר, אך העיקרי והמכריע, של תהליך היציאה ממצרים. רובד שאינו תלוי בכוחה ועוצמתה של האימפריה המצרית אלא בפיתויי התרבות שלה, שגורמים לישראל שלא לצפות ולבקש כלל גאולה.

 

עומק העומקים של טומאת מצרים

הדבר בא לידי ביטוי במעשה המקדים ליציאת מצרים, קורבן הפסח. כך מתאר זאת מדרש נוסף[ד]:

 

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא: כֵּיוָן שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה הַזְהֵר לְיִשְׂרָאֵל עַל מִצְוַת הַפֶּסַח, כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ, וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כֶּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ וגו', כֵּיוָן שֶׁרָאוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁפָּסַל לָעֲרֵלִים לֶאֱכֹל בַּפֶּסַח עָמְדוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לְשָׁעָה קַלָּה וּמָלוּ כָּל עַבְדֵיהֶם וּבְנֵיהֶם וְכָל מִי שֶׁיָּצָא עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

 

משה נצטווה להזהיר את בני ישראל על עשיית הפסח. אין הכוונה לדקדוק בענייני קורבן הפסח אלא לכך שיש לו תנאי מקדים: ברית המילה, "וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ"[ה]. מה טיבה של אזהרה זו? זהו חידוש גדול, משום שלא מצאנו בשום מצווה שיש תנאי מקדים כדי לקיימה. אדם יכול להתעטף בציצית ללא תפילין, ואישה יכולה להדליק נרות שבת מבלי להתפלל תפילת ערבית. לעומת זאת, רק מי שקיים את מצוות המילה יכול לאכול מקורבן הפסח. מה הקשר בין הדברים? ממשיך המדרש ואומר:

 

מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה מִשְׁתֶּה לְאוֹהֲבָיו, אָמַר הַמֶּלֶךְ: אִם אֵין סִימָנְטְרִי [סימן] עַל כָּל הַמְסֻבִּין, אַל יִכָּנֵס אֶחָד מֵהֶם לְכָאן.

כָּךְ הָאֱלֹהִים עָשָׂה מִשְׁתֶּה לָהֶם: 'צְלִי אֵשׁ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים', מִפְּנֵי שֶׁגְּאָלָן מִן הַצָּרָה.

אָמַר לָהֶם, אִם אֵין חוֹתָמוֹ שֶׁל אַבְרָהָם בִּבְשַׂרְכֶם לֹא תִטְעֲמוּ מִמֶּנּוּ!

מִיָּד - כָּל הַנּוֹלָד בְּמִצְרַיִם נִמּוֹלוּ לְשָׁעָה קַלָּה, עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר: 'אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי[ו] עֲלֵי זָבַח[ז]'. וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ, לֹא בִּקְּשׁוּ יִשְׂרָאֵל לָמוּל בְּמִצְרַיִם, אֶלָּא כֻּלָּם בִּטְּלוּ הַמִּילָה בְּמִצְרַיִם חוּץ מִשִּׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי.

 

מדוע זקוקים בני ישראל לסימן כדי להשתתף במשתה המלך, קורבן הפסח? כאן מתגלה לנו טפח נוסף ממה שנעשה במצרים. מצרים היא 'ערוות הארץ'[ח], שדירדרה את ישראל בדרכה עד שבני ישראל לא מלו את בניהם. רק שבט לוי שמר בקפידה על קיום המצווה. הגאולה תלויה בטהרה מן העריות, ומי שנבחר להוציא את ישראל ממצרים הם משה ואהרן הלויים, שלא היו חלק מאותו שיטפון של עריות[ט]. יחד עם זאת, גם הלוויים כופפו ראשם אל מול השיטפון ולא יכלו לבטא את האמת שבלבבם, וכפי שאמר המדרש [הקודם]: "מיד גילו הצדיקים את ראשיהם שהיה מכוסה".

כאשר תרבות ממוסדת מנהלת קמפיין ממלכתי לטיהור שרץ הטומאה, קשה מאוד לעמוד בפניה. בדרך כלל האדם הפרטי עלול לבקש לו תענוגות, אך נימוסי החברה וחוקיה מגבילים אותו ומונעים ממנו ללכת בשרירות ליבו. במצרים שני הכוחות הללו משלבים ידיים: היצר הרע ש'בהפקירא ניחא ליה'[י] והאידיאולוגיה הרשמית עשו יד אחת לטומאה. אף ישראל, 'עזין שבאומות', נחלשים מכך ואינם מבקשים למול.

ויתר על כן, גם שבט לוי שנימול ופורש מן הטומאה, מכסה ראשו ואינו יכול להביע את האמת שבלבבו, שמא יהיה מוקע לחלוטין. אמנם מאפשרים לו לעשות כרצונו ולמול ללא כפיה, אך בתנאי חריף שלא ינסה לשנות את התרבות השלטת שסחפה את רוב השבטים, ולא יבטא חוסר לגיטימציה לטומאה ולערלה ששוטפות הכל.

 

מה הסיבה לטומאת מצרים, וכיצד נטהרים ממנה? זוהי שאלה יסודית, משום שהיא מעמידה את יציאת מצרים לא רק כתהליך חיצוני אלא גם כמהלך עמוק ופנימי. בפרשת 'אחרי-מות' מופיעה פרשיה ארוכה שמונה את כל איסורי העריות החמורים. בפתיחתה מקדימה התורה מעין כותרת לכל המעשים האסורים: "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ"[יא]. התורה מזהירה אותנו להתרחק לא רק מהשיעבוד הכוחני, אלא בעיקר מהתרבות הקלוקלת שהכרנו במצרים. דברי חז"ל על הפסוק מסבירים את גודל הקלקול[יב]:

 

'כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו', מגיד הכתוב שמעשיהם של מצריים מקולקלים מכל עממין, ואותו המקום שישבו בו ישראל מקולקל מכולם... ומה היו עושים? האיש נושא לאיש והאשה לאשה[יג].

 

אם טומאת העריות בכלל היא הסיבה לדחיפות הגאולה, הרי ש'האיש נושא לאיש והאישה לאישה' הוא עומק העומקים של טומאת מצרים. ברית המילה ואיסורי העריות שנצטווינו עליהם נועדו לתקן אותנו מטומאת מצרים, ולא בכדי הם מופיעים במרכזו של חומש ויקרא, שעוסק כל כולו ברעיון הקדושה. אולם עדיין יש לברר, מדוע טומאת העריות מנוגדת כל כך לרעיון הגאולה? ומדוע הדוגמא הראשונה של רבותינו עוסקת באיש נושא לאיש ואישה לאישה?

 

 

 

חטא עץ הדעת – מקור לטומאת העריות

שורש הטומאה של גילוי העריות מופיע כבר בתחילת ספר בראשית. בגן עדן נטוע "עץ החיים", שהוא עץ שכולו טוב ומי שאוכל ממנו "ואכל וחי לעולם"[יד], ולצידו עומד "עץ הדעת טוב ורע" שממנו אסור לאכול.

בחטא האכילה מעץ הדעת התרחש דבר מוזר: אדם וחוה אכלו מאכל שהוא תאווה לעיניים, ובסוף כיסו את הערווה. מה הקשר בין הדברים? אחד ההסברים הוא שעץ הדעת נקרא על שם העריות, שהרי כך נקרא הקשר בין אדם לחווה: "והאדם ידע את חוה אשתו"[טו]. "עץ הדעת טוב ורע" הוא עץ שמוביל להתקשרות, אך ההתקשרות שבאה על ידי הפרי האסור כוללת טוב וגם רע. לכן התבוששו אדם וחוה - מפני שהרע שבהתקשרות הציף אותם על ידי החטא. אכן, אותו החטא מלווה אותנו לאורך כל הדורות, ועדיין אנו מצפים לגאולה השלמה שתפסיק את זוהמתו.

 הנחש הוא זה שאמר לחוה שאכילה ממנו תביא אותם למצב של "והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע"[טז], והוא החושף את עומק השאלה של הטוב והרע בעץ הדעת. מה הבעיה בטענת הנחש "והייתם כאלוקים"? שאני מייחס את הכל לעצמי.  זה שורש הבעיה של תרבות מצרים –'אני ואפסי עוד'[יז], 'לי יאורי ואני עשיתיני'[יח], אין עוד מלבדי. הרע שבעץ הדעת זו ההתקשרות שמכוונת אל עצמי בלבד, שאינה סעיף מעץ החיים, משטף החיים של המשכיות הדורות.

'איש לוקח איש ואישה לוקחת אישה' זו תופעה שאינה קיימת בעולם הטבע, משום שאין בה אפשרות של חיים. זהו הרע שבעץ הדעת בלא הטוב שבו. בכל קשר בין איש ואישה יש גם  את יסוד העונג העצמי, אך הוא חלק מזרם חיים נצחי. הרע טפל ונלווה לטוב. לעומת זאת, מבנה שביסודו לא מכוון כלל להבאת חיים אלא מבקש רק תענוג עכשווי, זו תמצית הרע שבעץ הדעת.  מה שיש הוא אני ועצמי, רצון עז שהכל יתרכז בי ובמילוי תאוותי, ושום דבר מלבד זה. אני לא חפץ בהמשכיות החיים ובדורות שיבואו כי התאווה דורשת כאן ועכשיו.

 

להיות הורה פירושו, עומק נתינה שאין כדוגמתה. אין מישהו שאנחנו עוזרים לו כל-כך הרבה כמו לילדינו. קודם כל, האם נושאת אותם ברחמה משך תשעה ירחי לידה. לאחר מכן קמים ההורים ומטפחים ומאכילים את ילדיהם יומם ולילה, ואת רוב הונו ואונו של האדם הוא משקיע בגידול ילדיו. להיות הורה פירושו להעניק נתינה מוחלטת לטובת המשכיות החיים. לטעום מעץ החיים שנשאר סמוי בקרבנו גם לאחר שיצאנו מגן עדן.

להיות הורים פירושו להיות שותף של הקב"ה, לא תחליף שלו. 'אני אמרתי אלוהים אתם'[יט], אומר לנו ה', במקום 'והייתם כאלוהים' של הנחש. אתם ענף שממשיך את החיים האלוקיים ולא תחליף במקומו. שלושת השותפים באדם - אביו ואמו והקב"ה[כ], מצטרפים יחד לבריאה חדשה והמשכת התולדות. לכן בלוחות הברית הציווי 'כבד את אביך ואת אמך'[כא] נמצא בלוח המצוות בין אדם למקום ולא בין אדם לחברו. המקום שבו אומר לנו ה' 'אלוהים אתם' הוא יותר מכל בהיותנו הורים ושותפים איתו ביצירת האדם. לעומת 'עץ הדעת טוב ורע' שבו אינני רוצה לתת לשטף החיים האלוקיים לעבור דרכי ולהתפשט ולפרוח. תרבות שיש בה 'איש נושא לאיש ואישה לאישה' היא  תרבות שמחפשת את העונג לעצמי ולא את המשכיות החיים.

הדברים קשורים לגמרי זה בזה, ומי ששומע לדברי הכותרת 'כמעשה ארץ מצרים לא תעשו' שפותח בטומאת המבנה העקר שקורס לתוך טומאתו בלא להביא המשכיות, ממילא מוכן לכל פרטי חטא העריות. איסורי עריות עסוקים בעיקר במניעת התפוררות קדושת המשפחה, טהרתה ובריאותה. הטומאה רואה בה את שטף התאוה והטומאה במקום את שטף החיים. וכשהמשפחה הופכת להיות מקום בו אדם לוקח רק לעצמו, זהו חטא העריות בשלמותו. שהרי מה היא הנאמנות בין איש ואישה? להקים בית בו ממשיכים את החיים מתוך אחריות ורצון להעניק לדור חדש בלא להיכנע ולהתמכר לתאווה האישית. מהי השמחה של קשרי הורים וילדיהם ועומק הבריאות של הגרעין המשפחתי – חיים עשירים שעוטפים ומאירים את היחידים מעל ומעבר לבדידותם הקיומית, ולפירוד הממית שבהתגדרותם בעצמם בלבד.

 

אם כל חי

חשוב לומר שיש הבדל עצום בין האיש לאישה בעניין הזה. כשמדקדקים בפסוקי התורה מתברר שהאישה לא נאסרה לאכול מעץ הדעת, רק האדם. היא גם לא נענשה על האכילה אלא על כך שנתנה לאדם לאכול ממנו. האישה כל כולה מכוונת תולדות, ביולוגית וגם פסיכולוגית, הרבה למעלה מהאיש. מכיוון שכך הטומאה אצלה נמוכה הרבה יותר, ואף על פי שגם 'אישה לאישה' הוא איסור, זה אינו חמור כמו איש לאיש.

מסיבה זו גם תנאי היציאה ממצרים חל דוקא על האיש, והוא זה שצריך לעבור את ברית המילה. האיש צריך להיטהר מן הטומאה, אבל לאישה אין תנאי הקודם לטהרתה. היא במהותה 'אם כל חי'[כב] וקשורה לעץ החיים, היא החיים בעצמם, ודבר חי אינו יכול להיטמא[כג]. לא בכדי מי שקובע את היחוס הוא האב, אולם את עצם היהדות קובעת האם.

 

המבול

לאחר היציאה מגן עדן אנו פוגשים שוב את חטא העריות:

 

(א) וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם: (ב) וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ: ...

(ה) וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם: (ו) וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ: (ז) וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם:

 

רש"י:  (ב) מכל אשר בחרו - אף בעולת בעל, אף הזכר והבהמה:

 

זו היתה הסיבה המרכזית למבול שהחריב ומחה את העולם. בני האדם לוקחים להם נשים מכל אשר בחרו, פירושו של דבר שהכל מטושטש. אין שיתוף בבניית החיים של הדורות הבאים. בני האדם מכונים "בני האלוהים", ביטוי שמרמז על הניסיון של "והייתם כאלוקים". בתורת החסידות מוסבר שמבין ארבעת היסודות, המים הם אלה שמזוהים עם התענוג[כד]. מי שרודף אחרי מֵי התענוג נשטף בסופו של דבר באותם מים. ה' מחליט להחריב את העולם במים, אולם גם זה לא מתקן את חטא אדם הראשון לגמרי.

כאשר יוצאים נוח ובניו מן התיבה קורה אירוע דרמטי נוסף[כה]:

 

וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ: וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ: וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן.

 

חם, שממנו יצאה מצרים[כו], חוטא חטא כפול – 'איש לוקח איש', ומה עוד שאיש זה הוא אביו!

כעת נסגר המעגל: השורש של 'מעשה ארץ מצרים' הוא בחם, אבי האומה הזו. מצרים הם ממשיכי הטומאה, והתיקון של חטא אדם הראשון, חטא שהתגלגל גם לחם הוא בתיקון מצרים. יציאת מצרים אינה רק יציאה פיזית ממצרים אלא יציאה מטומאת התרבות המצרית.

מעניין שדור המבול נשטף במים וגם המצרים נשטפו במים. בכתבי קודש מבואר שדור המבול ומצרים היו גלגול של הטומאה שהתפשטה על ידי חטא אדם הראשון.

 

לכן, התיקון של טומאת מצרים הוא המילה לפני הפסח והמלחמה על הטהרה מכל טומאת מעשה ארץ מצרים. 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'[כז] – בכל דור ודור חייב אדם להתקדש, להיטהר ולהילחם את מלחמת התרבות עם טומאת מצרים, שמחטיאה אותנו בעריות, ב'איש לוקח איש ואישה לוקחת אישה' ובפירוק המשפחה, יסוד עץ החיים.

שנזכה לטהרה ולקדושה ולצאת מכל המיצרים של מצרים מכל טומאת מצרים, חג שמח וכשר בעזרת ה'.

 

 



[א] שמות יב יא

[ב] שמות רבה, פרשה טו

[ג] ויקרא יח ג. המצרים לא רק השפיעו לרעה על ישראל אלא אף טימאו בפועל את בנותינו: "ר' יוסי אומר, המצריים היו מטמאין את כל ישראל ולנשיהם עמם. כידייה בנו של דן נשא אשה משבטו שלומית בת דברי ובאותה הלילה באו עליו נוגש פרעה והרגו אותו ובאו על אשתו והרת וילדה בן והכל הולך אחר הזרע". פרקי דרבי אליעזר מח, ונאריך בכך הרבה לקמן.

[ד] שמות רבה יט

[ה] שמות יב מח

[ו] זו ברית המילה.

[ז] זה קרבן הפסח.

[ח] בראשית מב ט

[ט] למרות שזהו יסוד עמוק וחשוב הוא מופיע בתורה רק ברמז, בדומה לעניינים חשובים אחרים שמופיעים אף הם רק ברמז כגון הלכות שבת ול"ט אבות מלאכה, שהם "כהררים התלויים בשערה" (חגיגה י ע"א). כמו כן,עניין עולם הבא, תיקון המידות ושלילת הגוף ומקריו מהקב"ה אינם מפורשים בתורה שבכתב. הסיבה שהתורה מתעלמת בפשטה מיסודות חשובים כל כך מזקיקה כמובן הסבר, אך אין זה מקומו.

[י] גיטין יג ע"א

[יא] ויקרא יח ג

[יב] ספרא, אחרי מות פרשה ט ו-ח.

[יג] השלכה מעשית של הפסוק היא שאף שהתורה לא הזהירה מפורשת על 'אישה נושאת לאישה', הרמב"ם והשולחן ערוך פסקו, על פי  פשט דבריהם, שזהו לאו מדאוריתא. עיין רמב"ם הלכות איסורי ביאה כא ח, ושו"ע אבה"ע כ ב.

[יד] בראשית ג כב

[טו] שם ד א

[טז] שם ג ד

[יז] ישעיהו מח ז

[יח] יחזקאל כט ג

[יט] תהלים פב ו

[כ] קידושין ל ע"א

[כא] שמות כ יא

[כב] בראשית ג כ

[כג] משנה תורה, הלכות טומאת א א, טז:"ואין לך בכל מיני נפש חיה מה שמיטמא והוא חי, או מטמא והוא חי חוץ מן האדם בלבד; והוא, שיהיה ישראלי".

[כד] תניא פרק א

[כה] בראשית ט כב-כד

[כו] "וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן". בראשית י ו

[כז] הגדה של פסח

עבור לתוכן העמוד