• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

משעבוד לגאלה - שבת הגדול

כיצד יש לספר את סיפור היציאה ממצרים?
מתוך התבוננות מדוקדקת בסדר ההגדה, נגלה שישנם בעצם ארבע הגדות שונות!
נעמיק לראות כיצד כל אחת מהן מספרת בדרך שונה את המהפך שאנו עוברים בלילה הזה,
וכיצד כולן חוברות יחד- מן המֵצר אל המרחב ומשעבוד לגאולה.


אַרְבַּע מִי יודֵעַ?

כאשר אנו מתבוננים בחלק ה"מגיד" שבהגדה של פסח, אנו מגלים מבנה מורכב, הבנוי, למראית עין, ללא כל סדר או שיטה. באופן פשוט היינו מצפים שסיפור היציאה ממצרים יהיה מבוסס על סדר השתלשלות האירועים כפי שהוא מתואר בפרשיות שמות, וארא, בא ובשלח, מהשעבוד ועד קריעת ים סוף. היינו מצפים שבלילה הזה נחזור ונשנה את הפרשות הללו או את החלקים העיקריים שבהם- השעבוד, בשורת הגאולה, המכות והיציאה ממצרים. נוסף לזאת היה ניתן להוסיף עוד מדרשים שנותנים ממד עומק ומסבירים את דרך ההשגחה האלוקית. אולם, סדר ההגדה שסידרו לנו רבותינו שונה בתכלית השינוי. ההגדה שאנו קוראים בליל הסדר מורכבת מקטעים שונים זה לאחר זה, סיפורים, מדרשים ודרשות, ללא כל סדר הנראה לעין. מהו הסדר של ההגדה?

המספר ארבע חורז את ליל הסדר כולו: ארבע כוסות, ארבע לשונות של גאולה וארבעה בנים. אנו מוצאים שהמבנה המרובע של ההגדה קיים גם בתוכן ההגדה עצמה, עד כדי שניתן לומר שבתוך ההגדה יש בעצם ארבע הגדות שונות.

מה הם ארבע ההגדות שב"מגיד"[א]? המשנה במסכת פסחים אומרת לגבי סיפור יציאת מצרים- "מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה"[ב]. על כך נחלקו רבותינו הגמרא: "מאי בגנות? רב אמר 'מתחילה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו', ושמואל אמר 'עבדים היינו'"[ג]. אם כן, הגמרא מונה שתי הגדות שונות המתחילות בגנות ומסיימות בשבח- הגדת רב והגדת שמואל. בנוסח ההגדה שלנו אנו מקדימים את הגדת שמואל להגדת רב, ואומרים תחילה "עבדים היינו", ולאחר מכן- "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו". אלו שתי ההגדות הראשונות. לאחר מכן, כמבואר בהמשך המשנה, אנו אומרים את ההגדה השלישית, היא פרשת הבאת ביכורים- "ארמי אובד אבי". לאחר מכן מופיעה ההגדה הרביעית, היא דברי רבן גמליאל במשנה הבאה, המצוטטים בהגדה: "כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן פסח מצה ומרור" וכו'[ד].

מן הפסוק "ואמרתם זבח פסח"[ה], לומד רבן גמליאל שמצד עצם הדין ישנה מצוות אמירה מדאורייתא - פסח. התוספות מסביר שישנו היקש של המצה והמרור לפסח, שנאמר: "ומצות על מרורים יאכלהו"[ו]. כשם שהמצות והמרורים נאכלים יחד עם הפסח, כך גם האמירה צריכה להיאמר על המצות והמרורים כמו על הפסח. מן הפסוק "על מצות ומרורים יאכלהו" משתמע שהעיקר הוא הפסח, ונלווים לו, לפי סדר הפסוק, מצה ומרור.

אם כן, ארבע הגדות שונות מרכיבות את חלק ה"מגיד" שבהגדה: הגדת שמואל, הגדת רב, הגדת "ארמי אובד אבי", והגדת רבן גמליאל. לכל אחת מן ההגדות אופי משלה וכל אחת מביעה מהות אחרת.

 

אַרְבַּע קֻשִּׁיּוֹת

כדרכו של ליל הסדר, אנו מבקשים לפתוח בארבע קושיות, קושיה אחת לכל הגדה, ומתוך כך לעמוד על תוכן המבנה של ארבע ההגדות. לגבי הגדת רבן גמליאל, ההגדה היחידה מדאורייתא, תמוה הדבר מדוע דוחים הגדה עיקרית זו לסוף חלק ה"מגיד", להיות ההגדה האחרונה מבין ההגדות, ולא פותחים בה את סדר ההגדה ומוסיפים עליה את ההגדות שמדרבנן?

בנוגע להגדה השלישית יש להבין, מדוע סיפור ההגדה נלמד ממקרא ביכורים ולא מפרשיות התורה העוסקות בכך באופן ישיר?

דורשת עיון גם פרשנותו של רב המסביר את דברי המשנה "מתחיל בגנות ומסיים בשבח", על אברהם אבינו ולא על יציאת מצרים. אמנם בדבריו מוזכרת ברית בין הבתרים וההבטחה שעמדה לאבותינו ולנו, אך כל זאת נאמר הרבה לפני שירדו ישראל למצרים ואיך אפשר לראות בכך חלק ממצוות היום?

לפירושו של שמואל קשה המשנה עצמה. ראינו כי "פסח מצה ומרור" זהו סדר שרבן גמליאל עיצבו כהלכה וחובה מדאורייתא. המעיין בסדר זה, ימצא שהוא מסודר מן השבח אל הגנות. לאור זאת לא ברור מדוע חכמים מורים שיש לפתוח בגנות ולסיים בשבח, הפוך מדעת התורה? אמנם ההיגיון מלמד שהמספר סיפור ומבקש את הזדהות הקורא יפתח ב"מתח" של הגנות, ולאחר מכן יבשר את הגאולה. כך הוא גם סדר הזמנים. ובכל זאת מדאורייתא פותחים בשבח ומסיימים בגנות, ואילו מדרבנן פותחים בגנות ומסיימים בשבח. והדברים טעונים הסבר.

ננסה לענות על כל התמיהות הללו באמצעות התבוננות בארבע ההגדות השונות, מהאחרונה שבהן- דעת רבן גמליאל, דרך הגדת "ארמי אובד אבי" ועד הגדות שמואל ורב.

 

גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי

לפי דעת רבן גמליאל, עיקר ההגדה הוא הפסח והישועה ממצרים, ואילו המרור רק נלווה. אנו מוצאים שזהו עיקר המסר של התורה ביחס ליציאה ממצרים לא רק בסדרי האכילה, אלא גם בדרך שהתורה מספרת על אותם זמנים. השעבוד במצרים אינו נושא שהתורה עוסקת בו בפני עצמו, אלא רק כנלווה לעניינים אחרים. כך אנו מוצאים בתחילת ספר שמות, שהשעבוד מוזכר רק כסיפור נלווה לעובדת התרבותם של בני ישראל[ז]. ההתעצמות הדמוגרפית במצרים משבעים נפש לשישים ריבוא גברים מגיל עשרים, היא עיקר הסיפור של התורה. כל הגידול האסטרונומי הזה מלמד על עם מיוחד שאין כדוגמתו עלי אדמות. בניגוד לכל העמים שהינם רק מצבור של אנשים המחוברים ביניהם בקשר שרירותי, עם ישראל הוא עם אחד, שיש שייכות אמיתית ומהותית בין חלקיו. "כל ישראל ערבים זה בזה"[ח]. מהסיבה הזו, גם לאחר שאדם עשה קידוש, הוא יכול לקדש לאדם אחר שלא קידש, משום השייכות שבתוך עם ישראל. כביכול הוא עצמו עוד לא קידש, ולכן אין בכך ברכה לבטלה. ר' יונתן אייבשיץ אמר בימיו, שכל אדם שרואה יהודי שפרק עול והתגלח בתער, אינו יכול לפטור עצמו מפני שהוא מזוקן, אלא הוא עצמו חצי מגולח וחצי מזוקן, כמו גם חברו. בעל התניא לימד שעם ישראל הוא נשמה אחת בגופים מחולקים, ואילו לגויים אין נשמה אחת, אלא גופים מחולקים בלבד[ט]. נשמתם של ישראל היא כלליות החיים של העם והפרטים הם תאים בתוך האורגניזם השלם.

על מנת שעם מיוחד מעין זה ייווצר ויתגלה, יש צורך באם פונדקאית שתולידו. לכן הקב"ה הביא אותנו לתוך מצריה של מצרים, על מנת שמתוכה ייוולד עם ישראל כעם אחד, כמו מתוך כור היתוך. מעולם לא היה כדבר הזה- "הֲיוּחַל אֶרֶץ בְּיוֹם אֶחָד אִם יִוָּלֵד גּוֹי פַּעַם אֶחָת"[י], "אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹקִים, לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי, בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים..."[יא]. כל תהליכי העובריות והלידה הללו מתרחשים מפני אחדותם של ישראל, הנולדים יחד בט"ו בניסן, ברגע היציאה ממצרים.

חז"ל תיארו את העינוי של מצרים בתוקף וקושי גדול, אך התבוננות מדוקדקת בתיאורי התורה תגלה לנו עינוי רך יותר. גזירת "כל הבן הילוד" נגזרה לאחר הגזירה על עבודת הפרך משום שעבודת הפרך לא הוכיחה את עצמה כיעילה מספיק לדיכוי העם, "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". רבותינו מלמדים ש"עבודת פרך אין לה קצבה"[יב], אולם לגזירת "מתכונת הלבנים" הייתה קצבה. גם כאשר משה יוצא לראות בסבלות אחיו, הוא רואה איש מצרי מכה איש עברי, אך נראה שזהו מקרה יחידי, ולא שכיח[יג].

מדברינו משתמע שהעינוי אינו ציר מרכזי בעיני התורה כלל וכלל. עיקר סיפור מצרים שייך דווקא לעיבור, לגידול וללידה: "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ"[יד], ועיקר הלחץ שהיה לישראל במצרים שייך דווקא לתהליך זה. הלחץ הוא לחצו של העובר הגדל במעי אימו, שמתרחב ומתפשט שם, עד כי המקום נעשה לו צר ולוחץ לגודל מידותיו. העובר נמצא בתוך הרחם ומקבל את חיותו, אוויר ומזון, בחינם, כמו במצרים, שם היה הכול בחינם. העובר לוחץ גם על אימו הורתו, עד כי הלחץ מגיע לשיא ומשבר, ואין אפשרות אחרת מלבד הלידה.

 

פֶּסַח מַצָה וּמָרור

הקביעה שהשעבוד לא היה בתוקף כה עז, אינה מתיישבת עם התמונה העולה מדברי חז"ל ועם הציור המצטייר לעינינו מתוקף דבריהם, אולם התבוננות בפשט המקראות אכן מצביעה על כך. בעצם יש כאן שתי נקודות מבט, מבחוץ ומבפנים. מבחוץ אנו רואים את התמונה השלימה של לידת עם, ומבפנים חווית הקושי והפריצה. הראשונה- סובבת על השבח, ואין הגנות אלא בת לוויה שולית, ואילו השנייה- מתחילה בגנות ומסיימת בשבח. זו הסיבה שההגדה שמדאורייתא פותחת את סיפור היציאה ממצרים בשבח- פסח, מצה ומרור, ולא מספרת את הגנות אלא רק כבת לוויה לשבח הגדול. לעומת זאת, מדרבנן אנו עוסקים בשבח מתוך הגנות, כפי שנבאר בהמשך.

לפי ההגדה מדאורייתא, הפסח הוא נקודת המהפך של הישועה שבין מרירות הגלות ליציאה אל החירות. כפי שבפסוק "ואמרתם זבח פסח", האמירה היא רק על הפסח, ואילו המצה והמרור רק נלווים לו בדרך היקש, כך גם השעבוד הוא רק עניין נלווה לישועה[טו]. השעבוד והחירות, המרור והמצה, לא עומדים בפני עצמם, אלא הם בני לוויה לפסח, לנקודת הלידה. לכן שמו העיקרי של החג הוא דווקא "חג הפסח", משום שבו טמון עיקר עניינו של הזמן הזה. אם כן, מדאורייתא אנו פותחים בשבח ועוסקים בשבח, ומצרפים אליו כבני לוויה את המרירות שקדמה לישועה ואת החירות שבאה לאחריה. זו אף הסיבה שההגדה מדאורייתא באה בסוף חלק ה"מגיד", מפני שההלל שאנו אומרים כחותם של חלק זה, נסוב על נקודת המבט השלימה שרואה את המרור רק כלחץ נלווה להיריון, ועיקר הכול הוא צמיחתה של האומה הישראלית.

מדברינו מובן שעיקר השבח בסיפור יציאת מצרים אינו יכול להיות מושג בקריאת הפרשיות העוסקות ביציאה ממצרים, משום שבהן, מפני הסדר הכרונולוגי, אנו עלולים לראות את חשכת הגלות כעיקר. השבח האמיתי של ישועת מצרים מושג דווקא בקריאת מקרא ביכורים הנאמר בשעת השמחה הכי גדולה, כאשר אדם אוחז בראשית פרי אדמתו, לאחר עבודה רבה וציפייה ממושכת. ההגדה נאמרת מתוך המקום הגאולי של הביאה אל הארץ, של פרות הארץ, של האביב והצמיחה. זהו השבח שבו עוסקת ההגדה. זהו גם החלק העיקרי והארוך ביותר של ההגדה: "צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּש לָבָן הָאֲרַמִי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקב אָבִינוּ: שֶׁפַּרְעה לא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים, וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקור אֶת הַכּל. שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב"... חלק זה כולל דרשות על עשרת המכות ועל התשועה מנקודת המבט של הגאולה. אמנם יש כאן פתיחה בגנות, אך כולה באה מתוך מעמד של שבח, של הבאת ביכורי הארץ, ולא מתוך גנות כמו זו שעלולה להצטייר מהלימוד בפרשת שמות. נקודת המהפך של הפסח היא אותה נקודת המהפך של האביב ביציאה מחשכת החורף אל אור השמש, "כִּי הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ..."[טז]. הפרות המובאים לכהן הם הביטוי השלם והמוגמר למהפך הזה. יש לציין שראשית הביכורים מובאת לבית ה' למחרת ליל הסדר בקרבן העומר.

 

מַתְחִיל בִּגְנוּת וּמְסַיֵּם בְּשֶבַח

שתי ההגדות הראשונות שבסדר, הגדת שמואל והגדת רב, הן ההגדות המיוסדות על סדר "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". לדעת רב, הפתיחה בגנות אינה "עבדים היינו", כמו דעת שמואל, אלא "מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ". לפי דעה זו אי אפשר להתחיל מהעבדות מתוך הגאולה, ולכן אי אפשר לפתוח בגנות של עבדותם של ישראל, אלא בגנות שמחוץ לאומה הישראלית, שבתרח.

השבח- "וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקום לַעֲבֹדָתו", הוא ביטוי להופעת האומה הישראלית באברהם. המהפך שחל כאן הוא מהפך מהחושך של תרח לאור של אברהם, ולא מהפך מגנות לשבח שחל בתוך האומה הישראלית. לנו אין כל חושך וגנות. המהות הסגולית של האומה שעניינה פסח, אינה מתחילה ביציאת מצרים, אלא כבר מאברהם אבינו. לכן ההבטחה "והיא שעמדה לאבותינו" המופיעה כחלק מהגדת רב, היא הביטוי למהותה של האומה הישראלית ולדפוס הפנימי של נשמתנו- המהפך להיות גאולים. רק כגאולים, כמביאי ביכורים, אנו מזכירים בדברינו את הגנות, אך אין גנות מצד עצמינו.

לפי שמואל אומרים "עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה". אמנם מדאורייתא כמו דעת רבן גמליאל, "פסח מצה ומרור", פותחין בשבח, והעיקר הוא השבח, אולם כדברינו לעיל, קיימות שתי נקודות מבט על שעבוד מצרים, כמו שתי נקודות מבט על העובר. מנקודת מבט חיצונית, העובר גדל במעי אמו בקצב מדהים, בדומה לישראל במצרים. כך צומח עם אלוקי, וזהו הסיפור שאותו מספרת התורה. בסיפור זה יש רק שבח, וגנות השעבוד היא רק תפאורה להתרחשות האמיתית. לעומת זאת, מנקודת מבט פנימית של העובר עצמו, העובר חש את החושך של העיבור, וחווה בעצמו את היציאה לחירות. שמואל פותח בגנות- "עבדים היינו לפרעה במצרים", על מנת שנחוש את גודל המהפך שביציאה אל החירות, כמו תחושתו של העובר עצמו, היוצא ממֵצרי הרחם אל המרחב.

החוויה של היציאה מחושך לאור ומעיבור ללידה, גוי מקרב גוי, באה לידי ביטוי בתוספת שהוסיפו חז"ל על פי הדרכת התורה לספר את ה"מגיד" כמענה לשאלות הבנים. הסדר שבו הבן תמה ושואל, מכוון לנקודת המבט הסובייקטיבית שחשה את המצוקה, ומתוכה יוצאת לחירות. לכן המשך הגדת שמואל העוסקת במצוות ה"מגיד", מופיעה כמענה לשאלות הבנים, ומלמדת על חוויות הארבעה שכנגדם דיברה תורה.

אם כן, לפי הסדר שסדרו לנו רבותינו, בתחילה נפתחת ההגדה בחוויית היציאה מן המֵצרים לחירות, מן הגנות אל השבח, מתוך נקודת מבטנו. הסדר מן הגנות אל השבח מעמיד אותנו בתוך החוויה של היציאה משעבוד לחירות, מן המֵצר אל המרחב, כאותו עובר במעי אימו. באופן זה אנו זוכים לראות את עצמינו כאילו יצאנו ממצרים. רק בסוף ההגדה, לאחר מבטו של רב וההיזכרות במעמד הביכורים, אנו שבים לומר את עיקר הסדר מדאורייתא- "פסח מצה ומרור", שבו עיקר התשועה. ההלל שבסוף ה'מגיד' נאמר על הישועה הזו, שהקדוש ברוך הוא הולידנו היום להיות לעם. "לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָבִים לְהוֹדוֹת, לְהַלֵל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבותֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִסִּים הָאֵלוּ: הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדול וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה. וְנֹאמַר לְפָנָיו שִׁירָה חֲדָשָׁה, הַלְלוּיָהּ".

 


[א] יש לסייג דברינו ולומר שאיננו עוסקים כאן בכל הסדר של הלילה הזה, אלא רק בחלק של ה'מגיד', שהוא עיקר ההגדה ובו סיפור יציאת מצרים. "קדש ורחץ, כרפס, יחץ" ו"רחצה, מרור, כורך, שולחן עורך, צפון, ברך, הלל ונרצה" הם המעטפת של המצוות והמנהגים וכל המעשים הנלווים ל'מגיד', ואיננו עוסקים בהם כאן. גם בתחילת ה'מגיד' ישנם שני פסקאות שאינם מעיקר ההגדה אלא מהווים הקדמה לסיפור יציאת מצרים- "הא לחמא עניא" ו"מה נשתנה". "הא לחמא עניא" שעליו אנו אומרים את ההגדה, ו"מה נשתנה", היא השאלה שמתוכה נאמר ה'מגיד'. כמו כן, גם בסיום ההגדה מופיעה תוספת שאינה חלק מסיפור יציאת מצרים, החל מ"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". פסקאות אלה הן הקדמה לחלק ההלל שנאמר לפני הסעודה, ובהן מלמדת ההגדה באיזו דרך צריך לומר את ההלל, שהרי מיד לאחר מכן אומרת ההגדה "לפיכך אנחנו צריכים להודות ולהלל וכו'" ומיד פותחים בהלל.

[ב] פסחים י ד

[ג] פסחים קטז ע"א

[ד] פסחים י ה

[ה] שמות יב כז

[ו] שמות יב ח

[ז] הארכנו לבאר זאת במאמר לפרשת שמות בספר "בקרבך קדוש".

[ח] ספרא ויקרא כו

[ט] ספר התניא לב

[י] ישעיהו סו ח

[יא] דברים ד לד

[יב] רמב"ם הלכות עבדים א הלכה ו

[יג] וכך נאמר בסיום שנות השעבוד 'ויוכו שוטרי בני ישראל', ממוצא דברים אתה למד, שכנראה לא כולם הוכו עד אז. אחת הראיות החזקות לעצימותו הנמוכה של השעבוד היא מהירות הגעתם של שוטרי בני ישראל אל פרעה לאחר הכבדת השעבוד. אפילו במדינה דמוקרטית לוקח זמן רב עד שמתנהלים מגעים בין ראש הממשלה ליו"ר ההסתדרות בנוגע להשבתת המשק, על אחת כמה וכמה במדינה טוטליטרית של עבדים. ואילו במצרים הדבר לא התנהל כך.

[יד] שמות א יב

[טו] ישנו וורט נפלא של הרב ברויאר שאומר, שגם מבחינת האכילה המרור רק נלווה לפסח ולמצה. המרור אינו עומד בפני עצמו, והוא נוסף על הפסח והמצה רק על מנת לשפר את טעמם, כמו כל כריך טוב בבורגר-ראנץ...

[טז] שיר השירים ב יא- יב

עבור לתוכן העמוד