• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

אחד היה אברהם - פרשת לך לך

התורה מספרת שאברהם אבינו מל את עצמו בגיל תשעים ותשע ואת ישמעאל בגיל שלוש עשרה, ושניהם נימולו "בעצם היום הזה". מה משמעות הביטוי המיוחד, ומה החידוש הגדול שהוא נושא עימו?
נתבונן בייחודיות הברית שכרת אברהם עם הקב"ה בעצמו, ביצחק ובישמעאל, וכיצד היא ממשיכה עד ימינו.

פרשת לך-לך מסתיימת בתיאור האופן שבו קיים אברהם את מצוות ברית המילה:

וְאַבְרָהָם בֶּן תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ בְּשַׂר עָרְלָתוֹ: וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ אֵת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ: בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִמּוֹל אַבְרָהָם וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ: וְכָל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מֵאֵת בֶּן נֵכָר נִמֹּלוּ אִתּוֹ.[1]

בפסוקים אלה מפרטת התורה את גילם של אברהם וישמעאל בעת המילה, ומוסיפה שהם נימולו "בעצם היום הזה". מה פירוש הביטוי בהקשר הזה? האבן עזרא פירש שהכוונה לכך שאברהם מל את כל בני ביתו באותו יום בו הצטווה[2], אולם רש"י הבין את הדברים אחרת ופירש שהברית נערכה בדיוק באותו יום בו מלאו לאברהם צ"ט שנה ולישמעאל י"ג שנה. אם התורה מציינת את הגיל סימן שיש לו חשיבות, אך הדבר תמוה. הציווי של ברית המילה אינו בגיל תשעים ותשע וגם לא בגיל שלוש עשרה, אלא בגיל שמונה ימים – "וביום השמיני ימול בשר ערלתו"[3]. מה החשיבות אפוא בציון גילם של אברהם וישמעאל אם הוא ממילא אינו תואם את הציווי האלוקי?[4]

שאלה נוספת שמתעוררת בעקבות כך היא בעניין ברית המילה עצמה. האב מברך 'אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו', אולם למעשה זו אינה בריתו של אברהם אלא בריתו של יצחק, הראשון שנימול בגיל שמונה ימים!

בֶּן מֵאָה - כְּאִלּוּ מֵת וְעָבַר

ננסה לענות על השאלות באמצעות דיוק בלשונו של רש"י. נראה ש'בעצם היום הזה' בא לציין יום מסוים לעומת יום אחר. באיזה גיל חוגגים בר מצווה? התשובה האינסטינקטיבית היא שלוש עשרה, אך זו טעות נפוצה. את בר המצווה עורכים בגיל שלוש עשרה ויום אחד. לדוגמה, ילד שנולד ביום ב' חשון ייעשה בר מצוה רק בפעם הארבעה עשר של ימי ב' חשון.[5] כך גם כתב הרמב"ם לעניין "בן שמונה עשרה לחופה"[6], שמדובר בגיל שבע עשרה שנה ויום אחד.[7] כלומר, מרגע שסיים האדם את שנתו השבע עשרה והתחיל את שנתו השמונה עשרה, הוא כבר נחשב בן שמונה עשרה לכל דבר. לכך התכוון רש"י, ש'בעצם היום הזה' הוא גיל תשעים ותשע בדיוק, וכך דורש גם הרבי מראדזין, ה'בית יעקב', שיום אחד לאחר מכן אברהם כבר נכנס לשנתו המאה, עליה נאמר "כאילו מת ובטל מן העולם"[8].

כדי להבין זאת, ננסה ללמוד ממקור אחר המופיע בתחילת פרשת חיי שרה. "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה"[9], ומפרש רש"י על פי המדרש: "בת ק' כבת כ' לחטא - מה בת כ' לא חטאה שהרי אינה בת עונשין, אף בת ק' בלא חטא". בת עשרים היא זכה וטהורה מכל חטא, כי עד לגיל זה האדם אינו נידון בבית דין.[10] אם שרה היא 'בת מאה כבת עשרים', היא טרם הגיעה לימים שבהם אפשר להתחייב בכלל על החטא, וכך נותרה טהורה בגיל מאה כמו בגיל עשרים. אולם מה בנוגע לעשרים ושבע השנים האחרונות שלה, שבהם היא כבר כן נידונה?

הזכרנו כבר כי "בן מאה - כאילו מת ובטל ועבר מן העולם", אך מה סיבת הדבר? נראה לומר שאף שהמכניקה של הגוף עדיין פועלת, בגיל זה לאדם כבר אין בחירה אמיתית בין טוב לרע, וממילא גם לא אפשרות לחטוא. בגיל מאה הבחירה הסתיימה – מעתה הוא נח על זרי הדפנה של כל מה שהשיג בימי חייו. מצד האמת הוא כבר שייך לעולם הבא, אך רק מסיבות 'טכניות' הדבר טרם יצא אל הפועל. מספרים על אחות קשישה וצדקת בשם 'שווסטר זלמה', שעבדה בבית החולים 'שערי צדק' במשך שנים רבות והגיעה לגיל של למעלה ממאה שנה. כששאלו אותה כיצד האריכה ימים כל כך, אמרה 'כנראה אלוקים שכח לקחת אותי...", וזו בדיוק משמעות דברי חז"ל "כאילו עבר מן העולם".

אם גיל שמונה עשרה הוא למעשה גיל שבע עשרה ויום, מסתבר שגיל מאה הוא למעשה תשעים ותשע שנים ויום אחד. זה הגיל שבו הבחירה האנושית מסתיימת, ומכאן הדגשת התורה על כך שאברהם ערך את הברית דווקא יום אחד קודם לכן, ביום בו מלאו לו תשעים ותשע שנים בדיוק. ביום זה הבחירה האנושית שלו היתה בשיאה, והיא התגלתה בכל תוקף עוצמתה בברית המילה שלו רגע לפני שהוא 'עובר ובטל מן העולם'.

אם כנים דברינו, יש מקום להשוות זאת לפסוק "שור או כשב או עז כי יוולד שבעה ימים יהיה תחת אמו וביום השמיני ירצה לקרבן אשה לה'"[11]. במשך שבעה ימים עומד הולד הרך תחת אימו, אין לו כלל עמדה עצמאית בעולם ולכן אי אפשר עדיין להעלות אותו כקרבן בעל ערך עצמי.[12] היום השמיני הוא התחלה חדשה – עמידה שלו ברשות עצמו, לא במובן ההתפתחותי אלא במובן העצמי. לפי זה, המילה בשמיני נעשית ביום הראשון של המעגל החדש, לעומת 'בעצם היום הזה' של תשעים ותשע ושל שלוש עשרה שהוא היום האחרון של המעגל הקודם.

אצל ישמעאל, לעומת זאת, הברית נעשתה בהיותו בן שלוש עשרה שנים בדיוק, יום אחד לפני שנכנסה בו הבחירה החופשית, שבו הוא נעשה בר דעת, דמות עצמאית, עומד ברשות עצמו וחייב דין וחשבון אך גם נהנה מפרי מעשיו הטובים. ואילו אצל יצחק הברית נעשתה ביום השמיני, היום הראשון שבו הוא יצא מתחת אימו ונעשה יצור עצמאי, גם אם חסר דעת. מה בא הדבר ללמד אותנו על משמעותה העמוקה של ברית המילה?

אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם

מה מייחד את הברית לעומת שותפות רגילה? כאשר שני אנשי עסקים רוצים לאחד כוחות הם עורכים שותפות, אבל יחד איתה קובעים גם מנגנון להיפרדות – בדרך כלל אחד השותפים יקנה את החלק של חברו, ובכך תתחסל השותפות. שותפות רגילה עומדת כל זמן שהיא טובה לשני הצדדים, אבל אם יבוא זמן שאחד מהם לא יהיה מרוצה, יש לו זכות לפרוש.

ברית היא דבר אחר לחלוטין משום שהיא קובעת שגם כשיהיה מאוד קשה, וגם כשהדבר כבר לא יתאים לאחד מהם, גם אז השותפים יישארו בקשר. הברית עומדת על כך שקשר אמיתי הוא עמוק יותר מהגילוי של הטוב החיצוני. זה קשר עצמי, שלא תלוי בכך שיהיה טוב לשני הצדדים אלא בכך שהם רוצים להיות אחד. הברית חייבת לבוא מתוך בחירה ואמונה בדבר עמוק יותר ממה שאפשר לבחון בחיצוניות, כי היא מניחה שיהיו זמנים שבהם היא לא תמיד תתאים. ובכל זאת יש כאן בחירה מודעת ורצונית להיות בקשר גם אם מחר המצב או הרצון כבר ישתנו. הברית מגלה רצון להכריח את עצמי להיות בקשר, כי בעת כריתתה אני מזהה דבר עמוק שיתכן ויבוא יום והוא יסתתר ויישכח.

זו הסיבה שאת ברית המילה עורכים דווקא ביום השמיני. מצד אחד, לתינוק אין כוח בחירה – הוא הרי אינו יכול לבחור האם לעבור ברית או לא. מצד שני, יש לו את הדבר החשוב ביותר בברית, העובדה שהיא לא תלויה ברצונו. מצד אחד הוא דמות עצמאית שכבר יצא מגדר "שבעה ימים יהיה תחת אימו", ומצד שני ביום השמיני יש הכי פחות דעת. נמצא אפוא, שכשרוצים לכרות ברית עמוקה יותר מכל דעת, בחירה או רצון – כורתים אותה ביום השמיני.

הדבר נכון בהחלט, חוץ מבמקרה של אברהם אבינו. אברהם יוצא דופן לחלוטין מכל אדם אחר בתולדות ישראל, "אחד היה אברהם"[13], כי הוא היחיד שהגיע לאמונה מדעתו. כל מי שנולד אחריו קיבל אותה בירושה ממנו, ומי שהתגייר בא אליה מן המוכן. אברהם הוא 'האדם הגדול בענקים'[14] שהתחיל הכל מאפס. הוא חיפש את הבורא בתוך הבריאה, ולמרות שהיא חוצצת ומשכחת אותו ללא הרף, הוא התבונן והתבונן עד שראה. "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים"[15], אומרת הגמרא, אך כלל זה אינו חל על אברהם, שנחלץ מעומק ההסתרה האלוקית של העולם בכוחות עצמו.

זו גם הסיבה שהברית שלו שונה מכל השאר. שאר הבריתות באות להצביע על כך שהדיבוק בה' הוא עמוק מכל דעת ולכן עורכים אותן ביום השמיני, כשטרם נבטה הדעת. אבל אצל אברהם, תוקף הברית הוא הפוך: למצות את כל עומק הדעת! גיל תשעים ותשע שנה הוא היום בו מגיעה הדעת האנושית לשיא, רגע לפני שהוא בטל ועובר מן העולם.

דבר זה מתרץ גם את נוסח הברכה שמברך האב, 'להכניסו בבריתו של אברהם אבינו'. לכאורה, לפי פשט הכתוב היה צריך האדם למול את עצמו ("ימול כל בשר ערלתו"), אולם מכיוון שהדבר אינו מעשי בגיל שמונה ימים זו "מצוות הבן על האב".[16] לאור דברינו אפשר לומר שברית המילה צריכה יסודות הופכיים: גם דעת, וגם למעלה מן הדעת. את החלק שלמעלה מן הדעת מביא הרך הנולד לשמונה; ואילו את הדעת, חלקו של אברהם, מכניס האב ולכן הוא מברך 'להכניסו בבריתו של אברהם אבינו' דווקא.  

גדול המצווה ועושה

ועם זאת, יש גם צד שני למטבע. יש ששואלים מדוע אברהם אבינו, שקיים את כל המצוות מדעתו[17], לא קיים גם את מצוות ברית המילה לפני שצווה על כך? מובא בשם ר' חיים מבריסק שאם מלים ילד לפני היום השביעי לא מקיימים בכך שום מצווה, מפני שעד היום השמיני אין כלל גדר הלכתי של ערלה. המילה שייכת רק ביום השמיני כאשר הערלה הגופנית הופכת לערלה גם במובן ההלכתי, ואז יש מצווה להסיר אותה. לפי זה אפשר לתרץ שאברהם לא קיים את מצוות המילה משום שעד שהקב"ה לא ציווה אותו למול את ערלתו, לא היה בעולם גדר של ערלה, וממילא לא הייתה מצווה שאפשר לקיים.

זה תירוץ יפה, אבל לא כל כך מסתדר עם הדברים שהצגנו עד כה. ראשית, אומות העולם נקראים ערלים גם מבלי שהם מצווים על מילה.[18] ושנית, יש מקום לומר שהדין שאי אפשר למול לפני היום השמיני אינו בגלל שלא היתה לילד ערלה הלכתית אלא בגלל שהוא לא היה בגדר אדם עצמי, שבעה ימים "תחת אימו". אבל אברהם אבינו שכבר היה בשלימות הדעת יכול היה למול את עצמו!

לכן נראה שהתירוץ העמוק בא מצד אחר. ישנו כלל הלכתי ידוע לפיו "גדול המצווה ועושה מזה שאינו מצווה ועושה".[19] אברהם קיים את כל המצוות כולן אף על פי שלא צווה עליהן מפני שהוא ידע שהוא לא יזכה לעמוד בהר סיני ולעולם לא יצווה עליהם. ולכן אם הברירה היא לא לעשות מצוות בכלל או לעשות אבל במדרגה של 'אינו מצווה', עדיף לעשות בלי ציווי. אבל במצוות מילה, שאברהם ידע שהוא עתיד להיות מצווה עליה, הוא חיכה לציווי משום שזו ודאי מעלה עליונה יותר.

מצד שני ניתן לומר שמעלת אברהם אבינו והאבות בכלל היתה שהם אינם מצווים ובכל זאת עושים. רק אחרי מתן תורה נקבע ש'מצווה ועושה' יותר גדול, אבל עד למתן תורה - אינו מצווה גדול יותר בגלל הרצון וההתנדבות, שהם ודאי מעלה נשגבה ביותר. ברית המילה שונה משאר המצוות כי חלק מהותי שלה הוא ששני הצדדים ירצו. ישנם שני תנאים לברית: שאברהם יבין בדעת מלאה, ושהקב"ה יצווה. ולכן אולי אפשר לומר שאברהם לא חיכה לברית המילה בגלל מעלת ה'מצווה ועושה', שכן מעלתו של אברהם היתה שהוא עושה אפילו ללא ציווי. אלא שהברית היא יוצאת דופן כל כך בין שאר המצוות משום שכדי לקשור אותה מוכרחים דעת גמורה של שני הצדדים. הדעת הגמורה של אברהם היתה כשהוא היה בן תשעים ותשע, והדעת הגמורה של הקב"ה היתה מתוקף הציווי שציווה את אברהם ובניו.

וְיַד כֹּל בּו

כעת נותר לברר את משמעות גילו של ישמעאל. נראה שגיל שלוש עשרה בדיוק הוא היום הפחות מתאים מכולם לערוך בו ברית מילה, שהרי בגיל זה האדם נמצא בשיא ילדותו וטרם עמד על דעתו, ומצד שני הוא גם הכי רחוק ממעלת היום השמיני, ה'למעלה מטעם ודעת'.

הדבר מרמז על תכונה עמוקה של ישמעאל. זו האומה היחידה בעולם שמאמינה באל אחד כמו ישראל וקיבלה, בדרך טומאה אמנם, את המעלה העצומה של אברהם. זו עובדה מופלאה ביותר, כיון שישמעאל מצד עצמו הוא "פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו",[20] ומעלת היחוד לא צמחה ממנו אלא התקבלה בו רק דרך אביו. מסתבר שכל זמן שאין בו דעת משלו והוא רק מקבל ממישהו אחר, יחוד ה' נספג בו; אבל בגיל שלושה עשרה ויום, היום בו הוא עומד לראשונה על דעתו, הוא בוחר ברע. וכך גם האומה הישמעאלית, מצד הירושה שלה זו אומה מאמינה לגמרי, ומצד הבחירה היא מרשעת לגמרי. חיבור שתי התכונות מביא ליצירת אומה שנלחמת באלימות ובפראיות עבור אמונת היחוד שלה. דווקא מפני כך ראוי לשאול מה תפקידה בתוך הסדר האלוקי של ההיסטוריה?

נראה שתפקידו של ישמעאל הוא לחדד את הבחירה לקבל את הירושה מתוך רצון חופשי. כשבסופו של דבר ייגאל העולם, הצד האלוקי יתגלה בפני כל האומות, ואז יש שלוש אפשרויות כיצד ייראה הדבר: אפשרות אחת היא שהאלוקיות היא העיקר והאנושיות טפלה לה. זו כמובן משמעות הברית של ישראל, עם משרתי ה'. אפשרות שניה, שכאילו שניהם שווה בשווה, היא האפשרות הנוצרית, שטוענת שהאלוהי והאנושי הם כאילו דבר אחד - אדם-אלוהים. ואפשרות שלישית היא שהאלוקיות טפלה והאנושיות עיקר, וזה ישמעאל - האלוקיות משרתת את האדם ולא להיפך. ישמעאל מקבל את האלוקיות מאביו ומשתמש בה לטובת החלק הפראי שבו, לצורך עצמו. כך נוצרת אידאולוגיה של רצחנות, טרור, ג'יהאד ושהידים שכביכול פועלים בשם הא-ל, אך למעשה משרתים את התאוות והגחמות השפלות ביותר של האדם.

השימוש בשם ה' כדי להיות אומת רצח מחדד לכל העולם שאם יש ברית עם ה' יתברך, היא נועדה בכדי שהצד האנושי יידבק בטוב האלוקי שלמעלה מכל גדר, ולא כדי לתת תוקף אלוקי לשפלות האדם, חלילה. זו הברית האמיתית, והגיל הנכון ביותר לכרות אותה הוא גיל תשעים ותשע בדיוק, שבו מסתיימים גדרי העולם הזה והאדם עובר מבחינה מסוימת לעולם שכולו טוב. זו הברית של אברהם אבינו, אבל שבגלל שהיא נוגעת במה שלמעלה מכל גדר היא מופיעה במהלך הדורות בגיל שמונה ימים. אבל למעשה, כל יהודי שעורך ברית לבנו בגיל שמונה ימים בכל זאת טועם את הטעם של אברהם כאילו גם הוא כורת עכשיו ברית בן תשעים ותשע שנה, בדעת מלאה, כבריתו של אברהם אבינו. ומצד שני נשאר דבוק ביום השמיני, גילו של הבן, במה שלמעלה מהדעת. זו מעלתם של ישראל, אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו.



[1] בראשית יז כד-כז

[2] "ולא אחר לעשות הדבר, והנה היו שמנה עשר ושלש מאות ילידי ביתו חוץ ממקנת כספו ואחר כן נמול אברהם גם ביום בעצמו וישמעאל בנו וילידי ביתו ומקנת כספו, כלם נמלו אתו ברצונם", אבן עזרא

[3] ויקרא יב ג

[4] הרד"ק פירש שיש רמז בגילו של ישמעאל להלכות מילה, שאם הבן לא נימול על ידי אביו, הוא מחויב למול את עצמו כשיגיע לגיל שלוש עשרה

[5] למשל, שולחן ערוך יורה דעה, סימן א: "ומקרי קטן לעניין זה עד שנעשה בר מצוה, דהיינו בן י"ג שנים ויום אחד". וכן ערוך השולחן סימן נג, סעיף יב: "דזה דאמרינן בעלמא 'שלוש עשרה שנה ויום אחד', הכוונה שלוש עשרה שנים שלמים, כלומר: תיכף אחר שלוש עשרה נעשה גדול".

[6] אבות ה כג

[7] "ואימתי נתחייב האיש במצוה זו [פרו ורבו]? מבן שבע עשרה", הלכות אישות, פרק ט"ו ה"ב

[8] אבות ה כא

[9] בראשית כג א

[10] שבת פט ע"ב

[11] ויקרא כב כז

[12] באופן דומה, לא מתאבלים על נפל עד שלושים יום, ורק לאחר מכן חלים עליו דיני האבלות, כאילו מיום זה הוא כבר נחשב יצור עצמאי

[13] יחזקאל לג כד

[14] עיין רש"י יהושע יד טו

[15] ברכות ה ע"ב

[16] קידושין כט ע"א

[17] "קיים אברהם אבינו כל התורה כולה... אפילו עירובי תבשילין". יומא כח ע"ב

[18] למשל: "כִּי אַתָּה הוֹלֵךְ לָקַחַת אִשָּׁה מִפְּלִשְׁתִּים הָעֲרֵלִים" (שופטים יד ג), "כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי לֵב" (ירמיה ט כה)

[19] מובא בספר 'בית גנזי' לרב משה לוריא

[20] בראשית טז יב

עבור לתוכן העמוד