• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

והשלחתי רעב בארץ - פרשת ויגש

במתווה שתי וערב מופלא, אורגת התורה סיפור בתוך סיפור לכדי עלילה אחת.
שנאת האחים מובילה את יוסף למצרים, שם הוא פותר את חלומות פרעה, ממונה כמשנה למלך, עד אשר מתגשמים חלומותיו שלו.
בו בזמן, בכלכלת מצרים מתרחשים שינויים מרחיקי לכת בעקבות שנות השבע והרעב.
מה היחס בין סיפור יוסף לרעב הפוקד את ארץ מצרים?
האם הרעב משמש רק כרקע לסיפור יוסף, או שיש לו משמעות כסיפור בפני עצמו?



סִפּוּר בְּתוֹךְ סִפּוּר

בפרשתנו, כמו בפרשות רבות בתורה, אנו מוצאים מבנה של "סיפור בתוך סיפור"[א]. הסיפור אודות חלומות יוסף ומכירתו בידי אחיו, נמצא בתוך סיפור הגשמת ההבטחה של ברית בין הבתרים. סיפור חלום פרעה בדבר שנות הרעב לאחר שנות שובע, נמצא בתוך סיפור חלומותיו של יוסף המוביל לירידת האחים לשבור אוכל במצרים ולהגשמת חלומותיו של יוסף. בכל זאת, לא ברור איזה סיפור נמצא בתוך איזה סיפור. האם סיפור הרעב משמש רק כסיפור רקע בתוך הסיפור של יוסף ואחיו, או שיש לו משמעות בפני עצמו?

נראה כי התורה נותנת לעניין הרעב במצרים מעמד של סיפור בפני עצמו, ואין הוא משמש רק כסיפור בתוך הסיפור הגדול של ירידת בני ישראל למצרים. הדבר בא לידי ביטוי בכך שפרשתנו חותמת בסיפור המהפכה הכלכלית שיוצר יוסף במצרים, אשר קונה את כל קרקעות אדמת מצרים למלך מצרים. לפי דברי רש"י, כל ההתרחשות הזו ארעה בשנת הרעב השנייה, עוד לפני בואם של האחים למצרים[ב]. התורה מקדישה פרשיה בפני עצמה למהפכה הכלכלית של יוסף ודוחה את סיפור שנות הרעב לאחר סיפור פגישת יוסף והאחים. מתוך כך נראה לומר, כי אכן רואה התורה בעניין הרעב במצרים סיפור העומד בפני עצמו. סיפור הרעב וסיפור יוסף מוצגים אם כן, כשני סיפורים שונים שכל אחד מהם עומד בפני עצמו. יחד עם זאת, הם ארוגים יחד כסיפור בתוך סיפור. מה היחס בין שני הסיפורים הללו?

 

וְהָרָעָב כָּבֵד בָּאָרֶץ

שאלת הרעב מלווה אותנו לכל אורך ספר בראשית. אין זו הפעם הראשונה בה מתרחש רעב בארץ. גם אברהם ויצחק חווים שנות רעב, כחלק מתיאור תהליכי התפתחותם והתגדלותם בארץ. פעמיים פוקד רעב את הארץ בימי אברהם, והוא יורד לארץ פלשתים ולמצרים. גם בימיו של יצחק יש רעב, בשלו יורד יצחק לגרר. הרעב המופיע בפרשתנו הוא הרעב הפוקד את הארץ בימיו של יעקב, אשר בעקבותיו הוא יורד למצרים.

אנו מוצאים כי בתורה תופעת הרעב משמשת כמוקד מרכזי של מדידת המצב הרוחני והתורני- אם שומעים בקול ה' יש שפע, ואם לא - יש רעב: "והיה אם שמוע תשמעו... ונתתי גשמיכם בעתם...". בכל זאת, נראה, כי הרעב הפוקד את הארץ בימי האבות אינו רעב השייך לקטגוריית השכר והעונש. הרי לפי פשט דברי התורה, מנקודת המבט של פרעה, שבע שנות הרעב שפקדו את מצרים הם שנות רווח ועושר. פרעה, באמצעות חלומו, יודע את שעתיד להתרחש מראש, ובעצתו של יוסף צובר את המזון משנות השובע. כך מרוויח פרעה בשנות הרעב חמישית מיבול מצרים. זהו הרמז החבוי בחלום פרעה: הפרות הרזות בולעות את השמנות, כלומר - בשנות הרעב ישנו רווח גדול יותר משנות השובע. לכן יש לומר, כי הרעב במצרים אינו שייך לקטגוריית השכר והעונש, אלא נראה שהוא ממלא תפקיד אחר ויש לו סיבה שונה לגמרי. מה טיבו של רעב זה?

הרעב הוא מסובב בעל סיבות שונות. הרעב אינו מתפקד רק כעונש, אלא הוא אף מתפקד תחת הקטגוריה של 'ייסורים'. הייסורים, בניגוד לשכר ועונש, הינם ציר העומד בפני עצמו. הם אינם באים מכוח הבחירה האנושי או כתגובה למעשיו של האדם. אדם נולד עם נכות, מחלות וייסורים, ללא בחירה וללא כל תלות במעשיו. כך בנימין, "בן אוני", אשר רגע לידתו גזר עליו חיים של יתמות. הייסורים מתפקדים תחת כללי משחק שונים לגמרי מדרכי ההבנה האנושיות שלנו. איננו מבינים כלל את חוקי הייסורים, תכליתם ומטרתם, ואין בכוחנו לעמוד על טיבם. זוהי השאלה העמוקה מכל, שאלת "צדיק ורע לו", שגם משה רבנו לא זכה לה לתשובה[ג].

נראה שהרעב המופיע בארץ בימי האבות הוא רעב בבחינה של ייסורים, אשר בכוחו להעלות ולעורר כוחות עמוקים ונסתרים של המציאות. כאשר מופיעים האבות הקדושים בעולם מופיע על במת ההיסטוריה רעב, כמו גם עקרות. עד ימיהם של אברהם ושרה תמיד היה שפע בעולם ולא הייתה מציאות של מחסור. רק כאשר מופיעים אבותינו בעולם, נוצרת מציאות של מחסור, רעב ועקרות.

נדמה, כי מציאות זו לא נוצרה רק לצרכיו של אברהם, אלא לצרכיו של העולם כולו. הרעב מופיע בעולם דווקא יחד עם אברהם, מפני שהוא מודיע את שם ה' בעולם. אלפיים שנה התנהל העולם כסדרו ללא כל מחסור. הופעת המחסור כדוגמת הרעב, מביאה על העולם טלטלה עזה המאיימת על יציבותו ועל עצם קיומו. בפעם ראשונה עומד העולם בפני שאלת ההישרדות[ד]. טלטלה זו מערערת את התפיסה הקיימת ומצמיחה הבנה חדשה. החיים עד כה היו נראים כדבר ברור ומובן, אך מתברר כי בעצם אין לאדם בסיס ויציבות בעולם הזה לבדו. זהו הלימוד הגדול של אברהם אבינו לעולם. זוהי אף כל מהותה של ארץ ישראל, "למטר השמים תשתה מים". בניגוד לארץ מצרים, בה נילוס עולה ומשקה, ארץ ישראל מלמדת את האדם לשאת עיניו כלפי מעלה, מפני שמעצמו אין לו כלום. כאשר אברהם מגיע לארץ, כל צירי העולם משתבשים ונסדקים על מנת להיעשות כלי קיבול להבנה כי אברהם הוא "נשיא אלוקים אתה בתוכנו"[ה]. הרעב הוא הדרך לבשורת האמונה של אבותינו הקדושים לעולם כולו.

 

יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם

בימי אברהם ויצחק הרעב פוקד את ארץ ישראל, אך אינו מגיע דרומה עד לגרר ולמצרים. בימיו של יעקב לעומת זאת, מתפשט הרעב ומגיע עד למצרים, ויעקב יורד למצרים וחי בה שבע עשרה שנה. מיד עם מותו של יעקב מתרחשים במקביל שני מאורעות שונים- חוזר הרעב למצרים, ומתחיל שעבודם של ישראל. כך מובא בפירושו של רש"י בתחילת פרשת ויחי: "למה פרשה זו סתומה? לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם"[ו]. לפי דברי רש"י, מיתתו של יעקב היא שגרמה לתחילת השעבוד. מיד עם מיתתו של יעקב אף חזרו חמש שנות רעב נוספות על מנת שיושלמו שבע שנות הרעב[ז]. האם יש קשר בין שני המאורעות הללו?

הרעב יוצר שבר, ומזעזע את האימפריה האדירה מצרים. המצרים כולם הופכים לעבדים לאדונם. אין עוד עם ומלך, אלא אומה המשועבדת לאדונה. האומה המצרית נעשית לאומה טפלה, בטלה ומשועבדת. עוד לפני שישראל היו משועבדים במצרים, גם המצרים בעצמם נעשו עבדים במצרים. בכך משמש הרעב הכנה לירידת האומה הישראלית למצרים, והכנת מצרים להיות קרקע לצמיחת האומה הישראלית. התורה אכן זוקפת טובה גדולה לזכותה של האומה המצרית בהיותה מקור וקרקע לצמיחת האומה הישראלית, לכן התורה מצווה, כי יש להיזהר בכבודם של המצרים: "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו"[ח]. לעומת האומה המצרית שנעשית משועבדת ובטלה, פרעה עצמו מקבל עוצמה שאין כדוגמתה. הוא מקבל בעלות נדירה על עם שלם ועל אימפריה שלימה, והאימפריה הגדולה מצרים הופכת באחת להיות לרכושו שלו. העוצמה האדירה הזו ניתנת לפרעה, על מנת שתהיה לו היכולת לשעבד את ישראל בתוקף גדול, עד לקריעת ים סוף.

הרעב במצרים הופך את האומה המצרית למשועבדת ובטלה, ואף יוצר פער בין המצרים לישראל. המצרים שיעבדו את כל הקרקע, הרכוש והבהמה ליוסף. לא נותר להם דבר והם מקבלים נדבות מיוסף. יוסף לעומת זאת, מכלכל את אחיו במצרים ונותן להם את ארץ גושן. המצרים רואים כי עם בואו של יעקב למצרים פוסק הרעב, ובמשך שבע עשרה שנים, כל זמן שיעקב אבינו חי, יש שפע ברכה. הם מבינים כי ישנה עליונות ליעקב ובניו, ויש צדק בכך שיוסף מכלכל את אחיו.

בפסוק האחרון בפרשתנו נאמר: "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן, ויאחזו בה, ויפרו וירבו מאוד". זהו הפסוק המופיע לפני סיפור השעבוד המתחיל בפרשה הסתומה של "ויחי יעקב", כשם שבתחילת ספר שמות אנו נפגשים עם סמיכות העניינים "ויפרו וירבו מאוד" ותחילת השעבוד. כאשר רואים המצרים את ישראל פרים ורבים, הם מבינים כי כוחם נחלש. בחיצוניות אמנם הם השולטים ובעלי העוצמה, אך מי שמתעצם באמת אלו ישראל הפרים ורבים. המצרים החוששים על מעמדם, משעבדים את ישראל בכל תוקף שלטונם במטרה להכניעם, אך בתהליכי העומק, ישראל הם אשר מתעצמים ונהפכים לעם. ייתכן שתהליך זה הוא הפתרון האמיתי והעמוק מכל לחלומו של פרעה[ט]: שבע הפרות הרזות הבולעות את שבע הפרות השמנות אלו ישראל "בכור שורו הדר לו"[י], העתידים לבלוע את מצרים "עגלה יפיפיה מצרים"[יא], לפרות, לרבות, להתעצם, ולהפוך לעם, דווקא מתוך הרעב שבמצרים.

 

בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק

הרמב"ן עוסק בשאלה מה קרה לחמש שנות הרעב מתוך שבע שנות הרעב שחזה פרעה בחלומו[יב]. הרי לכאורה לפי חז"ל, פתרון החלום לא היה נכון, ובמקום שבע שנות רעב היו רק שנתיים רעב, כדברי רבותינו: "מכיון שבא יעקב למצרים באה ברכה לרגליו, והתחילו לזרוע וכלה הרעב"[יג]. על קושיית הרמב"ן יש לומר לפי ספר יונה, כי דברי הנביא יכולים להשתנות לטובה באמצעות התשובה, וה' "ניחם על הרעה"[יד]. לענייננו, ניתן להסביר, כי ביאתו של יעקב למצרים, כביאת צדיק לעיר, היא כעין תשובה. כאשר יוצא צדיק מהעיר "פנה זיוה, פנה הודה ופנה הדרה", אך כשנכנס צדיק לעיר 'בא זיוה ובא הדרה', וכל גזירה רעה מסתלקת וכלה.

על מנת להבין את טיבו של הרעב הפוקד את מצרים ויחסי הגומלין בינו לבין סיפור יוסף ואחיו, נתבונן במדרש מן הספרי המובא בדברי הרמב"ן בפרשתנו. המדרש דן בשאלה מה קרה לחמש שנות הרעב שהתבטלו עם בואו של יעקב למצרים:

 

וכן אתה מוצא בכל מקום שהצדיקים הולכים, ברכה באת לרגלם. יצחק ירד לגרר ברכה באת לרגליו, שנאמר "ויזרע יצחק". ירד יעקב אצל לבן ברכה באת לרגליו, שנאמר "נחשתי ויברכני ה' בגללך". ירד יוסף אצל פוטיפר, ברכה באת לרגליו שנאמר "ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף". ירד יעקב אצל פרעה, ברכה באת לרגליו שנאמר "ויברך יעקב את פרעה". במה ברכו? שנמנעו ממנו שני רעב "ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם", מה כלכול האמור להלן בשני רעבון הכתוב מדבר אף כלכול האמור כאן בשני רעבון הכתוב מדבר. רבי שמעון בן יוחי אומר, אין זה קדוש השם, שדברי צדיקים קיימים בחייהם ובטלים לאחר מיתתם. אמר רבי אלעזר ברבי שמעון רואה אני את דברי רבי יוסי מדברי אבה, שזה הוא קדוש השם, שכל זמן שהצדיקים בעולם ברכה בעולם, נסתלקו צדיקים מן העולם, נסתלקה ברכה מן העולם[טו].

 

לפי דברי הספרי, עם בואו של יעקב למצרים פסקו שנות הרעב, ובמשך שבע עשרה שנות חייו לא היה רעב. הדעות חלוקות לגבי מה שהתרחש לאחר מותו של יעקב. לדעת רבי יוסי[טז], לאחר מותו של יעקב באו חמש שנות רעב נוספות והושלמו שבע שנות הרעב, כפי שנחזו בחלומו של פרעה. כלומר, ברכתו של יעקב פסקה עם מותו.

לפי דעת רבי שמעון בר יוחאי, "אין זה קידוש השם שדברי צדיקים קיימין בחייהם וניטלין לאחר מיתתן" לכן לדעתו, הרעב בטל לגמרי גם לאחר מותו של יעקב. רבי אלעזר סובר דעת ביניים, בין דברי רבי יוסי האומר שפסקה הברכה, לבין דברי אביו רבי שמעון, החותר לקידוש ה' המתגלה על ידי ברכת הצדיק.

לפי דברי רבי אליעזר, קידוש ה' גדול יותר מתרחש דווקא כאשר חוזרות שנות הרעב עם הסתלקות הצדיק מן העולם: "שזהו קידוש ה', שכל זמן שהצדיקים בעולם ברכה בעולם, נסתלקו מן העולם נסתלקה ברכה מן העולם". לדבריו, שנות הרעב חזרו למצרים לאחר מותו של יעקב לא רק מחמת העדר הברכה, אלא דווקא לצורך קידוש ה'.

 

מַעֲשֵיהֶן שֶל אֻמָּה זוֹ

המחלוקת בין רבי יוסי, רבי שמעון ורבי אלעזר בנוגע למעשה הרומאים, יכולה להאיר את המחלוקת בה אנו דנים ביחס לרעב במצרים[יז]. במחלוקת זו, שיבח רבי יהודה את מעשי הרומאים: "מה נאים מעשיהם של אומה זו". רבי יוסי שתק, ורבי שמעון גינה, ש"כל מה שתיקנו לא תיקנו אלא לצורך עצמם"[יח]. יהודה בן גרים שהיה נוכח בעת דיון זה, דיווח לרומאים והם נקטו בהתאם: יהודה שעילה- התעלה, רבי יוסי ששתק- יגלה, ורבי שמעון שגינה- ייהרג. כתוצאה מכך, ברח רבי שמעון עם בנו אלעזר למערה והם שהו שם שתים עשרה שנה. לאחר שיצאו מן המערה, כל מקום שנתנו בו עיניהם נשרף. יצאה בת קול ואמרה: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם! לאחר שנה נוספת במערה, לא השתנתה עמדתו של רבי אלעזר, והוא המשיך לשרוף את המציאות במבטו. רבי שמעון לעומת זאת, על אף שגינה את מעשה הרומאים ושרף את העולם במבטו, למד להתבונן על המציאות בעיניים של תיקון ורפואה, וכל מקום שהיה רבי אלעזר שורף, רבי שמעון היה מרפא[יט].

 

רַבִּי יוֹסי

מרן הרב קוק זצ"ל מסביר, שבמחלוקת על מעשיהם של הרומאים רבי יוסי שתק, מפני שהוא היה נתון בין הטוב הנולד ממעשיהם של הרומאים לבין הרוע המתגבר עקב כך. מצד אחד, מעשיהם של הרומאים אשר תיקנו גשרים, מרחצאות ושווקים, טובים לעולם, ואי אפשר שלא להתקשר ולהתפעל מהטובה שצומחת בעולם עקב כך. זוהי מידתם של ישראל, היונקת ממידתו של אברהם אבינו אשר רואה בעין טובה כל טוב שבא לעולם. מצד שני, אף יש במעשיהם הטובים של הרומאים רעה לעולם. הרומאים מתחזקים מכך שיש בהם טוב. הרשעה כולה מתחזקת על ידי הטוב הקיים בה, אך אין לתת יניקה לחיצוניים ולקליפות. לכן, שלא כמו רבי יהודה, רבי יוסי אינו משבח את מעשיהם של הרומאים אלא שותק.

אם נשוב למחלוקת בעניין הרעב, הרי שלפי דעת רבי יוסי הרעב אינו שייך לעניין של קידוש ה'. לדעתו, מרישא היו צריכים להיות שבע שנות רעב, כפי שאכן כך יצא אל הפועל. שבע שנות הרעב לדעתו, אינן נוגעות לברכתו של יעקב ואף לא לשאלה האם יהיה קידוש ה' או לא יהיה קידוש ה'. חלומו של פרעה צריך להתגשם ללא כל קשר לסיפור יוסף. חלום פרעה צריך לצאת אל הפועל בדיוק כפי שחלומותיו של יוסף צריכים לצאת לפועל. אמנם יש קשר בין שני הסיפורים, אך כל אחד מהם עומד בפני עצמו וצריך להתגשם בפני עצמו.

כמו ביחס למעשי הרומאים כך גם בנוגע לרעב, רבי יוסי רואה ברעב הפוקד את מצרים סיפור בפני עצמו, ו"שותק". הוא אינו מתערב בסיפור חלומותיו של פרעה ומונע את התגשמותם במלואם מפני סיפורו של יוסף. לדעתו, חלום פרעה צריך להתגשם, כפי שאכן מתרחש לאחר מותו של יעקב, גם אם חלומותיו של יוסף כבר התגשמו. לכן, הרעב במצרים ממשיך לאחר מותו של יעקב. לפי דעת רבי יוסי, סיפור הרעב הינו חלק מהסיפור הגדול הנמשך מברית בין הבתרים ועד יציאת מצרים. הרעב הוא הזעזוע שעובר העולם כהכנה לקראת לידתה של האומה הישראלית. יחד עם זאת, ככל הנראה הרעב משמש גם כעונש למצרים המשעבדים: "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי", וכתהליך המיועד להפוך את מצרים לכלי קיבול לקדושתם של ישראל.

 

רַבִּי שִמְעוֹן

רבי שמעון נוקט בעמדה אחרת לגמרי, ומתנגד לדעתו של רבי יוסי. לדעת רבי שמעון, כפי שהרומאים אינם סיפור לעצמם, כך גם המצרים אינם סיפור לעצמם. הסיפור האמיתי והיחיד הוא סיפורם של ישראל ואילו כל השאר הם סיפורי רקע להתרחשות האמיתית. רבי שמעון סובר כי התורה איננה עוסקת כלל בסיפור אודות האומה המצרית, בדיוק כשם שהוא מבטל את השווקים, המרחצאות והגשרים של הרומאים. סיפור שנות הרעב במצרים מופיע רק לצורך סיפור ירידת יעקב ובניו למצרים. לכן, כאשר חלומותיו של יוסף מתגשמים ויעקב ובניו יורדים למצרים, שנות הרעב נעלמות כלא היו, משום שאין בהם צורך יותר. הסיפור היחיד הוא סיפורו של יעקב והאומה הישראלית, לכן ספר בראשית כולו מסתיים בברכותיו של יעקב לבניו ובהשתקעותם בארץ מצרים, ולא במצבה של מצרים.

כפי שעולה מיחסו של רבי שמעון למעשי הרומאים, אין חולין ואין מעשים שנעשים "לצורך עצמם". כל ההתרחשויות בעולם משרתות את הסיפור היחיד הקיים- סיפור האומה הישראלית. כל מה שמתגלגל בעולם שייך למעשי הצדיקים. זהו לדעתו קידוש ה': שם ה' בעולם מתגדל רק כאשר ישראל עומדים בפני עצמם. לכן, כאשר חלום יוסף מתגשם במלואו, ממילא אין צורך לקיים את חלום פרעה. כך מתרץ אף הרמב"ן בדבריו, שכאשר ראו מצרים שנילוס עולה ומשקה לרגליו של יעקב, הם הבינו כי אמנם יוסף צדק לגבי שבע שנות הרעב, אך רק בזכות יעקב הם לא התקיימו במלואם.

המחלוקת בין רבי יוסי לרבי שמעון, באה לידי ביטוי בפירושם למטרת המכות: "למען רבות מופתי בקרב הארץ". לפי רבי יוסי, המצרים עצמם צריכים לעבור תהליך על מנת להוות כלי קיבול לקדושתם של ישראל. באופן חריף עמדה זו באה לידי ביטוי בדבריו של משה רבנו לאחר חטא העגל שאומר: "למה יאמרו מצרים לאמר, ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים ולכלותם מעל פני האדמה"[כ]. לפי שאלתו של משה רבנו נדמה, שישנה חשיבות עליונה לאופן בו רואים המצרים את ההתרחשות. לעומת זאת, רבי שמעון סובר, שכל הלימוד וכל ההתרחשויות שייכות לישראל בלבד.

 

רַבִּי אֶלְעָזָר

דעתו של רבי אלעזר שונה מדעת רבי יוסי ורבי שמעון בנוגע למעשה הרומאים.  הוא אינו שותק כמו רבי יוסי, ואינו מגנה כמו רבי שמעון אביו. עמדתו קיצונית יותר מעמדת אביו, וכאשר הוא יוצא מן המערה, גם לאחר השנה השלוש עשרה, הוא שורף את המציאות. כמו רבי שמעון, רבי אלעזר עוסק בקידוש ה', אך בצורה חריפה יותר. לפי דברי רבי שמעון, ברכתו של יעקב במצרים נתנה פירות גם למצרים וביטלה לגמרי את שנות הרעב המגיעות להם. רבי אלעזר מתנגד להבנה כזו וטוען, שאין זה קידוש ה' שהצדיק ייתן ברכה לרשע. לדעתו, קידוש ה' האמיתי הוא בכך שהצדיק נותן ברכה רק לצדיק. רק לצדיקים יש ברכה בעולם, ואילו לרשעים אין כל ברכה. לכן, מיד עם מותו של יעקב חוזר הרעב למצרים, כיוון שאין מישהו הראוי לברכה בעולם, אלא הצדיק. לדעת רבי אלעזר זהו קידוש ה' השלם והאמיתי. רבי אלעזר נותן עיניו בעולם ושורפו מפני שלדעתו ישנה זכות קיום ומקום בעולם רק לצדיקים. רבי אלעזר אינו יכול לסבול מציאות וקיום למציאות שאינה מתוקנת. לדעתו, רק לצדיקים יש מקום בעולם. לכן, כל זמן שיעקב חי, הרעב שפסק הוא קידוש ה', אך לאחר מותו, אין עניין שלא יהיה רעב, וקידוש ה' גדול יותר מתגלה בכך שהרעב חוזר למצרים.

רבי אלעזר סובר כמו רבי יוסי, ששנות הרעב חזרו למצרים, אך לא מטעמו. לפי רבי יוסי הרעב חוזר למצרים על מנת שהמצרים יעברו בעצמם תהליך של למידה. לפי רבי אלעזר, לעומת זאת, הרעב חוזר למצרים משום גדולתם של ישראל. לפי דעת רבי אלעזר, בחזרת שנות הרעב לאחר מותו של יעקב, מתחדד ביתר שאת שהשבע ששב לעולם עם בואו של יעקב התרחשו רק בגללו ובשבילו. כל הברכה בעולם היא רק למענו של יעקב אבינו, ואילו כל השאר הם "כמאן דליתא דמיא", ומשמשים רק כסיפור רקע. לכן המצרים אינם זוכים לברכה לאחר מותו של יעקב. זוהי ההתבוננות של רבי אלעזר השורפת את העולם ומשאירה בו רק את הצדיקים[כא].

 

מַעֲשֶה אָבוֹת סִמָּן לְבָנִים

כמו שנות הרעבון המופיעות בימי האבות הקדושים, כך בכל פעם כאשר מופיעה האומה הישראלית מחדש על בימת ההיסטוריה, מופיעים בעולם זעזועים וטלטלות. מאז ימי ראשית הציונות, החלו להתגבר בעולם טלטלות בדמות מלחמות עולם, ומאז קום מדינת ישראל התגבר הטרור במזרח התיכון. כל הטלטלות, המשברים, המלחמות והרעב המתרגשים ופוקדים את העולם הינם סימן לתהליכי הופעת ולידת האומה הישראלית בעולם. החולי והרוע הפורצים החוצה, הם הסימן המובהק לתהליך היטהרות הרשע מן העולם והארת אור אלוקי המפציע דרך התסבוכות הללו,  בבחינת "כולו הפך לבן טהור הוא"[כב]. כל זה יתרחש עד להופעתו השלמה של אור קדושה וטהרה אלוקית בעולם. אז יבואו ימים בהם יוודע לעין כל, כי כל הטלטלות, המשברים והרעב, הינם אך חזות חיצונית לסיפור אמיתי אחד: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' אלוקים וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ, לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה'"[כג].

 


[א] "סיפור בתוך סיפור" אנו מוצאים לדוגמא את סיפור יהודה ותמר בתוך סיפור מכירת יוסף. וחז"ל מסבירים כי יש בכך המשך הירידה של יהודה מעם אחיו שהתרחשה במכירת יוסף.

[ב] "ותיתום השנה ויבואו אליו בשנה השנית" (בראשית מז, יח), אומר רש"י "ותן זרע לזרוע אדמה – ואע"פ שאמר יוסף בעוד חמש שנים", כלומר לשיטתו של רש"י השנה השנית הכוונה לשנות הרעב. החזקוני מפרש בדרך שונה לפי הפשט, "בשנה השנית" –"לביאת יעקב, והיא רביעית לרעב. שהרי התבואה שנשארה מהשובע ומן הכסף שבידם הספיק להם לשלוש שנים, וברביעית נתנו מקניהם ובחמישית אדמתם ובשישית גופם, ובשביעית נתן להם זרע וזרעום ולקטו בשמינית תבואה מהשדה ופסק הרעב". כך מסביר החזקוני, אף בניגוד לדברי חז"ל.

[ג] ברכות ז.

[ד] המבול, לעומת הרעב, היה עודף שפע והוא השמיד את היקום כולו, ולא הביא לתיקון במציאות הקיימת.

[ה] בראשית כג, ו.

[ו] בראשית מז, כח.

[ז] כפי שמובא בחלק מן הדעות במדרש ספרי שיובא להלן.

[ח] דברים כג, ח.

[ט] בשם הרב שמואל אליהו.

[י] דברים לג, יז. יוסף עצמו הוא "בן פורת יוסף" (בראשית מט, כב), מלשון פרה.

[יא] ירמיהו מו, כ.

[יב] רמב"ן בראשית מז, יח.

[יג] רש"י בראשית מז, יט, לפי תוספתא סוטה.

[יד] לפי יונה ד, ב.

[טו] ספרי דברים פרשת עקב, פיסקה לח.

[טז] לפי התוספתא ומתוך דברי הספרי ניתן להבין כך. כך אף מסביר הרמב"ן, כי חלום פרעה התקיים במלואו.

[יז] במחלוקת זו נשמעה גם דעתו של רבי יהודה, אך הוא אינו מופיע במחלוקת בה אנו עוסקים בעניין הרעב.

[יח] שבת לג: "דיתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ויתיב יהודה בן גרים גבייהו פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות. רבי יוסי שתק. נענה רשב"י ואמר: כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן תקנו שווקין להושיב בהן זונות מרחצאות לעדן בהן עצמן גשרים ליטול מהן מכס. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם ונשמעו למלכות אמרו יהודה שעילה יתעלה יוסי ששתק יגלה לציפורי שמעון שגינה יהרג".

[יט] סוגיה זו התבארה בצורה מופלא מאוד בדברי מרן הרב קוק זצ"ל בפירושו עין אי"ה. יש בה יסוד חשוב להבנת היחס שלנו לאומות העולם ולעולם החולין ולטומאה המשתרבבת בתוך עולם החול. נראה כי הרב זצ"ל פוסק שם כרבי יהודה. נראה אף שהגמרא פוסקת כרבי יהודה, כי כל הגמ' הזאת מובאת בהקשר למימרא של רבי יהודה בענייני טומאה וטהרה, ושם, מכונה רבי יהודה ע"י חז"ל "ראש המדברים בכל מקום", כפי שכינוהו הרומאים עצמם בעקבות דבריו. בכך חז"ל ממשיכים את עמדתו של ר' יהודה ש"נאים מעשיה של אומה זו".

[כ] שמות לב, יב.

[כא] מעניין לשער מהי דעת רבי יהודה שלא נתבארה בסוגיה זו. ניתן לומר, כי רבי יהודה היה הולך רחוק יותר מדעתו של רבי יוסי ואומר, שמצרים נתברכו והתעשרו בזכותם של ישראל. הם זכו למשנה למלך צדיק, אשר מעשיו ופעולותיו נאים. יוסף תיקן במצרים שווקים שהיו רק בעלייה. כל זאת, על מנת לקיים את ההבטחה בברית בן הבתרים "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". אך יחד עם זאת, המצרים עצמם מרוויחים מכך.

[כב] ראה מאמר "למען טהר את הארץ", לאמונת עיתנו ב.

[כג] עמוס ח, יא.

עבור לתוכן העמוד