• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

והנה טוב מאוד - פרשת בראשית

ההתבוננות הראשונה של הקב"ה על כל מעשה הבריאה מסתכמת במילים: "והנה טוב מאוד".
מהו עומק הקביעה הזו, הנותנת משמעות לכל מהלך ההיסטוריה של המציאות מאז ועד עתה?
באמצעות התבוננות ביחס שבין עץ הדעת לעץ החיים
נבהיר מהו היחס בין הטוב לרע בעולמנו,
וננסה להבין כיצד נוכל להביא את העולם לידי השלמתו.



אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה

בכל אחד מששת ימי הבריאה, מלבד היום השני, נאמר: "וַיַּרְא אֱלֹקִים כִּי טוֹב". ביום השישי לאחר סיום הבריאה, נאמר בנוסף: "וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד"[א]. לכאורה יש כאן ריבוי של הטוב, כסיכום כל ששת ימי בראשית. אולם חז"ל דורשים דרשות מפליאות ואומרים, שאין כאן רק ריבוי של טוב אלא טוב המעורב יחד עם רע:

 

הנה טוב מאד, זה יצר טוב. והנה טוב מאד, זה יצר רע...

הנה טוב מאד, זו מידת הטוב. והנה טוב מאד, זו מידת ייסורין...

הנה טוב מאד, זו גן עדן. והנה טוב מאד, זו גיהינום...

הנה טוב מאד, זה מלאך חיים. והנה טוב מאד, זה מלאך המוות...

הנה טוב מאד, זו מידת הטוב. והנה טוב מאד, זו מידת הפורענות"[ב].

 

רבותינו אף מפליגים ואומרים כי בתורתו של ר' מאיר מצאו "והנה טוב מות". בדברים הללו מלמדים חז"ל שהעולם נברא כתערובת של טוב ורע, ממש כמו "עץ הדעת טוב ורע" בגן עדן. ויש להבין- מהו היחס שבין הטוב לרע בעולמנו? מדוע נברא העולם כתערובת כזו, וכיצד נוכל להתמודד עמה?

על הפסוק "וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" מלמד מרן הרב קוק זצ"ל, שהטוב והרע אינם תלויים רק במצב האובייקטיבי של האדם, אלא גם בנקודת מבטו. נקודת המבט הפרטית היא חלקית ועוסקת רק בחלק מן השלם, לכן ניתן למצוא בה גם חלק שהוא רע. אולם, מנקודת מבט כללית, "אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה", גם הרע נראה כחלק מהטוב:

האידיאליות הרוחנית אינה יודעת ממהות הפירוד כלל, היא מכירה רק את הכללות ואת האחדות. אין שום פרט נסקר אצלה כי אם בתור חלק של כלל. ובשביל כך אינה יכולה להכיר שום טוב רק טוב כללי, ושום רע כי אם כשהוא רק כללי. ומתוך שרע כללי לא נמצא כלל, והכלליות הלא היא הולכת גם כן ביחס לההופעות שבצורת הזמן, שאין האידיאליות חושבת ומתקשרת בנקודה מיוחדת שבה, כי אם בכל שטפה הגדול, מתוך כך באה היא להכיר שלא יש כלל במציאות רע, כי אם כולה היא טובה. וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד[ג].

את הדברים הללו ניתן להסביר בשני משלים, שיש בהם תוספת אחד על השני. משל ראשון מתאר אזור עירוני מלא אשפה שאינו נאה, ואף מאוס. אולם ממעוף הציפור, אפילו האשפתות מצטרפות לפסיפס מושך עין. הסקירה הכללית, מפני שאינה רואה את הפרטים, רואה את הדבר המאוס באופן יפה.

משל שני מתאר אדם הסוקר את חייו ומסכמם. מנקודת מבטו זו, גם החלקים הקשים בחייו פתאום נראים כנותנים ממד עומק למשמעות ולערך של החיים. החלק הרע נהפך להיות טוב בגלל נקודת המבט הכללית, שרואה הכול יחד- הן את הטוב והן את הרע, "אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה". נקודת מבט זו מהפכת את הרע לטובה, ולא רק זאת, אלא שהרע הופך להיות עיטור ותוספת של הטוב- "וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד".

 

עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע, וְעֵץ הַחַיִּים

ממשיך מרן הרב קוק, ומבאר את הדברים:

 

...החמרנות הגופנית היא עושה את הפירוד בין הנושאים שבמציאות. וממילא גם את הניגודים שבהם. וכל זמן שישנה עדיין הכרה שיש טוב ורע, אין האדם צריך להתקשר במזגו עם תכונה זו, לא יאכל מעץ הדעת טוב ורע, כי רק עץ החיים שכולו טוב מוכן הוא לו. ומוכן הוא לו גם אכלו מעץ הדעת טוב ורע, אחר שיעמוד במסות הרבות שהוא הולך ומתנסה, וזוהמתו הולכת ומיטהרת, שכלו מזדכך, ומידותיו מיתקנות, ותשוב ההכרה של עץ החיים להתקשר עמו, ואז יהפוך עץ הדעת טוב ורע, לעץ מלא חיים וטוב כולו. ואין דור שהעבודה הגדולה הזאת, של התבררות ההכרה והרצון לבער על ידה הרע ממציאותו, תהיה נפסקת בו, והיא יסוד העולם וקיומו. אמרו צדיק כי טוב.

 

לפי דברי מרן הרב זצ"ל, החומר מטבעו הוא חלקי, מפני שהוא נמצא תחת גבולות הזמן והמקום. לכן גם מי שנמשך אחר החומרנות, מבטו הוא חלקי. אך ככל שאדם מתרומם מהנטייה החומרית, כך הוא יכול לראות את הדברים בראייה בהירה ובסקירה כללית, עד כי גם הרע מתהפך לטוב.

הרב קוק מזהיר שהאדם צריך לשמור את נפשו ממקום שיש בו רע, ומלהשתעבד ולהסתכל על העולם מנקודת מבט חלקית, כי הוא אוכל פרי מר: "לא יאכל מעץ הדעת טוב ורע". האדם צריך להתרומם לראייה רוחנית, הרואה את המציאות בסקירה אחת, עד כי הכול מתהפך לטובה: "כי רק עץ החיים שכולו טוב מוכן הוא לו".

כל זמן שיש לאדם ראייה חלקית, "כל זמן שישנה עדיין הכרה שיש טוב ורע" - אל לו לעסוק ברע. האדם צריך להיזהר מלהשתעבד למציאות, אלא עליו להיות דבוק בתורה, שמשחררת מכבלי המציאות. רק לאחר שהאדם טעם מעץ החיים, הרי הוא יכול לעסוק בטוב וברע.

אנו מוצאים כאן שתי קומות זו על גבי זו. האחת- עולם של טוב ורע, והשנייה- עולם שכולו טוב. שתי הקומות הללו דומות ליחס שבין תורת משה לתורת משיח. תורת משה ניתנה לעולם של עץ הדעת שיש בו עירוב של טוב ורע, והיא מדריכה מהי דרך הטוב, וכיצד לעשות טוב בעולם הזה.

התורה נקראת "עץ חיים" מפני שהיא נותנת לאדם את הטעם של הפרי הטוב, ומונעת מאתנו ליפול לתערובת טוב ורע של העולם הזה. הדרך היחידה בעולם הזה להשיג מקום שאין בו עירוב של טוב ורע, היא באמצעות הדבקות בתורה הקדושה, "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ "[ד].

התורה המלמדת מהו הטוב המוחלט, מלמדת מהו מוסר אמתי ונצחי, לעומת כל תורת מוסר אחרת הצומחת מתוך מציאות שהיא בעצמה טוב ורע, משועבדת לטוב ולרע, ולכן יש בתוכה גם רע, שעתיד להתגלות בהמשך הזמן[ה].

לעומת תורת משה, תורתו של משיח תינתן כדי ליצור עולם שהוא כבר כולו טוב. בשעה שהמשיח בא, יתהפך הרע לטוב, "וכל הרשעה כולה כעשן תכלה", ועץ הדעת המעורב טוב ורע, הוא המציאות שיש בה טוב ורע, יהפוך להיות ממד העומק של עץ החיים, עד אשר כל הרע שבו יתהפך לטוב מאוד. האיסור וההיתר שהינם עניין מרכזי בתורה, שייכים לתורת משה, המתאימה לעולם של עץ הדעת טוב ורע. לעומת זאת, בתורתו של משיח אין עוד צורך להעמיד במקום עיקרי את העיסוק באסור ובמותר. הכול בה חי חיי קודש עליונים, מפני שהיא שייכת למציאות של עץ החיים, שכולו טוב. לימוד התורה בעצמו מעיד על מציאות חלקית של פער וחוסר ידע שצריך להשלימו. אך לעתיד לבוא הכול יהיה ידוע- "לא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמור דעו את ה', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם"[ו].

 

עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ

עץ הדעת טוב ורע שממנו אכל אדם הראשון אינו רק סיפור על מה שהיה בראשית בגן עדן, אלא שייך למציאות שלנו ממש. עץ הדעת טוב ורע הוא המציאות שלנו המעורבת טוב ורע. אדם הראשון אשר צופה "מסוף העולם ועד סופו"[ז], כלל באישיותו את הנשמות של כל ההיסטוריה לאורך כל הדורות ולכל מרחבי האנושות, והוא שבחר בעץ הדעת ובעולם שיש בו טוב ורע, עבור ובשם כל המציאות[ח].

כאמור, התורה היא שמאפשרת את ההתמודדות הנכונה עם המציאות הזאת, ששולט בה עץ הדעת טוב ורע. רק כאשר אדם לומד תורה שהיא לעילא-לעילא מכול, אז הוא מתקשר לטוּב אלוקי מוחלט, ובתוך מעטפת של עץ הדעת טוב ורע, הוא דבק בעץ החיים. אין בכך בריחה מהמציאות או דילוג מעל הרע שבה, אלא פעולה ממשית במציאות של העולם הזה. הדבקות בעץ החיים ובתורה פועלת על תערובת הטוב והרע של העולם הזה, ובמהלך איטי במשך ההיסטוריה כולה הופכת את הרע שבו, לטוב.

כל ההיסטוריה של עם ישראל היא תהליך זיכוך וטיהור מציאות עץ הדעת טוב ורע, להיות לעץ חיים, שכולו טוב: "וזוהמתו הולכת ומיטהרת, שכלו מזדכך ומידותיו מיתקנות, ותשוב ההכרה של עץ החיים להתקשר עמו. ואז יהפוך עץ הדעת טוב ורע לעץ החיים מלא טוב, כולו טוב מאוד"[ט].

תורתו של משה רבנו הולכת במהלך כל ההיסטוריה, מצילה אותנו מהשעבוד לערכי הטוב והרע המעורבבים בעולם הזה, ואף מרפאת ומזככת את הטוב והרע של העולם הזה. שמירת התורה הופכת את עץ הדעת טוב ורע להיות בעצמו עץ החיים. "אז מוכן הוא לו גם אכלו מעץ הדעת טוב ורע", שיהיה טוב מאוד. משיח צדקנו, הוא הגואל האחרון, יבוא להשלים את המהלך הארוך הזה, עד שכל המציאות הרעה תתהפך לטובה.

הרב קוק מדגיש, כי נקודת המבט היא שתשתנה. לכן יש להסביר שכל הניסיונות של דבקות בה' שעמדו בהם כל ישראל בכל דורותיהם במסירות נפש, מזככים אותנו להסתכל על כל הטוב והרע בסקירה אחת, כאחדות אחת, ולא להסתכל על הטוב והרע רק מנקודת מבט חלקית. ההיסטוריה כולה מזככת אותנו לראות את הרע כעומק הטוב, כטוב מאוד, עד כי לעתיד לבוא נודה על הרעה- "אודך ה' כי אנפת בי"[י]. לעתיד לבוא יברכו על הרעה כשם שאנו מברכים על הטובה "הטוב והמיטיב", כי יהיה שינוי בנקודת המבט, שהיא אשר משנה באמת את כל המציאות. רק כך נוכל לראות כיצד הרע הוא עומק הטוב, "טוב מאוד".

לימוד התורה הוא לכאורה אכילה מעץ החיים, שנאסר באכילה. אלא שבאמת, עץ החיים נאסר באכילה מפני שאם היה אוכל ממנו אדם הראשון שלא בדרך לימוד התורה, בכך היה נשפל למדרגת טוב ורע. מפני תוקפו של עץ החיים, היו הטוב והרע מקבלים תוקף עצום ומתקבעים במצבם, ללא כל תיקון. רק בכוחה של התורה לתקן את עץ הדעת, ולהפוך את כל הרע שבו לטוב מאוד. התורה היא זו שמאפשרת להתרומם לחיים נצחיים שאין בהם כל רע, ובאמצעותם יתקיים לעתיד לבוא "ואכל וחי לעולם" בתחיית המתים.

לכן, האכילה מעץ החיים בדרך של לימוד תורה אינה אסורה, אלא מותרת ואף מחויבת. כל תפקידנו במהלך החיים וההיסטוריה, שייך לעבודה של התבוננות נכונה על שאלת הטוב והרע בעולם, באמצעות התורה. זוהי כלשון הרב קוק "העבודה הגדולה של התבררות ההכרה", אשר מובילה לרצון "לבער על ידה את הרע ממציאותו". ההתבוננות בעין טובה, שהכול הוא לטובה, היא עיקר עבודתנו. ממילא היא יוצרת רצון להפוך את כל הרע לטוב, רצון שאינו מפסיק. "הוא יסוד העולם וקיומו".

 

הַהַשְקָפָה הַמַּפְרֶדֶת וְהַהַשְקָפָה הַמְּאַחֶדֶת

כאמור, מרן הרב מבחין בין שתי השקפות עולם - התבוננות חלקית, והתבוננות כוללת על העולם. ההתבוננות החלקית רואה טוב ורע, ואילו ההתבוננות הכוללת רואה אחדות ורק טוב. לפי דבריו, "אמיתת המציאות היא רק אחדות גדולה", ואילו ראייה חלקית היא טעות בהבנת המציאות:

 

שתי השקפות עולם הן, ההשקפה המאחדת, וההשקפה המפרדת. ההשקפה המאחדת רואה את כל החזון של נמצאים מפורדים זה מזה רק בתור טעות החוש, ומיעוט ההארה, אבל אמתת המציאות היא רק אחדות גדולה, והנמצאים הרבים והשונים הם רק גילויים מיוחדים, אברים שונים, צבעים וגוונים שונים של אותה החטיבה האחדותית. ובהשקפת האחדות מביטים על הכל, ואז ממילא מתמצא חשבון הטוב, כי הכל ביחד בודאי הוא טוב בתכלית הטוב, והוא עוד הרבה יותר טוב על ידי התגלות החלקים הרעים שלו, מאילו היה חסר אותם האברים או אותם דרכי הגילוי. וכל מה שאותה ההכרה האחדותית מתעמקת ומתעצמת, ככה מתגלה היא אמתתה בכל החידור התהומי שלה, ובממשלתה על החיים הולכות כל ההרגשות על פי צביונה, ונמצא שהכל מורגש ברגש של טוב, וטוב על טוב מתגבר, וחדוה על חדוה מתעלה, וחיים על חיים מתאדרים[יא].

 

אנו רגילים לדבר על שתי צורות חשיבה שונות- מוח אנליטי (מפריד), ומוח סינטטי (מחבר). בתרבות שלנו כיום אנו עוברים טלטלה בין שתי הצורות הללו. בימים עברו ועד ימינו אנו, עיקר הכישרון שנדרש מן האדם בעולם שייך לתפיסה אנליטית. כך, תחומי הידע נחלקים למומחיות ספציפית וייחודית יותר ויותר. יחד עם זאת, ישנה גם תנועה הפוכה, ולאט-לאט גם הגישה הסינתטית תופסת את מקומה ונעשית דומיננטית יותר יחסית לעבר. בתחום הידע נעשית רווחת התפיסה כי יש צורך ברב תחומיות, ומודגשת הראיה הכוללת של המארג השלם. כמו גם בתחום הרפואה שיש בה מגמה הוליסטית, המסתכלת על האדם כגוף-נפש וכדמות אחת שלמה. הרב קוק תבע אחדות גם בתורה- בין הלכה לאגדה, ובין נגלה ונסתר.

המגמה הסינתטית-אחדותית היא מגמה אשר מתחילה לבטא את "אמיתת המציאות" ש"היא רק אחדות גדולה", כדברי מרן הרב קוק. אך על מנת שהאמת הפנימית הזו תצא אל הפועל היא צריכה להתממש בתוכנו- במחשבותינו ובדיבורנו. הפתגם הידוע ששורשיו בקבלה ובחסידות- "תחשוב טוב- יהיה טוב" מלמד בעומקו, שהמציאות היא אחדות אחת, גם עם המחשבות של האדם, והכול משפיע על הכול. לכן המחשבות של האדם קובעות את מציאותו.

כשאנו מתבוננים בכל המציאות יחד, אנו רואים מחזה ססגוני, מלא גוונים, מלא צבעים ומלא יופי. במחזה זה גם הצבע השחור מוסיף חן וממד עומק למראה הגדול. זוהי ההשקפה המאחדת הרואה כיצד המציאות היא לגמרי טובה, אין משהו שיוצא מכלל הטוב, והחלקים הרעים שבה מוסיפים טוב, גם הפושעים והרשעים. "ובהשקפת האחדות מביטים על הכול ואז ממילא מתמצה חשבון הטוב, כי הכול ביחד בודאי הוא טוב בתכלית הטוב".

על זו הדרך אומר הרב ב"אורות התשובה":

 

הצדיקים הבהירים, שרואים את כל העולם נדון בטוב, הם מזככים את הכל - מצד בהירות רעיונותיהם ומצד הזוהר של הטוב המיושר שבחפצם הטהור, הם מסלקים את כל קלקולי העולם ואת כל הרשעה מיסודם, הם מעמידים את כל התכונה של הסכלות ושל הרשע של העולם בתור מסכים, שהם רק מתקנים את הזרחת האור, מכינים לו מקום שיוכל להאיר בעולם, אבל לא מקלקלים ולא מהרסים אותו. והדבר תלוי במדת האור עצמה, כי אורה קדושה מצומצמת הלא אינה צריכה סתומים כדי לאפשר את ההנאה מזיוה, וע"כ לגבי ערכה כל גסות, כל נטיות חמריות, וקל וחומר כל רשעה וכסילות, הרי היא כעצמה דבר מקלקל, מעות ומחליא, והנשמה מתטשטשת על ידם, והנפש מתמלאה רוגז חלי וקצף על מציאותם. מה שאין כן גורל הצדיקים העליונים, בעלי ההשכלה האלקית הבהירה, נושאי טהרת הרצון, שהאור המבהיק העליון שוכן בהם. הם מכירים, שהאור הטהור הוא הרבה יותר גדול מכח העולם לשאת אותו, ועם כל זה מוכרח הוא להיות מאיר בעולם, והכרח הוא, מצד טבע העולם, שיהיו מסכים רבים להסתיר את האור, והמסכים הם הם הרשעה ונושאיה, ונמצא שכל אלה ג"כ מכלל תקון סדרו של עולם הם. ולכן כל עיקר גודל צערם הלא הוא ממה שמצטערים בעלי האור המצומצם, שאין בכוחם לראות איך כל הרשעה כולה איננה כ"א מסך המתקן את הזרחת האור..."[יב].

 

הרב קוק מסביר ואומר, כי תפקידם של הרשעים, שהם מאפשרים לעולם לקבל דווקא את האור העליון. את דברי הרב ניתן להסביר באמצעות דימוי לליקוי חמה. לא ניתן להתבונן באור החמה, וגם בשביל להתבונן בליקוי חמה יש צורך במסכים מיוחדים המסננים את אור החמה ומעממים את אורה. אולם, הפיח השחור שעל הזכוכית אינו מקלקל את האור, אלא להפך. הוא שנותן את האפשרות שהאור יתגלה, מפני שבלעדיו היה האור מתגלה בתוקף כזה שאי אפשר היה להכילו. זה סוד הפסוק "כי שמש ומגן ה' אלוקים"[יג]: שם הוי"ה הוא אור שאי אפשר להכיל אותו בעולם, לכן באה מידת הדין, בשם אלוקים, המצמצמת, ומגנה עלינו מפני תוקף האור של שם הוי"ה.

חז"ל מסבירים כי הקב"ה צריך בעולם הן צדיקים והן רשעים: "כשם שאני צריך לאילני מאכל, כך אני צריך לאילני סרק, ...כשם שקילוסו של הקדוש ברוך הוא עולה לו מגן עדן, מפי הצדיקים, כך עולה מגיהנום, מפי הרשעים"[יד]. הצדיקים 'הקטנים' נלחמים נגד הרשעה, מפני שהם אינם שייכים לאור הגדול אליו שייכים הצדיקים שיש להם הסתכלות אחדותית, ורואים באור זה גם את הרשעים.

בדברים שהבאנו לעיל מאורות הקודש, אומר הרב קוק, ש"כל מה שההכרה האחדותית מתעמקת ומתעצמת, כך מתגלה היא אמיתתה בכוח החידור התהומי שלה". מנקודת המבט השרויה בתוך המאבק בין טוב לרע, קשה להבין את הצדיקים שאומרים שגם הרע הוא טוב. מנקודת מבט כזו, זוהי אמירה הזויה ומסוכנת, מפני שישנה סכנה ממשית שהרע יפגע, יטמא ויסחוף את האדם אליו. אבל כשמשתנה נקודת המבט לגמרי, וכשאדם מסתכל על הכול בלי כל הסתכלות פרטית, הוא רואה את הרע כדבר טוב ומחייה.

הדבר דומה למחנך שנכנס לכיתה רועשת ומופרעת. אם הוא מחנך חדש, הרואה את הכיתה בפעם הראשונה, הוא מאבד את הצפון, ועושה את כל הטעויות האפשריות. אך אם הוא מחנך ותיק ובעל ניסיון, והוא כבר ראה כמה וכמה כיתות כאלה, במצב הזה הוא דווקא שמח ובטוח שתהיה לו שנה איכותית. זאת מפני שהוא יודע, שככל שמתגלים כוחות חיים רבים בהתחלה, כך קרקע העבודה פורייה יותר. מחנך חדש אינו יכול להגיד שהפראות של הכיתה היא טובה, מפני שהוא אינו יודע איך להצמיח ממנה טובה, ויש סכנה שהיא עלולה לגבור עליו לחלוטין. לעומת זאת, מחנך ותיק יודע שהבלגן והפראות הם מעלות חיוביות, מפני שבמכלול הם עתידים לתת פרי ערב ונפלא.

אנו בעולם הזה, דומים לאותו מחנך חדש, בעל התבוננות מצומצמת, שאינו יכול לראות כיצד מן הרע צומח הטוב. אין לנו גם הכלים הראויים לעשות כן. לכן באה התורה, "עץ חיים היא למחזיקים בה", המלמדת אותנו כיצד להביט נכונה על המציאות, ומהם הדרכים להצמיח מתוך הרע את הטוב העליון יותר. פנימיות התורה מלמדת יותר מהכול את ההשקפה האחדותיות האמיתית, שאין אצלה כל דיכוטומיה ופירוד. רזא דאחד.

יהי רצון שנזכה לטעום מטעם עץ החיים שבתורה, ומתוך כך לקרב את הארת תורתו של משיח שתחשוף את האמת היסודית של העולם - "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאֹד".

 



[א] בראשית א, לא.

[ב] בראשית רבה, פרשה ט.

[ג] אורות הקודש ב, תנג, הטוב הכללי א, (שמונה קבצים ב, שטז).

ראה גם אורות הקודש ב, תסח, הטוב הכללי ט, (שמונה קבצים ה, עא): "... אבל אז רואים בעין שכל רע בעולם אינו כי אם טוב מועט לגבי השקיקה אל הטוב המרובה. וההסתגלות של ההבטה בכל חלק היותר דקיק של טוב שנמצא ברע גם כן הרי היא מגלה את אור האמת שבהוויה ורואים כי כל אשר עשה אלוהים הוא טוב, וטוב מאוד".

 [ד] משלי ג, יח.

[ה] ראה אורות הקודש, הקדמה לחלק ג' על מוסר הקודש והחול.

[ו] ירמיהו לא, לג.

[ז] חגיגה יב.

[ח] אין כאן המקום להרחיב בסוגיה העמוקה מה דרגת הבחירה שהייתה בתוך המעשה הזה. הענין מופיע בהערה בספר "מציץ מן החרכים", עמוד 94.

[ט] בשמונה קבצים נוסח מעט אחר: "ואז יהפוך עץ הדעת טוב ורע, לעץ מלא חיים וטוב כולו".

[י] ישעיהו יב, א.

[יא] אורות הקודש ב, תנו, (שמונה קבצים ז, ס). המשך הפיסקה: "וכל מה שההשקפה האחדותית מכה היא יותר את שרשיה בעומק, היא מביאה גם כן את הטוב המעשי בעולם, את החיים ואת השלום. ולעומתה של השקפה עליונה זו נמצאת ההשקפה המפרדת, הרואה את המציאות המופרדה בתור חזון אמתי, והזרות של כל מצוי אל משנהו היא תופסת לאמתת ההכרה. החושים וכל ההשגות השטחיות עוזרים על ידיה, והחיים הולכים על פיה ומתגשמים, וכל מה שתוצאותיה מתגברות הולכת היא האפלה והרשעה ומתגברת. אין קץ לעומק המלחמה שבין אלו ההשקפות, החיצונה והפנימית, כל הארחות של העלילות שבעולם הולכות הן אל מקום אחד להוציא אל הפועל את השליטה של ההשקפה האחדותית בכל העולמים, ולשעבד את השקפת הפירוד אליה. אמונת האחדות האלהית היא הנשמה, הנושאת בקרבה את כל אוצר החיים, את כל הרכוש הפנימי, שאושר העולמים אצור בו. שתי השקפות עולם הן. ההשקפה המאחדת וההשקפה המפרדת".

[יב] אורות התשובה טז, יב. המשך הפיסקה: "על כן אתי משיח לאתבא לצדיקיא בתיובתא, ובהתעלות הצדיקים למדת התשובה העליונה יוכר להם, שהאור הגדול הוא לאין חקר והוא מופיע בעולם כעזוז גבורת חסדיו, ולולא המסכים הרבים שבאים ע"י כל סוגי הרשעות, החמריות והרוחניות, היה העולם מתטשטש מרוב זיו. ונמצא שהכל חוזר לתקון העולם, וכל הרשעים מתתקנים וחוזרים למוטב, בהיותם מכירים את תפקידם, ועיקר ענשם של הרשעים בא על אשר צערו את הצדיקים בעולם המצוצמם, והצדיקים העומדים במרחבי יה באים ומוציאים את הרשעים מכל מצרי שאול, והכל נעשה מלא עז וחדוה, "עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו, גם ברכות יעטה מורה, ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון".

[יג] תהילים פד, יב.

[יד] שמות רבה ז, ד.

עבור לתוכן העמוד