• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

בבכי יבואו - פרשת ויגש

המפגש המחודש בין יוסף לאחיו ולאביו מלווה בבכי רב.
מהו הבכי? מדוע הוא שמלווה את המפגש המטלטל הזה?
ננסה להטות אוזננו ולשמוע:
מהו הלימוד לדורות עולם שבכי זה מלמדנו, ואיזה סימן לבנים נעוץ בו-
מהו קול הבכי שילווה את הגאולה האחרונה?



וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי

חסידים מספרים, שפעם אחת בליל פורים כאשר האדמו"ר האמצעי שמע את מגילת אסתר, הוא החל לצחוק צחוק גדול. לאחר הקריאה שאלו אותו החסידים מדוע צחק. הסביר האדמו"ר האמצעי ואמר, שתמיד היה רגיל לשמוע את המגילה מפי האדמו"ר הזקן שהיה מכוון כוונות נשגבות של העולמות העליונים, אולם כעת שמע את המגילה מפי בעל קורא אחר, ובפעם הראשונה שם דעתו על תוכן המגילה עד כמה היא מצחיקה, לכן צחק.

לעומת האדמו"ר האמצעי, אנו כל כך רגילים לסיפור מעשה ההתגלות של יוסף לאחיו, עד שאין לנו כל כך התפעלות כשאנו קוראים אותו. אולם, מי שמטה אוזנו לשמוע את המתרחש – לא יכול להישאר אדיש. מי שרגיש לתוכן הדברים, ליבו נמס בקרבו לשמע הדרמה המטלטלת המתרחשת בעת מפגש ההתגלות שבין יוסף לאחיו.

הטלטלה האדירה שבין יוסף לאחיו מתוארת בפרשתנו באמצעות בכי. אין עוד פרשה בתורה, ואולי אף בכל התנ"ך, שמופיע בה עניין הבכי פעמים כה רבות כמו בפרשתנו. כבר בפרשה הקודמת, פרשת מקץ, כאשר יוסף שומע את האחים מרגישים אשמה על מה שעשו לו, הוא פורש הצידה ובוכה. גם כאשר הוא רואה לראשונה את בנימין הוא הולך לחדר ובוכה.

בפרשתנו הבכי מתגבר ומתעצם. לאחר נאומו של יהודה, יוסף מתוודע לאחיו מתוך בכי: "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו. וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה"[א]. לאחר שיוסף מסביר לאחיו "כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם" והכול בעצם נעשה לטובה, הוא בוכה על צווארי בנימין ובנימין בוכה גם הוא, ולאחר מכן בוכה על שאר אחיו: "וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו. וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם וְאַחֲרֵי כֵן, דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ"[ב].

כאשר יוסף נפגש עם יעקב הוא בוכה בכי נוסף: "וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד"[ג]. הדבר נתון במחלוקת- מי בכה- יוסף או יעקב. לפי דברי רש"י יוסף הוא שבכה, והדבר מלמד אודות הדרמה הגדולה שהתרחשה כאשר יוסף, שליט ארץ מצרים החזק והתקיף, נשבר פעם אחר פעם, מתמוסס ובוכה.

 

וַיֵּבְךְּ

מהו הבכי? בדומה לצב שגופו רך ועדין והוא עוטה על עצמו שריון עבה וקשה, כך אנו. נפשנו עדינה ורכה, ועל מנת שנוכל להחזיק מעמד ולהתמודד עם כל הכוחות המאיימים מבחוץ, אנו עוטים על עצמינו מסכים וחומות בצורות. לולא הם, כל דבר עלול היה לפגוע בנו ולמוטט אותנו. החומה שאנו בונים חוצצת בין המתרחש פנימה לבין המציאות החיצונית ומגינה עלינו. לכן פעמים רבות גם אם פוגעים בנו או שאנו חווים אכזבות, אנו נדקרים בליבנו אך לא מראים זאת כלפי חוץ. לו היינו מחצינים כל מה שנוגע בליבנו, לא היינו יכולים להחזיק מעמד, לכן אנו עוטים על עצמנו מעין שריון שאיתו אנו מסתובבים בעולם.

אולם פעמים השריון הזה אינו מחזיק מעמד, ואנו שוצפים וגועשים עד שהחומות שבנינו סביבנו מתמוססות כלא היו. פעמים אף מתגלה שהחומות האלה בעצמן אינן רק מגינות מפני רגישות יתר, אלא הן בעצמן בנויות מרגישות שהתעבתה ונעשתה לחומה חזקה. החומות עצמן הן הרגישות שהתחסנה והראתה פנים של תוקף. לכן פעמים רבות דווקא במקום שבו אנו בעלי ביטחון עצמי, שם אנו הפגיעים והרגישים ביותר.

גם יוסף בונה חומות ועוטה שכבות של הגנה, שכבה על גבי שכבה. מילדותו אחיו מקניטים אותו, שונאים אותו ואינם מדברים עימו. מצד היחס של אביו הוא נסיך ולכן יש לו חלומות, אך אחיו שונאים אותו בשל כך, עד כדי רצונם להורגו. בהיותו בן שבע-עשרה אחיו משפילים אותו, מפשיטים את בגד הנסיכות שלו וזורקים אותו לבור. מה יוסף מרגיש כשאחיו זורקים אותו לבור? אולי שם הוא היה צריך לבכות? אבל ליוסף יש שריון חזק, חומה בצורה, דלתיים ובריח. גם לאחר שהאחים מוכרים אותו לישמעאלים- אין תגובה. יוסף מחזיק מעמד חזק-חזק וממשיך במסע הייסורים. הוא מגיע לארץ זרה, אשת פוטיפר מאשימה אותו שהוא רוצה לפגוע בה, ויוסף- ממשיך לשתוק. הוא לא מוחה על חוסר האמת או בוכה על הקשיים הבלתי נגמרים, ובכל מקום הוא מצליח. גם כשהוא מושלך לבית הסוהר- הוא לא מתפרק. הוא ממשיך בשיא כוחו, ואף מתמנה להיות שם בעל תפקיד. אין כל גילוי צער, כאב או עלבון. אין בכי. יוסף צובר רגשות על גבי רגשות ומקים סביבו חומות על גבי חומות.

הסדק הראשון בחומות מתחיל להיבקע כאשר האחים ניצבים מול יוסף ולוקחים אחריות על שעשו באומרם "הלוא אשמים אנחנו": "וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם. וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם..."[ד]. יוסף בוכה מעט שלא בפני אחיו, ושוב עוטה על עצמו חומה. בהמשך, כאשר האחים באים לפניו לראשונה עם בנימין, נבקע סדק נוסף בחומות, ויוסף בוכה בחדרו: "וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה. וַיִּרְחַץ פָּנָיו וַיֵּצֵא וַיִּתְאַפַּק"...[ה].

בכל פעם כשיוסף מרגיש גילוי של קירבה, מיד הוא נמס. כל החומות שנבנו כדי להחזיק מעמד בנכר, בריחוק ובעוינות - מתמוססות. כל עוד הוא אינו בטוח שהעוינות הסתיימה, הוא שב ועוטה על עצמו את החומות. כאשר יוסף שומע את הקרבה העצומה המובעת בנאומו של יהודה, ערבותו את בנימין, דאגתו לאביו, אהבת בניה של רחל, לפתע הכול מתמוסס. כל הכאב המודחק, הצער הרב, הרגישות שהייתה כלואה מאחורי החומות, כל מה שהתקבע במהלך השנים ואפילו החומות עצמן, הכול נמס בבת אחת. כמו סכר שנפרץ, הכול פורץ באחת, שוטף ומתפשט בגעש אדיר. יוסף מוציא כל איש מעליו ובוכה בכי שכולם שומעים- "וישמעו מצרים וישמע בית פרעה".

בכיו של יוסף לא נגמר. הוא בוכה על צווארי בנימין[ו], לאחר מכן על כל אחיו, ולבסוף, הוא בוכה בכי שלא נפסק על יעקב אביו - "וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד". "עוד" כמו "וָעֵד" תוספת על גבי תוספת, כביכול בלי סוף. הרי בין יוסף ליעקב יש קשר עמוק- זיו איקונין שלהם דומה וכל מה שנעשה ביעקב נעשה ביוסף. עשרים ושתיים שנים הם לא ראו זה את זה, וברגע שהמפגש מתרחש – הכול מתמוסס.

 

בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם

כלל גדול נקוט בידינו "מעשה אבות סימן לבנים". מה שקורה אצל האבות והשבטים, הכול הוא בשביל האחרית. לכן יש להבין מדוע הקב"ה מגלגל כאב וצער שמודחקים ונתחמים מאחורי שריון וחומה ולבסוף נמסים והופכים לנחלי בכי? מה לימוד יש בכך לדורות עולם ועל הגאולה העתידה? ננסה להבין את מקומו של הבכי במישור הכללי הלאומי, ונמשיך מכך אור גם במישור האישי, בעבודת ה' הפרטית של כל אחד ואחד מאיתנו.

הבכי שמלווה את המפגש המחודש של יוסף ואחיו הוא סימן לעתיד, לבכי שילווה את הגאולה העתידה, כפי שאומר הנביא- "בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם"[ז]. לא נתבאר בכתוב איזה סוג בכי הוא זה. אפשר שזהו בכי של אבלות על כל הצער והצרות שהיו, אפשר שזהו בכי של תשובה, אפשר שזהו בכי של שמחה והתרגשות, ואפשר שזהו בכי אחר, והוא אולי הבכי המרכזי של "מעשה אבות סימן לבנים" והאופן שבו תהיה הגאולה, כפי שנסביר.

יש מקום לבאר שהבכי של הגאולה "בבכי יבואו", הוא הבכי של התמוססות שני עצים שהופכים להיות עץ אחד, בכי ההתקרבות וההתקשרות של עץ אפרים ועץ יהודה. בהפטרה לפרשתנו אנו קוראים על שני בעצים הללו שהם כמו כנה ורוכב, שני הזנים השותפים בעמידת הגפן, אשר הופכים להיות עץ אחד. אפרים הוא העץ הצמוד אל הקרקע, החומרי והגשמי, ויהודה הוא העץ שמצמיח את הפירות המתוקים והמעודנים. כך בפרשתנו יוסף הוא שמנהל את כל מיצרי עולם הזה, ואילו יהודה ממונה על העולם הרוחני- "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה"[ח]. בתחילה, כפי שמופיע בפרשתנו, יוסף הוא המולך ויהודה הוא העבד. יוסף הוא עליון שבעליונים, צדיק שבצדיקים, ולמרות שפוגעים בו הוא לא פוגע באף אחד. לעומתו יהודה הוא דמות של בעל תשובה- "וירד יהודה מאת אחיו". רק לאורך ההיסטוריה ולעתיד לבוא יתהפך הסדר- יהודה, "משיח בן דוד", יעלה על יוסף ויהיה המלך כמו ה"רוכב", ואילו יוסף הוא ה"כנה" המשמשת כבסיס, "משיח בן יוסף". ממש כפי שבאדם הפרטי בתחילה החומר הוא השליט, ואחר כך נהפך הסדר והרוח היא המולכת.

כל עץ בונה סביב עצמו חומות הגנה על מנת לגדול ולהיות חזק בפני רוחות ופגעי מזג אוויר. הוא אינו יכול להישאר נבט רך ועדין כי כל רוח עלולה להכות בו ולהפילו. לכן מבחוץ הוא עוטה על עצמו שכבה נוקשה ביותר המגנה על הפְּנים החי, הרך והעדין. על מנת שעץ נוקשה יוכל להתחבר לנוקשות של עץ אחר, יש צורך למוסס את הנוקשות שביניהם. בדומה להתמוססות החומות שבין יוסף לאחיו, התמוססות החומות שבין עץ לעץ נעשית באמצעות בכי, בכי ההתקרבות שבין עץ לעץ.

 

וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד

עד ימינו קיים נתק בין יוסף ליהודה, בין הבניין החומרי והבניין הרוחני של האומה. כמו שני עצים נוקשים שבנו חומות זה כלפי זה וביניהם מתחולל מאבק. כמה בצורות החומות של כל אחד מהצדדים! בכל צד קיים פחד עמוק מהצד השני. העולם הרוחני נתון באיום נוראי שמא יגשימו אותו ומפחד פחד עמוק מהרוחות הזרות, החומרנות והמתירנות, שדופקות על חלוננו וחודרות פנימה, שמא ימוטטו את הכול. העולם החומרי נתון אף הוא באיום מפני העולם הרוחני. הוא רוצה עם שנטוע בארץ חזק, כמו כַּנה, ומפחד שמא תישאר האומה אומה גלותית, תלושה ומסכנה. הקטסטרופה הכי נוראה בעיניו היא השתלטות הדתיים על המדינה. הפחד של שני הצדדים אחד מהשני הוא שמצמיח ביניהם חומות עבות ובצורות, ומותיר פער ונתק עמוקים בין השניים.

לעתיד לבוא אנו מובטחים שמשיח בן יוסף ומשיח בן דוד יהפכו להיות לעץ אחד. הקומה החומרית והקומה הרוחנית של האומה יתחברו ויהיו לאחד, ובמקום לפעול מתוך התנגדות ועוינות – יפעלו בשיתוף פעולה. בפרשתנו אנו לומדים את הסוד איך יתרחש החיבור בין שני הצדדים. התקרבות העצים זה לזה תתרחש באופן שבו יוסף ואחיו מתקרבים זה לזה- "בבכי יבואו", בהתמוססות מוחלטת של החומות שבין השניים.

אנו כל כך רגילים לקרוא את סיפור המפגש של יוסף עם אחיו עד שאנו מתקשים להרגיש את גודל האירוע ועוצמתו. יהודה הולך מדחי אל דחי ועומד לפי יוסף כנידון לפני המוות. הוא מנסה את כוחו בנאום אחרון, אך לפתע פתאום הכול מתהפך. לפתע מתגלה שכל הפחדים העמוקים ההדדיים הם טעות מוחלטת מהיסוד. לפתע מתגלה שבעצם לאורך כל הדרך הייתה טעות נוראה. הייתה חשדנות בין הצדדים שנועדה רק לחדד את הצביון של כל גוון, אבל בסופו של חשבון אין בה אמת. כל הכאב, הצער, הפחד והשנאה מתמוססים באחת. החומות נשברות מתוך בכי אדיר מלא התרגשות ואהבה, איש על צווארי אחיו.

אלמנט ההפתעה הוא אלמנט מרכזי בסיפור, ודאי מצד יהודה והאחים שלא ידעו מה אירע ליוסף. אפשר שגם מצידו של יוסף ישנה הפתעה, משום שייתכן ונאומו של יהודה הפתיע אותו עד כדי שינוי בתכניותיו. כך אנו מייחלים לעתיד- איך בהפתעה גמורה ייפלו כל החומות וניפול איש על צוואר רעהו- ימין ושמאל, דתי ושאינו דתי. כל החומות שבינינו יתמוססו כלא היו. כשהאומה על שני צדדיה, הרוחני והגשמי, תגלה שהצד השני אינו מאיים אלא הוא חלק ממנה ומשלים אותה, אז יתקרבו שני העצים זה לזה. אז יתפרץ ממעמקים בכי שממוסס את כל החומות שבין אדם לרעהו.

איך אומה בוכה מהתרגשות? התרחשות דומה לכך הייתה בזמן החלטת האו"ם על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל בי"ז בכסלו תש"ח המכונה "כ"ט בנובמבר", או במלחמת ששת הימים, כשבהפתעה גמורה שמענו "הר הבית בידינו", ואנשים התחבקו והתנשקו זה עם זה בהתרגשות שאי אפשר לתאר, ובבכי של אהבה שממוסס חומות. האוויר היה מלא אור של משיח. הבזק של גאולה.

מלבד הבכי שבין יוסף לאחיו, מופיע בפרשתנו הבכי שבין יוסף לאביו יעקב. הפחד הכי גדול שסביבו אנו מציבים את החומות הגבוהות והבצורות ביותר, הוא הפחד איך להיות קשור באמת לאבא, ישראל סבא, למי שחקוק תחת כסא הכבוד. כמה מרחקים יש לנו מאבא שבשמים! מפרשתנו אנו למדים על לעתיד לבוא, כמו הבכי של יוסף על יעקב- "ויבך על צוואריו עוד", שההתמוססות הגדולה ביותר והבכי הגדול ביותר יהיו בינינו לבין אבינו שבשמים. וכמו ההתקרבות בין האחים שהתרחשה בהפתעה גמורה, כך גם ההתקרבות לה' יתברך תבוא בהפתעה- "ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים"[ט].

 

בְּכָל לְבָבְךָ

המפגש המחודש שבין יוסף לאחיו יכול להתרחש גם בתוכנו פנימה. כל אחד ואחד מכיל באישיותו צדדים מנוגדים שמתבצרים מאחורי חומות גבוהות. כמה רגשות של הלקאה עצמית, חששות ותחושת מרחק קיימים בכל אחד מאיתנו, בחלק הרוחני שלנו ובחלק הגשמי שבנו. בין שני החלקים הללו קיימת עוינות קשה. החלק הגשמי שבנו נלחם נגד החלק הרוחני, וכן להפך. החלק הגשמי טוען כנגד הרוחני שהוא אינו יכול לקפד את פתיל חייו על ידי הצדיקות שלו. הוא מבקש לחיות בשיא כוחו ולמצות את כל כוחותיו וחיוניותו. החלק הרוחני טוען כנגד זה החומרי שהוא מונע ממנו לכוון בתפילה, ללמוד תורה ולהידבק במצוות, מפיל אותו ומרחיק אותו מה' יתברך. בין השניים ניטשת מלחמה קשה מתוך עוינות נוראית. מרוב מאבק כל חלק נעשה קשה כמו עץ, מאבד את הרוך והחיות שבו, וזרימת החיים שבו גנוזה רק במקום נסתר. אולם באמת אין מקום להיבדלות הזו, ובסוף יתגלה שיש הרמוניה בין הצדדים, שגם זה וגם זה נצרך.

אנו מצווים "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך" ודורשים חז"ל את כפילות האות בי"ת- "בשני יצריך"[י], ואנו נדרוש- בשני עציך. שני הבתי"ם, יצר טוב ויצר הרע, שניהם יחד הם הכלי לאהבת ה'. וכאשר הריחוק בין האחים שבנפש מתמוסס ונחשפת הקרבה הגדולה, מתגלה גם הקרבה הגדולה לאבא שבשמים.

 

וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ

חלק מחובת הציפייה לגאולה היא החובה שלנו לשער בליבנו את גודל ההתמוססות שתתרחש לעתיד לבוא, את קול הבכי שישמע, ואת שמחת הנפילה זה על צווארי זה שתתרחש מתוך אחווה עמוקה. כיצד פתאום כל צד יתגלה עד כמה הוא אח, אוהב, קרוב, דואג ושייך. עלינו להתכונן לגאולה הזאת ו"להכין את הטישויים" לבכי הגדול הזה. עלינו להיות עם נפש כזו שמוכנה למוסס מיד את כל החומות מול האחים שנראים הכי עוינים, ומול האב שנראה כה רחוק. ככל שנוכל לשער זאת בליבנו, כך אנו יונקים ממעשה אבות את הסימן לבנים. וככל שנזכור את חסדי אבות ואת שנעשה אצל יוסף ואחיו, כך העניין יתחייה בקרבנו עד שיתקיים בנו "ומביא גואל לבני בניהם".

ממש כשם שיעקב אבינו לא האמין למתרחש- "ויפג ליבו כי לא האמין להם"[יא], כך גם לנו קשה להאמין להתרחשות כזו שנראית כמו נס ופלא. אולם, על אף שהקושי להאמין הוא "מדאורייתא", אחיזה במעשיו של יעקב אבינו, עלינו להאמין, להתפלל על כך, ולצפות לראות את נפילת כל החומות. לראות איך החומות עצמן יתגלו כמקום שרק רצה את הקשר. לראות איך בקרב האומה הישראלית, בקרב כל נשמה ונשמה בישראל, מוכן המהפך, "איתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למתיקו". איך חושך ומרירות העוינות שבין החלקים הם שנהפכים לאור ומתיקות של קרבה ואהבה.

הבכי מבטא את התחושה הגואה שאי אפשר להכיל את העוצמה ואת האור, את השפע ואת העדינות של הקרבה הפנימית הקיימת עמוק בתוכנו. ככל שאדם יהיה יותר קשוב לבכי של יוסף הצדיק שבתוכו ולבכיו של יהודה שבתוכו, ועל גבי הכול קשוב לבכי אל ה' יתברך שיש בתוכו, אז הכול ייגאל. אז יסתבר שכל החומות, כל הקשיוּת, כל העציות, הן שיהפכו להיות עומק החיים ועומק החיבור. "בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם".

 


[א] בראשית מה א-ב

[ב] בראשית יד-טו

[ג] בראשית מו כט

[ד] בראשית מב כג-כד

[ה] בראשית מג ל-לא

[ו] אמנם רש"י מפרש את הבכי על בנימין שיוסף בכה על המקדשות שבנחלתו שעתידים להיחרב, אך אין זה פשט התורה, וצריך עיון מדוע חרג רש"י לפרש ברובד פנימי ולא לפי פשט המקרא.

[ז] ירמיהו לא ח

[ח] בראשית מו כח

[ט] מלאכי ג א

[י] ברכות ט ה

[יא] בראשית מה כו

עבור לתוכן העמוד