בנימין זאב יטרף – פרשת ויחי

וְאַגִּידָה
לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם

פרשתנו,
החותמת את ספר בראשית, חותמת את חיי יעקב אבינו ואת בנין האיברים של האומה
הישראלית. בברכותיו של יעקב לבניו מתבהרים האופי והצביון הייחודי של כל שבט
בישראל: הבולטים שבהם והשוליים שבהם, הקרובים והרחוקים, אלו המקבלים מוסר, ואלה
המקבלים עידוד וברכה עד בלי די. השבטים יששכר וזבולון למשל, אינם חלק מארבעת בני
לאה הראשונים ואף אינם בני השפחות. הם אחים הקרובים זה לזה, ולכאורה דומים זה לזה,
אלא שבברכת יעקב כל אחד מהם מתחדד ומתבהר כבעל אופי וצביון ייחודי, ואף כזוג שבטים
הפוכים זה מזה: “זבולון לחוף ימים ישכון”[א], ואילו יששכר – “וירא מנוחה כי טוב ואת
הארץ כי נעמה”[ב]. גם בנבואתו של משה רבנו בפרשת “וזאת
הברכה” באה לידי ביטוי אותה ניגודיות בין השבטים: “שמח זבולון בצאתך
ויששכר באוהלך”[ג].

כאשר
שומע כל שבט את הברכה הניתנת לו מאביו, עצם אישיותו, שהייתה עד כה נסתרת מן העין
ומעורבת עם יתר אחיו, מתגלה ומתבהרת. האישיות הפרטית והייחודית של כל שבט מעמיקה
ומתאפיינת. בכל שבט ושבט נוצרת נאמנות עמוקה לדמותו והיכרות מופלאה עם העצמיות
הייחודית לו. בכך יוצאים השבטים משעבודם לחופשי, ונעשים בני חורין להיות מי שהם.

הברכה
הינה נתינת חיים מתוך השקה לנקודת שורש החיים. כאשר מתגלה שורש הקיום, נמשכת ממנו
ברכה ושפע לאישיות ולחיים כולם. באופן זה, התבהרות גוונו וצבעו הייחודי של כל שבט
היא השורש ממנו נמשכת ופרה הברכה והשפע בבניו ובני בניו, של כל שבט מישראל.

יעקב
בברכותיו אינו עוסק בפן הפרטי של בניו, אלא דווקא בפן הכללי שלהם, בהיותם שייכים
לדורות כולם ולהיסטוריה של עם ישראל עד אחרית הימים. בברכתו של יעקב מתגלה השורש
הייחודי של כל שנים עשר השבטים, שבטי י-ה, המרכיבים יחד, כל אחד בגוונו הייחודי,
את הפסיפס השלם של האומה הישראלית. אך יחד עם זאת, הכרת האמת הפנימית והפרטית של
כל אחד, היא זו שגורמת לו למצוא את מקומו דווקא בהקשר הכללי. כל שבט מוצא את
אישיותו המיוחדת משאר אחיו, ואת אופן שייכותו למכלול המארג המגוון של השבטים כולם.
כאשר פרטיותו של האדם עדיין אינה ברורה לו כל צרכו, אין הוא מוצא את מקומו בקרב
הכלל, כי הוא חושש להימחק ולהעלם. אך כאשר מתבהרת לו עצמיותו הייחודית, תפקידו
ועניינו, הוא מוצא שלווה, רוגע ושלמות, להתקשר לכלל ולמצוא את השייכות העמוקה שלו
דווקא שם.

שִבְעִים
פָּנִים

יעקב
אבינו בברכותיו, נוגע בנקודה בהירה, אך מצד שני, עשירה עד בלי די. אנו מוצאים כי
בהתבהרות הגוון הייחודי של כל שבט ושבט, אין בעצם כל בהירות ודיוק לגבי אופיים
הייחודי של השבטים. הרי, לא ניתן לומר במדויק מה הכוונה “זבולון לחוף ימים
ישכון”, או “יהי דן נחש עלי דרך”. השימוש בדימויים ומטאפורות
לתיאור אופיו של אדם או שבט, אין בו כדי להבהיר במדויק ובאופן חד משמעי את טיבו
ודמותו הייחודית. אדרבה, הוא פותח מרחב אינסופי לפרשנויות שונות ואף מנוגדות. אמנם
‘נחש’ אינו ‘גור אריה’, ‘ראם’ או ‘זאב’, אך הוא מכיל עושר רב ומשמעויות רבות, עד
בלי די. גם בפירושם של רבותינו לברכות, אנו מוצאים מגוון דרכים ואפשרויות להסברת
מהות השבטים.

בפירוש
ברכותיו של יעקב, עלינו להשתמש בכלל הפרשני של חז”ל כי “אין המקרא הזה
אומר אלא דרשני”. ברכותיו של יעקב שייכות לחלק בתורה שהעיקר בו הוא הדרש, ולא
הפשט. כמו למשל שנים עשר בארות המים ושבעים התמרים באילים, אשר באופן ברור ניכר כי
יש בהם רמז. מרן הרב קוק זצ”ל בהקדמה לספרו ‘עין אי”ה’ כותב כי ישנו
פירוש המכוון לפשט דבריהם של חז”ל, השייך בעיקרו לתחום ההלכה. לעומת זאת,
ביאור דברי אגדה הוא כמעין נובע. אין בו כדי להצביע במדויק על כוונת פשט הכתובים,
אלא תמיד ניכרים בו מרווחים עצומים הפותחים למרחבי אין סוף. דברי אגדה אומרים
“דרשני” לשבעים פנים של פרשנויות, כמעין המתרבה והולך, מתגבר ומשלח
יובליו לאינספור גוונים. זהו אף פירוש שם ספרו “עין אי”ה”, הנובע
מאותו מעין של אגדה.

בברכותיו
של יעקב אבינו לבניו בא לידיי ביטוי הצביון והאופי הייחודי של כל שבט ושבט, אך
זוהי בהירות המכסה טפח ומגלה טפחיים. הברכות חושפות משהו מן השורש הייחודי של
השבטים, ובד בבד נוגעות באינסופיות הבלתי נדלית של כל אחד מהם. כל אדם פרטי מוצא
בקרבו מגוון אינסופי של פנים המרכיבים את אישיותו. פעמים החלקים המרכיבים את
אישיותו נדמים לו כתפזורת חסרת הקשר מפני שלעולם יש צד באישיות ובנשמה שהוא למעלה
מערכנו. פעמים, וצא האדם באחת, בהירות מופלאה ביחס לעצמיותו ויכולת לחרוז את ריבוי
הפנים להקשר אחד. מנוחת הדעת השלימה ביותר נמצאת דווקא כאשר ישנו ריבוי פנים ויחד
עם זאת, הקשר אחד. מנוחת הדעת כזו אנו מוצאים בברכותיו של יעקב לבניו.

בִּנְיָמִין
זְאֵב יִטְרָף

בנימין,
אחרון השבטים, זוכה בברכה מן הקצרות והעלומות שבברכות השבטים: “בנימין זאב
יטרף, בבוקר יאכל עד, ולערב יחלק שלל”[ד]. חז”ל דרשו פסוק זה באופנים רבים
ומגוונים, ורש”י מביא שלושה מן הפירושים הללו, כשלוש פנים של שבט בנימין:

זאב הוא אשר יטרף, נבא על שיהיו
עתידין להיות חטפנין: “וחטפתם לכם איש אשתו”[ה], בפלגש בגבעה,
ונבא על שאול שיהיה נוצח באויביו סביב, שנאמר: “ושאול לכד המלוכה וילחם וגו’
במואב ובאדום ובכל אשר יפנה ירשיע”[ו].

בבקר יאכל עד- לשון ביזה ושלל,
המתורגם עדאה. ועוד יש לו דומה בלשון עברית “אז חולק עד שלל מרבה”[ז], ועל שאול הוא
אומר שעמד בתחילת פריחתן וזריחתן של ישראל. ולערב יחלק שלל- אף משתשקע שמשן של
ישראל על ידי נבוכדנצר שיגלם לבבל, יחלק שלל. מרדכי ואסתר שהם מבנימין יחלקו את
שלל המן, שנאמר: “הנה בית המן נתתי לאסתר”[ח].

ואונקלוס תרגם: על שלל הכוהנים בקדשי
המקדש[ט].

הפירוש
הראשון שמביא רש”י לברכתו של בנימין, רומז למעשיהם של שבט בנימין, שעתידים
לחטוף נשים בפרשת פילגש בגבעה, כמו האופן בו חוטף הזאב את טרפו מן המארב.

הפירוש
השני שמביא רש”י, מבטא את היותו של שבט בנימין השבט הפותח את מלכות ישראל
בימיו של המלך שאול, וחותמה בימי מרדכי ואסתר, עם הערב השמש.

הפירוש
השלישי לברכתו של בנימין, מפרש את חלוקת השלל כחלוקת הקורבנות המוקרבים בבית המקדש
הנמצא בנחלתו של שבט בנימין. במקדש מקריבים הכוהנים קרבנות בבוקר, ולעת ערב מחלקים
את החלק משאר הקדשים[י].

עֶבֶד,
בֵּן וּבַת-זוּג

על
מנת להתבונן בשלושת הפירושים השונים לדמותו של שבט בנימין, נשתמש בשלישיה של רבי
יוסף אלבו, בעל ‘ספר העיקרים’, המסדר, על פי דברי חז”ל, שלוש מערכות קשרים
הקיימות בין כנסת ישראל לקב”ה, בין ישראל לאביהם שבשמים ובין אדם לבוראו: עבד,
בן ובת זוג.[יא]. שלוש קשרים אלו אנו מוצאים כבר ביחס ליציאת
מצרים. הדרגה הראשונה היא היחס בין עבד אל אדונו:
“כי לי בני ישראל עבדים, עבדַי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים”[יב]. הדרגה
השניה, למעלה ממדרגת ‘עבד’, היא היחס שבין בן לאביו: “בני בכורי ישראל”[יג]. הדרגה
השלישית, העליונה מכולם, היא הדרגה הנגלית בשיר השירים כקשר העליון שבין בני זוג,
קודשא-בריך-הוא ושכינתיה: “והנה עתך עת דודים”[יד].

הקשר
שבין עבד לאדונו הוא קשר של יראה. העבד הוא בעל תאווה לעולם הזה, דעתו רחוקה לגמרי
מדעת רבו, הוא גס ומגושם, ועוסק בעניינים חומריים, “עבדא בהפקירא ניחא
ליה”. יחד עם זאת, מתוך הכרח, הוא משעבד את עצמו לאדונו ועושה רצונו, עד שהוא
מתרכך ונהפך להיות עבד נאמן. בחינת העבד באישיותו של האדם, שייכת לכל הנטיות
האנושיות הגסות אל החומריות, כפי שהן משעבדות עצמן אליו יתברך, כדי לעשות רצון
קונן, עד אשר יזכו להזדכך ולהיות נאמנות לאדון כל. העבד אמנם נמצא מופלג מרבו,
במקום אחר לגמרי, אך יש בו הידיעה והיכולת לשמשו, ולהיות בטל אליו אל מול עליונותו
ומעלתו.

הקשר
שבין בן לאביו הוא קשר של אהבה. בהיותנו בנים למקום, מתגלה אור אלוקי ונשמה טהורה
המאירה בנו. שלא כמו העבד, עיקר עבודתו של הבן אינה בהיותו בטל כלפי אביו, אלא
דווקא בהיותו מתפתח, גדל, והולך בדרכו של אביו. זהו מילוי ייעודו השלם, בהוצאה
לפועל של העצמיות הפנימית הטהורה שלו, הנמשכת מאביו.

הקשר
שבין בני זוג הוא קשר של דבקות עליונה ונשגבה מאוד. בחינת בן זוג בעבודת ה’ מגלה
את ההשתוקקות והערגה לה’ יתברך ככלה, המשתוקקת בכלות הנפש לעשות דווקא את הרצון
הפנימי של בעלה: “לעשות רצונך אלוקי חפצתי”[טו]. שלא כמו העבד הנשאר מופלג מרבו, בת הזוג
מתאחדת עם בעלה, עד לדרגה עליונה של פנים בפנים ועין בעין.

עבד,
בן ובת זוג, הם כשלושה מיתרים באישיותו של האדם היוצרים יחד הרמוניה ומנגינה
מופלאה בעבודת ה’. עבודת ה’ השלמה היא כהכוונה של שלושה מיתרים אלה בתוך האדם. אי
אפשר לזה בלא זה, אלא שלושתם נצרכים לשלמות העבודה. לכן בעבודתנו, עלינו לכוון
תחילה כל מיתר בנפרד ולאחר מכן לכוון את ההרמוניה הנכונה שבין שלושת המיתרים לכדי מנגינה
אחת שלמה. כאשר זוכים לכוון את שלושת המיתרים הללו, כל אחד בפני עצמו ובהתאמה זה
לזה, נעשה האדם עובד ה’ כעבד, כבן וכבת זוג, וכל ישותו מתמלאת הרמוניה ושלמות.

כמו
בעבודת ה’, גם בתחומים אחרים, כל אדם מכיל בקרבו כמה מיתרים שונים באישיותו,
המתוחים בין שני קטבים מנוגדים. לכל אדם ישנם התמודדויות שונות באישיותו הנעות בין
שני היפוכים. אדם ביישן אינו רק ביישן, אלא פעמים הוא מוכרח פעם להגיד איזו מילה.
גם אדם דברן, פעמים נאלם דום ושותק. שתי תכונות אלה, השתיקה והדיבור, כמו התכונות
וקווי האופי כולן, נמצאות על אותה סקאלה ונעות על אותו ציר, המתוח בין שני קצוות.
שבט בנימין, אף הוא מופיע כאישיות אחת המכילה בקרבה שלושה מיתרים שונים. נתבונן
בדמותו ונבאר על פי שלושת הפירושים המובאים בדברי רש”י, כיצד הוא מכיל בקרבו
את שלושת הבחינות של עבד, בן ובת זוג.

עֶבֶד: זְאֵב יִטְרָף

אופיו
של בנימין מתואר בברכות יעקב כזאב טורף. אופי הטרף של הזאב שונה ומנוגד לטורף אחר
המופיע בברכות יעקב- “גור אריה יהודה מטרף בני עלית, כרע רבץ כאריה וכלביא מי
יקימנו”[טז]. בדימוי הפשוט, מדובר בטורף הגדול, מלך
החיות, אשר דרך טריפתו בהיותו רובץ: “כרע רבץ כאריה”. כאשר האריה הולך
לטרוף, הוא עושה זאת במרכז הזירה. הוא אינו מביט לצדדים ואינו חושש מכלום, מפני
שאין לו מישהו מעליו שעליו לחשוש ממנו. כמו הנשר, מלך העופות, שאינו מתיירא
מטורפים אחרים, ולכן נושא את גוזליו על כנפיו[יז]. מיד לאחר שהאריה טורף, הוא נרדם ורובץ במנוחה
בזירת הטרף, כיוון שיש לו בטחון שלם מתוקף כוחו הרב, ואין לו דאגה מפני כל חי.
לעומת דרך טריפתו של האריה, דרך טריפתו של הזאב שונה לחלוטין, מפני שיש לו ממי
לחשוש. הוא אינו נמצא כמו האריה, במרכז הזירה, אלא מחוץ לה. הוא אורב ומסתתר לטרף,
וכאשר מגיע טרפו, הוא חוטפו ונמלט חזרה אל השוליים. פעמים אף חוטף הזאב את הטרף של
האריה עצמו.

פרשת
פילגש בגבעה מתארת מצב נפול וירוד מאוד בשבט בנימין, כשל סדום ועמורה[יח]. סיפור פילגש בגבעה מתאר אורח שאינו מתקבל
בעיר מלבד אחד המכניסו לביתו. אנשי העיר סובבים את הבית מבחוץ, מבקשים לעשות באיש
מעשה נבלה, עד שמגיעים לרצח הפילגש. כאשר מתגלה קלונם של אנשי שבט בנימין, הם
עומדים מאחורי המעשה ומגבים אותו. הם נלחמים בכל שאר שבטי ישראל במלחמה עקובה מדם,
וטובחים ארבעים אלף איש ביומיים.

פירושו
של רש”י על בני בנימין “חטפנין” בפרשת פילגש בגבעה, מתאר את דרך
פעולתם כדרך הטרף של הזאב הנמצא במתח שבין מרכז הזירה לשוליה ובין הפנים לחוץ, הן
בחטאם והן בתשובתם. במעשה זה, עומד שבט בנימין מחוץ לזירה ונלחם מול עם ישראל
כולו. לאחר מעשה זה, נעשה שבט בנימין לשבט שולי ומנודה מן השבטים, עד כדי שישראל
נשבעים לא לתת להם את בנותיהן. לאחר מכן, חוזרים בני שבט בנימין למרכז הזירה וליתר
השבטים. בעצת הזקנים, הם מתחבאים בחג ה’ בכרמי שילה, חוטפים להם בנות המחוללות שם,
ונישאים עמם. כזאב טורף, העומד מחוץ לזירה, נכנס פנימה, חוטף את טרפו וחוזר
למקומו, חוזרים בני בנימין בחזרה לתוך כלל האומה הישראלית. בחזרתם לתוך הזירה,
מודים בני בנימין כי אין זה מספיק להם להיות מחוץ לזירה ומחוץ לאומה הישראלית כנגד
שאר השבטים, אלא הם מעוניינים לשוב ולהינשא עם כולם. אופיו של בנימין הנמצא מחוץ
לזירה, עומד לו לרועץ בהיותו נלחם מול כל אחיו על מעשה פילגש בגבעה, אך מאפשר לו
גם את היכולת, להתערות ולשוב להיות חלק משבטי ישראל, בעמידתו בחוץ וחטיפת בנות
שילה. בני בנימין הם ‘חטפנין’, מפני שהם נתונים למתח הזה בין היותם בפנים או בחוץ,
במרכז הזירה, כגור אריה יהודה, או בשוליים, כזאב יטרף.

שבט
בנימין יוצא דופן בין השבטים לא רק במעשה פילגש בגבעה. בניגוד לשאר השבטים, הוא
נולד בארץ ולא בחוץ לארץ. בנוסף, הוא אינו שייך להתגוששות שבין יוסף לאחיו. הוא
אינו שותף במכירת יוסף ואין לו כל מעורבות בדרמה המשפחתית המתרחשת עקב כך. בנימין
נותר עם יעקב בארץ כנען וכביכול, אין לו כל מעורבות בסיפור, אך באמת, הוא נמצא
לגמרי במרכז ההתרחשות. יוסף מבקש שיורידו לו את בנימין אך הוא נתון למרותו של יעקב
ואין לו אף מילה בעניין. כאשר יוסף מבקש כי בנימין יהיה לו לעבד, ניגש יהודה
ונואם, ואילו בנימין – שותק. בנימין הוא במרכז ההתרחשות אך אינו נמצא בזירה, אלא
פועל מן הצד. הוא משפיע מאוד על הזירה דווקא בהיעדרותו ממנה. יהודה ובנימין הינם
טורפים, אך יהודה נמצא תמיד במרכז הבמה, כמלך, ואילו בנימין מגיח למרכז הבמה, אוכל
מסעודותיו של יהודה, אך נמצא מבחוץ[יט]. שבט בנימין הוא כמו זאב, השרוי מחוץ לזירה,
מגיח לקחת את טרפו וחוזר למאורתו. כמו הזאב, שייך שבט זה אל ההתרחשות המרכזית, אך
יחד עם זאת, אינו שייך לה. הוא מתפרנס ממה שמתרחש במרכז הזירה מצד אחד, אך מצד
שני, הוא אינו נמצא בה כלל, אלא רק בדרך חטף. וכפי שנרחיב לקמן, בית ה’, הנמצא
בתחומו של בנימין, גם הוא לא שייך ל’זירה’ של העולם הזה, ויחד עם זאת, משפיע על כל
המתרחש.

אין
דומה לנפילה הנוראית של שבט בנימין במעשה פילגש בגבעה ולא הייתה כמותה בישראל. כך
נראה שבט מישראל היוצא לגמרי מחוץ לזירה ולאומה הישראלית, ומאבד כל צלם מוסרי
ואנושי. זוהי הפעם הראשונה בה מופיע שבט בנימין על במת ההיסטוריה של עם ישראל, ובו
באה לידי ביטוי בחינת עבד, המשועבד לכוחות חומריים ונמוכים. לעומת זאת, כאשר שבט
בנימין נמצא בתוך הזירה, בית המקדש שוכן בין כתפיו, ובנחלתו שורה השכינה. אז מתגלה
מעלתו העליונה של בנימין, שהוא הראשון שמת בלא חטא[כ]. באופן זה, העבד, על אף הכוחות המשעבדים
אותו, פועל להכניעם ולזככם, על מנת להיות עבד נאמן לאדונו, עד אשר יזכה להגיע
לדרגה עליונה כשל בנימין, שאין בו חטא כלל.

בֵּן
– בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל

דרגתו
של בנימין כ’בן’ שייכת לחלקו השלם, שאין בו נפילה וחטא כמעשה פילגש בגבעה. הבן,
כמו בנימין הוא בפנים ובחוץ. מצד אחד הבן הוא ממשיכו של אביו, לוחם את מלחמותיו
ומולך תחתיו אך יחד עם זאת, יש לו מקום אחר מן האב, על פי דרכו שלו.

שבט
בנימין הנמצא בשולי הזירה, במעשה פילגש בגבעה, נכנס באחת למרכז הזירה עם מינויו של
שאול איש ימיני למלך ישראל, לוחם מלחמות ישראל. חלק ה’בן’ הוא החלק העיקרי של שבט
בנימין, כפי שאף בא לידי ביטוי בפירושו של רש”י. שני מנהיגי ישראל, שאול המלך
ומרדכי היהודי, שייכים לאותה שושלת משבט בנימין: “מרדכי בן יאיר בן שמעי בן
קיש איש ימיני”. שאול ומרדכי, וכן יהודה ודוד, הם הלוחמים העיקריים של עם
ישראל. אך כמו ההבדל שבין טרף האריה לטרף הזאב, כך הוא ההבדל בין מלחמות יהודה
ודוד למלחמות המנהיגים מבנימין. מלחמותיו של שאול בתחילת מלכות ישראל, הם כמו טרף
הזאב, הטורף טרפו וחוזר למאורתו. שאול אינו כובש כיבוש יחיד כמו דוד, אלא מכה את
האויב על מנת לשרוד, ואין לו שלטון מלא במקום בו הוא נמצא. כמו הזאב, הנעלם מן
הזירה כאשר מופיע אריה, כך נעלם שאול המלך כאשר מגיע אריה בדמותו של דוד המלך.
שאול מכה באלפים ואילו דוד- ברבבות. גם מרדכי נלחם כמו זאב. הוא אמנם נלחם ומנצח,
אך עדיין נמצא תחת שלטונו של אחשורוש, ואין לו ניצחון שלם ומוחלט. מרדכי ואסתר
מכים באנשי ממלכת אחשורוש ומבקשים ‘נגיסה’ נוספת בשושן הבירה. לאחר מכן הם מקבלים
את בית המן, אך הדברים חוזרים למסלולם, ו”עדיין אכתי עבדי אחשורוש אנן”[כא].

דמותו
של בנימין על במת ההיסטוריה מתאפיינת בהיותה שייכת לקצוות שבין הפנים לחוץ. בנימין
נולד כאשר אימו שוקעת ונמצאת על התפר שבין הפנים לחוץ, בין החיים למוות. כל עניינו
של בנימין, בהותרת חותם על מלכות ישראל בנקודות ההשקה, בראשיתה ובחתימתה. לעומת
זאת, במרכז ההיסטוריה של מלחמות ישראל, לוחם דוד המלך וזרעו משבט יהודה. המנהיגים
משבט בנימין- שאול ומרדכי, לוחמים בקצוות הזירה, בבוקר, ובעת הערב השמש. שאול המלך
בראשית תקופת המלכים, ומרדכי היהודי בסופה. בכך באה לידי ביטוי שייכותו של שבט
בנימין אל התחום שבין החוץ לפנים, אל שעות הדמדומים ובין השמשות, שבין היום ללילה.

מלכי
בנימין לוחמים דווקא עם עמלק, ולא בכדי. שאול המלך מתחיל במלאכת מחיית עמלק מיד
בהניח ה’ לו מאויביו, אך אינו מסיימה[כב]. מרדכי היהודי, הוא שמסיים מלאכה זו, שהרי
לאחריו, אין אנו נפגשים יותר עם עמלק. עמלק כמו בנימין, הינו עם השייך למתח שבין
הפנים לחוץ: מצד אחד, עמלק הוא “ראשית גויים”. אך יחד עם זאת,
“אחריתו עדי אובד”[כג]. הוא אינו עם ככל העמים, שהרי אין לו ארץ
ונחלה: “ואני אקניאם בלא עם בגוי נבל אכעיסם”[כד]. עמלק דומה מאוד לסדום ועמורה, שגם להם מעמד
שונה משאר האומות, הנמצאים על במת ההיסטוריה, אך גם מחוץ לה. המלחמה בעמלק מגיעה
בזמני הקצוות, כאשר מתחילה מלכות ישראל וכאשר היא מסתיימת. עמלק בעצמו נלחם בקצוות
של עם ישראל: “ויזנב בך כל הנחשלים אחריך”[כה], שהיה גונב הנפשות שהענן פלטם[כו], ופוגע בחוטאים שבישראל, דווקא אלו שאמנם
שייכים לעם ישראל אך נמצאים מבחוץ לו. ועוד, שהיה עמלק פוגע דווקא בעורלותיהם של
ישראל[כז], הנמצאים בקו התפר שבין הפנים לחוץ, כמו
המתח באופיו של שבט בנימין.

תפקידו
של בנימין כבן בבית ישראל, יוצא אל הפועל ביכולתו לגלות את גבורת הנשמה הישראלית
בשעות של בין השמשות. במצבי קצה, בראשית ובאחרית. חלק משלמות תפקודה של משפחה
מצריך טיפול נכון בנקודות השקה ו’מומחה’ בתחום. זהו מקומו של בנימין הבן.

בַּת-זוּג:
חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן 

דרגתו
של בנימין כבת זוג, באה לידי ביטוי בהיות נחלתו מקום השראת השכינה בארץ ו”שער
השמיים”. לא רק ירושלים היא בנחלת שבט בנימין, אלא, לעולם מקום השראת השכינה
הוא בחלקו של בנימין:

כי אתא רב דימי אמר רבי: בשלשה מקומות
שרתה שכינה על ישראל: בשילה, ונוב וגבעון, ובית עולמים. ובכולן לא שרתה אלא בחלק
בנימין, שנאמר ‘חֹפף עליו כל היום’ (דברים ל”ג, יב) – כל חפיפות לא יהו אלא בחלקו
של בנימין[כח].

גם
בדרגה זו אנו מוצאים את המתח שבין הפנים לחוץ, ובין מרכז הזירה לשוליה. ארץ נחלתו
של בנימין היא עצמה נושאת את מקום השמיים בתוכה. כביכול, מחזיקה נחלתו את מה שמחוץ
למקום. גם קורבנות התמיד המוקרבים בנחלתו מוקרבים בזמני הגבול שבין החוץ לפנים-
בשחר ובין הערביים, זמנים שהם לא יום ולא לילה. בנוסף, מקומה של ירושלים הוא בנחלת
שבט יהודה, אך מקום המקדש נמצא דווקא בנחלת שבט בנימין: “רצועה היתה יוצאת
מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין, ובה היה מזבח בנוי”[כט]. ידוע
אף כי “ירושלים אינה נחלקה לשבטים”[ל], מפני שכל כולה אלוקית, קדושה ומופלאה. אך
מפני שמקומו של שבט בנימין הוא, במידה רבה, מחוץ לשבטים, לכן ירושלים שייכת דווקא
לחלקו.

בנימין
הוא מקום הכלת ההפכים של המתח שבין הפנים לחוץ, בין השמיים לארץ. במקום המקדש
בנחלתו של בנימין “מקום ארון אינו מן המידה”[לא]. והארון, כמו בנימין, הוא בפנים ובחוץ, בעת
ובעונה אחת. גם הכהן הגדול נכנס לפני ולפנים בדרך בנימינית- מגיח למרכז הקודש אחת
בשנה, ומיד יוצא בסילודים.

הקורבנות
המוקרבים במקום המקדש בנחלת בנימין מוקרבים דווקא על ידי שבט לוי, שאף הוא במידה
מסוימת דומה לשבט בנימין, הנמצא מבחוץ, שאין לו כלל נחלה בארץ. גם במקום המקדש,
הלוי הוא כזר הנכנס לזירה וחוטף את הקורבנות. הלוי רק מתארח בנחלת בנימין ובנימין
הוא במרכז הזירה ובעל הבית. גם הקב”ה, כביכול, מתארח בנחלתו של בנימין ומשרה
שכינתו שם. אך יחד עם זאת, בנימין הוא בעל הבית במקום שאינו יכול להיכנס אליו
לעולם. הוא תמיד נמצא מחוץ למקום המקדש, מפני שבמקום זה גם בעל הבית הוא זר:
“והזר הקרב יומת”[לב].

המקום
אשר הלב והעיניים נשואות אליו כל הימים, ממשיך להיות תמיד המקום אשר העיניים
נשואות בו כלפי מעלה, מפני שבאמת אין לנו כל אחיזה ממשית במקום זה. זוהי בחינת בת
זוג ש”לית ליה מגרמיה כלום”. כל כולה מפנה את מקומה לעשות רצון בעלה,
ויחד עם זאת, מתאחדת עימו פנים בפנים.

רָצוֹא
וָשוֹב: יְדִיד ה’ יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו

הדבקות
האלוקית מתרחשת תמיד במתח שבין הפנים לחוץ, בבחינת רצוא ושוב. בין בני זוג קיים
מתח מתמיד שבין רצוא ושוב- בין תקופה של קרבה לתקופה של ריחוק. המפגש עם
הקב”ה מתרחש לעולם במתח שבין ריחוק לקרבה, ובין ארעיות להשגה. כל מגילת שיר
השירים מתארת מפגש בין הדוד לרעייתו, המתרחש במתח של רצוא ושוב: חיפוש, רדיפה,
השגה ובריחה- “פתחתי אני לדודי ודודי חמק עבר”[לג]. תנועת הנפש האינסופית הזו, של רצוא ושוב,
באה לידי ביטוי מופלא בסיפור הלב והמעין של ר’ נחמן מברסלב:

וְזֶה הָהָר עִם הָאֶבֶן וְהַמַּעְיָן
הַנַּ”ל עוֹמֵד בְּקָצֶה אֶחָד שֶׁל הָעוֹלָם. וְזֶה הַלֵּב שֶׁל הָעוֹלָם
עוֹמֵד בְּקָצֶה אַחֵר שֶׁל הָעוֹלָם וְזֶה הַלֵּב הַנַּ”ל עוֹמֵד כְּנֶגֶד
הַמַּעְיָן הַנַּ”ל וְכוֹסֵף וּמִשְׁתּוֹקֵק תָּמִיד מְאד מְאד לָבוֹא אֶל
אוֹתוֹ הַמַּעְיָן בְּהִשְׁתּוֹקְקוּת גָּדוֹל מְאד מְאד, וְצוֹעֵק מְאד לָבוֹא
אֶל אוֹתוֹ הַמַּעְיָן וְגַם זֶה הַמַּעְיָן מִשְׁתּוֹקֵק אֵלָיו… אַךְ מֵאַחַר
שֶׁהוּא מִתְגַּעְגֵּעַ אֵלָיו כָּל כָּךְ, מִפְּנֵי מָה אֵינוֹ הוֹלֵךְ אֶל
הַמַּעְיָן? אַךְ כְּשֶׁרוֹצֶה לֵילֵךְ וּלְהִתְקָרֵב אֶל הָהָר אֲזַי אֵינוֹ
רוֹאֶה הַשִּׁפּוּעַ, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִסְתַּכֵּל עַל הַמַּעְיָן. וְאִם לא
יִסְתַּכֵּל עַל הַמַּעְיָן אֲזַי תֵּצֵא נַפְשׁוֹ כִּי עִקַּר חִיּוּתוֹ הוּא מִן
הַמַּעְיָן, וּכְשֶׁעוֹמֵד כְּנֶגֶד הָהָר אֲזַי הוּא רוֹאֶה ראשׁ הַשִּׁפּוּעַ
שֶׁל הָהָר, שֶׁשָּׁם עוֹמֵד הַמַּעְיָן אֲבָל תֵּכֶף כְּשֶׁיֵּלֵךְ וְיִתְקָרֵב
אֶל הָהָר אֲזַי נֶעְלַם מֵעֵינָיו ראשׁ הַשִּׁפּוּעַ, [וְזֶה מוּבָן בְּחוּשׁ]
וַאֲזַי אֵינוֹ יָכוֹל לִרְאוֹת אֶת הַמַּעְיָן וַאֲזַי תֵּצֵא נַפְשׁוֹ, חַס
וְשָׁלוֹם[לד].

רצוא
ושוב היא תכונה בנימינית של הדבקות האלוקית השלמה, המכילה בקרבה את המתח שבין
הפנים לחוץ.  בכל תנועותיו של בנימין, אין
הוא יכול להיות לגמרי במרכז הזירה. תמיד הוא מגיח פנימה, חוטף, והולך למקומו.
תכונה זו באה לידי ביטוי בדרגות שונות באישיותו של בנימין כעבד, בן ובת זוג: כעבד,
יוצא בנימין מעם ישראל במלחמת פילגש בגבעה, ושב אליהם בשילה. כבן, הוא יוצא ונלחם
באומות ובעמלק, אך אינו זוכה למלוכה קבועה. כבת זוג, נחלתו של בנימין מהווה מקום
להשראת השכינה, שאינו מן המידה.

יהי
רצון שנזכה, שיהיו עינינו וליבנו במקום אליו אנו מצפים ומתגעגעים מרחוק,
והקב”ה ישכין שכינתו: “מרחוק ה’ נראה לי”[לה].

[א] בראשית מט, יג.

[ב] בראשית מט, טו.

[ג] דברים לג, יח.

[ד] בראשית מט, כז.

[ה] שופטים כא, כא.

[ו] שמואל א יד, מז.

[ז] ישעיה לג, כג.

[ח] אסתר ח, ז.

[ט] “בנימין בארעֵה תשרי
שכינתא ובאחסנתה יתבני מקדש, בצפרא ובפניא יהון מקרבין כהניא קרבנא, ובעידן רמשא
יהון מפלגין מותר חולקון משאר קדשיא” – בנימין בארצו תשרה השכינה ובתחומו
ייבנה המקדש, בבוקר ובערב יהיו כהנים מקריבים קרבנות, ולעת ערב יהיו מחלקים את
החלק גם משאר הקדשים.

[י] במקומות אחרים מפרשים חז”ל כי מדובר בקורבנות התמיד של שחר
ושל בין הערביים, בראשית רבה צט: “ר’ פנחס פתר קריא במזבח: מה הזאב הזה חוטף,
כך היה המזבח חוטף את הקרבנות. ‘בבקר יאכל עד’ – ‘את הכבש אחד תעשה בבקר’ (במדבר
כ”ח, ד); ‘ולערב יחלק שלל’ – ‘ואת הכבש השני תעשה בין הערבים’ (שם)”.

[יא] ספר העיקרים, מאמר שלישי
פרק לז.

[יב] ויקרא כה, נה.

[יג] שמות ד, כב.

[יד] יחזקאל טז, ח.

[טו] תהלים מ, ט.

[טז]
מפרשים חז”ל כי יעקב רומז בדבריו למכירת יוסף. “מטרף בני
עלית”, שלא הרגו את יוסף אלא מכרוהו.

[יז] ראה רש”י לשמות יט, ד.

[יח] לפי דברי המלבי”ם שם.
המלבי”ם מחלק חמש חלוקות מדוע בנימין לא דומה חלילה למעשה סדום, אך עצם
ההשוואה מדגישה עד כמה חמור מעשה זה, וכדברי הכתוב ש’לא נעשתה נבלה כזאת בישראל’.

[יט]
השייכות בין בנימין ליהודה באה לידי ביטוי בחלוקת הממלכות, בין ישראל
ליהודה, כאשר עשרה שבטים נכללו בממלכת ישראל ואילו ממלכת יהודה שותפה עם שבט
בנימין.

[כ] ארבעה מתו בעטיו של נחש, ובנימין הוא הראשון ביניהם. בבא בתרא יז.

[כא] מגילה יד.

[כב]
מותו של שאול היה מוות של חוטא, הנמצא “בחוץ”, שלא סיים את מלאכת
מחיית עמלק ורצה להכניס פנימה את אגג שהיה צריך להישאר בחוץ. (ראה בראשית רבה צט,
ג). שמואל, הבא מן החוץ הוא שהורגו. אך בכל זאת, ישנה מעלה גדולה לשאול על מלחמתו
זו, ולכן הוא שב ונכנס פנימה, כפי שאומרים חז”ל, שבעולם הבא הוא יהיה
“בפנים”, עם יתר הצדיקים.

[כג] במדבר כד, כ.

[כד] דברים לב, כא.

[כה] דברים כה, יח.

[כו] ספרי לדברים כה, ורש”י
שם.

[כז] זוהר בשלח סה, ב.

[כח] זבחים קיח:

[כט] זבחים קיח:

[ל] יומא יב.

[לא] מגילה י.

[לב] במדבר א, נא.

[לג] שיר השירים ה, ו.

[לד] בתוך סיפורו של הקבצן כבד
הפה, בתוך מעשה משבעה קבצנים של ר’ נחמן.

[לה] ירמיה לא, ב.