• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

כאחד שבטי ישראל - פרשת ויחי

האם שבט דן הוא רק עוד אחד מהשבטים,
או שמא הוא יחיד ומיוחד ביניהם?
נתבונן בברכתו של יעקב אבינו לשבט זה,
ונבאר- כיצד יש בכוחו של דן לדון לכף זכות, לאסוף כל פרט אבוד,
ולהיות מאסף ומאחד לכל המחנות, עד אחרית הימים.


נַחֲלַת מַטֵּה בְנֵי דָן

תורתנו עוסקת, רובה ככולה, בעם ישראל כולו כאחד. אולם ישנם פעמים מעטות בהן ישנו עיסוק בפרטים. כך אנו מוצאים בסיום ספר בראשית ובסיום התורה כולה התייחסויות לשבטים כדמויות העומדות בפני עצמן וכאיברים מיוחדים בתוך הדמות הלאומית הכללית. יעקב אבינו ומשה רבנו לפני מותם מברכים את האיברים באומה הישראלית, שבט שבט, כדמויות ייחודיות בעלות קווי אופי ייחודיים, צביון וגוון.

ברצוננו להתחקות אחר שבט אחד מבין שנים עשר השבטים, הוא שבט דן. דן הוא השבט "המארח" שלנו, הן במקום והן בזמן. אנו יושבים ב"גוש דן", שהוא אזור נחלתו של שבט דן. מלבד זאת, אנו נמצאים בחודש 'טבת', שהוא החודש המקושר לשבט דן[א].

זאת ועוד: הבנת מהותו של שבט דן והתחקות אחר דמותו היא אולי מן המצוות החשובות ביותר בדורנו. הרי התרבות של כל האומה הישראלית מושפעת במידה מרובה ביותר אחר מה שצומח בתוך נחלתו של שבט דן. כאן צומחת התרבות הישראלית העכשווית, ומבחינה תודעתית נתפסת תרבות זו כתמצית של התרבות בארץ. זו הסיבה שראינו לנכון להתיישב באזור זה ולהאיר בו, ולכן עלינו אף לעמוד על מהותו של שבט זה.

אמנם בדורותינו לא זכינו שהארץ תתחלק לשבטים ולא זכינו שהאומה תתחלק לשבטים. אף על פי כן, הנחלות ודאי פועלות את שלהן, גם אם לא בצד הגלוי הממשי. וודאי הוא, שבמקום נסתר מן העין ישנה משמעות לעובדה שדווקא נחלת שבט דן מתעוררת בתוקף גדול וזוכה לתקומה בדורות של שיבת ישראל לארצם. בנחלת שבט זה החל לצמוח מרכז היישוב החדש בארץ ישראל, ועד ימינו ממשיך אזור זה לשמש "המרכז" של מדינת ישראל. הכרזת מדינת ישראל עצמה התרחשה בתל אביב, בנחלת שבט דן. ומפני שבעינינו הכרזת העצמאות היא אירוע בעל משמעות עצומה, בוודאי ישנה משמעות למקום בו היא התרחשה. כשם שרבותינו דורשים על משמעותו של הר סיני והמקום המיוחד שלו, מפני שניתנה עליו תורה, וכשם שהם דורשים על אור כשדים וחרן, מפני שאברהם יוצא מהן, כך, ואולי יותר מכן, עלינו לדרוש על המקום בו נולדה האומה הישראלית מקברות הגלות.

 

דָּן יָדִין עַמּוֹ

על משמעותה של נחלת שבט דן נוכל לעמוד לאור דמותו של שבט דן כפי שהיא מתגלה בברכותיו של יעקב. שלושה פסוקים מייחד יעקב אבינו בברכתו לשבט דן: "דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר. לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה"[ב]. בברכה זו מצויים שלושה עניינים שיש להבין את הקשר ביניהם, ואת הדרך בה הם מבטאים את ייחודו של שבט דן.

ידועים הדברים המובאים בהרבה מדברי רבותינו, כמו גם בדברי רש"י, שכל דברי הברכה הזו מוסבים על שמשון הגיבור, אולם בדברינו כאן נמעט ללכת בדרך זו. חיזוק לדברינו אנו מוצאים בדבריו החריפים של הרשב"ם, נכדו של רש"י, הידוע כגדול הפשטנים מבין הראשונים: "המפרשו על שמשון לא ידע בעומק פשוטו של מקרא כלל"[ג]. דבריו של הרשב"ם כאן מפליאים, משום שכל התרגומים והמדרשים מפרשים בדרך הזו. אלא, שהרשב"ם טוען שפירוש זה הוא על דרך הדרש, ולא על דרך הפשט. נכון שבברכה מליצית ושירית יש מקום לדרש יותר מאשר לפשט, ובכל זאת ישנם עוד דרכים לפרשהּ, מלבד מעשיו של שמשון. הרשב"ם מסביר דבריו ואומר: "וכי יעקב בא להתנבאות על אדם אחד שנפל ביד פלשתים וינקרו את עיניו ומת עם פלשתים בעניין רע? חלילה חלילה". לדעת הרשב"ם ברכותיו של יעקב לשבט דן לא מכוונות לדמותו של שמשון הנופל בידי הפלישתים על ידי אישה גויה, אלא למהותו העמוקה של שבט זה.

אנו נלך בדרכו של הרשב"ם וננסה לעמוד על דמותו של שבט דן ומהותו. מתוך נקודת מבט זו ננסה לעמוד גם על המתרחש בימינו, שהרי ברכתו של יעקב שייכת עד אחרית הימים- "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים"[ד]. ייתכן לומר שברכה זו נוגעת יותר מהכל לאחרית הימים, ומפני שאלו הימים שלנו, מתחדש לנו ביאור שלא היה לפנינו, לא מפני שאנחנו גדולים מאבותינו, אלא מפני שכעת הברכה הזאת מופיעה בתוקף גדול.

 

כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל

בסדר המסעות במדבר, שבט דן הוא השבט המאסף של כל המחנות. כָּל הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה דָן... לָאַחֲרֹנָה יִסְעוּ לְדִגְלֵיהֶם",[ה] "דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי דָן מְאַסֵּף לְכָל הַמַּחֲנֹת לְצִבְאֹתָם"[ו]. עובדה זו באה לידי ביטוי גם בברכתו של יעקב. נאמר "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל" משמע, שהוא לא היה ראוי להיות שייך להנהגה ולעמוד בראש מפני שהוא דמות שולית השייכת לזנב, ואף על פי כן, גם לו יש מקום בהנהגה כאחד שבטי ישראל. גם משל הנחש מדמה את שבט דן לחיה שנמצאת בעקב ובאה מלמטה ומן התחתיות, ובכל זאת הוא מתגלה כבעל כוח גדול, המסוגל להפיל ולנצח את רוכב הסוס הגדול. התפילה "לישועתך קיוויתי ה'" אף היא מלמדת על עמדה של חולשה בדמותו של שבט דן, המצריך תפילה, מה שלא מצינו באף אחד מן השבטים. ובכל זאת, דווקא מפני שצריך תפילות, שם שמים והפנייה לה' יתברך המופיעים בברכתו של דן מהווים חיזוק לשבט זה, שגם כמותו לא מצאנו בשאר הברכות. אם כן, מכל חלקי הברכה לשבט דן עולה ציור דמות הנמצאת בקצה, בזנב ובסוף, ובכל זאת, ואולי דווקא בגלל זאת, יש לה מקום משמעותי וכוח רב.

בדברי רבותינו ישנם כמה פירושים לפסוק "דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל". באופן פשוט, מתואר כאן שבט אחרון ושולי, ובכל זאת למרות חולשתו, גם לו יש חלק כמו אחד משבטי ישראל וגם לו יש מקום בהנהגה. יתירה מזאת דורשים חז"ל: "כאחד- כמיוחד של שבטים"[ז]. לדידם, שבט דן אינו רק כמו עוד אחד מן השבטים, אלא כמו שבט יהודה, המיוחד. עוד יותר מכך, בגמרא בסוטה דורש רבי יוחנן דרשה מופלאה ביותר, ואומר- "דן ידין עמו כאחד"- כאביהם שבשמים[ח]. כלומר, שבט דן שופט את ישראל בטהרה וקדושה כמו 'אחד', הוא הקדוש ברוך הוא בעצמו.

אם כן, בפירוש לברכה זו אנו מוצאים כמה דרגות התייחסות לשבט דן. ראשית לכל, דן הוא עוד אחד מהשבטים. בנוסף, דן שונה ומיוחד משאר השבטים, ודומה ליהודה, הראשון שבהם. יותר מכך, שבט זה נמצא למעלה מכל השבטים, כמו הקדוש ברוך הוא בעצמו.

ממוצא דברי רבותינו בכללם, נוסף פירוש בפשוטו של מקרא: דן האחרון, ידין עמו "כאחד שבטי ישראל", כמו הראשון. כלומר, בדומה לפירוש השני, דן אינו רק מיוחד מבין השבטים, אלא הראשון שבהם. כיצד נעשה האחרון ראשון? אומה צריכה שהראש יהיה בעל השפעה לטובה על כל המערכות, אולם באותה מידה היא צריכה שגם הסיפא והאחרית, יהיו גם הם בעלי כוח כזה, בבחינת "טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ"[ט]. זהו מקומו של דן, שמהווה הנהגה ראשית מאחור, כמו אותם מפקדים ההולכים בפלוגה צבאית בסוף המחנה. וככל שהדרך קשה והחיילים עייפים, כך בעלי הדרגות הגבוהות יותר מתייצבים במאסף, לתמוך בכל הנחשלים.

חז"ל מלמדים שדן היה "מאסף לכל המחנות", שהיה אוסף את כל האבידות שאבדו בדרך[י]. כלומר, דן הוא מנהיג כזה שתומך מאחור, והתפקיד שלו לדאוג להרים את כל מה שנופל מאחור ולאחד אותו עם הכלל. דן הנחש, שנמצא בעקביים ונראה חלש מאוד, בכל זאת מצליח יותר מהרוכב. דווקא כאחרון ומאסף, יש לו תפקיד כמו הראשון. אמנם אין זה קל, וצריך את ישועת ה', ובכל זאת, זהו כוחו של דן.

 

נָעוּץ סוֹפָן בִּתְחִילָתָן וּתְחִילָתָן בְּסוֹפָן

לפי הדברים הללו יש מקום לבאר, "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל"- שכמו ששבט יהודה מוביל את האומה הישראלית למשול בכיפה בנקודת הראשית שלו, כך שבט דן מוביל את ישראל לנקודת האחרית שלו. דוד ושלמה, מלכי יהודה, בונים את הבית הראשון, והם מהווים דגם לבית שלישי ולגאולה השלמה בידי משיח בן דוד. יחד עם זאת, מי שמוליד בפועל את משיח בן דוד הוא דווקא שבט דן[יא].

חז"ל אומרים שמשיח בן דוד- אביו מיהודה ואמו מדן[יב]. בבניית המשכן מצאנו לכך דוגמה, ששני האומנים המוזכרים בהקשר לבנייתו, הם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה ואהליאב בן אחיסמך למטה דן[יג]. אם כן ישנם שני מנהיגים לבניית הקדושה בישראל, ובדמותו של המשיח הם מצטרפים יחד לדמות אחת. גם בברכות יעקב ומשה ישנו קשר בין יהודה לדן, בכך ששניהם משולים לאריות. יהודה בברכת יעקב: "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ"[יד], ודן בברכת משה: "דָּן גּוּר אַרְיֵה יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן".[טו]

יהודה ודן הם שני הקצוות בהנהגת האומה: יהודה- ראשון, ודן- אחרון. במהלך ההיסטוריה לא מצינו הנהגה משבט דן מלבד שמשון שמופיע כאחד מן השופטים הרבים בתוך ספר שופטים, "כאחד שבטי ישראל". אך אם לפי דרכינו יש לדן מעלה כיהודה, ועליו לקבל הנהגה משמעותית, הרי יש לומר שהדברים מתבארים דווקא על הדור שלנו ועל ימינו אנו.

חלוקת הנחלות בארץ ישראל מייחדת גם היא לשבט דן מקום מרכזי, לא רק כאחד שבטי ישאל אלא כראשון ומנהיג להם. בנחלת הארץ אנו מוצאים את השבטים הגדולים והעיקריים הנוחלים במרכז הארץ- יהודה, אפרים ובנימין. אלו שני שבטי ההנהגה של ישראל- עץ יהודה ועץ אפרים. יהודה בנה של לאה הוא ראש וראשון לשבטים. אפרים, בנם של יוסף ושל רחל, מקבל את הבכורה מבניו של יוסף. בנימין אף הוא בעל חשיבות מבין השבטים, ידיד ה', כפי שביארנו בעבר, משום שהוא היחיד שנולד בארץ ישראל, לכן נחלתו נמצאת במקום המקדש בירושלים, בין נחלת יהודה לאפרים, מפני שמתגלה בו מידה שמימית. שאר השבטים ובני השפחות מקבלים נחלה באזורים צדדיים ומרוחקים מן המרכז: נחלתו של שמעון היא בדרום; נחלת ראובן, גד וחצי המנשה נמצאת בעבר הירדן המזרחי; נחלתם של יששכר וזבולון, גד ואשר, וכן נחלת שבט נפתלי נמצאות בצפון המרוחק. רק שבט דן מקבל נחלה במקום מרכזי, בין נחלת יהודה לנחלת אפרים.

בנחלתו של שבט דן מצאנו עוד עניין מיוחד. כמו שבט מנשה שנחלתו מחולקת לשניים, כך גם שבט דן הוא בעל שתי נחלות שונות. נחלתו באזור "המרכז", ונחלתו הצפונית, באזור נחל 'דן' ומקורות הירדן[טז], כפי שמפרש רש"י: "יזנק מן הבשן"- מה זינוק זה יוצא ממקום אחד ונחלק לשני מקומות, כך שבטו של דן נטלו חלק בשני מקומות. תחלה נטלו בצפונית מערבית עקרון וסביבותיה, ולא ספקו להם ובאו ונלחמו עם לשם שהיא פמייאס והיא בצפונית מזרחית..."[יז].

לכאורה המקום הטבעי של שבט דן הוא אזור הבניאס, בקצה הארץ, כאחרון ומאסף, בסמוך לאחיו מן השפחות. אולם שבט דן לא נמצא שם, במקומו הטבעי לכאורה, אלא יושב במרכז הארץ, על ספר נחלת שבט יהודה, בין צרעה ובין אשתאול. משמע- יש לשבט דן תפקיד משמעותי במרכז הארץ, ומתגלה בו בחינה של 'נעוץ סופו בתחילתו ותחילתו בסופו'[יח]. דווקא מי שהיה צריך להיות בקצה כמאסף, ננעץ בהתחלה ובראשית, "כאחד שבטי ישראל", כחלק משבטי ההנהגה של האומה יהודה ואפרים.

מה מקומו של שבט דן בין יהודה לאפרים? ייתכן ודמותו מהווה דמות ממצעת ומקשרת בהנהגה הישראלית בין משיח בן יוסף מאפרים למשיח בן דוד מיהודה. דווקא הקצה האחרון הוא שמאפשר את החיבור הבלתי אפשרי לכאורה, בין שני הקווים המקבילים הללו שלא נפגשים קודם. רק כאשר מגיע הסיום, דן בכוחו כמאסף השבטים, אוסף את כל האובדים להיות אחד. זהו תפקיד של דן במהלך ההיסטוריה, כמו מקומו במפת ההתנחלות של ארץ ישראל.


יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ

הפסוק השני בברכת יעקב לדן, ממשיל את דן לנחש: "יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח". הנחש הוא החיה אשר נקשרת לכל הנפילה שהתרחשה בימי ראשית העולם, בחטאו של אדם הראשון בגן עדן. הנחש הקדמוני, הארור מכל, הוא שמתחיל את תהליך הנפילה של העולם ומכניס את יסוד המוות לעולם. הנחש הוא חיה קטנה וחמקמקה, אך כוחה רב. "שפיפון" מתפרש בדברי רבותינו בהקשר לחטא הקדמון, שם נאמר בעונשו של הנחש: "הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב"[יט], ממש כמו דן: "שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס". השפיפון הוא סוג של נחש קטן ביותר, ודק כמו שערה[כ], עד שכמעט ואי אפשר לראותו, ובכל זאת- כשהוא נושך, גם הסוס האדיר ורוכבו הגיבור מתמוטטים. זהו כוחו של נחש הקדמוני- להטיל את ארסו על נקודה אחת במציאות ולהרוס עולם שלם מתוקף רשעתו.

על הפסוק "לישועתך קיוויתי ה'", מביא האבן עזרא בפירושו קושיה בשם רבי יצחק מהגאונים. לדבריו, לא ברור מדוע כאשר פונה יעקב לדן ומברכו, הוא פונה לפתע גם אל הקב"ה. מסביר רבי יצחק, שכאשר יעקב אבינו בירך את דן ואמר שהוא נחש, הוא ראה בו כוח כזה גדול עד שפחד שיכיש אותו[כא]. כביכול לדן הנמצא בקצה יש כל כך הרבה כוח עד כי הוא יכול להפוך את הכול, את הסוס ואת רוכבו[כב].

הנחש הקדמוני הוא הנחש הממית. אולם נחש לא רק ממית אלא גם מחייה[כג]. הנחש, יכול להטיל ארס ולהפיל את כל העולם. יחד עם זאת, הפלא הגדול הוא, שהוא יכול עם אותו ארס להחיות את כל העולם. הנחש המחייה הוא הנחש של שבט דן. כמו הנחש, דן נמצא בשולי הדרך, אך בסופו של דבר הופך להיות "כאחד שבטי ישראל", כראשון שבהם. דורשים המפרשים שדן, כמו יהודה, נוקם את נקמתם של ישראל מהגויים וזו ישועתן של ישראל. וכן, שאמו של המשיח היא מדן. כידוע רבותינו דרשו ש'נחש' בגימטריה- 'משיח'. כלומר, ברישא הוא נחש, אולם בסיפא, כמאסף לכל המחנות- הוא הופך להיות משיח.

דרכו של הנחש לרפא היא בדרך של ריפוי מר במר. כל חכמת הרפואה נסמכת על ההבדל הדק של השימוש ברעל נגד החיים או נגד המחלה. המומחיות של הרפואה לתת רעל שבכוחו להילחם במחלה ולרפא אינה פשוטה כלל וכלל ומצריכה עזרת שמים. זהו מקומה של התפילה בברכתו של דן- "לישועתך קיוויתי ה'". ללא ישועת ה', אין יכולת לנחש להחיות ולרפא: "וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים - היו מתרפאין"[כד].

 

מְאַסֵּף לְכָל הַמַּחֲנֹת

מהו תוכן כוחו של שבט דן? כמאסף, תפקידו של שבט דן הוא לאסוף את כל האבידות שנשכחו ונפלו במהלך הדרך. הן אבידות שבדעת, של חפץ שנעלם בדרך ולא ידוע מקומו, והן אבידות ברוחניות, שאדם מאבד את דרכו. שבט דן הוא שמשיב הכל בתשובה ומחזיר את כל האבידות למקומן. שלא כמו יהודה שהולך ראשון ומתקדם הלאה, לדן יש את היכולת להוביל מאחור את הנופלים, החלשים והאבודים, ולהשיב אותם אל תוך כלל ישראל. יהודה הוא המלך על כל ישראל ומנהיג הממלכה כולה. הוא מתקדם הלאה, גם אם בדרך נופלות אבידות. דן לעומתו אינו המנהיג של כולם, אלא הוא מנהיג של הפרטים ואוסף את האבידות שנפלטו מהכלליות.

דן הוא אחד שאכפת לו מכל אחד ואחד[כה]. הוא לא רוצה לאבד אף אחד, לכן הוא נותן את כל תשומת הלב לפרטים הקטנים, הנפולים והאבודים. שבט דן השפיפון, בקי בגודל שערה, ויש לו חושים[כו] דקים מן הדקים למצוא מציאות עד פרטי פרטים. הוא מוצא כל מחט ומחט. כמו הנחש המטיל ארסו בנקודה אחת קטנה וכך גורם לקריסת מערכות מוחלטת, כך דן- מתוך הנקודה הקטנה האובדת ושאינה מוגנת, בכוחו להכריע את הגוף כולו לטובה. גם אצל שמשון מתגלה שדווקא הפרט הוא בעל המשמעות הגדולה ביותר להכריע את כל המערכה, והוא לבדו, ללא צבא וללא שותפים, מנצח את הפלישתים[כז].

לאור החלוקה שבין תיקון הכלליות אצל יהודה ותיקון הפרטיות אצל דן, מתבאר גם עניין המשיח שאביו מיהודה ואמו מדן. כמו בבניית הוולד, האב אחראי על הכלליות, ואילו האם אחראית על הפרטיות: האב נותן תמצית של חיים, ואילו האם רוקמת את פרטי האיברים עד הפרט הכי קטן. יהודה לוקח על עצמו את כלליות האומה, אבל ישנם פכים קטנים שנופלים מהכלל, העומדים בבדידותם ודורשים את תיקונם, עליהם מופקד שבט דן. כל עוד הפּך האחרון לא ישוב, והנקודה הקטנה ביותר לא תיגאל – אין זו גאולה שלמה. כל עניינו של המשיח הוא תיקון שלם- הן בכלל והן בפרט. הטוב צריך להתגלות עד הפרט הקטן ביותר, וכל עוד פרט אחד לא תוקן, הוא מחכה לתיקונו, שמא יגרום לכל המערכות לקרוס. על זו הדרך אמר רבי מנשה מאיליה, תלמידו של הגאון, שאם תבוא גאולה שלמה ולכל העולם יהיה טוב, ורק תולעת אחת, אבן תלחץ בקצה זנבה והיא תחוש כאב, כל העולם יזעק שזאת אינה הגאולה השלמה לה ייחלנו.

העובדה שלשבט דן ישנם חושים לכל פרט נפול, היא עצמה יכולה להיות לו לרועץ, מפני שבכך הוא מאבד את הקשר שלו לכלל, נעשה קשור לפרטיות וממילא לנפילות ולהרס. אולם התפקיד עליו מופקד שבט דן הוא התיקון עד הפרט האחרון. לכן הוא פועל במאסף "לבלתי ידח ממנו נידח"[כח], "ולא ייפול צרור ארץ"[כט].

 

וְלִמְצא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה

הדור שלנו הוקם בגוש דן. גוש דן זה המקום בו נופלות האבדות מכל ההתגוששות העצומה בין יהודה ואפרים, ומכל הרוממות הנפלאה של בנימין. אי אפשר שלא יהיו אבדות, אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ואין מנהיג שבכוחו להוביל את כולם. לכן המרכז צריך להכניס לתוכו משהו שבאמת שייך לסוף, לקצה הכי רחוק, לפרט הזניח ביותר. לולא שותפותו של דן במרכז, היו כוחותיו הגדולים נותרים מלאי צלקות וממילא רחוקים מתיקון שלם.

אנו נמצאים בדור שכולו אוסף של פרטים נפולים. וכשאנו עוסקים בפרטים, הסכנה היא עצומה, כי פרט אחד אבוד יכול לגרום לקריסת המערכות כולן. התרבות הגוש-דנית נתנה את דעתה שאין דבר יותר חשוב בעולם אלא הפרט האבוד, וגלעד שליט הוא דוגמא לכך. לכן אנו רואים כיצד התגייסו כולם לעשות הכל על מנת להשיבו, ללא כל שיקולים ארוכי טווח השייכים לטובת האומה כולה.

בקדושה אנו מוצאים את תפיסת הפרטיות של שבט דן בתורת ברסלב, המבקשת לתת את כל הכוחות ותשומת הלב לפרט שנפל ונאבד, ולהרים אותו משם אל ה' יתברך. זו אף הסיבה העמוקה לכך שתורת ברסלב מוצאת לה מקום מרכזי בתרבות גוש דן. כשם שנקודה רעה יכולה לגרום לקריסת כל המערכות, זה הנחש הקדמוני, כך נקודה אחת טובה יכולה להרים את כל המערכת ויוצאת מכף חובה לכף זכות: "שֶׁצָּרִיך לָדוּן אֶת עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת וְלִמְצא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה עֲדַיִן כְּדֵי לְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ שֶׁלּא יִפּל לְגַמְרֵי, חַס וְשָׁלוֹם, רַק אַדְּרַבָּא יְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ, וִישַׂמַּח אֶת נַפְשׁוֹ בִּמְעַט הַטּוֹב שֶׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ..."[ל].

אנו מוצאים בדורנו באומה הישראלית שני קטבים- מלפנים ומאחור. האחד מושך קדימה, כיהודה, מתוך התבוננות על כלליות האומה, גם אם בדרך ישנם נופלים רבים ואבידות רבות. השני, כשבט דן, עוסק בנקודות הקטנות, "לבלתי ידח ממנו נידח", מתוך הידיעה שמהנקודה הכי קטנה, בסוף הכל יתרפא.

תורת ברסלב מהווה בימינו נחש של רפואה לתרבות הגוש-דנית. היא הנחש המחייה של הדור. כמו שבט דן היא עוסקת בפרטים האבודים ודנה לכף זכות. אם לא יהיה מי שמאסף את המחנה ורופא לשבורי לב נידחים, לא נוכל להגיע אל היעד. אכן לא די בגבורתו של יהודה המוביל קדימה. הגאולה השלמה לא תוכל לצאת אל הפועל עד שלא ידח ממנו נידח. לכן פועל דן בקצוות האבודים של יהודה, ומהווה לו השלמה. דן אינו יכול לפעול בכלל האומה, הרי הוא עצמו שייך לנקודה קטנה ופרטית, אלא הוא צריך שיתוף פעולה עם יהודה שיוביל קדימה, וישאיר לו את השוליים האחוריים[לא].

דן, "המאסף לכל המחנות", שייך להנהגה של סוף ההיסטוריה הישראלית בעולם הזה ולעקבתא דמשיחא. יהודה הולך קדימה ולאחריו אפרים, אולם במהלך ההיסטוריה נוצא ביניהם פער והם מתנתקים זה מזה. נעשה קרע בתוך הכלליות של מלכות ישראל. דן הוא זה שמחבר בין יהודה לבין אפרים. הוא עומד ביניהם, אוסף את כל הנופלים והנידחים, הן של יהודה והן של אפרים, וקושר את העצים זה לזה. דן הוא זה שעומד באחרית הימים להשיב את משיח בן יוסף שעתיד למות, לרפא אותו ולהחיותו, באמצעות נקודה טובה, נקודה קטנה ומרוכזת של סם חריף של רפואה. בדרך זו תוכל השכינה לשרות בעץ השלם של האומה הישראלית.

 

לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'

לדן יש הכישרון להתרכז בדייקנות בכל פרט ופרט שאבד, לתת לו מקום ולהשיבו. אך יש להבין- מהיכן מי שהוא בעצמו בשוליים, אחרון השבטים, מוצא כוח להשיב כל פרט מרוחק? תשובה לכך אנו מוצאים בברכתו של יעקב לדן, בפנייתו לה'- "לישועתך קיוויתי ה'". הרס"ג מפרש שמי שמתפלל תפילה זו הוא דווקא שבט דן בעצמו. מהותו של שבט זה היא פניה אליו יתברך: "לישועתך קיוויתי ה'". ניתן לומר שבתפילה קצרה זו אנו מוצאים את 'שורש תורת ברסלב' - הפנייה אל ה' אפילו מהמקום הפרטי הנידח ביותר. עיקר השבת האבדות והשבת הנפש האבודה נמצאת בתפילה זו, המבטאת את מסירת הכל לה' יתברך, בבחינת "השלך על ה' יהבך"[לב].

כאמור, בתרבות של גוש דן, מתגלה כוח הפרטיות של דן בצורתו הנפולה והחולה. התרבות הפוסט מודרנית מעלה על נס את התביעה המוחלטת שהפרט לא ישתעבד לכלל. לפי הפוסט מודרניזם אין מערכת ואין כלל, אלא רק נרטיב של פרטים- פרטים- פרטים. מתוך התפיסה הזו נגזרים עיוותים מוסריים נוראיים שיש בהם איבוד ההבחנה שבין אמת לשקר, ולשם כך צריך הרבה ישועה- "לישועתך קיוויתי ה'".

אכן הפרט מצד עצמו באמת לא יכול לעמוד לבדו ולהיות שותף בכל הדרך הכללית. רק כשהוא פונה אל ה' יתברך, הוא מוצא שבמקום יותר עמוק מהעצמיות שלו, קיים בתוכו כוח של נקודה אחת שהופכת את הכול לטובה. ולא עוד, אלא כשהוא, כאדם אחד בודד, דן את עצמו לכף זכות - גדולה תשובתו, עד שכל העולם כולו נהפך לכף זכות! זה הכוח של דן, שכל אבידה שהוא משיב, כל העולם כולו נמצא על ידה.

גם מנקודת מבט אלוקית, למעלה מגודל וקוטן ולמעלה מכל המערכות של העולם הזה, מתגלה שבעצם בכל קוטן נמצא כל הגודל. זהו הגילוי המתרחש בדורו של משיח: הכוח של הפרט הוא הכוח שיכול להכריע את הכל.

יהי רצון שנזכה להיות ראויים לתפקיד של יושבי גוש דן- למצוא את כל הנקודות הטובות, להשיב אותן, ולהיות שותפים בהולדת משיח בן דוד שאביו מיהודה ואמו מדן.

 


[א] שערי אורה, סוף שער חמישי.

[ב] בראשית מט, טז-יח.

[ג] רשב"ם בראשית מט, טז.

[ד] בראשית מט, א.

[ה] במדבר ב, לא.

[ו] במדבר י, כה.

[ז] בראשית רבה צח, יג.

[ח] סוטה י. (הדרשה נאמרת על שמשון), וכן בראשית רבה צח, יג: "אילולי שנדבק למיוחד שבשבטים, אפילו שופט אחד, שהעמיד לא היה מעמיד. ואיזה זה? זה שמשון בן מנוח, כיחידו של עולם".

[ט] קהלת ז, ח.

[י] ירושלמי מסכת עירובין פרק ה ה"א: "לפי שהיה שבטו של דן מרובה באוכלוסין היה נוסע באחרונה וכל מי שהיה מאבד דבר היה מחזירו לו. הדא הוא דכתיב 'מאסף לכל המחנות לצבאותם'".

[יא] לפי זה יש לפרש "ויפול רוכבו אחור", אולי הכוונה ליהודה עצמו, שהוא הרוכב הראשון ונופל אחור- לשבט דן שנמצא מאחור, ולוקח עמו את יהודה.

[יב] בראשית רבה צז, ט: "גור אריה יהודה". זה משיח בן דוד, שיצא משני שבטים – אביו מיהודה ואמו מדן, ושניהם נקראו "אריה", שנא' "גור אריה יהודה", ו"דן גור אריה". אצל שמשון זה הפוך- אביו משבט דן ואילו אמו, לפי חז"ל, היא משבט יהודה, (במדבר רבה י' ה: "אמו של שמשון צללפוני". ובדברי הימים א ד, ג: "בני יהודה... ושם אחותם הצללפוני"). ייתכן שבשל ההיפוך הזה מתגלה דמותו של שמשון בנפילה.

[יג] כך גם בבניית המקדש: בנוסף לשלמה שבונה את המקדש נוסף אליו חירם, שאביו משבט דן. (דברי הימים ב ב, יג).

[יד] בראשית כט, ט.

[טו] דברים לג, כב.

[טז] שופטים יח.

[יז] רש"י דברים לג, כב.

[יח] לפי ספר יצירה א, ו.

[יט] בראשית ג, טו.

[כ] ירושלמי תרומות פ"ח, מ"ג.

[כא] אבן עזרא בראשית מט, טז: "ורב יצחק אמר כאשר ראה הנביא בן בנו כדמות נחש בדרך נבואה מיד פחד יעקב ואמר הושיעני ה'".

[כב] נראה לומר לפי דרכו "הנושך עקבי סוס"- עקבי אותיות יעקב, שהרוכב על כל האומה הישראלית זה יעקב אבינו.

[כג] לא לחינם נעשה הנחש סמל לרפואה, משום שהארס משמש לריפוי כמו חיסון המורכב מנגיף מוחלש.

[כד] ראש השנה ג, ו.

[כה] גם חוש הכעס, החוש של שבט דן וחודש טבת, קשור להשבת האבידות. ידוע שנקודת החיוב שבמידת הכעס היא האכפתיות הלוהטת עד הקצה.

[כו] שם בנו של דן.

[כז] רמב"ן לבראשית מט, יז: "דמה שמשון לנחש, בעבור שלא היה שמשון בא על אויביו במלחמה כאשר השופטים או המלכים, רק הוא לבדו יוצא עליהם, כמו צפעוני היוצא ממאורתו על הולכי דרך, או המין הקטן שבנחשים שאינו ניכר כלל להולכי ארח". מעניין לציין שכל כוחו של דן תלוי בשערה- בשערותיו. כמו כן גם הפלישתים אינם עם, אלא אוסף של פרטים המזנבים בישראל, ("וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם", דברים לב, כא).

[כח] שמואל ב, יד, יד.

[כט] עמוס ט, ט.

[ל] ליקוטי מוהר"ן קמא, רפב.

[לא] ההבדל בין יהודה לדן, כפי שאנו מסבירים כאן בא לידי ביטוי ביחס ליום העצמאות ויום הזכרון לחללי צה"ל. בתרבות הגוש-דנית יום העצמאות רוקן במידה מסוימת ממשמעות, אך לעומת זאת יום הזיכרון קבל משמעות יתרה מפני שהוא היום של הפרטים האבודים.

[לב] תהלים נה, כג.

עבור לתוכן העמוד