אבל כבד זה למצרים – פרשת ויחי

אֵבֶל כָּבֵד

פרשת ויחי העוסקת בברכותיו של יעקב,
מיתתו וקבורתו, היא פרשה יוצאת דופן בתורה. על אף שגם פרשת ‘וזאת הברכה’ עוסקת
במיתתו וקבורתו של מנהיג, וישנם קווי דמיון רבים בינה לבין פרשתנו, אף על פי כן, ההבדל
גדול ביניהן.

חלק נכבד בפרשתנו מוקדש לעיסוק בסיפור
קבורתו של יעקב. התורה מתארת באריכות ולפרטי פרטים את קבורתו של יעקב ואת האבל
הגדול שלאחר מותו: חנטתו; ימי האבל במצרים- ארבעים יום ושבעים יום; מסע הקבורה
ממצרים לארץ ישראל ותהלוכת האבל; רכב, פרשים, מחנה כבד מאוד; המשתתפים הרבים; המספד
הגדול בגורן האטד ושבעת ימי האבל. חז”ל מפליגים בדרשותיהם אודות מספרם הרב של
ההולכים אחר מיטתו של יעקב ומלוויו, כפי שהכתוב מעיד בפירוש שהיה זה אבל כבד
למצרים.

לעומת פרשתנו, בפרשת “וזאת
הברכה” סיפור מותו וקבורתו של משה רבנו מופיע בקצרה, ותיאורו אורך כשניים-שלושה
פסוקים בלבד. ואף על פי שבקבורתו של משה ישנו חידוש עצום משום שהקב”ה בעצמו
הוא שקוברו, ויש בכך עניין מופלא מקבורתם של שאר בני האדם, ואף על פי שמשה רבנו
הוא מנהיגם של כל ישראל ונותן התורה, לא האריכה התורה בסיפור מותו וקבורתו של משה כפי
שהאריכה אצל יעקב אבינו.

וכמו ביחס למשה, כך אצל כל גדולי
האומה, התורה אינה מקדשת את האבל, אלא מציינת את דבר המוות והקבורה בקצרה. הדוגמה
החדה ביותר נמצאת בסיפור מותה וקבורתה של שרה אמנו. התורה מייחדת פרשייה שלמה לסיפור
קבורתה של שרה, אך עיקר עיסוקה הוא בסיפור קניין השדה והמערה. רק פסוק אחד מזכיר
את הצער על מותה של שרה. אפשר לומר שסיפור הקניין הוא הסיפור המרכזי שבו עוסקת
התורה, ואילו סיפור קבורתה של שרה הוא עניין נלווה שמקבל שם ביטוי קצר- “ויבוא
אברהם לספוד לשרה ולבכותה”.

גם דבר מותם וקבורתם של אברהם ויצחק אבותינו
מופיע בקצרה וללא תיאורי אבל מיוחדים, כמו גם עובדת מותו של יוסף, המופיעה בסיום
פרשתנו. אצל אברהם נאמר: “וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה
זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק
וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה”[א], אצל יצחק נאמר: “וַיִּגְוַע
יִצְחָק וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים וַיִּקְבְּרוּ
אֹתוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו”[ב]. ואצל יוסף נאמר: “וַיָּמָת
יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן
בְּמִצְרָיִם”[ג].

רק אצל יעקב אבינו אנו מוצאים תיאור ארוך
ויוצא דופן שאין כמותו אצל אף אחד אחר מאבות האומה. לעומת פרידות אחרות שהיו בישראל
מדורי דורות, אבותינו ואמותינו, משה רבנו, אהרון הכהן ושאר מנהיגים, הפרידה מיעקב
אבינו המתוארת באריכות רבה, הינה ביטוי לאבל הכבד כתוצאה ממותו. יש מקום להתבונן בעניין
זה: מהי הסיבה שהתורה מאריכה בדבר האבל על מותו של יעקב לעומת שאר אבותינו? בדברי
רבותינו לא מצאנו התייחסות לשאלה זו, ובכל זאת ננסה לתת כמה הסברים שונים לעניין
זה.

וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל

התירוץ הראשון בדבר שאלת האבל הכבד על
יעקב אבינו, מתייחס לאבלים על מותו. התורה אומרת בפירוש, שמי שהביא לכל ההספד
הגדול הזה הוא יוסף בנו, המשנה למלך מצרים. יוסף הוא זה שעולה לקבור את יעקב אביו
בארץ, והוא זה שמעלה עמו את כל ההמונים למסע האבלות: “וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כָּל
עַבְדֵי פַרְעֹה זִקְנֵי בֵיתוֹ וְכֹל זִקְנֵי אֶרֶץ מִצְרָיִם.
וְכֹל בֵּית יוֹסֵף וְאֶחָיו וּבֵית אָבִיו”[ד].

בעצם אנו מוצאים שלקראת סוף ימיו, עוד
בחייו, יעקב מעביר את שרביט ההנהגה והמלוכה לבנו יוסף. אמנם יוסף הוא רק משנה
למלך, ויעקב הוא מנהיג המשפחה, ובכל זאת, דמותו של יעקב מיטשטשת וכמעט שלא באה
לידי ביטוי לעומת משנה שכזה, בעל יכולות עצומות שה’ מצליח כל מה שהוא עושה.

לפני מותו יעקב מבקש מבנו “אל נא
תקברני במצרים”, ומטיל עליו להעלות את עצמותיו לארץ ישראל. ומפני שיוסף הוא
איש מצליח ועושה הכול באופן מושלם, גם כאן הוא פועל במלוא העוצמה ומעלה עמו
בשליחותו את כל זקני פרעה, רכב ופרשים וכל בית אביו. כפי שנאמר בפרשתנו, משפחת
יעקב כבר החלה בתהליך הגידול המהיר המתואר גם בתחילת פרשת שמות, “וַיֵּשֶׁב
יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ
וַיִּרְבּוּ מְאֹד”,[ה] ועם יוסף
עלה ריבוי גדול של אנשים מבני משפחתו, הכול מכוח מנהיגותו.

בכל זאת, קיים קושי עם הסבר זה,
שמייחס ליוסף כוח כה רב עד כי הוא בעל האחריות על האבל הכבד שנעשה לאביו יעקב. בסיום
הפרשה נזכרת מיתתו של יוסף עצמו בכמה מילים בודדות: “וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה
וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם”[ו]. מהסיום המינורי הזה נראה שדמותו
לא משמעותית כפי שניסינו לצייר לפני כן, שהרי מותו מתקבל בשקט והארץ אינה רועדת.
ניתן לתרץ ולומר שיעקב נפטר בשעה שיוסף היה בגדולתו, ואילו יוסף נפטר בשעה שכבר
התחיל השעבוד, ולכן היחס למותם הוא שונה. מעבר לכך ניתן לתרץ, שיעקב אבינו הוא
דמות מיוחדת במינה, ובהתאם לגודל מעלתו- כך הוא גודל האבל על מותו.

יַעֲקֹב- בְּחִיר הָאָבוֹת

מתיאור האבל הכבד על יעקב אבינו עולה
דמותו המיוחדת ומעלתו העליונה. כך אנו מוצאים כבר בפשט הכתובים, בתיאור פגישתו של
יעקב עם פרעה מלך מצרים שמתרגש לפגוש את אביו הזקן של המשנה למלך, ומאפשר לו לגור
במצרים. חז”ל אף מרחיבים במעלת גודלו של יעקב אבינו ומלמדים שכאשר הגיע
למצרים, פסקו שנות הרעב. לא זו בלבד, אלא שלרוב הדעות, כשיעקב מת, חזרו חמש שנות
הרעב החסרות[ז]. זו
הסיבה שדמותו של יעקב אבינו תופסת משמעות עצומה במצרים, ולכן מותו עושה שם רושם
גדול.

על יציאתו של יעקב מבאר שבע לומדים רבותינו
ש”יציאת צדיק מן העיר עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיווה הוא
הדרה. יצא משם, פנה הודה פנה זיווה פנה הדרה”[ח]. יש מקום לשאול מדוע דווקא
יציאתו של יעקב עשתה רושם ולא יציאת צדיק אחר, כיציאתו של אברהם מחרן? באופן פשוט נראה
לומר שהרושם שהותיר יעקב הוא גדול יותר מזה שהותירו צדיקים אחרים, ולכן יציאתו
ניכרת ומצוינת בתורה. יותר מכך נראה להסביר שהמקרה דנן הוא הפעם הראשונה שבה צדיק
יוצא מן העיר וצדיק אחר נשאר בעיר. יעקב יצא מבאר שבע, אך יצחק נשאר בה, ובכל זאת
ציינה התורה את דבר יציאתו מן העיר שעשתה רושם משום הזיו וההוד המיוחדים שהותירה
נוכחותו בעיר.

לאור זאת יש לשאול: מדוע כשיוסף יוצא
מחברון וכשהאחים יוצאים מחברון אין התייחסות לשינוי שחל בעיר עקב היעדרותם? ניתן
לתרץ ולומר שכיוון שהדבר נאמר כבר אצל יעקב, ברור שכך גם אצל בניו. אולם בדרך אחרת
ניתן להסביר ולומר שהשבטים אינם דומים לאבות הקדושים. שלושה אבות האומה הם הגילוי
העליון ביותר של כנסת ישראל. בלשון רבותינו – “אין אבות אלא שלושה”[ט]. איננו אומרים בתפילה ‘אלוקי
משה’ ולא ‘אלוקי דוד’ אלא רק “אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב”
משום שההתגלות האלוקית שהייתה בשלושת האבות היא התגלות עליונה, למעלה ממדרגתם של כל
הצדיקים שבכל הדורות. האבות הם השלמות של כנסת ישראל, ואילו אנו רק חלק מן השלם:
“הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר
נֻקַּרְתֶּם”[י].

מיתתו של יעקב מהווה את סיום תקופת
האבות. יש בה מהפך דרמטי בהיסטוריה מתקופת האבות לתקופת הבנים. זו הסיבה שמיתתו
עושה רושם כה עז, עד כי תיאורי הקבורה והאבל מקבלים נפח גדול ומשמעותי. ודאי שגם
מיתתו של משה שהוציאנו ממצרים ונתן לנו את התורה, היא מהפך עצום בהיסטוריה. כפי
שהקדמנו ואמרנו במידה רבה פרשת ‘וזאת הברכה’ דומה לפרשתנו, ובכל זאת, כשיעקב אבינו
מת, העולם כולו הזדעזע. מעתה והלאה אין בהיסטוריה איש אחד בודד שכל כנסת ישראל
מתגלה בו ושהקב”ה משרה שכינתו עליו באופן אישי.

לא רק שיעקב הוא הדמות החותמת את תקופת
האבות שהייתה בהם התגלות אלוקית מיוחדת, אלא שהוא בחיר האבות[יא]. מיטתם של אברהם ויצחק אינה
שלמה משום שהם עוברים תהליכי בירור ומוציאים מהם את ישמעאל ועשו, ואילו יעקב-
מיטתו שלמה[יב].
יעקב הוא הדמות היחידה בהיסטוריה אשר כוללת את כנסת ישראל בטהרתה, ללא כל סיגים. יעקב
אבינו הוא הדנ”א של האומה הישראלית, ומצד זה “יעקב אבינו לא מת”[יג], משום שהאומה כולה הנקראת על
שמו, היא התפשטות דמותו.

לגודל מעלתו העליונה, כאשר יעקב אבינו
מסתלק מן העולם, העולם כולו מזדעזע ת”ק על ת”ק פרסה. הפרידה מדמות ענק כזו,
שכל האומה הישראלית וכל המציאות הייתה כלולה בו, “שופריה דיעקב מעין שופריה
דאדם הראשון”[יד], היא מזעזעת. הזעזוע הוא כה
גדול עד כי המצרים בעצמם מבינים את גודל האבידה ומתאבלים על יעקב “אבל כבד זה
למצרים”.

אמנם יעקב אבינו לא עושה דבר מיוחד
במצרים. בעת הגעתו למצרים הוא מברך את פרעה, אך מעבר לכך הוא חי את חייו, ויוסף
הוא שממשיך לנהל את העניינים. ובכל זאת, למרות שיעקב נמצא לכאורה ברקע הדברים,
באמת בו נמצא מוקד החיים, עד כי הכול ידעו וחשו שכל הטוב והשפע שבמצרים קיימים
בגללו ובזכותו.

וַיַּעַל עִמּוֹ גַּם רֶכֶב גַּם פָּרָשִׁים

על אף דברינו, ההסבר שהבאנו לעיל
עדיין דחוק. בני יעקב, צאצאי האומה הישראלית המתהווה ומתרקמת, מבינים את גודל השעה
וגודל האבידה עם מותו של יעקב אביהם, אולם לא נתבאר מדוע רבים מבית פרעה וממצרים
הולכים במסע ארוך לארץ ישראל על מנת ללוות את ארונו של יעקב? כיצד מצרים, ערוות
הארץ, שותפים גם הם למעלה עליונה כזאת שהתגלתה בדמותו של יעקב?

קושי זה מצריך אותנו להשיב תשובה
נוספת שתתרץ את דבר האבל הכבד על יעקב אבינו. שלא כמו אברהם ויצחק שמתים בארץ
ונקברים בנחלתם, יעקב אבינו מת דווקא במצרים, הרחק מנחלת אבותיו. על מנת לקוברו יש
צורך לעשות מסע ארוך ממצרים לארץ ישראל.

במעשה אבות זה יש סימן לבנים. קיים
דמיון רב בין מסע היציאה ממצרים לארץ ישראל ליציאת מצרים של האומה כולה שתתרחש
בעוד יותר ממאתיים שנים. מסע האבל על יעקב הכולל גם רכב גם פרשים, “וַיַּעַל
עִמּוֹ גַּם רֶכֶב גַּם פָּרָשִׁים וַיְהִי הַמַּחֲנֶה כָּבֵד מְאֹד”[טו], דומה ביותר למסע היציאה
ממצרים, “כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו[טז]. בעצם יש כאן יציאת מצרים
בזעיר אנפין, אך בפעם הזו היציאה נעשית עִם מצרים בעצמם.

יעקב אבינו יורד למצרים לא מפני שהוא
משתעבד בה. יעקב יורד למצרים משום שבנו הוא המשנה למלך ומכלכל אותו, והכול נעשה שם
בהידור רב, ואילו בניו של יעקב הם שמשתעבדים במצרים. אולם, על אף ההבדל שבין האב לבניו,
יעקב מהווה סימן לבניו: כפי שיעקב היה במצרים ויצא ממנה- כך בניו. “עת צרה
היא ליעקב וממנה ייוושע”[יז]. כל צרה של עם ישראל היא צרתו
של יעקב המעיד על עצמו “מעט ורעים היו ימי שני חיי”[יח], וכל ישועה של יעקב היא ישועה
של בניו. הימים הרעים של האומה הישראלית הם הזמנים שבהם אנו דומים יותר מכל ליעקב
אבינו ששהה עשרים שנה בגלות בחרן ושבע עשרה שנים במצרים. חייו של יעקב המבקש לישב
בשלווה וקופץ עליו רוגזו של עשו ורוגזו של יוסף[יט], הם סימן להיסטוריה של האומה
הישראלית שהמלכויות מרגיזות אותה ולא נותנות לה לשבת בשלווה.

את העניין המהותי הזה חשו המצרים
בדמותו של יעקב, ואף על פי דאיהו לא חזי, מזליה חזי. המצרים חשו בקשר המהותי שבין
יעקב לבניו. הם חשו שירידת יעקב למצרים ושהותו שם, הם המוקד של המתח בין האומה
הישראלית לאומה המצרית. למרות שיעקב לא נשתעבד במצרים, התורה קושרת בינו לבין בניו.
נאמר “יעקב ובניו ירדו מצרים”[כ] משום שגם יעקב, כמו בניו, ירד
למצרים ויצא ממנה, ובכך הוא מהווה סימן לירידה של בניו למצרים וליציאתם ממנה.

יעקב מהפך את כל עניינה של האומה
המצרית מהיותה אומה משעבדת, בית עבדים, לאומה שיצאו ממנה רכבה ופרשיה, עד כי לא
נותר מהם עד אחד. כפי שנאמר על רשב”י לפי דברי ישעיהו, “מרגיז
ממלכות”[כא], כך
גם יעקב אבינו הוא מרגיז את ממלכת מצרים. לכן יש להסביר ולומר שהאבל הכבד של מצרים
על מותו של יעקב אבינו הוא בעצם אבל כבד על מותם עצמם, “אבל כבד זה למצרים”.
אמנם המצרים אינם יודעים זאת באופן גלוי, אך בתת המודע הם חשים שגורלו של יעקב
קשור לגורלם שלהם, וכיוון שיעקב הוא השורש של כל ההיסטוריה, לכן יציאת מצרים שלו
היא השורש של סיום תפקידה של מצרים עלי אדמות.

כְּאִלוּ הוּא
יָצָא מִמִּצְרַיִם

מעבר לכל זאת, ישנה מדרגה עליונה
ועמוקה מכל הנאמר. בעצם יש לומר דבר לכאורה תמוה, שמצרים לא רק נחרבה על ידי יציאת
מצרים, אלא היא נבנתה על ידי יציאת מצרים! מה כוונת הדברים? מהו בניינה של מצרים? כל
יהודי מזכיר בכל יום את מצרים במצוות רבות שהוא מקיים “זכר ליציאת מצרים”.
אין זה עניין של מה בכך שמצוות רבות בתורה ודברים נעלים ומרוממים רבים, כגון
תפילין, שבת, פדיון הבן, איסור ריבית, ציצית ופסח קשורים למצרים. הלא דבר הוא!

על אף שמצרים היא החושך שממנה נולד
האור, היא הנותנת. כמה חושך היה בעולם שלא נולד ממנו דבר? דווקא מצרים זכתה להיות
החושך שממנו יצא האור הגדול, לאיתהפכא חשוכא לנהורא!

הנביא מדבר במעלתה של מצרים – “עגלה
יפהפיה מצרים”[כב], וגם רבותינו דרשו במעלת
מצרים. על הפסוק “ובאו האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים”[כג], אומרים חסידים שה’נדחים’ נמצאים
במצב קשה יותר מה’אובדים’, לכן דווקא במצרים יתרחש סיום תהליך תיקון העולם. לא רק
שבמצרים החל תהליך השעבוד בעולם, אלא לעתיד לבוא יתרחש בה התיקון השלם של העולם
כולו. ראיה לדבר היא מלכות שלמה שנבנית באמצעות הקשר למצרים.

המהר”ל בגבורות ה’ מאריך להסביר עניין
זה, שמצרים צריכה לעבור טלטלה עזה וחורבן גדול כדי שיצא ממנה האור. עד היום מצרים
מקושרת לשעבוד שלנו ולצרות התוכפות אותנו דרך רצועת עזה. התיקון לכל זאת יתרחש על
ידי חורבנה של מצרים, שממנה האומה הישראלית והעולם כולו יצאו לגאולה.

האבל הכבד של מצרים עם מותו של יעקב
אבינו כולל לא רק את ידיעת מפלתם וחורבנם שלהם, אלא גם את הידיעה שעל ידי ירידת יעקב
למצרים, המְצָרים האלה בעצמם הופכים להיות השורש של הבלתי-בעל-גבול. מצרים היא
הגבול והמְצָרים, שדרכם מתגלה הבלתי בעל גבול בגבולות.

בעצם, כל המְצָרים של העולם הזה
נקראים על שמה של מצרים. הם המְצָרים שמלווים אותנו לאורך כל ההיסטוריה, ומהם אנו
יוצאים בכל יום ויום. לכן יציאת מצרים היא אירוע שמתרחש בכל יום ויום אצל כל יהודי
ויהודי – “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים”.

זכות היציאה ממצרים של יעקב אבינו משמשת
להיות הרקע לגאולה ממצרים לבני בניו, הן ממצרים עצמה והן בכל דור ודור, מכל מֵצר
ומֵצר, לכל יהודי ויהודי עד לעתיד לבוא, כאשר יבואו הנדחים בארץ מצרים. זכות זו
היא שעומדת בשורש העמוק של האבל הכבד למצרים. יש בכך סימן לדורות עולם לסגולתה של
האומה הישראלית, אשר משתעבדת בתוך מְצָרי העולם הזה על מנת לצאת מהם, ולהוציא את העולם
כולו מכלל מְצָריו לגאולה שלימה. שנזכה במהרה בימינו.

[א] בראשית כה
ח-ט

[ב] בראשית לה כט

[ג] בראשית נ כו

[ד] בראשית נ ז-ח

[ה] בראשית מז כז

[ו] בראשית נ כו

[ז] ספרי דברים עקב לח

[ח] רש”י
בראשית כח י

[ט] ברכות טז
ע”ב

[י] ישעיהו נא א

[יא] בראשית רבה
עו א: “הבחור שבאבות זה יעקב”.

[יב] שיר השירים רבה
ג ה

[יג] תענית ה
ע”ב

[יד] בבא בתרא נח
ע”א

[טו] בראשית נ ט

[טז] שמות יד ט

[יז] ירמיהו ל ז

[יח] בראשית מז ט

[יט] רש”י
בראשית לז ב

[כ] יהושע כד ד

[כא] זוהר ג רצו ב

[כב] ירמיהו מו כ

[כג] ישעיהו כז יג