והנה ה’ נצב אליו – פרשת ויצא

וַיֵּצֵא
יַעֲקֹב

על המילים הראשונות בפרשתנו,
“ויצא יעקב מבאר שבע”[א],
אומר רש”י בשם המדרש: “…מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, שבזמן
שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה. יצא משם, פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה”.
ויש להקשות על דברי רש”י: מדוע פירש רש”י דווקא אצל יעקב שיציאתו עושה
רושם, ולא פירש כך כבר אצל אברהם אבינו שיצא מחרן, או אצל יצחק שיצא ממקומו?

נראה לפרש, שזוהי הפעם הראשונה
בתורה שמתרחש מצב שבו צדיק יוצא מן העיר, ובו בזמן ישנו צדיק אחר שעדיין נמצא
בעיר. כאשר אברהם יוצא מחרן ללכת ארצה כנען, פשוט הוא שיציאתו מן העיר עושה רושם.
אולם כאן, יעקב אמנם יוצא מבאר שבע, אך יצחק עדיין נשאר בה. ובכל זאת דורשים
רבותינו שיציאתו של יעקב מן העיר עושה רושם. לכל צדיק יש בחינת הוד, זיו והדר אופייניים
לו שעושים רושם במקומו. לכן אף על פי שיצחק נשאר בעיר, יציאתו של יעקב השאירה את
העיר חסרה ומיותמת במידת-מה[ב].

יש להעמיק בעניין זה
ולהבין: מדוע גלגלה ההשגחה העליונה כך שזו הפעם הראשונה שבה צדיק נשאר בעיר וצדיק יוצא
מהעיר, דווקא אצל יעקב אבינו?

קֹדֶשׁ
יִשְׂרָאֵל לַה’

בפירוש ‘דעת זקנים’ על
הפרשה, על הפסוק “והנה ה’ ניצב עליו”, מובא מדרש בשם רבי סימון. המדרש
מציין שלא מצינו אצל שאר האבות שה’ ניצב עליהם, ותמה- מה נשתנה יעקב אבינו משאר
האבות בעניין זה? המדרש מביא משל נפלא על שלושת האבות: משל למלך שהייתה לו שדה, וחרש
אותה וזרע אותה, ואינו ניצב עליה עד שלא קוצר את התבואה. כך אברהם אבינו חרש את
השדה, שנאמר: “קום התהלך בארץ”, יצחק זרע את השדה שנאמר “ויזרע
יצחק”, ויעקב הוא כרי התבואה בעצמה, וניצב על השדה, שנאמר: “קודש ישראל
לה’ ראשית תבואתה”.

מדרש זה מלמד שמבין
שלושת האבות, יעקב הוא עיקר האומה הישראלית. אברהם ויצחק הם בחינת הֲכנה, ואילו
יעקב הוא התכלית. זו הסיבה שאיננו נקראים “עם אברהם” או “עם יצחק”
אלא דווקא “עם ישראל”. מאברהם יוצא גם ישמעאל ומיצחק יוצא עשו, ואילו
יעקב- מיטתו שלמה, וכל צאצאיו הם ישראל.

לאור הדברים הללו ניתן להסביר
שדווקא אצל יעקב גלגלה ההשגחה מצב כזה שצדיק יוצא מהעיר בזמן שצדיק אחר נשאר בה, משום
שיעקב הוא העיקרי והמשובח שבאבות, וכאשר הוא יוצא מן העיר, על אף שישנו צדיק נוסף
בעיר, יציאתו עושה רושם.

וַיַּחֲלֹם
וְהִנֵּה סֻלָּם

מהי מעלתו של יעקב כפי
שהיא מתגלה בחלום שבו ה’ ניצב עליו? בדרכו לחרן חולם יעקב חלום: “וַיַּחֲלֹם
וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה
מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ וְהִנֵּה ה’ נִצָּב
עָלָיו”[ג].
החלום שחולם יעקב הוא חלום ללא פיתרון. לא נתבאר בתורה מה פירושו של תוכן החלום:
מהו הסולם, ומה פירוש שהוא מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה; מי הם המלאכים, ומה הכוונה
שהם עולים ויורדים.

הרמב”ם בפתיחה
לספרו “מורה נבוכים” מבחין בין שני סוגים של משלים- משלים מדויקים
ומשלים מליציים. במשל המדויק, לכל פרט במשל ישנה משמעות, ואילו המשלים המליציים
מכוונים לרעיון כללי. כדוגמה למשל מדויק מביא הרמב”ם את חלום יעקב, שלכל פרט
המופיע בו ישנה משמעות העומדת בפני עצמה. מלבד ריבוי הפנים הקיים בפרטי החלום עצמו,
רבות מאוד הן דרכי הפירוש השונות שפירשו רבותינו את משמעותו הכוללת של חלום זה.

האברבנאל בפירושו מונה
תשעה פירושים ומשמעויות שונות לחלום הסולם; שמונה שנאמרו על ידי רבותינו, ופירוש
נוסף משלו. לדבריו, המדרשים השונים שמפרשים חלום זה, אינם נותנים הסבר למצבו של
יעקב בשעה שהוא בורח מאחיו עשו והולך לחרן בגפו, בעירום ובחוסר כול. לעומת עבד
אברהם שהלך להביא את שידוכו של יצחק עם עשרה גמלים וכל טוב אדונו, יעקב מגיע ללא
דבר בידיו, ללא גמלים וללא רכוש, אבן משמשת לו כר למראשותיו, ועליו לעבוד שנים
רבות כדי לקנות את נשותיו ולהתפרנס. האברבנאל שואל כיצד על רקע הסיטואציה הקשה שבה
נמצא יעקב, ניתן להסביר את מראה החלום שראה. מסביר האברבנאל, שמפני שיעקב קיבל את
הברכה במרמה, הוא אינו בטוח שאכן כל מה שהתברכו בו אבותיו, אברהם ויצחק, באמת מגיע
לו. בליבו של יעקב מקנן החשש שמא כבר מתקיים “והיה כי תריד ופרקת עולו”.
לכן הקב”ה מתגלה אל יעקב בחלום ואומר לו שהוא אינו צריך לדאוג משום שהברכות
של אברהם ויצחק הם ברכותיו שלו[ד].

אם נשוב לפירוש
ה”דעת זקנים”, הרי לא רק שיעקב משתווה לאברהם ויצחק על ידי המשכת
ברכותיהם, אלא שהוא העיקרי שבהם. הוא כרי התבואה והתכלית של הכול. הוא הד.נ.א של
האומה, לכן אומרים חז”ל שיעקב אבינו לא מת- “מה זרעו בחיים – אף הוא בחיים
“[ה].

על רקע זה יש להבין-
מדוע יצחק מקבל את נחלת אברהם, “וכל טוב אדוניו בידו”, ואילו יעקב יוצא
מעם אביו בחוסר כול? יש מקום לומר שהסיבה הפנימית שההשגחה העליונה גלגלה כך היא
מפני שיעקב צריך להתחיל הכול מהתחלה. אמנם במובן רב יעקב הוא ההמשך של האבות,
אברהם ויצחק, אך במובן מסוים הוא סולל דרך חדשה לבדו. כל הברכה שבאה לאברהם ויצחק באה
בשביל יעקב, אך כל הברכה שלהּ זכו אינה שלימה, כל עוד מעורבים בתוכם ישמעאל, עשו
ובני הפילגשים. בברכתו של אברהם עדיין יש סיגים, וכך בברכתו של יצחק. כשיעקב מתחיל
את דרכו, עליו לברר עצמו ולהיטהר מן הסיגים הללו, לכן הוא נותר עירום וחסר כול,
ומתחיל את דרכו מהתחלה. רק כאשר יעקב אבינו מתברר ונפרד מעשו, מתחילה להיוולד
ולהיבנות ממנו האומה הישראלית השלמה, בנין בית ישראל.

כאשר יעקב יוצא מבאר
שבע ועוזב את יצחק אבינו, מסתבר שהוא הודה, זיווה והדרה של העיר. הוא הפאר של
האומה הישראלית שמתחילה את בניינה. בעת החרישה ישנם אבנים שצריך לסקל מן השדה. בעת
הזריעה ישנם קוצים ודרדרים שיש לשרש, ואילו שלב הקציר הוא התכלית, ובו יוצאים הפרות
בטהרתם ובשלמותם.

גם את חלום הסולם שחולם
יעקב יש להסביר על רקע תחילת בניינה של האומה הישראלית. זהו חלום אשר כומס בקרבו
את סיפורה של האומה הישראלית, מהותה ועניינה. נתבונן כאן בארבעה פירושים שונים
לחלום יעקב המופיעים בדברי חז”ל, שיש בהם ביטוי לארבע דרכים עיקריות בהבנת מהותה
של האומה הישראלית, דרגה על גבי דרגה.

וְהֶרְאָהוּ
הקב”ה אַרְבַּע מַלְכוּיוֹת

בפרקי דרבי אליעזר, מתפרש
חלומו של יעקב כנמשל לארבע מלכויות:

והראהו הקב”ה ארבע מלכויות מושלין ואובדין
והראהו שר מלכות בבל עולה שבעים עוקים ויורד והראהו שר מלכות מדי עולה נ”ב
עוקים ויורד, והראהו שר מלכות עכומ”ז עולה ק”פ עוקים ויורד והראהו שר
מלכות אדום עולה ואינו יורד[ו]…

לפי דברי המדרש,
המלאכים שנמצאים על גבי הסולם הם מלאכים של אומות העולם- בבל, מדי, יוון ואדום,
שעולים על במת ההיסטוריה. כל שרי האומות עולים ונופלים, מלבד מלאכו של אדום שעולה
ואינו יורד. המדרש ממשיך ומספר שכשיעקב אבינו רואה זאת, הוא מפחד ואומר “אך
אל שאול תורד”, שמא אין לו ירידה, אך ה’ מתגלה “ניצב עליו”, ואומר
לו: “אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך משם אורידך”[ז].

מדרש זה מפרש את סיפורה
של האומה הישראלית כפי שבאה לידי ביטוי בחלומו של יעקב, כסיפור של אומה הגולה בין
האומות. חלום זה הוא חזיון אלוקי שמספר את כל מהלך ההיסטוריה של האומה הישראלית כמהלך
מטא-היסטורי: ארבע מלכויות שולטות באומה הישראלית, עולות ויורדות, אך לעומתן ישנה
אומה אלוקית שאינה נתונה תחת כללי ההיסטוריה אלא ה’ ניצב עליה.

ה”שפת אמת” מסביר
שכאשר יעקב יוצא מבאר שבע ללכת חרנה, הוא יוצא לגלות כדי להאיר בה אור אלוקי, ולהכין
את האומה הישראלית לדורותיה להיות דבקה בה’ גם בגלות[ח]. אילולא יעקב היה
יוצא לגלות, לא הייתה לנו כל עמידה בגלותנו, ומפני שיעקב היה בגלות ונשאר שלם,
“עם לבן גרתי ותרי”ג מצוות שמרתי”[ט], ממילא לדורות עולם
אנו יכולים לצלוח את הגלות ולצאת ממנה שלמים.

המהר”ל מלמד שיותר
מכל דבר אחר, יותר מיציאת מצרים ויותר ממתן תורה, דווקא הגלות היא המופת על
אלוקיותה של האומה הישראלית. הגלות אינה אירוע בודד כדוגמת יציאת מצרים, אלא היא
מהלך היסטורי ארוך שבו האומה הישראלית מפוזרת בין האומות, מושפלת, רדופה ובזויה,
ובכל זאת היא אינה נאבדת, “אנו לי-ה ולי-ה עינינו”, ולבסוף אף שבה לארץ
מולדתה. זהו מופת אלוקי, ואין עוד אומה כזו בכל ההיסטוריה כולה[י].

ריש לקיש הולך בדרכו של
רבי אליעזר הגדול, וצועד צעד נוסף. לדבריו, הגילוי לו זכה יעקב אבינו, אלמלא מקרא
כתוב הוא, אי אפשר לאומרו, “כאדם שמניף על בנו”[יא]. כעין זה דרשו
בבראשית רבה, כמינקת שמגרשת את הזבובים מעל בן המלך שישן, כך הקב”ה מגן על
יעקב שישן, מפני מלאכי אומות העולם שמציקים לו[יב].

כל מהלך ההיסטוריה שהאומה
הישראלית עוברת, הוא מהלך שבו מעורב באופן ‘אישי’ הקב”ה, אשר דואג לנו כמו
אומנת הדואגת לילדיה. הוא אינו דואג לנו רק כדי שנחזיק מעמד, אלא הוא פועל לגרש
מעלינו את הגויים הפוגעים בנו. כל שרי האומות הם כמו זבובים שמציקים, אך אין להם
קיום רב, משום שהקב”ה ניצב על האומה הישראלית ומגרש את אויביה, כדי שתוכל
להגיע למעמדה האמיתי בגאולה השלימה. לפי המדרשים הללו, חלום הסולם הוא חלום האומה המטא-היסטורית
אשר גולה, ואף נגאלת. הגלות אינה פוגעת באומה זו משום שה’ ניצב עליה, ומסיר מעליה את
כל הקמים עליה.

וְהִנֵּה
סֻלָּם- זֶה סִינַי

מדרש אחר בבראשית רבה
דורש, שיעקב ראה בחלומו את מעמד הר סיני. המדרש דורש שהמילה ‘סֻלם’ בגימטרייה שווה
‘סיני’. הסולם שראה יעקב, המוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה, הוא מראה מעמד הר סיני
שבו הקב”ה ירד על הר סיני, ושמים וארץ נשקו אהדדי. בהקשר זה, מלאכי אלוקים העולים
ויורדים הם משה ואהרון:

“והנה סולם” זה סיני.
אותיות דדין הוא אותיות דדין. “והנה מלאכי אלהים”, על שם (תהלים סח):
רכב אלהים רבותים אלפי שנאן, ולמדנו לנביאים שנקראו מלאכים, דכתיב (חגי א): ויאמר
חגי: מלאך ה’ במלאכות ה’ לעם. “והנה מלאכי אלקים”, זה משה ואהרן. “עולים”
– “ומשה עלה אל האלקים”. “ויורדים” זה משה: “וירד
משה”. “והנה ה’ נצב עליו”- “וירד
ה’ על הר סיני אל ראש ההר”[יג].

לפי מדרש זה, מהותה של
האומה הישראלית כפי שהיא באה לידי ביטוי בחלום הסולם, אינה טמונה ביחס שלה עם ה”זבובים”,
עם אומות שעולות ויורדות, אלא עיקרה הוא הדבקות האלוקית והקשר שבין ישראל לאביהם
שבשמים, כפי שהתגלו במעמד הר סיני.

ההתגלות האלוקית במעמד
הר סיני הייתה אמנם התרחשות חד פעמית, אך ההיסטוריה כולה מוארת ממנה. כאשר משה
רבנו עלה למרומים, למקום גבוה יותר ממלאכי השרת, והוריד עמו חמדה גנוזה מבית גנזיו
של הקב”ה, קיבלה גם האומה כולה את כוחה המיוחד לעלות עד אליו יתברך, וגם
להוריד את בית גנזיו עד למטה, לארץ.

כידוע, לפי פנימיות
התורה
יעקב ומשה הם צמד – יעקב מלבר ומשה מלגאו[יד], יעקב בחוץ ומשה בפנים,
ומה שיעקב חולם, משה מוציא אל הפועל. זהו פשר חלום הסולם שראה יעקב, אודות החיבור
שבין שמים וארץ, והיכולת לעלות עד לשמי שמים ולרדת לארץ: “וְהִנֵּה סֻלָּם
מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים
עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ”[טו]. לפי מדרש זה, יעקב רואה בעיני רוחו
את האומה הישראלית כאומה שכל עניינה הוא הדבקות בתורה, “אורייתא וישראל חד
הוא”[טז].
אומה אשר זוכה לגילוי אלוקי באמצעות התורה.

מֻצָּב
אַרְצָה- זֶה מִזְבֵּחַ

מדרש נוסף בדברי
חז”ל דורש, שהמראה שראה יעקב בחלומו הוא מראה המקדש בירושלים: הסולם הוא כבש
המזבח אשר נמצא על הארץ, וקרבנותיו עולים לשמים. המלאכים הם הכוהנים המעלים את
הקרבנות, עולים ויורדים בכבש המזבח, ו”ה’ ניצב עליו” רומז להשראת השכינה
שבמקדש:

והנה סולם,
זה
הכבש. מוצב ארצה, זה מזבח: “מזבח אדמה תעשה לי”. וראשו
מגיע השמימה אלו הקרבנות, שריחן עולה
לשמים. והנה מלאכי אלוקים, אלו כהנים גדולים. עולין ויורדין בו, שהם עולים ויורדים בכבש. הנה ה’ נצב עליו, “ראיתי את ה’ ניצב על המזבח”[יז].

לפי מדרש זה, עיקר
מהותה של האומה הישראלית אינו מתבטא בהתגלות על הר סיני, אלא דווקא בהתגלות
האלוקית שבהר המוריה ובעבודת המקדש שבירושלים. שלא כמו בהר סיני, שם משה רבנו, איש
האלוקים, היה השליח היחיד של האומה, בבית המקדש ישנם שליחים רבים לעם ישראל, הם
הכוהנים העובדים בקודש שמוציאים לפועל את הקשר שבין ארץ לשמים. לעתיד לבוא אף יחזרו
הבכורות לעבודתם, ולכל בית בישראל יהיה שליח בקודש הראוי לעלות ולרדת בקודש כמו מלאכי
אלוקים על הסולם. הקרבן עצמו שעולה כלפי מעלה מובא על ידי כל אחד מישראל, וכביכול
מהווה לו תחליף. אם כן, לכל אחד מישראל יש חלק בתנועת העלייה מלמטה למעלה, מן הארץ
לשמים, ובהשכנת השכינה בארץ על ידי האש שיורדת על המזבח ועל הקרבנות.

שלא כמו מעמד הר סיני,
עבודת המקדש אינה התרחשות חד פעמית שקושרת ארץ ושמים, אלא ביטוי למציאות היום
יומית של עם ישראל הקושרת תדיר בין מעלה למטה. זוהי מציאות שבה אנו פועלים כאן
למטה, עבודתנו עולה למעלה עד לה’ יתברך, והוא שב ומשרה בכל עת שכינתו בתוכנו. מציאות
זו עתידה אף לשוב כשייבנה המקדש, במהרה.

גם ללא מקדש, הקשר המיוחד
שבין ארץ לשמים המתגלה בעם ישראל, מוצא את ביטויו בעבודת התפילה שעולה למעלה דרך
מקום המקדש, “תפילות כנגד קרבנות תקנום”[יח]. כל יהודי שעומד
בתפילה “ה’ ניצב עליו”, לכן אסור לעבור בתוך ד’ אמותיו, כי השכינה נמצאת
לפניו. באמצעות התפילה אנו עולים אליו ונדבקים במקור החיים, והוא יתברך יורד אלינו
ושוכן בקרבנו.

אולם, האומה הישראלית
לא חוותה רק התגלות חד פעמית במעמד הר סיני המקשרת שמים וארץ. התגלות מעין זו
מתרחשת בכל דור ודור ובכל יום ויום בעבודת הקרבנות והתפילה. כל אחד מישראל זוכה שה’
ניצב עליו, וזוכה לעלות לפניו יתברך. אם כן, חלומו של יעקב מבטא את מהותה של האומה
אשר בכל מהלך חייה ובכל מקום שהיא, שמים וארץ נשקי אהדדי, וליבה פועם פעימות של
“עולים ויורדים בו”.

קב”ה
וְיִשְרָאֵל- חַד הוּא

המדרש האחרון שנעסוק בו
הוא מדרש מופלא ביותר, שמובא אצל המתרגמים- תרגום ירושלמי ותרגום יונתן בן עוזיאל.
לדברי מדרש זה, בשעה שיעקב ישן, המלאכים שליוו אותו מבאר שבע עלו לשמים, ואמרו לפמליה
של מעלה שהם יכולים לרדת ולראות את מי שדמותו חקוקה תחת כיסא הכבוד. משל למה הדבר
דומה, לאדם שרואה את המלך בטרקלין, ולאחר מכן רואה אותו ישן במיטתו. כך המלאכים,
פמליה של מעלה, נמצאים לפני ה’ יתברך ורואים אותו יתברך יושב על כסא הכבוד, ולאחר
שהם יורדים למטה הם רואים את דמותו, הוא יעקב אבינו, הישן[יט].

המדרש דורש “מלאכי
אלוקים עולים ויורדים בו”, שכאשר המלאכים עולים, הם רואים את הקב”ה, וכאשר
הם יורדים הם רואים את דמותו כאן, מפני שישראל הם דמות דיוקנו של הקב”ה. כלומר,
לא רק שיש גילוי אלוקי עליהם, אלא הם בעצמם גילוי אלוקות בעולם.

מדרש זה אין הדעת
סובלתו, והוא פלא על כל פלא! לא רק שהקב”ה דואג לנו ומסלק מעלינו את אויבינו;
לא רק שיש מפגש מופלא וחד פעמי בהיסטוריה, בין מעלה ומטה, במעמד הר סיני; ולא רק
שבכל יום ויום כל ישראל דבוקים בו יתברך על ידי המקדש ושלוש תפילות ביום, והוא
משרה שכינתו בהם, אלא – שדמות דיוקנו של יעקב היא עצמה כדמות דיוקנו של כסא הכבוד.

לפי מדרש זה, חלום יעקב
כומס בקרבו את סודה של האומה הישראלית, שהיא חלק אלוק ממעל ממש, והיא גילוי אלוקות
השרויה בתוך העולם. כאשר מתחילה האומה הישראלית להיבנות ולהתרקם, חולם יעקב אודות
מהותה העליונה והמופלאה של אומה זו: “ישראל וקודשא בריך הוא חד הוא”[כ]. זהו הדיוקן של בית
ישראל, שהולך ונבנה מכאן והלאה.

המילים “וה’ ניצב
עליו” ניתנות להתפרש בשתי פנים- ניצב על הסולם או ניצב על יעקב עצמו. כל
המדרשים שהבאנו לעיל, מתפרשים כך שה’ ניצב על הסולם- על ההיסטוריה, מעלה ומוריד
ממלכות; על הר סיני- מוריד תורה, ועל המזבח- באש היורדת על הקרבנות. לפי המדרש האחרון
שבו אנו עוסקים, “ה’ ניצב עליו” מתפרש, שה’ ניצב על יעקב בעצמו. כביכול
אין סולם, אין מעלה ומטה, אלא הכול אחד. הקב”ה מתגלה עליו, ביעקב עצמו, ללא
כל הפרש. דמות דיוקנו של יעקב החקוקה תחת כסא הכבוד למעלה, היא גילוי שכינה
שבדמותם של ישראל למטה.

ב’קדושה’ אנו אומרים “כתר
יתנו לך מלאכים המוני מעלה, עם עמך ישראל קבוצי מטה” – מי טפל אצל מי? –
המוני מעלה טפלים אצל קבוצי מטה, שאין מלאכי
השרת אומרים שירה למעלה, עד שיאמרו ישראל למטה[כא]. עוד אומרים
רבותינו שלעתיד לבוא בעת הגאולה – “כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל”, המלאכים
הם שישאלו את ישראל על הקב”ה[כב].
אז תתגלה מעלתם העליונה של ישראל, שה’ ניצב עליהם.

יהי רצון שנזכה, שהקב”ה
יסלק מעלינו את כל האויבים הקמים עלינו, יקים את המקדש וישיב כוהנים לעבודתם. אז
נזכה שתהיה התגלות בשנית כמעמד הר סיני, ויתגלה שמאז ומעולם, כל ההיסטוריה היא גילוי
שכינה, והיא כסולם שמלאכי אלוקים עולים ויורדים בו, וה’ ניצב עליו. בעזרת ה’ במהרה
בימינו, אמן.

[א] בראשית
כח, י.

[ב] רעיון זה
מופיע במדרש. בראשית רבה סח, ו: רבי עזריה בשם רבי יהודה בר סימון, ור’ חנין בשם
ר’ שמואל בר ר’ יצחק אמר: כשהצדיק בעיר, הוא זיוה, הוא הדרה. יצא משם, פנה
זיוה, פנה הדרה ניחא, דתמן לא היתה שם, אלא אותה הצדקת בלבד, אלא הכא דהוי יצחק
ורבקה?! רבי עזריה בשם
רבי סימון אמר: לא דומה זכותו של צדיק
אחד, לזכותו של שני צדיקים.

[ג] בראשית
כח, יב-יג.

[ד] בהמשך
דברינו לא התייחסנו לכל גווני הדעות שהביא האברבנאל בפירושו, אלא לארבעה שנראו
עיקריים לענייננו. את דבריו הבאנו כדי לקשור את הפירושים לקמן להקשר של מציאותו של
יעקב ההולך בחוסר כל מפני שבשעה זו הוא מוליד את האומה הישראלית.

[ה] תענית ה:

[ו] פרקי
דרבי אליעזר, פרק לה.

[ז] ראה גם
ויקרא רבה, כט.

[ח] שפת אמת,
ויצא תרל”ב.

[ט] רש”י
בראשית לב, ה.

[י] מהר”ל,
נצח ישראל, כד.

[יא] חולין
צא: “מניף על בנו”- לפי רש”י, מניף עליו במניפה, כדי להגן עליו מן
השרב.

[יב] בראשית
רבה סט, ג: “משל לבן מלכים שהיה ישן על גבי עריסה, והיו זבובים שוכנים עליו,
וכיון שבא מניקתו, שחה עליו מניקתו וברחו מעליו”.

[יג] בראשית
רבה סח, יב.

[יד] תיקוני
זוהר יג, דף כט.

[טו] בראשית
כח, יב.

[טז] זוהר
ח”ג, עג.

[יז] בראשית
רבה סח, יב.

[יח] ברכות
כו:

[יט] ראה
חולין צא: “תנא עולין ומסתכלין בדיוקנו של מעלה ויורדין ומסתכלין בדיוקנו של
מטה”… וכן בראשית רבה סח, יב: …”את הוא שאיקונין שלך חקוקה למעלה.
עולים למעלה ורואים איקונין שלו, ויורדים למטה ומוצאים אותו ישן. משל למלך שהיה יושב ודן
עולים לבסילקי ומוצאים אותו דן, ויוצאין בפרווד ומוצאים אותו ישן”.

[כ] זוהר
ח”ג, עג.

[כא] חולין
צא.

[כב] במדבר
כג, כג ורש”י על אתר; במדבר רבה כ, כ.