• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

כי יש שכר לפעלתך - פרשת ויצא

מעשה גניבת התרפים על ידי רחל מצטרף, לכאורה, לרשימת הגניבות המכובדת של יעקב.
כיצד, אם כן, ניתן להסביר את תגובתו החריפה של יעקב, הגוזר גזר דין מוות על הגנב?
נעמיק כאן בשאלת הגניבה, הבכורה והאמת,
ונסביר- מה עומק כוונתה של רחל בגניבת התרפים
ואיזה תרופה צומחת מכאן לבניהָ.


מַעֲשֶה מִשְּנֵי גַּנָּבִים

פרשת השבוע שלנו מגוללת סיפור מעשה משני גנבים. הפלא הגדול הוא ששני הגנבים הללו אינם "בראש אחד", אלא לכל גנב יש את הראש לו, והוא פועל אחרת, עד כדי שהוא כלל אינו מבין איך אפשר לגנוב בצורה שונה משלו, ואף טוען שמי שגנב בדרך אחרת חייב מיתה.

שני הגנבים שבפרשתנו הם רחל ויעקב, כפי שמספרת התורה: "וְלָבָן הָלַךְ לִגְזֹז אֶת צֹאנוֹ וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת ַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ. וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי עַל בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא"[א].

לבן אינו יודע שרחל גנבה את התרפים והוא מאשים את יעקב בגניבה כפולה: "וַיֹּאמֶר לָבָן, לְיַעֲקֹב, מֶה עָשִׂיתָ וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי וַתְּנַהֵג אֶת בְּנֹתַי, כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב. לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי... וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי"[ב]. יעקב, בתשובתו ללבן, מודה באשמת הגניבה הראשונה, וטוען שלא הייתה לו ברירה אחרת: "וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן כִּי יָרֵאתִי כִּי אָמַרְתִּי פֶּן תִּגְזֹל אֶת בְּנוֹתֶיךָ מֵעִמִּי".[ג] לגבי גניבת התרפים הוא אומר שהגנב חייב מיתה: "עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר לְךָ מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ וְלֹא יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם"[ד]. חז"ל אומרים שכאן נתחייבה רחל מיתה, ולכן מתה בעת לידתה ונקברה בדרך אפרתה, ולא במערת המכפלה עם יעקב[ה].

יש לשאול שאלות רבות על כל עניין גניבת התרפים, ובעיקר על תגובתו החריפה של יעקב. אין זו הפעם הראשונה שיעקב גונב. הרי הוא "מדופלם" בעניין הזה, כפי שמעיד עשו: "וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי"[ו]. מדוע, אם כן, דווקא הפעם יעקב מתפלא כל כך על הגניבה הזו? מדוע הוא אינו מעלה על דעתו שמישהו אחר גנב? ואם כן, מדוע הוא גוזר על הגנב עונש מיתה ולא את העונש המקובל לגניבה- תשלומי כפל, ארבעה או חמישה? איזה מין גזר דין הוא זה? על פי הפשט אפשר לומר, שמכיוון שיעקב היה בטוח לגמרי שאף אחד לא גנב, הוא נקט בלשון גוזמה. אך נראה שלא שייך לומר כך על יעקב אבינו שוודאי לא הימר על חיים ומוות. אם אכן זוהי רק גוזמה, האם בשל כך נתחייבה רחל מיתה? המרחק מבית לחם לחברון אינו כה גדול, ובכל זאת רחל נקברה בדרך ולא בחברון רק משום שהיא גנבה את התרפים? מה עומק העניין? עוד יש להבין כיצד מתוך קבורתה של רחל בדרך מתגלגל עניין מופלא מאוד, שכשישראל גולים היא מבכה על בניה. כיצד יש להבין את כל המעשה הזה?

 

מַעֲשֶה אָבוֹת סִימָן לַבָּנִים

ניתן להסביר את הדברים לפי הסדר שבו השתלשלו האירועים- רחל גנבה את התרפים, יעקב, בלא דעת, גזר מיתה על הגנב, ולכן, בסופו של דבר הוא קבר את רחל בדרך. באופן אחר ניתן להסביר, כפי שאנו מקובלים מרבותינו, שכל מעשה אבותינו הם סימן לבנים.

אנו רגילים להסתכל על ההיסטוריה כהשתלשלות מאורעות: אל"ף הוביל לבי"ת, ובי"ת הוביל לגימ"ל. אולם מנקודת מבט של היסטוריה המתנהלת על פי הנהגה אלוקית, על ידי קורא הדורות מראש, כל אחד מהאירועים עומד בפני עצמו. הקב"ה חשב על גימ"ל לפני שהיה אל"ף. "סוף מעשה במחשבה תחילה". השתלשלות האירועים היא חיצונית להם. אמנם כדי להוציא את דל"ת אל הפועל צריך את אל"ף. אך אין זה נכון שאל"ף הוליד את דל"ת. קורא הדורות מראש רואה את הסיפא, ומחמת הסיפא יש רישא. זה סוד העניין של "מעשה אבות סימן לבנים". התמצית של ההיסטוריה של הבנים מתגלה באבות. כמו דנ"א. ממילא כל מה שנעשה לאבות אינו רק השתלשלות אירועים, אלא ביתר שאת וביתר תוקף, יצירה אלוקית, כי כך הם פני הדברים במבט האלוקי.

מתוך נקודת מבט זו עלינו להבין למה רחל אינה מספרת ליעקב על מעשה גניבת התרפים. הרי לכאורה אין כאן אינטרס פרטי שלה, ויעקב אמור להיות שותף בכך, ומה הסיבה שרחל אינה מספרת זאת ליעקב? הפסוק מעיד "ויעקב לא ידע כי רחל גנבתם". מכלל לאו אתה שומע הן, שאם יעקב היה יודע את הדבר, הוא לא היה גוזר גזר דין מוות על רחל. רחל עשתה מעשה שולי בכך שלא סיפרה ליעקב, ויעקב גם הוא עשה מעשה שולי, שהפליג בדבריו מתוך הנחה שלא יכול להיות שמישהו מבני ביתו גנב. כיצד, אם כן, מצטרפים שני הדברים האלה ומגיעים לכלל גזר דין מוות?

כשאנו מתבוננים במעשה אבות איננו יכולים רק לומר שזהו מקרה שקרה. ודאי לא במאורעות קריטיים כאלה שאדם גוזר גזר דין מוות. ודאי לא כשאלו מעשי אבותינו הקדושים. אמיתת התורה צריכה להילמד מנקודת המבט האלוקית של קורא הדורות מראש, המלמדת מהי דרך היצירה של האומה האלוקית שמביאה את כל ההיסטוריה כולה אל גאולתה. מנקודת מבט זו, הלידה של האומה הישראלית מתרחשת דווקא על ידי מעשה משני גנבים, שאחד לא יודע מהשני וגוזר עליו גזר דין מוות. זו הצורה שבה נולדת האומה הישראלית. ויש להבין זאת.

עוד יש להבין מה מקומם של הגניבה והשקר בתהליך זה. על מעשה רחל אומרת התורה במפורש שזהו מעשה גניבה. "כי רחל גנבתם". אמנם חז"ל אומרים שזהו מעשה חיובי, אך התורה כלל אינה טורחת לעדן או לרכך את העניין, וכותבת רק את המילים השליליות במלוא חריפותן.

זאת ועוד. אין זו הפעם הראשונה שאבותינו נמצאים בסיטואציה שבה הם משקרים או מרמים. בבית פרעה אברהם אומר על שרה שהיא אחותו, וגם יצחק עושה כך עם רבקה בבית אבימלך. יצחק אפילו אינו יכול להגיד כמו אברהם, "וגם אמנה אחותי בת אבי אך לא בת אמי", אם כי עוד דור אחד זה גם נכון. הרי גם אצל אברהם שרה לא הייתה בת אביו אלא נכדה, בת בן אביו, ורבקה הלוא הייתה נינה. יש כאן איזו קרבת משפחה, ובכל זאת, גם אם נלמד זכות זו, בכל זאת יצחק אינו אומר אמת.

מלבד אברהם ויצחק שניתן ללמד זכות על דבריהם, יעקב אבינו משקר ומרמה פעם אחר פעם. יעקב מנצל את חולשתו של עשו ולוקח ממנו את הבכורה. לאחר מכן הוא גונב את הברכה שהייתה מיועדת לעשו. גניבה זו אינה גניבה קטנה ושולית, ששייכת רק לדורו של יעקב, אלא זו גניבה לדורות עולם. יעקב גנב היסטוריה, ואולי לא הייתה גניבה שכזאת בכל ההיסטוריה כולה. לאחר מכן יעקב גונב גם את לב לבן. אברהם משקר משום שהוא צריך לשמור על עצמו ממוות, ובנוסף הוא אינו לוקח לעצמו דבר. אולם יעקב אינו פועל מתוך הגנה עצמית, אלא הוא משקר וגונב על מנת לקבל לעצמו את הבכורה ואת הברכה, ורוכש לעצמו רכוש רב.

למעלה מיעקב, גולת הכותרת של כל הגנבים והמשקרים אצל אבותינו היא רחל אמנו. אברהם ויצחק אכן משנים את האמת, אך לא יוזמים דבר ואינם אומרים לפרעה או לאבימלך לקחת את נשיהם. אולם אצל יעקב ובעיקר אצל רחל הכול נעשה לכתחילה מתוך יוזמה וכוונה. כיצד יש להסביר את השימוש של אבותינו בגניבה וברמייה?

 

וַיַּעְקְבֵנִי

אברהם ויצחק הם המקיפים של האומה הישראלית. אולם, אנחנו, כאומה בעלת שם, איננו בני אברהם ולא בני יצחק, אלא "בני ישראל". מאברהם יצא גם ישמעאל, מיצחק יצא גם עשו, ורק יעקב מיטתו שלמה. למקיפין יש מעלות עצומות מאוד, מבחינה מסוימת יותר מאשר האור הפנימי. אבל האבא שלנו במובן המלא של המילה הוא רק יעקב אבינו, בחיר האבות.

שמו של יעקב אבינו מתפרש על ידי עשו, "ויעקבני זה פעמיים". ואף על פי שאלו מילותיו של עשו הרשע, משה רבנו חתם זאת בתורתנו הקדושה, משום ששם אינו עניין של מה בכך[ז]. שמו של יעקב אבינו שמיטתו שלמה וכל עם ישראל יוצא ממנו, קשור באופן מהותי לדמותו, שפועל בחוסר יושר ובעקיבה. מה ראה יעקב על ככה? מדוע האומה הישראלית נוצרת וגדלה באופן הזה?

כל עניין יצירת האומה הישראלית הוא שתהיה אומה אלוקית שהיא לעילא-לעילא מכל גדרי העולם הזה, מכל חולשותיו, נפילותיו ותועבותיו. שתהיה בעולם אומה שדבקה באלוקים, "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום". אולם הקב"ה לא ברא את האומה הישראלית כעוד כת של מלאכים שיסתובבו בתוך העולם וישימו עצמם כאילו הם אוכלים ושותים, אבל באמת אין לפניהם לא אכילה ולא שתייה. האומה הישראלית מצד גילויה היא אומה אנושית בשר ודם, ומצד פנימיותה היא אומה אלוקית, חלק אלוק ממעל ממש, "כי חלק הוי"ה עמו". זהו גודל היצירה של האומה הישראלית, "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו". לכן האומה הישראלית מתמודדת לעולם עם שאלת גילוי האלוקות בעולם הזה- איך האלוקות מתגלה בתוך התסבוכת של העולם הזה.

אברהם אבינו יודע שיש מקומות פראי אדם, חסרי נימוס וחסרי דרך ארץ. מקומות שבהם רואים אישה יפה, הורגים את בעלה ולוקחים אותה לעצמם. הוא מבין שהוא צריך לשמור על שרה ולהגן על עצמו מול רשעי עולם הזה. לכן הוא משנה מן האמת. "עם עיקש תתפתל". כשאברהם אבינו אמר על שרה שהיא אחותו, הוא לא עשה מעשה ששייך לו לפי רוב חסדו, אמיתתו ונביאותו, אלא לפי ערך אלה שהוא נמצא איתם. הוא ירד למקומם ודיבר בשפתם. כמו אותו חכם שמטפל בבן המלך שחשב שהוא "הינדיק" – תרנגול הודו. הוא יורד מתחת לשולחן, מלקט עמו פירורים בלא בגדים, ואט אט מספר לבן המלך שהוא בן מלך, כך אברהם אבינו. אברהם שעושה את הנפש בחרן ומקרב את הרחוקים, עוברי אורח שפלים שמשתחווים לאבק שברגליהם, פועל דרך ענייני העולם הזה. הוא נותן להם לאכול ולשתות, ודרך הקשר שנוצר עמם הוא מספר להם על הקב"ה.

גם יעקב אבינו, שהוא תמצית האומה שמתנהלת לאורך כל ההיסטוריה, פועל כך. כמו אותו חכם של המלך שפושט את בגדיו האמיתיים, כדי להשיב את בן המלך. לא רק שפיקוח נפש דוחה אמירת אמת אלא כשאנו רוצים לתקן את העולם הזה, אנו פושטים את בגדי אלוקיותנו ומתנהגים כאומה בין אומות. יושבים ערומים מתחת לשולחן, מלקטים פירורים ואומרים על עצמנו שאנו 'הינדיק'. אנו פועלים כך לא מפני שזו מהותנו אלא מפני שזה תפקידנו, כדי להפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא בשם ה'. האמת השלמה אינה יכולה לגאול את עולם השקר מפני שאינה מדברת בשפתו. "עם עיקש תתפל" אינה עצה להצלה עצמית בלבד, אלא דרך עמוקה ארוכה ופתלתלה לתיקון העיקש.

 

וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר

יעקב אבינו מרמה ומשקר לא רק מפני שהוא צריך לשמור ולהגן על עצמו ולא מפני שהוא רק לובש את בגדי עשו בכדי להתמודד עמו בכליו שלו. יעקב אבינו צריך להילחם על כך שבעצם אומות העולם הם שגנבו מאיתנו ולקחו את שלנו. כפי שאומרים חז"ל, יעקב נוצר ראשון ולו הבכורה, אך עשו גנב ממנו את הבכורה בכוח הזרוע כשיצא ראשון[ח]. אומות העולם לקחו מהאומה הישראלית את מעלתה ואת בכורתה, "בני בכורי ישראל". יעקב, אבי האומה הישראלית, צריך להתמודד עם גניבה זו, וזו ההתמודדות של כל האומה הישראלית במהלך ההיסטוריה.

האומה הישראלית הופיעה במהלך ההיסטוריה לאחר הופעת כל שבעים אומות העולם. למרות זאת, מחשבתן של ישראל קדמה לכול, כפי שדורשים חז"ל "בראשית – בשביל ישראל שנקראו ראשית". מדוע, אם כן, בפועל הופיעה האומה הישראלית לאחר הופעת האומות? מסבירים בחסידות, שבשביל להרים חפץ כבד צריך להחזיק אותו מלמטה. אם יאחזו בו מלמעלה, יישאר רק החלק העליון, וכל השאר יתנפץ. לכן עם ישראל נעוץ במחשבה בשמי-שמים, וכשהוא עולה הוא עולה עד לרקיע, כפי מהותו האמיתית; אך כשהוא יורד, הוא יורד עד עפר. האומות לקחו מישראל את המהות האמיתית שלהם, את הבכורה, כדי שמתוך האור של ישראל שנמצא אצל האומות, ירימו ישראל את כל העולם כולו איתם. לכן עם ישראל נולד בדרך עקובה, בגניבה ובמרמה.

השם 'ישראל' שיעקב מקבל בהמשך, מגלה שהגניבה הופכת את המציאות לישרות האמיתית שלה. "והיה העקוב למישור". על ידי הגניבה מתחבר יעקב ל'הינדיק' שנמצא מתחת לשולחן, וכך מצליח בסופו של דבר לקרוא בשם ה'. לכן יעקב גונב ומרמה, לוקח את הבכורה וגונב את לב יצחק אביו ואת הברכה. בסופו של דבר יצחק אומר "גם ברוך יהיה", כי זו הדרך הנכונה לשרוד במציאות העולם הזה.

באופן זה יש להבין גם את גניבתו של יעקב מלבן הרשע. למרות שיעקב רצה ללכת הרבה קודם, לבן מחזיק בו כבן ערובה. יעקב סיים לשלם על כל אחת מנשותיו עבודה של שבע שנים, ולאחר שנולד יוסף, הוא מבקש מלבן ללכת. אך לבן אינו רוצה שיעקב ילך, ואף משלם לו על כך: "אם נא מצאתי חן בעיניך, ניחשתי ויברכני ה' בגללך". בכל פעם שלבן משלם ליעקב על עבודתו יעקב מבקש ללכת אך לבן שרימה אותו עשרת מונים, מסרב. יעקב וגם רחל ולאה יודעים שכל מה שיש להם שייך להם, וכן כל מה שיש ללבן בעצם שייך גם להם. אבל בני לבן מבקשים "להלאים" את רכוש יעקב ולגנוב את הכול.

יעקב בעצם נתון בתוך מעטפת. הוא רכש משפחה ענפה ורכוש עצום, אך כל זה בתוך הכלא של לבן הרשע. למה הדבר מתגלגל כך? – זה גורלם של ישראל עם אומות העולם, שמתערים בתוך האומות כדי להעלות אותם. יעקב מעורה בתוך לבן הרשע וכשמגיעה השעה הוא לוקח את רכושו שלו - נשיו, בניו, צאנו, והולך. הוא אינו גונב כלום מלבן. הכול שלו! מהי, אם כן, גניבתו? יעקב גונב את לבבו של לבן. עד עכשיו הוא היה בן ערובה, וכעת הוא בורח מבית הסוהר מבלי לספר לסוהר. בעצם גם זו גניבה ישרה. וכי יעקב היה חייב לומר משהו ללבן? כך פועלים כשבורחים מן הכלא! - גונבים את לבו של הסוהר.

 

וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה

לעומת גניבתו הישרה של יעקב-ישראל, רחל גונבת גניבה אמיתית. זו פעם ראשונה שעם ישראל גונב משהו שאינו שלו. יעקב לקח את הבכורה והברכה מעשו ואת הבנים והצאן מלבן כי הם שלו. אולם רחל לוקחת את התרפים שאינם שלה. ככל הנראה זו הסיבה בשלה היא אינה מגלה זאת ליעקב. יעקב הוא ישר לגמרי ואינו יודע לגנוב את מה שאינו שלו. כל הגניבות שלו הם צדקות ותמוּת, "איש תם יושב אוהלים", כפי שמסביר רש"י "איש תם"- שאינו יודע לשקר. הוא כל כך ישר עד כדי שהוא אינו יודע לקבל שקר של אחרים. הוא רואה שעשו לקח את הבכורה לעצמו, ומיד הוא מחזיר אותה אליו.

לעומת יעקב, רחל גונבת גניבה אמיתית. רחל נמצאת בעולם אחר לחלוטין מעולמם של האבות. היא אינה רק יפת תואר ויפת מראה. כל העולם החומרי מונח בפניה, ולא רק מצד יופיו. מיד כשאנו נפגשים עם דמותה של רחל, אנו רואים שהיא אישה חזקה. היא רועה לבדה את צאן אביה בין הרועים למרות שלכאורה אם אין ללבן בנים הוא היה זה שצריך לצאת עם הצאן. שלא כמו בנות יתרו שהרועים מתנכלים להם, הרועים אינם מתנכלים לרחל, ככל הנראה משום חוסנה. כמו יוסף, המשביר לכל עם הארץ, מנהל את כל מצרים ובעל הבית גם כשהוא נמצא בכלא, כך היא דמותה של רחל- אשת העולם הזה, אשת ברזל, עם כל העוצמות של העולם הזה. זו הסיבה שיעקב אוהב את רחל. יעקב יודע שהאומה הישראלית אינה צריכה להיות כמו מלאך בשמים. יעקב חושב שמי שהוא רך בעולם הזה כלאה, "ועיני לאה רכות", אינו מתאים לאומה הישראלית. הוא איננו שייך למציאות העולם הזה אלא מתעלה לעילא-לעילא ונעשה מלאך בשמים, כמו חנוך.

מנקודת המבט של יעקב, רחל היא זו שמתאימה להיות אמהּ של האומה. אולם רחל הולכת צעד נוסף מעבר ליעקב אבינו. יעקב אבינו נקבר עם כל האבות במערת המכפלה. הוא ולאה שייכים אליהם. יעקב לא מת, הוא חי בקרבנו, אך כאדם פרטי שמת – הוא כמו האבות הקדושים, שרוי לו במקיף עליון. במקום החיבור אל גן עדן, מקום חיבור הארץ לשמים – בחברון. לעומתו, רחל שייכת לעניין אחר לגמרי. היא אינה נקברת עם כל האבות אלא בדרך, משום שהיא שייכת אל הבנים יותר משאר האבות, והיא שדואגת להם לכל אורך ההיסטוריה. כשאנו יורדים לגלות, אנו נמצאים בעומק מצבו של ההינדיק, מתחת לשולחן, עירומים, מלקטים פירורים של עולם הזה. מי שנמצא איתנו שם היא רחל אמנו, בעלת הכישרון לרדת לעומק החושך יותר מכל אחד אחר. זו גם הסיבה שרחל פועלת אחרת מהאבות ומיעקב, וגונבת את התרפים של אביה.

 

תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב

יעקב רגיש מאוד לעניין הגניבה. בכל פעם כשהוא נאלץ לגנוב, אם את לבבו של לבן, את ברכתו של עשו או את בכורתו, הוא נתון בדילמה נוראית, שהרי הוא איש תם וישר, ולא שייך שהוא יעשה מעשה שכזה. יעקב צריך לפעול בדרך של שקר וגניבה בלית ברירה. לכן הוא נמצא במאבק פנימי עצום, שכשהוא משקר הכול יהיה אמת לאמיתתה. מבין האבות מידת האמת משויכת דווקא ליעקב אבינו, "תתן אמת ליעקב", משום שלשקר מפני האמת זה הסימן לכך שהאמת היא הסרגל שלא עוזבים אותו בכל מצב ובכל תנאי. זה בדיוק מקומה של האומה הישראלית בין האומות שעוטה על עצמה את ידי עשו, נלחמת ומופיעה על במת ההיסטוריה כאילו היא אומה עם אינטרסים ועם אגו עצום. זה באמת מקומנו וזו היַשרות הגדולה ביותר. אולם תמיד מתלווה לה מתח עצום שלא ניפול, חס וחלילה, ממהותנו האמיתית ונחשוב שאנחנו באמת הינדיק. שלא נשכח שאנחנו בני מלך.

לעומת האמת של יעקב, גניבת התרפים על ידי רחל היא גניבה לכתחילה. פעם ראשונה שנראה כאילו אנחנו גונבים משהו שאינו שלנו. לכן כשיעקב שומע שנגנבו התרפים מלבן, הוא אינו יכול להעלות על דעתו שבבית שכולו מיוסד על אמת יש גנב. מנקודת המבט של יעקב, אם מישהו גנב, הוא קלקל את כל טעם חייו ואת כל דרך החיים שלו. הרי כל מהלך חייו הוא מאבק להגיד אמת כשהוא משקר. יעקב גנב ביושר ובצדק גניבה אלוקית וטהורה, כהינדיק. אך אם מישהו התחיל לשקר, זה אינו סתם שקר אלא שקר שהורס וממוטט הכול. זאת משום שאז טענת הגויים שאנחנו גנבים- נכונה, ואז מסתבר שגם הגניבות שאנחנו קוראים אמיתיות הם שקר. זה פשר תגובתו החריפה של יעקב אבינו שגוזר על הגנב גזר דין מוות. לדעת יעקב שקר שכזה ממוטט בתוכנו את יכולת העמידה, וחיינו אינם חיים.

 

כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ אָוֶן

מדוע גנבה רחל את התרפים? לפי דברי חז"ל, התרפים אינם סתם עבודת פסלים של עץ, אבן, שמש, ירח או אפילו פעור, אלא עבודה זרה מזעזעת ונוראית ביותר[ט]. מנהגם היה לקחת את הבכור ולשחוט אותו. את ראשו היו מולחים במלח ובשמים, שמים לו ציץ של זהב תחת הלשון, מניחים אותו בבית, מדליקים לפניו נרות, משתחווים לו ומנחשים על פיו. במדרש תנחומא מובאת דעה שרחל גנבה את התרפים כדי שאביה לא ינחש לאן היא ומשפחתה ברחו. בכל אופן, לפי דברי חז"ל התרפים הם אחת העבודות הזרות הנוראיות ביותר, אם לא הנוראה שבהן[י]. כיצד להסביר זאת?

יש מקום לומר שאצל אומות העולם עניין הבכורה יוצר סכסוך עמוק. הוא אבי כל האנטישמיות לאורך כל הדורות. מהי האנטישמיות? מצד אחד, כלפי חוץ עמי העולם מרגישים שהם הבכורים. שהם באו לפני ישראל, שהם שולטים בכיפה והם בעלי הבית בעולם הזה. מצד שני, "אף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי", שבאמת הבכור הוא ישראל שמחשבתו קדמה לכול, והוא נקודת הראשית שבשבילו נברא העולם. המתח העצום הזה הקיים באומות, הוא שמוליד אנטישמיות שרק מתגברת בעולם. האנטישמיות צומחת באומות מתוך החיבוט ביחס לזהותן - האם הם בכורים ובעלי הבית במציאות של העולם הזה או שהם נספחים לישראל וצריכים לעבור מהפך "לקרוא כולם בשם ה'".

האנטישמיות קיימת באומות מפני שלקחנו להם את הבכורה, והיא זו שגרעינה מתבטא בתרפים- בשחיטת הבכור, הניחוש בו וההשתחוויה אליו. לכן רחל גונבת אותם מאביה. היא יודעת ידיעה פנימית עמוקה, שמשום שהעבודה הזרה של התרפים היא בעצמה בכור, גם היא שייכת לנו. גם זו בכורה שצריך לגנוב. עוד היא יודעת, ואולי על פי פשט זו האמת העמוקה ביותר, שעלינו לגנוב מהאומות גם את העבודה זרה שלהם. רחל אמנו למדה זאת מאברהם אבינו ששיבר את הצלמים. רחל יודעת שהעבודה זרה של הגויים היא האחיזה שלהם באלוקות. אך האחיזה הזו באלוקות היא לא שלהם. יתר על כן, חז"ל אומרים "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך",– בשני יצריך, כלומר, שאנו צריכים את הכוח של העבודה הזרה כדי להפוך גם אותו לעבודת ה'. כל יהודי הצטווה "בכל לבבך", לקחת את היצר הרע מלבן הרשע שבתוכו לעבודת ה'.

לאחר שיצחק נותן לעשיו שיריים של ברכה, "והיה כי תריד ופרקת עולו", יעקב אינו מתלונן וטוען שמפני שהוא הבכור מגיע לו הכול. הוא חושב שחלקו של עשו אינו שייך לו כלל. עשו ילך למקומו להר שעיר כמו שאנו נותנים שעיר לעזאזל. גם לו יש את חלקו. אולם רחל רוצה לתקן את הכול, את כל החושך, את כל הגלות ואת עומק הכוח של לבן הרשע. לכן היא לוקחת את היצר העמוק ביותר, שיש בו גם עבודה זרה וגם שפיכות דמים, ואותו היא רוצה להפוך לקרוא שפה ברורה בשם ה'.

רחל מצפינה את התרפים במקום הראוי להם- בכר הגמל. כפי שמפרש התרגום, "עביטא דגמלא", זהו הכלי של השופכים. חז"ל מפרשים שנקרא שמם תרפים כלשון מקום התורף, מקום הטומאה הרצוצה. רחל עושה זאת בעת שהיא פרסה נידה, "כי דרך נשים לי", כלומר, רחל שמה את התרפים במקום הטומאה והטינופת. במקום שבו כל מה שהיה חלק מחיוניות הגוף מופרש מן הגוף, ובכך הגוף מתעלה ומתרומם. זה בדיוק מה שיש לעשות עם התרפים- להפרישם מן העולם ובכך לגרום לעילויו ותיקונו השלם. יש עלייה חיובית לחלקים מסוימים מן הרע, אך עומק החושך- עלייתו היא דווקא על ידי הפרשתו, ורבותינו אומרים שאפילו הוא בעצמו שמח בכך, שהרע שמח בכליונו[יא].

אצל פרעה נאמר "כי ממנו ניקח לעבוד את ה'", ומפרשים בחסידות שיש לקחת גם מפרעה לעבודת ה'. גניבת התרפים במובן זה היא לקיחת הבכורה שלנו לעבודת ה'. התרופה שהתרפים נושאים בתוכם היא בגילוי כוח הבכורה אצלנו, שאנו "בני בכורי ישראל". אצלנו מתגלה הבכורוּת כאלוקות, שאנו בנים של ה' בבכוריותנו. זו בכורה פנימית, נסתרת ועצמית. לעומת בכורה אצל האומות שהיא זמנית, חיצונית ועתידה לפנות את מקומה לאורם של ישראל.

 

כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ

כאמור, יעקב נחרד שמישהו ממשפחתו גונב, שהרי כל מה שיעקב מעז לגנוב זה רק את שלו. אבל רחל, אפילו בעיני יעקב היא גנבת, ויעקב אינו מסוגל לעכל זאת, ובסופו של דבר גורם למותה של רחל. כתוצאה מכך, כשרחל נקברת בדרך בנפרד מיעקב, מסתבר שיעקב שייך כמו לאה לאיזה מעמד שמימי, כמו אברהם ויצחק, ונקבר עמם בחברון, שמחברת שמים וארץ. אולם רחל שנשארת בדרך נעשית אם הבנים. היא מלווה בבכייתה את כל ההיסטוריה של הגלות, מחזיקה מעמד, מצפה ומייחלת לגאולה דווקא בתוך החושך. קבורתה בדרך היא התרופה שמולידים התרפים, המאפשרת לכל ישראל לרדת לגלות בלא שהדבר יביא להתרסקות, חלילה, אלא לעלייה.

הקב"ה מבטיח שבזכות כוחה זה של רחל אמנו יבוא התיקון השלם: "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ. כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב, וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם"[יב]. הקב"ה מבטיח שהבנים עתידים לשוב לא בזכות אברהם, יצחק ויעקב, לא בזכות שרה, רבקה ולאה, אלא בזכות רחל, שלה יש את הכוח להפוך את כל הגלות לגאולה. לא רק לגאול את עם ישראל מצרותיו, אלא לגאול את הצרות יחד עם עַם ישראל. זה עומק מעשה גניבת התרפים, שכל יצירת עם ישראל באה על ידו.

מספרים מעשה יקר מאוד על הרב שמואלביץ זצ"ל, ראש ישיבת מיר המעטירה, שבשלהי מלחמת ששת הימים, לאחר ששחררו את קבר רחל, לקח לשם את כל תלמידי הישיבה. כל התלמידים עמדו מסביב לקבר, וראש הישיבה אמר בזו הלשון: "מאמע רוחל, מאמע רוחל, הקב"ה אומר 'מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה', אך אנחנו הבנים אומרים אל תמנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה עד שתבוא הגאולה השלמה. הקב"ה רוצה להרגיע אותך שעוד מעט תבוא הגאולה, אך אנו אומרים, שעד שהגאולה תבוא המשיכי לבכות ואל תירגעי".

הבכי של רחל הוא הקול שמלווה אותנו לאורך הגלות, והוא תולדת הגניבה המופלאה הזאת של רחל אמנו. רחל גנבה את התרפים שהם תמצית ועומק עבודה זרה ושפיכות דמים שאין כדוגמתן בכל אומות העולם, וביקשה להפוך אותם ולתקנם. הבכי של רחל מעיד על כוחה לרדת לעומק החושך. היא האימא שגואלת את ישראל, ומתוך גאולתן של ישראל גואלת את העולם כולו. שנזכה בעזרת ה' שהגניבה תצא אל הפועל במלואה בגאולה שלמה, במהרה בימינו.

 


[א] בראשית לא יט-כ

[ב] שם לא כו-ל

[ג] שם לא לא

[ד] שם לא לב

[ה] בראשית רבה עד ט

[ו] בראשית כז לו

[ז] ראייה לדבר שהחתימה הזאת היא בעלת משקל, נמצאת בפרשת השבוע שלנו, במחלוקת שבין יעקב ללבן. יעקב רוצה את רחל הבת הקטנה, ולבן משיב "לא ייעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה". הרשב"ם, הב"ח והש"ך פוסקים כלבן הארמי ולא כיעקב אבינו, שאין לתת הצעירה לפני הבכירה. כך הוא מנהג ישראל, כלבן הארמי, אמנם לא כהלכה מוחלטת ויש בכך הרבה "קוּלות", אולם לכתחילה לא נותנים את הצעירה לפני הבכירה.

[ח] רש"י בראשית כה כו: "ואחרי כן יצא אחיו"- שמעתי מדרש אגדה הדורשו לפי פשוטו: בדין היה אוחז בו לעכבו, יעקב נוצר מטיפה ראשונה ועשו מן השנייה, צא ולמד משפופרת שפיה קצרה, תן לה שתי אבנים זו תחת זו, הנכנסת ראשונה תצא אחרונה, והנכנסת אחרונה תצא ראשונה, נמצא עשו הנוצר באחרונה יצא ראשון, ויעקב שנוצר ראשונה יצא אחרון, ויעקב בא לעכבו שיהא ראשון ללידה כראשון ליצירה, ויפטור את רחמה, ויטול את הבכורה מן הדין".

[ט] מדרש תנחומא ויצא יב


[י] אמנם חלק מהראשונים מפרשים בדרך אחרת, מעודנת יותר מחז"ל, ואומרים שהתרפים היו מעין כלי אסטרולוגי שהיה עשוי מנחושת ומורה את חלקי השעות, והיה אומר מה עניינו של כל זמן.

[יא] ראה עולת ראייה ב עמ' שיד

[יב] ירמיהו לא יד-טז

עבור לתוכן העמוד