• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

ויאמר הנני - פרשת וירא

בפרשת העקידה אנו מוצאים לראשונה את הביטוי המיוחד "הנני",
החוזר בה שלוש פעמים.
ראשית, כמענה לניסיון האלוקי המבקש "קח נא את בנך".
לאחר מכן, בדרך להר המוריה, משיב אברהם לבנו יצחק "הנני בני",
ולבסוף, "הנני", כמענה לקול ה' המורהו "אל תשלח ידך אל הנער".
בביטוי זה גלומה מסירות נפש עמוקה, אמיתית ומלאת חיים,
והיא שהתגלתה בעת העקידה, כפי שנבאר בדברינו.


וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה

לפני חטא עץ הדעת הייתה המציאות בגן עדן מציאות של חיים נצחיים, מכוחו של עץ החיים. עץ החיים לא היה חידוש לפני עץ הדעת, שהרי כתוב "ביום אכלך ממנו מות תמות", משמע שעד אז "ואכל וחי לעולם" התקיים ממילא, גם בלי לאכול מעץ החיים. על אף זאת, ציווה הקב"ה את האדם הראשון לאכול מעץ החיים - "מכל עץ הגן אכול תאכל", על מנת שמציאות חיי הנצח הגלומה בעץ החיים לא תהיה רק מצד פנימיות הנשמה, החיה חיי נצח כבעולם הנשמות, אלא תתפשט בלבושים המצומצמים של העולם הזה, והאדם כולו יחיה לעולם. לפני האכילה מעץ הדעת לא היו לאדם לבושים של מוות בחיצוניותו. נשמתו הנצחית חסרת הלבושים, לא הרגישה את הצורך לאכול מעץ החיים.

אמנם זיהרא עילאה דאדם הראשון אינה שייכת כלל לתפיסתנו, אך היא נכתבה לדורות מפני שגם אנו במדרגתנו יכלים ומצווים, אחרי הזהירות וחרדת הקדש ממדרגת האדם שלפני כל חטא, ללמוד ממציאות קמאית עליונה זו גם למצבנו כעת, ומנקודת מבט זו אנו עוסקים בסוגיה.

חטאו של האדם הראשון, שאכל מעץ הדעת, נעוץ בהרגשה המוטעית שחש כאילו כל חייו הם מעצמו, ואין הם נתונים לו מאת ה'. לו היה חש כי חייו נתונים לו מאת ה' יתברך, היה יודע שמצידו אין לו חיים, וממילא הוא צריך לעמול ולהשתתף בהם. כאשר אכל האדם מעץ הדעת, מציאות חייו התנכרה לו. רק לאחר החטא חש האדם ביתר שאת כי חייו אינם שייכים לו, אלא ניתנו לו מגבוה. כעת יודע האדם כי לבושי החיים שלו תלויים על בלימה, ועל כן עליו לעמול לבנותם, ולהתקשר ללא הרף לנותן החיים.

בני דור הפלגה המשיכו בחטאם את שורש חטאו של אדם הראשון. גם הם חשו כי כל חיותם באה מעצמם, על כן החליטו לעשות מגדל וראשו בשמים כדי להחזיק את הרקיע שלא ייפול. בכך, ביטאו את רצונם שכל המציאות תהיה בבעלותם, כביכול כוחה נתון לה מהם.

חטאים קדמונים אלו, ששורשם נעוץ בהרגשה שהאדם חי מעצמו, ניתקנו בעונש המוות שירד ובא אל העולם. האדם גורש מגן עדן, חייו התקצרו מחיי נצח והוגבלו. כוח המוות שבא מן החוץ, והידיעה כי החיים עתידים להסתיים בשלב מסוים, הולידו באדם באופן כפוי ומוכרח את חרדת המוות ואת התחושה כי אין הוא חי מעצמו, אלא תלוי בנותן החיים.

 

וְאֶת הָעֲקֵדָה שֶׁעָקַד אֶת יִצְחָק בְּנו עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ

תיקון עמוק לחטאים הקדמונים הללו, של ההתנכרות לה', אנו מוצאים בדמותו של אברהם אבינו. מסירות הנפש, אשר התגלה באברהם בניסיון העקידה, הינה תיקון של עצם החיים. אין בפעולה זו רק הודיה למי שנתן את החיים, או הבנה כי החיים נתונים ממנו יתברך. במסירות הנפש מתגלה ההבנה, כי תמצית החיים האנושיים הינה אלוקית. במעשה מסירות הנפש מתגלה היכולת לעבור את המחסום המפריד בין האדם לאלוקיו, ולגשר על הפער הבלתי ניתן לגישור הזה. מסירות הנפש הינה עזיבת הענפים של חיי העולם הזה והליכה אל שורש החיים. הליכה זו הינה ביטוי להבנה, כי החיים בשורשם הנצחי גדולים ושווים לאין ערוך, מן החיים כפי שהם מתגלים בלבושיהם בעולם הזה. מותו של ר' עקיבא מבטא מסירות נפש עליונה של הליכה במסירות מוחלטת לה' יתברך. בעת שהיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, הגיע זמן קריאת שמע, והיה אומר: "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה 'בכל נפשך' אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו"[א]. ר' עקיבא היה מייחל ומצפה בכל חייו לשעה בה יזכה לתת את נפשו לה', ולהתרומם מן הענפים אל שורשם, על מנת להידבק באחד. גם כאשר גופו עבר סבל וייסורים, כל אישיותו הייתה נתונה במקום אחר, בהגשמת תכלית רצונותיה, עד אשר יצתה נשמתו ב'אחד'.

פעמים רבות, מסירות הנפש של אברהם ויצחק בעקידה נלמדת כמורה על ערך חיי עולם הזה. אנו יודעים כי תכליתם של דברי התורה – "וחי בהם", "ולא שימות בהם"[ב], כי הקב"ה לא חפץ במות המת. באותו אופן נלמדת אף פרשת העקידה, שאמנם ציווה הקב"ה על אברהם להעלות את בנו לעולה, אך היה זה רק לנסותו. באמת, אין הקב"ה חפץ בהקרבת הבן ובמותו של יצחק. המסקנה הסופית של פרשת העקידה נעוצה בעובדה שה' מונע מאברהם לשחוט את בנו, והרי התורה בפירוש אוסרת העברת בנו ובתו באש לשם עבודה זרה, שזוהי תועבת ה' [ג].

אך בכל זאת, בעומק ובשורש הדברים אין הדבר כך. ההבנה כי באמת אין הקב"ה מעוניין בהקרבת יצחק, ועל כן יש לחיות, אינה המסקנה היחידה, ואף לא העיקרית, של פרשת העקידה. כל הגדלות של פרשת העקידה נעוצה דווקא במסירות הנפש המוחלטת של הדיבוק והקישור האמיתי לה', כפי שהתגלתה באברהם אבינו. אכן תכלית דברי התורה הם החיים- "וחי בהם", אך ישנו סייג לקביעה זו. כאשר אם אומרים לאדם לעבור על שלוש העבירות החמורות- עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, המוות עדיף על פני החיים- "ייהרג ואל יעבור"[ד]. שלוש מצוות אלה, החשובות יותר מן החיים, הינן יוצאות מן הכלל, אך מלמדות על הכלל כולו, שבאמת, כל מצווה ומצווה והתורה כולה, הם למעלה מערך החיים לגמרי. רוב המצוות אמנם ניתנו לנו לפי ערך המציאות בחיים, והן מתגלות ומופיעות כערכנו, בבחינת "וחי בהם". אך שלוש מצוות ניתנו לנו לפי ערך שלמעלה מהחיים, ובהם בא לידי ביטוי הכלל כולו. נקודת הקשר עם הקב"ה ומסירות הנפש והדבקות העמוקה בו, גדולות לאין ערוך מחיי האדם. לכן, מסירות הנפש היא היא עיקר הלימוד של פרשת העקידה, והיא התגלתה בה בשלמות. ביטוי לדבר, אנו מוצאים בשעת שמד, שאז אנו מצווים למסור נפשנו גם על המצוות הקלות ביותר, ואפילו על מנהג.

מסירות הנפש לה' התגלתה בשלמותה בפרשת העקידה. אף על פי שבסופו של דבר, מונע ה' מאברהם לשחוט את בנו, ויצחק אינו מוקרב, בכל זאת לימדונו חז"ל, כי "אפרו של יצחק צבור על גבי המזבח"[ה]. כל הזכות הגדולה של אברהם אבינו בפרשת העקידה, היא מסירות הנפש השלמה שלו, עד כדי שאכן, אפרו של יצחק צבור על גבי המזבח, על אף שהאיל הועלה תחתיו. וכפי שמבאר רש"י, "ויעלהו לעולה תחת בנו", שלא צריך הכתוב לומר זאת, "מאחר שכתוב ויעלהו לעולה, לא חסר המקרא כלום. מהו תחת בנו? על כל עבודה שעשה ממנו היה מתפלל ואומר יהי רצון שתהא זו כאלו היא עשויה בבני, כאילו בני שחוט. כאלו דמו זרוק. כאילו הוא מופשט. כאילו הוא נקטר ונעשה דשן". עד שלבסוף נעשה כביכול, אפרו של האיל לאפרו של יצחק הצבור על המזבח, עד עצם היום הזה[ו].

מסירות הנפש העצומה שהתגלתה בעקידה, אינה רק סיפור מעשה שהיה מאבותינו הקדושים. זהו סיפור עומק של כל אחד ואחד מאיתנו, בכל מקום ובכל מדרגה, המגלה בקרבנו כוחות גנוזים של מסירות לה' יתברך. כל אחד ואחד מחויב לייחל ולומר: "מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי אברהם, יצחק ויעקב"[ז], על מנת שתעצומות אלה שבקרבו, יופיעו ויתגלו.

 

בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ

מסירות הנפש העצומה שהתגלתה בפרשת העקידה אצל אברהם אבינו, חוזרת ומתגלה שוב במקום הקודש, בקדושת המשכן. אהרן הכהן, כאברהם אבינו, קידש את המשכן במסירות נפש גמורה בהקרבת שני בניו. בעת חנוכת המשכן, האש האלוקית העלתה את הקורבנות- "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים"[ח]. באותו אופן, היא אף העלתה את נדב ואביהוא בני אהרון, שהקריבו עצמם על גבי המזבח - "ותצא אש ותאכל אותם, וימותו לפני ה'"[ט].

תגובתו של משה רבנו מתונה ומלאת הבנה. משה רבנו אינו נזעק, מזדעזע ומתפלא מן ההתרחשות הנוראית הזו. הוא מבין את עומק המעשה, ומסביר מיד בתגובתו: "הוא אשר דבר ה' לאמור בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד, וידום אהרן"[י]. משה רבנו אומר, כי כבר נודע מאז ומעולם שאין מקדש אלא על ידי הקרבה ומסירות נפש. ואין כוונת דבריו הקרבה של קרבן בהמה, אלא דווקא הקרבת קרבן אדם, המוסר את נפשו בפועל ממש.

מסירות הנפש של נדב ואביהוא בעת חנוכת המשכן, נעשתה, כדברי מרן הרב קוק זצ"ל, לכתחילה, ולכן, אין במעשיהם של בני אהרון חטא, אלא ביטוי מרומם לעמדה של אדם המוסר את נפשו ואת כל חייו לה' יתברך[יא]. אכן, לכתחילה לפי ערכנו, אסור לעשות כך וזהו חטא. אך למרות זאת, אנו מוצאים כי זוהי דרך התקדשות מקום הקודש. כל טעם החיים האלוקיים גנוז במסירות הנפש המוחלטת של החיים לה' יתברך. לולא היא, אין כלל מפגש עם ה'. על כן, אין קדושה שורה במשכן אלא רק על ידי מעשה ההקרבה של "בקרובי אקדש".

הבאת אש זרה אשר לא ציווה ה' למקום המשכן, כל מטרתה לגלות כי גם מה שנמצא מחוץ לקודש, הוא אלוקי. האש הזרה, וכל מציאות החולין של העולם הזה, שייכות בעצם, למקום השכינה במקדש. אם לא נאמר כך, הרי אנו כביכול מודים בשתי רשויות, חלילה. על מנת לגלות כי הכל הוא אלוקי, הכניסו נדב ואביהוא גם את הזרות לתוך הקודש. כאמור, מבחינתנו זהו חטא חמור שבחמורים ושבתאות מתועבת, אך כלפי מי שגדולים ממשה ומאהרן, זוהי חנוכת המשכן.

עיקר הזרות נמצאת בתודעתו העצמית של האדם, הנפרדת ומנותקת מה'. הבהמה היא אלוקית לגמרי, אין לה תודעה משל עצמה ולכן אין היא חשה נפרדת. יש לה רק את החיים האלוקיים שלה. תודעת האדם, לעומת זאת, הינה בעלת יכולת להתנתק ולהתנכר למקור חיותה האלוקי. אך דווקא מפני הזרות העמוקה שבתודעת האדם, יש צורך לגלותה במקום הקודש, במקום בו מתגלה כי 'אין עוד מלבדו', באמצעות קרבן.

מתוך דברינו ניתן לומר כי הקרבת אש זרה ומסירת הנפש התגלו בעקידה ובחנוכת המשכן כשייכים זה לזה במידת מה. אך יש להבחין בין שתי ההתרחשויות הללו. ההתרחשות הנוראית במותם של בני אהרון בחנוכת המשכן כוללת שני פנים. מצד אחד, מיתתם של נדב ואביהוא ומסירות הנפש שלהם היא כהליכה אל שורש החיים. מצד שני, מתוך הליכה זו אל השורש, נמשכה בכל ישראל, בענפי העולם הזה, חיות וקדושה של השראת השכינה במשכן. לעומת זאת, ייחודה של מסירות הנפש שהתגלתה בעת העקידה אצל אברהם ויצחק, שהיא כוללת את שני הצדדים כאחד. מצד אחד, יש במסירות נפש זו הליכה אל השורש, במסירת החיים באופן מוחלט לה' יתברך אך מצד שני, יש בעקידה המשכת חיים אל הענפים, שהרי העקידה לא הביאה מוות ליצחק, כבניו של אהרון, אלא המשיכה חיים ביצחק, ובעולם הזה בכללותו. אם כן, עיקר הלימוד הגדול המתגלה בניסיון העקידה, הוא לימוד של מסירות נפש המתגלה בחיים עצמם.

 

וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ

מהי מסירות נפש המתגלה בחיים עצמם? והרי, לכאורה אין מתח גדול כמתח שבין מסירות נפש לבין החיים?

מסירות נפש במובן הפשוט של המילה, מתייחסת למסירת החיים למיתה ברגע אחד, כפי שמסרו את נפשם חנניה, מישאל ועזריה בנכונותם לקפוץ ברגע אחד לכבשן האש. לעומת זאת, ישנה מסירות נפש המתרחשת לאורך חיים שלמים. בגמרא אנו מוצאים סברה הממעטת במסירות הנפש של חנניה מישאל ועזריה. לפי סברתו של רב, אילו היו מלקים אותם במכות שאין להן קצבה, לא היתה מתגלה בהם מסירות נפש כפי שהתגלתה בהם ברגע מיתתם[יב]. מדברים אלו משתמע, כי קל יותר למסור את הנפש דווקא ברגע אחד, מאשר לחיות חיים שלמים של מסירות נפש, שיש בכך קושי לאין ערוך ואף מעלה עליונה יותר. 

שתי ההסברות למסירות הנפש, מוצאים את ביטויים בפרשייה הראשונה של קריאת שמע: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך, ובכל נפשך ובכל מאודך[יג]". "בכל נפשך" – "אפילו הוא נוטל את נפשך"[יד], הינו ביטוי למסירות נפש של רגע אחד. לעומת זאת "בכל מאודך"- "בכל מידה שהוא מודד לך", הינו ביטוי לחיים שלמים של מסירות נפש. במסירת הנפש למיתה ברגע אחד - "בכל נפשך", אין האדם נותן את כל חייו. ברגע כזה של מסירות נפש, ישנה הדחקה, שכחה, ויתור ומחיקה של החיים בכל יופיים ועושרם. מחיקה זו מתרחשת כהרף עין, לא מתוך שלמות התודעה ולא מתוך עוצמה של חיים, והאדם קופץ אל מותו באחד. מסירות נפש כזו הינה מסירת רגע אחד של חיים לה' יתברך, ואינה מסירות נפש של החיים כולם. לעומת זאת, מדרגת "בכל מאודך" הינה מסירת החיים כולם כלפי שמיא-  "בכל מידה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאוד מאוד"[טו]. זוהי, כאמור מדרגה עליונה יותר, ולאור זאת, ניתן לומר כי הדרישה לחיים- "וחי בהם", גדולה יותר מאשר המוות- "למות בהם".

במסירות הנפש של אברהם אבינו בעת העקידה מתגלה מדרגת "בכל מאודך", של מסירת החיים כולם לה' יתברך. עיקר מעלתו של אברהם, נעוצה ביכולתו לבוא עם החיים כולם, בכל עושרם ועוצמותיהם אל המזבח. אין כאן ויתור, מחיקה או שחיטה של כוחות החיים, אלא העשרתם והפרייתם. ההופעה האלוקית והתגלות דבר ה' אל אברהם אינה מזעזעת את אישיותו של אברהם ומהממת את תודעתו למצב של "אקסטזה" והליכה עיוורת. אברהם אבינו הולך אל העקידה בבהירות מלאה, עם כל חייו ואישיותו. באופן זה מתרחש בעקידה מפגש אמיתי בין החיים האנושיים לבין החיים האלוקיים, בין הענפים לשורשם.

פעמים רבות, כאשר אדם מתמסר לעבודת ה', אנו מוצאים כי הוא מכבה את האישיות שלו. אכן בתחילה יש בכך חובה, ש"הרוצה לחיות, ימית עצמו"[טז], וכן "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה"[יז], מפני שכוחות החיים כמו שהם לבדם, הינם נפולים ומשועבדים. השלב הראשון בעבודת ה', מצריך מחיקה וויתור על כוחות חיים אלה, לטובת התמסרות מוחלטת ואמיתית לדבר ה'. זוהי משמעותה הפנימית של תיבת נח, שיש בה הסתגרות במקום אחד, והתכוונות לה' בלבד, כאשר מסביב העולם כולו נמחק[יח]. לאחר שלב ההתכנסות, מגיעה התכלית, של היציאה מן התיבה, בתיקון ושכלול העולם והמציאות, בכל כוחות הנפש, הנטיות והכשרונות. אך כשם שאסור לחטוא בהליכה אחרי נטיות הלב לפני נקודת המסירות המבררת, כך לא פחות, אסור לחטוא בכך שהמסירות תנציח את מחיקת כוחות החיים,  שאם כן – אין זו מסירות נפש אמיתית.

מרן הרב קוק זצ"ל בפירושו על עקידת יצחק בסידור "עולת ראי"ה", מבאר את מסירות הנפש של אברהם אבינו כמסירות נפש של החיים, שיש בה הליכה אל השורש שאינה מוחקת את כוחות החיים, אלא מפרה ומגדלת אותם. נתבונן בפסוקי פרשת העקידה כסדרם ונבארם, במידה מרובה, על פי דרכו.

 

וְהָאֱלֹקִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם

ניסיון העקידה נדרש מלשון "נס ודגל", שבאמצעותו, מעלה הקב"ה את אברהם למקום עליון, מרוממו ומגדלו[יט]. ההתנוססות הזו מתרחשת מיד עם ההתגלות בצו העקידה, ולא רק לאחר שאברהם עומד בניסיון. התגלות של ה' לאברהם בניסיון זה, העשירי, הינה התגלות כבירה ועליונה, שאין לה אח ורע, מפני מעלת ניסיון זה על פני הנסיונות האחרים[כ]. עיקר גילוי השכינה כאן, הינו גילוי האפשרות של מסירות נפש אמיתית של כל החיים כולם, כפי שמתגלה באברהם בכל פרשת העקידה. אברהם מוסר את נפשו ללא ניגוד לכוחות החיים שבו, ובלי לכבות אפילו מעט במעט מהם.

 

וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי

לכל אורך הפרשה אנו מוצאים לבביות ויחס אישי בין הקב"ה לאברהם, כקשר שבין אב לבנו. כבר בראשית, פונה הקב"ה לאברהם בשמו הפרטי - "אברהם". הקריאה בשם הפרטי, יש בה מפגש של אישיות באישיות. כפי שמבואר בחסידות שהשם הוא "כלי לעצם", ובלשונו של מרן הרב קוק זצ"ל:

 

וכדי לתמם את חזון הניסיון בכל עמקו וגבורתו, קרא האלהים אליו: אברהם. בקריאה קדושה זו הוטבעה עצמיותו בתוכו. וכל החפצים, הרצונות והשאיפות, הקשורים לפרטיותו, התגלו בכל עז גבורתם וגדלם, עד כדי ההכשרה לגלות את האופי הרצוני החפשי של ענק עולם זה, שזוהי מדת הניסיון הנשגב.

 

הקריאה בשם הפרטי קושרת נפש בנפש, מרוממת את האישיות, ומרוממת את דו השיח כולו. בדיבור מעין זה, מתגלה, כי המדבר אינו מעוניין בתוכן הדברים אלא בבן השיח עצמו. כביכול הוא אומר לבן שיחו: "אותך אני רוצה".

תשובתו העניינית, המהירה והקצרה של אברהם, "לשון ענווה וזריזות", היא הביטוי הבהיר ביותר למסירותו של אברהם. אברהם משיב באותו מטבע, כפי שהקב"ה מתגלה אליו. הוא מבין כי יש כאן כוונה למפגש שלם של פנים בפנים. הוא אינו מחכה לשמוע את תוכן ההתגלות, אלא נענה מיד עם כל אישיותו לעצם ההופעה האלוקית, המעוניינת במפגש, במילת "הנני". 

 

וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק

הקב"ה אינו פונה אל אברהם בציווי אלא בלשון בקשה, ברכות ובעדינות. הקב"ה הוא המבקש, כביכול הוא הזקוק להיענותו של אברהם. היכולת לקחת את כל התודעה האנושית הזרה והמנוכרת, ולהפנותה לה', תלויה ברצון האנושי בלבד. לא ניתן לצוות על כך, מפני שבציווי יש פן כפוי, שאינו מאפשר היענות של כל האישיות ושל כל הרצון. הבקשה נותנת מקום מוחלט לאישיות האנושית לבחור להיענות לה, מתוך עצם האישיות ומתוך רצון חופשי. הבקשה מאפשרת את קיומו של קשר בו תתרחש מסירת האישיות כולה, במסירות נפש מלאה ושלמה, כפי שמתרחשת באברהם.

מלבד המפגש המתרחש בין ה' לאברהם, הקב"ה מעוניין במפגש נוסף מלא חיים, שיתרחש בין אברהם ליצחק. לכן, הקב"ה אינו מצווה את אברהם רק באופן ענייני- "קח את יצחק", אלא מצווהו באופן אישי ונוגע ללב: "קח את בנך, את יחידך אשר אהבת". הקב"ה מעורר אצל אברהם את כל עוצמת הקשר שבין אב לבנו, למן הקשר העמוק, העליון והגנוז ביותר, השייך לשורש הנשמה, ועד גילויו של קשר אהבה זה, שבין אב לבנו, באופן פשוט וממשי. אזכרת תיאורו של יצחק כבן, יש בה נגיעה בנימה עמוקה מאוד של הנפש, בנקודת הקשר שבין אב לבנו. נקודה עמוקה זו, הכלולה בשם "בן", אותה מעורר הקב"ה אצל אברהם, היא נקודת עומק שבנפש, העמוקה יותר מעצם החיים. נקודה זו מתגלה בפועל בכך, שכל הורה מוכן למסור את נפשו בשביל חיי בנו. נקודת קשר זו שייכת לנקודת הנצחיות שבאדם, והיותו חלק משרשרת הדורות. ועוד יותר מכך, נקודה זו נוגעת בשורש העליון של כל האישיות ושל הנשמה עצמה, שלמעלה מן החיים בפועל, בבחינת יחידה שבנפש, "יחידך". נקודה זו אף יורדת, מתפשטת וממלאת את כל האישיות, עד לתוך העולם הזה, באהבה אין קץ- "אשר אהבת". נקודת העומק הזו שבנפש, אותה מעורר הקב"ה בציוויו, נעשית שותפה כל כולה, בכל עוצמתה, באישיותו של אברהם בעת מעשה העקידה, ואין הוא מתעלם או מדחיק אותה.

 

וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה

המילים "לך לך" מהדהדות לאותן מילים שנאמרו בניסיון הראשון -"לך לך". מילים אלו הפכו את חייו של אברהם מן הקצה אל הקצה, בניתוקו מעברו המוכר לו ומחיי העולם הזה, אל מקום נעלם ולא ידוע- "אל הארץ אשר אראך". אברהם שומע שוב את אותן המילים, ובשנית, צריך לקחת את מולדתו שבהווה, תולדתו, בנו יחידו, שהוא גם עתידו, להתנתק מן ההווה והעתיד, וללכת שוב, אל מקום נעלם- "עַל אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ", אל ה'לא נודע'.

 

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר

מסביר מרן הרב קוק זצ"ל לגבי פסוק זה, כי "מכלל הן אתה שומע לאו". מכלל הן- שאברהם השכים בבוקר, אתה שומע לאו – שלא השכים בלילה. החידוש במסירותו של אברהם, היא העובדה שהשכים בבוקר, כלומר, שבמשך הלילה הוא ישן בנינוחות. אדם נורמלי, שאינו במדרגתו של אברהם אבינו, לו היה מקבל ציווי למסור ולהעלות לעולה את בנו, לא היה יכול לישון מעוצמת המתח והרטט שהיו אוחזים בו. מי יכול לישון במצב כזה? מי יכול לא לחוש מתח ורטט? אלא, אברהם ישן בנחת, בלא כל לחץ, ובבוקר, השכים כבכול בוקר, והפעם- לקיים את שליחותו במסירות. לו אברהם היה מגלה במעשיו לחץ, מתח או בלבול, היה בכך ביטוי להדחקה ומחיקה, ולא היה במעשה מסירות נפש מוחלטת של כל אישיותו. אלא, שאנו מוצאים כי אברהם עושה את הדברים בנחת, מתוך רצון מלא, קור רוח, ודאות, ובהירות מוחלטת, וכל אישיותו, בשלמות, משתתפת במסירות נפש זו. בדרך זו מסביר רש"י על פי חז"ל, כי הדרך התארכה למשך שלושה ימים, "כדי שלא יאמרו הממו וערבבו פתאום וטרד דעתו, ואילו היה לו שהות להימלך אל לבו לא היה עושה"[כא].

 

וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹקִים

אברהם חובש את חמורו, לוקח את נעריו ואת יצחק בנו והולך. אכן הקב"ה עדיין לא אמר לאברהם את היעד המדויק. ובכל זאת, אברהם הולך בדיוק לפי ציווי ה', למקום שעדיין אינו ידוע, על פי  הנטייה הנשמתית הפנימית שלו, אל מקום לא נודע, אך מתוך שייכות לעולם הזה, עם חמורו ונעריו.

כאשר אברהם קרב אל המקום, וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק,  אברהם רואה "ענן קשור על ההר"[כב]. הוא מותיר את נעריו עם החמור, "שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר", עם החומר, וכל ענייני העולם הזה[כג], והולך ומתנשא למקום אחר, שאינו משועבד ומוגבל, מקומו של עץ החיים.

 

וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם

אומרים חז"ל, כי נבואה נזרקה באברהם ששניהם יחזרו. אך יש לשאול-  אם אברהם היה חושב שהוא חוזר לבדו, בכך הוא היה מוחק את יצחק בתוכו, ולא היה כל טעם בעקידה. אלא, שיש להסביר, כי אברהם הלך לעקידה עם כל קשר החיים העמוק אל יצחק, וכך אף ידע כי ישוב מן העקידה. אברהם אינו נעשה אדיש ומוחק את יצחק בתוכו. אף על פי שאברהם ודאי כיוון בדעתו שרק אחד יחזור בפועל, אברהם חש, כי הוא ישוב מלא בכל כוח החיים שיש לו מיצחק, של ההווה ושל העתיד, ולא באופן שיצחק איננו.

 

וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת

לכל אורך הדרך מתגלה עומק הקשר שבין אברהם ליצחק, המכונה לכל אורך הפרשה "בנו", כקשר העמוק שבין אב לבנו. אין כל הדחקה או ערפול אצל אברהם. אברהם הולך ברוממות וגדולה אל הנעלם ויצחק חש בכך. בשלב זה, מחליט אברהם לשתף את יצחק במתרחש. אברהם לוקח בידו את האש והמאכלת ואילו את העצים נותן ליצחק. ללא אומר ומילים משתף אברהם את יצחק במה שעתיד להתרחש, ומרמז לו מהי חלוקת התפקידים ביניהם- מי העוקד ומי הנעקד.

לכאורה, הייתה אפשרות להבין כי ליצחק ישנה הבנה אחרת לגמרי. יצחק הולך עם אביו שלושה ימים וחש את רוממות הנפש בה הוא נתון ואת שייכותו למקום עליון. יצחק חושב כי הקב"ה רוצה מסירות נפש, ולכן מצווה את אברהם למסור את נפשו שלו, ואולי של שניהם. מתוך כך מבין יצחק, שמא עליו לעקוד, ועל מנת כן הולך יצחק כל הדרך. מתוך הבנה זו של יצחק, מסתבר, כי לא רק מצד אברהם הייתה בעקידה הליכה של מסירות נפש של אב ההולך להעלות את בנו לעולה, אלא גם מצד יצחק, ישנה כאן מסירות נפש מוחלטת, של בן החושב כי הוא הולך להעלות עם אביו, ואולי אף את אביו, לעולה. שניהם הולכים יחדיו, באותה מסירות נפש ובאותה כוונה. כאשר שומע יצחק כי הוא הנעקד, יש בכך דווקא הקלה. ובכל זאת, הולכים שניהם יחדיו.

לפי פשט דברי חז"ל מתפרש כי שניהם הולכים יחד, באופן שאברהם הולך באותו רצון ושמחה כמו יצחק שאינו יודע את פשר ההליכה. אך גם בשלב שיצחק יודע את מטרת ההליכה, הוא הולך ברצון ושמחה כמו אברהם שהלך עד עכשיו, כדברי רש"י: "ואף על פי שהבין יצחק שהוא הולך לישחט, וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו, בלב שווה".

 

וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי, וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי

כאשר יצחק חש כי אברהם מעוניין לשתף אותו במתרחש, הוא פונה אל אביו בדברים. הקשר בין יצחק לאברהם, כמו הקשר בין אברהם ליצחק, מתואר כקשר אהבה עמוק של בן לאביו. דו השיח שבין השניים הוא שיח מלובב ונפלא, כמעט ללא מילים. הקריאה הקצרה "אבי" וההיענות המוחלטת של אברהם "הנני בני", כפי שנענה לציווי ה', נושאות שותפות מלאה ומוחלטת, וקשר עמוק ונוגע של חיים ומסירות בין אב לבנו.

 

וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה, וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹקִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי

יצחק הולך אל הנעלם, ואין הוא יודע מי הוא השה לעולה. אך יש לשאול על כך- מדוע אין הקב"ה מתגלה ליצחק ומצווהו למסור את נפשו? ומדוע אף אברהם אינו אומר ליצחק במפורש את מטרת ההליכה? הרי עיקר פרשת העקידה היה צריך להסתכם בנכונותו של יצחק למסירת נפשו, וכביכול, העיקר חסר מן הספר? אלא, שיש לומר, כי בהסכמה למסור את הנפש, ישנה מחיקה של האישיות, ואין בכך מסירות נפש שלמה. אם הייתה נודעת תכלית ההליכה ליצחק, היה בכך כדי להמעיט את עוצמת החיות והשותפות שלו במעשה. מסיבה זו, אין הקב"ה מבקש מיצחק למסור את נפשו, ואין יצחק אומר בפה מלא כי הוא מוכן להתמסרות כזו, אצל יצחק לא מתגלה כל צד של ויתור ומחיקה של חיים, אלא הוא הולך אל העקידה בחיות מלאה.

 

וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹקִים

כאשר הגיעו אברהם ויצחק למקום המפגש עם השורש, "המקום אשר אמר לו", אברהם ממשיך בפעולותיו באופן מדויק וצלול. הוא בונה מזבח, עורך את העצים בסדר ובדייקנות, ועוקד את יצחק בנו בכל אהבת אב לבנו. באהבה בוערת ויוקדת, עם כל עומק הקשר והשייכות, וללא מחיקה והדחקה שלה.

בכל מעשה הקרבנות כולם לא מצינו מעולם שיש שחיטה על גבי המזבח. השחיטה תמיד נעשית למטה, ולאחריה, מעלים את האברים על גבי המזבח. ואילו כאן, אברהם עוקד את יצחק על גבי המזבח, על מנת לשוחטו. ההבדל בין הקרבנות הוא מפני שבכל קרבן, עיקר המסירות היא המסירות של השוחט. יש במעשה ההקרבה התכוונות של השוחט כאילו הוא מעביר את חיותו אל הבהמה ומוסר את נפשו דרכה. אך לעומת זאת, עיקרו של קרבן אדם, שיש בו מסירה של האישיות והתודעה השלימה על גבי המזבח. אם יישחט האדם מתחת למזבח, הקרבן המועלה על המזבח יהיה קרבן של בשר ודם, ולא קרבן של אישיות אנושית. מסיבה זו עוקד אברהם את יצחק על גבי המזבח, על מנת שתהיה זו מסירות נפש שלמה ומוחלטת, של חיים.

 

וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ

אברהם פועל בהגשמת הצו האלוקי ולוקח את המאכלת בידו, לשחוט את בנו. מעשיו מלאים שייכות ומשתפים את כל אישיותו. גם ברגעים קשים אלו, אברהם אינו מוחק את אישיותו ואת תכונותיו הטבעיות, אלא פועל עמם במסירות נפש, עם כל עוצמת קשר האהבה שבין אב לבנו.

ובעוד המאכלת על הצוואר, פונה הקב"ה באמצעות המלאך בשנית אל אברהם: "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם". אין כאן דרמה, אלא הכל נעשה בנינוחות ורוגע. גם אברהם מגיב בדיוק באותה דרך כמקודם: "וַיֹּאמֶר, הִנֵּנִי". אברהם אינו צריך הסבר או פיוס על הדרך בה הוליכו הקב"ה, כיוון שהוא אינו שרוי כלל במתח. אברהם לאורך כל הדרך נמצא במלוא החיים, בשלמות, ובמסירות שאינה מכבה את החיים. המסירות אל דבר ה', לשחוט את הבן לכבוד ה' יתברך, אינה ממיתה את אברהם אלא מגבירה בו את החיים העצמיים שלו. זהו קרבן אדם שלם, הכולל את כל האישיות, ובא לידי ביטוי שנית במילת "הנני", המוכן ומזומן לדבר ה' בשלמות.

 

וַיֹּאמֶר אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹקִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי

מסירות הנפש של אברהם לשחוט את בנו נודעה עוד לפני שיצחק נשחט בפועל- "עתה ידעתי". אם המאכלת אכן הייתה שוחטת את יצחק, הרי כבר לא היה כל טעם בעקידה. שהרי, אם העקידה היא מסירות של החיים כולם על מנת להישחט ולמות, היא הפסידה את הכל. מסירות הנפש שהתגלתה בעקידה היא מסירות הנפש המשתפת את כל החיים וכל האישיות, בתודעה שלימה של העוקד והנעקד, כל עוד הם בחיותם. הפסקת החיים יש בה בכדי להמעיט ממסירות הנפש המוחלטת המשתפת את החיים. ההעלאה על גבי המזבח ונגיעת המאכלת בצוואר, היא הסיום האמיתי והשלם של מלאכת העקידה. על כן אז נאמר "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה", שאכן הייתה עקידה ומסירות שלמה בכל כוחות החיים והנפש.

 

וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת-הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ

לאחר רגע השיא, אברהם, ממשיך בחיות מלאה במסירותו. אברהם מרגיש צורך להוסיף אל המסירות המוחלטת את כל אותן כוחות, שבכל זאת התבטאו, של הדחקה, שגם הם חלק מן האישיות, ולמוסרם במסירות נפש שלמה. אברהם מחפש כלים על מנת לבטא את כל הרוממות של דבקותו עם ה', וה' מזמן לו איל כקרבן. אברהם מקריב את האיל "תחת בנו", בכוונה מלאה כאילו הוא עושה זאת ביצחק. גם יצחק מצידו חש בכל מלוא אישיותו, בתודעה מלאה וחיה, כיצד הוא נשחט ומועלה כקרבן.

 

וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה, אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה 

אברהם קורא למקום העקידה בשם כפול – 'יִרְאֶה' ו'יֵרָאֶה'. זהו המקום הנעלם אשר אמר לו האלוקים. זוהי הנקודה בה שרויים כל החיים בשורשם, ובכל זאת לא מאבדים את ערכם. זהו מקום השראת שכינה בישראל. מקום אשר ממנו נמשכה מצד אחד מדרגתם של נדב ואביהוא - "בקרובי אקדש" ומצד שני, מדרגתם של העם כולו. זהו המקום אשר בשלושת הרגלים אנו באים לראות ולהיראות בו. זהו המקום אשר בעת העקידה, "לראות ולהיראות" נעשו דבר אחד בדמותם של אברהם ויצחק. בעת העקידה התאחדו הפנים האלוקיים והפנים האנושיים. הראיה הדו-כיוונית- "לראות ולהיראות"- נעשתה לדבר אחד, למסירות נפש שלמה של חיים שלמים, לעולת ראיה.

 



[א] ברכות סא:

[ב] ויקרא יח, ה, יומא פה:

[ג] דברים יח, י, ויקרא יח, כא.

[ד] סנהדרין עד.

[ה] תנחומא שלח יד.

[ו] וכמו שמביא רש"י את מדרש חז"ל על הפסוק: "אשר יאמר היום בהר ה' יראה" – "ה' יראה עקידה זו לסלוח לישראל בכל שנה ולהצילם מן הפורענות, כדי שיאמר היום הזה בכל הדורות הבאים בהר ה' יראה, אפרו של יצחק צבור ועומד לכפרה".

[ז] תנא דבי אליהו רבה פרשה כג.

[ח] ויקרא ט, כד.

[ט] ויקרא י, ב.

[י] ויקרא י, ג.

[יא] הספר מאמרי הראי"ה,

[יב] כתובות לג:

[יג] דברים ו, ה.

[יד] ברכות נד.

[טו] ברכות, שם. רש"י על אתר מביא שישנן שתי אפשרויות, יש מי שאצלו "בכל נפשך" גדול יותר, ויש מי שאצלו "בכל מאודך" גדול יותר. על אף דברינו, אכן יש צד לומר כי אילו באמת הייתה אפשרות למסור את הנפש בשלמות בפועל, ולא מתוך הדחקת חלק מהכוחות, כולל כל החיים העתידיים והחיים שעברו, כל מעמקי הנפש וכל הכשרונות, זוהי מדרגה בה "בכל נפשך" למעלה מ"בכל מאודך".

[טז] תמיד לב. "מה יעביד איניש ויחיה אמרו ליה ימית עצמו".

[יז] שבת פג:

[יח] מוסר אביך פ"ב, פיס' א'.

[יט] "נתת ליראיך נס להתנוסס", תהלים ס, ו, בראשית רבה פרשה נה, א.

[כ] כפי שרש"י אומר על הבקשה "נא", שהקב"ה ביקש "קח נא", על מנת שלא יאמרו כי כל הניסיונות האחרים היו לשווא, לכן מבקש הקב"ה מאברהם שיעמוד גם בניסיון קשה זה.

[כא] עניין זה נוגע למה שאומרים חז"ל על הפסוק "קדושים תהיו" (ויקרא יט) – "קדש עצמך במותר לך" (יבמות כ.). כאשר אדם מקדש את עצמו מדבר מסויים, הוא מחיל על עצמו  את הדבר כאיסור אך בכך אין הוא זוכה לקדש את עצמו במותר, אלא להחמיר בלבד. עיקר המעלה, לקדש את עצמך במותר, מתרחשת דווקא כאשר אדם מרגיש שהדבר מותר לו, ובכל זאת הוא מקדש את עצמו. אם אדם חש כלפי דבר מסוים איסור, והוא נזהר מפניו, הוא נהפך לו לאיסור ובמצב זה,  אינו זוכה בשלמות לקדושה ולהתרוממות, כיון שאין בכך שיתוף של הרצון האנושי ושל כל כוחות החיים. עיקר המשמעות של "קדש עצמך במותר", היא התקדשות שנעשית דווקא בדבר שהוא מותר, מתוך בחירה חופשית ורצון אנושי שלם להתקדש.

[כב] בראשית רבה נו, ב.

[כג] "עַם החמור", בראשית רבה נו, ב.

עבור לתוכן העמוד