• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

ישראל יהיה שמך - פרשת וישלח

לפי פשט התורה, ליעקב אבינו ישנם שני שמות-
השם "יעקב" שקיבל בעת לידתו, והשם "ישראל" שניתן לו בפרשתנו.
נעמיק ונתבונן בשני השמות בסוד "שתיים שהן ארבע",
וננסה להבין את מהות המאבק שכנגד עשו הרשע
בחיצוניות ובפנימיות, באומה ובאדם הפרטי, במהלך ההיסטוריה ובנצח.


וְאֵלֶּה שְׁמוֹת

האותיות והמילים המרכיבים את הדיבור, הם בעלי משקל וחשיבות בתורה. חז"ל אומרים "בעשרה מאמרות נברא העולם"[א]. כלומר, שהמאמרות הם התוכן האלוקי שכל העולם הוא ענף שלו. כך מסביר בעל התניא בשם הבעש"ט את הפסוק "לעולם ה' דברך ניצב בשמים"[ב], שהדיבור האלוקי הוא שמעמיד ומקיים את השמים, קל וחומר את הארץ[ג].

למעלה מכל מילה ומילה, התורה מייחסת משקל רב לשמות. הדבר הראשון שאדם הראשון עושה הוא קריאת שמות- "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה..."[ד]. החומש השני בתורה נקרא "שמות", וכן האבות הקדושים קוראים בשמות לבניהם, למקומות ולמזבחות.

בפרשתנו אנו מוצאים מגוון שמות רב ועשיר ביותר. שמו של יעקב מוחלף לשם ישראל הן על ידי המלאך והן על ידי הקב"ה בעצמו. במהלך המאבק עם המלאך יעקב שואלו לשמו. כמו כן יעקב קורא בשם למקומות רבים: למקום המפגש עם המלאך- "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵ-ל כִּי רָאִיתִי אֱלֹקִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי"[ה]. לסוכות- "וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת"[ו]. למזבח ולמקומו- "וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱ-לֹקֵי יִשְׂרָאֵל"[ז]; "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵ-ל"[ח]. לאלון שתחתיו נקברה מינקת רבקה- "וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת"[ט], ושוב קורא בשם המקום "בית אל"- "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ שָׁם אֱלֹהִים בֵּית אֵ-ל"[י]. בנוסף לזאת, השבט האחרון שנולד בפרשתנו זוכה לשני שמות מאימו ומאביו- "וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין"[יא]. ולבסוף- התורה מונה את שמותיהם של בני עשו ואלופי עשו.

 

שַם הוּא מָהוּת

מהי מהותו של השם? המהות האנושית אינה קבועה מראש בלבד. אדם נולד בעל צביון, אישיות וקווי אופי מיוחדים לו, אך במהלך חייו הוא בוחר בדרכים שונות ומפתח את אישיותו בכיוונים נוספים. המאורעות צורבים בו קווים יסודיים להלך הנפש, תפיסת עולמו והכרעותיו. ודאי שישנם רכיבים יסודיים שנקבעים בשעת הלידה, אולם הם מופיעים באופן דינמי, מתפתח ומשתנה בתוך המציאות. גם השם הוא תופעה מעין זו. הוא מופיע באופן אחד בעת לידת האדם על פי טבע מסוים, ולאחר מכן מתגלגל והולך לו בתוך המציאות ועובר שינויים על פי המאורעות ועל פי הזמנים המשתנים, ומקבל משמעויות והשתקפויות נוספות שלא בהכרח דומות וזהות לשם הראשון. כך בתורה, שמו של נח מתפרש תחילה בתקווה- "זה ינחמנו ממעשנו ומעיצבון ידינו"[יב], ולאחר מכן מתווסף ממד עומק לשמו בלשון נופל על לשון - "ונח מצא חן בעיני ה'"[יג]. גם יעקב אבינו מקבל פירוש כפול לשמו. בתחילה הוא נקרא כך משום שידו אוחזת בעקב אחיו, ולאחר מכן מתגלה מהות נוספת בשמו- "הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם"[יד].

רבותינו מלמדים שהשם אינו רק מילה שהדביקו כתווית חיצונית לאדם, אלא הוא המהות. בעין חיצונית נדמה שהשם הוא רק כטלאי חיצוני למציאות פנימית, אולם באמת, השם הוא עניין מופלא המשקף ומבטא את המהות הפנימית. המהות מופיעה על ידי השם, שהוא כשורש רוחני עליון לפנים רבות ועשירות שמתגלות ונחשפות במהלך כל מאורעות חייו של האדם. השם מנבא וכולל, כל חד וחד לפום שיעורא דיליה, את כל מהלך החיים. לכן ידוע, שכאשר הורים קוראים שם לבנם, יש בהם התנוצצות של רוח הקודש. קורא הדורות מראש, ריבונו של עולם, נותן רוח הקודש להורים לבחור שם שכולל את כל גלגולי המאורעות שיעבור האדם בחייו, בדיוק כפי שהאופי שעימו נולד האדם מתאים בדיוק אלוקי לתפקידו המיוחד ולכל העניינים שיופיעו בהמשך חייו.

כשם שחז"ל אומרים על מקראות מסוימים "אין המקרא הזה אומר אלא דרשני", שיש פשט שכולו דרש; כך יש מקראות שהפשט שלהם הוא כולו סוד. כך הוא עניין השמות: הפשט אומר שיש כאן סוד, וגנוזים בו ממדי עומק לפנים מעומק. "אין הפשט הזה אומר אלא סוֹדֵנִי". אפילו עשו הרשע רגיש אל הסוד של השם, ובשעה שיעקב לוקח ממנו את הבכורה הוא עוסק ב"מדרש שמות", ודורש: "הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם". יש כאן גילוי סוד. לפתע עשו מגלה בשמו של יעקב משמעות פנימית לזו החיצונית. לפתע מתבהרת לעשו התמונה, שכבר מרישא כשיעקב נולד, הייתה מהותו "ויעקבני זה פעמיים".

הניסיון לתפוס הבנה בהירה, לוגית ואנליטית את עניין השם הוא שגוי, משום שמדובר בסוד, שרק לעיתים נחשף ונגלה. העיסוק בסוד יכול להיעשות באמצעים אומנותיים, באופן משוחרר ואסוציאטיבי, ומתוך הקשבה פנימית לצליל ולשיריות שבמילים, שהם שמביעים את התוכן הפנימי. זהו האופן שבו דרשו חז"ל את דרשותיהם המופלאות, דרשות המביעות את העומק החבוי בתוך ביטוי אחד, ומבטאות ממדים שונים ואף התכללויות של ניגודים, הנמצאים ברבדים הפנימיים של המילה. יש בכך ביטוי לתהליך הגילוי והחשיפה של המהות הראשונית במהלך המאורעות. כך למשל דורשים חז"ל על לוחות העדות: "אל תקרי חָרות אלא חֵרות"[טו]. האותיות של המילים "חָרות" ו"חֵרות" הן אותן אותיות, אך המשמעות הפוכה. החָרות- קבוע ומשועבד, ואילו החֵרות היא חופש ומרחב[טז].

ישנו סוד ופלא וממדי עומק לכל מילה ולכל שם, בוודאי החשובים שבהם[יז]. אפילו בשמות האומות הרחוקות ביותר קיים סוד[יח], קל וחומר בשם "ישראל", שהוא השורש של הכול, ובו גנוזים סודות עד בלי די שהולכים ומתגלים בהמון נחלים רבים. על מנת לעמוד על האופי הפנימי ועל מהותה של האומה הישראלית, אנו נדרשים לפתח את ה"אמן שבנו", להקשיב ולהעמיק בשמה של האומה הניתן בפרשתנו ליעקב אבינו.

 

אַרְבָּעָה שֵמוֹת

שמו של אבינו יעקב מתגלה בתורה בארבעה פנים שונים- פעמיים בשם "יעקב" ופעמיים בשם "ישראל". השם "יעקב" מופיע לראשונה בעת לידתו כאשר הוא אוחז בעקב עשו "...וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב[יט]. כאן הקשר בין השם למהות הוא מקרא מפורש. בשנית, לאחר שיעקב לוקח במרמה את הברכה, עשו מפרש את שמו: "וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי"[כ]. גם כאן הקשר בין השם למהות מופיע כמקרא מפורש, למרות שהוא נאמר על ידי עשו הרשע. אם התורה הביאה את דבריו, ככל הנראה הם בעלי משמעות. ממקום אחר בתורה אנו למדים שיש מקום לסברתו של רשע. על השאלה אם להשיא את הבכורה תחילה או לא, קובע הש"ך שהלכה כלבן הרשע, שלא משיאים את הצעירה לפני הבכירה[כא]. ואכן במסורת ישראל נהגו לבקש מחילה כאשר מחתנים את הצעירה לפני הבכירה, מחשש לסברת לבן הרשע.

כמו השם "יעקב", גם השם "ישראל" מופיע פעמיים בתורה. בפעם הראשונה, לאחר שהמלאך נאבק עם יעקב. יעקב לא משחרר את המלאך עד שיברכו, המלאך שואל את יעקב לשמו ונותן לו את השם "ישראל", וטעמו בצידו: "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל[כב]. בפעם השנייה, לאחר שיעקב שב מפדן ארם, הקב"ה נותן ליעקב את השם ישראל, ללא הסבר וטעם: "וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹקִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל"[כג]. אם כן, לאבינו השלישי יש במקרא ארבעה שמות: יעקב משום עקב; יעקב משום "ויעקבני"; ישראל "כי שרית"; ישראל בלי טעם.

 

שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע

ברצוננו להתבונן בארבעת שמותיו של יעקב אבינו באמצעות המבנה היסודי בפנימיות התורה של שם ה' - "שתיים שהן ארבע". שתי האותיות הראשונות, יו"ד וה"א, הן עליונות- "הנסתרות לה' אלוקינו", ושתי האותיות האחרונות, וא"ו וה"א, הן תחתונות- "והנגלות לנו ולבנינו". בתוך כל זוג אותיות יש צד עליון וצד תחתון. בתוך הזוג העליון, יו"ד היא האות שנברא בה העולם הבא, וה"א היא האות שנברא בה העולם הזה, "כי בי-ה ה' צור עולמים". בתוך הזוג התחתון, הוא"ו היא הצד העליון, והה"א התחתונה מכולן, יורדת מטה ושורש לכל הנפילות.

השם "יעקב" על שום העקב ו"ויעקבני", שייך לשתי האותיות התחתונות, וא"ו וה"א, למציאות של העולם הזה, ומתגלה במהלך ההיסטוריה הארצית. במובן הראשוני והנמוך ביותר, השם "יעקב" על שום עקב עשו זהו המצב השפל והנפול ביותר של יעקב. למעלה מזה, לפי המשמעות השנייה המוענקת לשמו של יעקב, "ויעקבני זה פעמיים", ישנו מצב שבו יעקב מצליח לנצח את עשו בעולם הגלוי באמצעות שימוש בידיו של עשו, כלי העולם הזה, בעקיבה ומרמה. יעקב משתמש פעמיים בכליו של עשו: האחת, כשהוא עוטה על עצמו לשון רמייה, כפי שנאמר על עשו "כי ציד בפיו, שצד את הבריות בפיו"[כד], וקונה ממנו את הבכורה. השנייה, כשהוא לובש את בגדי עשו ממש על מנת לקחת ממנו את הברכה.

לעומת השם "יעקב", השם "ישראל" הוא בעל מעלה עליונה. הוא שייך לאותיות העליונות, יו"ד וה"א, למציאות האלוקית השמימית. כך מפרש רש"י "לא יאמר עוד שמך יעקב כי אם ישראל"- "לא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקיבה וברמייה, כי אם בשררה ובגילוי פנים"[כה].

שני המפגשים המתרחשים בפרשתנו בין יעקב לעשו ובין יעקב לשרו של עשו, מלמדים שהמאבק שבין יעקב לעשו המתרחש על הארץ, הוא רק רמז וסימן למאבק האמיתי המתרחש בשמים בין ישראל לבין כוחות הרשעה, הס"מ וחילא דיליה. למאבק שבין יעקב לעשו שבארץ, ישנם שורשים אלוקיים שמימיים וכנגדו קיימת התרחשות זהה גם בשמים. כנגד עשו שעל הארץ ואומתו הרשעה, נמצא בשמים הס"מ, אבי כל כוחות הרֵשע. שניהם נקראים "שעירים" כמו השעיר לעזאזל, ומתאימים למקום החורב והחורבן, החרב, הרֵשע והאכזריות[כו]. כל המאבק שבין יעקב לעשו כאן על הארץ, הוא רק קצה קרחון של המאבק האמיתי השמימי שמול כוחות הרשעה, שמופיע גם כמאבק בתוכנו פנימה.

כאשר יעקב שב מן הגלות ומבקש להיכנס לארץ, הוא נפגש עם עשו ונאבק עם שרו של עשו. יעקב חושש מן המפגש עם אחיו, ומתכונן בדורון, תפילה ומלחמה, אך בסופו של דבר אין מלחמה ואין מאבק. לעומת זאת, כאשר יעקב פוגש את שרו של עשו, את ה"שמים" והמהות של עשו, מתרחש המאבק, ובסופו- המלאך נכנע ויעקב מבקש ברכה. כעת הכול מתהפך. יעקב מקבל ברכה אך לא עוד בכליו של עשו בדרך עקיבה ומרמה, אלא על ידי ישרותו- בשררה, בגילוי פנים ובבהירות. כעת אפילו שרו של עשו מסכים עם יעקב, מודה לו ומברכהו. המלאך מודה שהאלוקיות שהייתה חבויה ביעקב באות יו"ד, הולכת לגילוי שלם ולניצחון באמצעות השם ישראל, ששם "א-ל" מצוי בו. "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל".

לאחר שהוכרע המאבק השמימי, העיקרי, ממילא סלולה הדרך למפגש נינוח ומאופיין באחווה, שבאופן יוצא דופן אף כולל נשיקה של עשו ליעקב - "וישקהו", וכדברי חז"ל: "אמר רבי שמעון בר יוחאי: הלכה היא, בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה, ונשקו בכל ליבו"[כז].

 

כִּי אִם יִשְׂרָאֵל

מאז המפגש עם המלאך, לדורות עולם אנו נקראים "ישראל". זהו השם שהוא המהות ושורש לכול. שם זה ניתן ליעקב פעמיים. בפעם הראשונה הוא נאמר מתוך מאבק עם המלאך המבשר ליעקב על שמו החדש. חז"ל מדקדקים בלשון המלאך שאומר "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל". לא נאמר "ייקרא" אלא "יאמר", משום שקריאת השם ממש תיעשה על ידי הקב"ה בבית אל[כח]. חז"ל דורשים את הנאמר בהושע: "וָיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ בֵּית אֵל יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ"[כט]. המלאך רק מבשר על השם "ישראל" שיינתן ליעקב מאוחר יותר, על ידי ה' יתברך בבית אל, ובכך הוא מביע את כניעתו ומודה בניצחונו של יעקב.

בבית אל, שער השמים, יעקב עובר מהפך, וכעת שמו- "ישראל". שם זה ניתן ליעקב על ידי הקב"ה, ללא כל מאבק וללא טעם: "וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹקִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמו יִשְׂרָאֵל"[ל]. כעת שם זה מביע את מהותו האמיתית של ישראל כלשון רש"י: "לא לשון אדם הבא במארב ועקבה אלא לשון שר ונגיד"[לא].

חז"ל אומרים שקריאה יכולה להתפרש כלשון מינוי כמו "ויקרא אלוקים לאור יום", שהוא מינה את האור לשמש ביום[לב]. כך יש להסביר- "ויקרא את שמו ישראל", שהקב"ה מינה את יעקב על המהות של ישראל שקדמו לעולם, כפי שלאחר מכן הוא מברכו: "וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹקִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ"[לג].

 

אוֹפַן בְּתוֹךְ אוֹפַן

כל מהותם של ישראל היא, שהם מן העליונים עד התחתונים. כנגד זאת ניתנים להם ארבעה שמות. השם "יעקב" שייך לשתי המדרגות התחתונות. במדרגה הראשונה, התחתונה ביותר, נמצא השם "יעקב" משום שידו אוחזת בעקב עשו, מדרגת "יעקב שביעקב". במדרגה שנייה, גבוהה יותר, נמצא השם "יעקב" משום "ויעקבני", ובה מתגלה ניצחון ו'שררה' על עשו באמצעות כליו של עשו, בחינת ישראל שביעקב.

השם "ישראל" שייך לשתי המדרגות העליונות. השם "ישראל" שמוזכר בעת המאבק עם המלאך הוא בחינת יעקב שבישראל. השם "ישראל" הוא גילוי אלוקות, לשון שררה וגילוי פנים, אך כאן הוא נאמר עדיין מתוך מאבק ועקיבה, ועדיין הידיים ידי עשו. במדרגה העליונה ביותר נמצא השם 'ישראל' שניתן על ידי הקב"ה בבית אל ללא טעם, ושייך למדרגה העליונה ביותר שלמעלה מטעם ודעת, בחינת "ישראל שבישראל".

בתוך הרביעייה הזאת אנו מוצאים סוד "אופן בתוך אופן"[לד]- מבנה של שני גלגלים, אחד גדול והשני קטן, הנמצאים זה בתוך זה. שתי המדרגות האמצעיות הן האופן הפנימי, ושתי המדרגות הקיצוניות הן האופן החיצוני.

קיים קשר בין שתי המדרגות המרכיבות כל אופן. בתוך האופן הקטן, הפנימי, הקשר בין המדרגה השנייה לשלישית הוא שבשניהם יש ניצחונות של יעקב - ניצחון על עשו וניצחון על המלאך, בעולם הזה ובעולם העליון. הניצחון בעולם העליון הוא בעצם המשך וסיום של הניצחון בעולם התחתון, כפי שאומר המלאך- "לא יעקב יאמר", שמעתה והלאה הניצחון על עשו לא יבוא בעקיבה ומרמה אלא בשררה ויושר.

לעומת זאת, באופַן הגדול, בשתי המדרגות הקיצוניות- הראשונה והרביעית- אין ניצחונות. הקשר בין השתיים הללו הוא הקשר שבין מעלה למטה שמתגלה במהותם של ישראל. אפילו אם ישראל יורדים מטה-מטה, ונמצאים תחת עול הגויים, בכל זאת הצרות והייסורים אינם מכלים אותנו אלא- כמלח שממתק את הבשר, כך ייסורין ממתקין את ישראל[לה]. כזית שדופקים אותו היטב בכדי להוציא שמן משובח, כך ישראל- מתוך הצרות הם עולים מעלה-מעלה. על כך רומזות האותיות יו"ד וה"א השייכות לעלמא דאתכסיא, כפי שדורש בעל התניא את הפסוק- "אשרי הגבר אשר תייסרנו י-ה", שהייסורים מסתירים את הטוֹב האלוקי וגנוז בהם טוב עליון מזה הנגלה ונראה בעולם הזה[לו]. כך ישראל: לאורך כל ההיסטוריה תכפו עלינו צרות רבות ורעות, ובכל זאת בפנימיותנו נשארנו להיות "איש תם יושב אוהלים", התכנסנו לבתי מדרשות ולבתי כנסיות, והיינו דבקים במה שלמעלה מכל גדר.

 

רֶמֶז לְדוֹרֹות

הרמב"ן מפרש שכל המסופר בעניין המאבק עם המלאך, שרו של עשו, הוא סימן ורמז לדורות עולם[לז]. לאור זאת יש לפרש ולומר שכל ארבעת פניו השונים של השם יעקב-ישראל הם שמתגלים במהלך ההיסטוריה. חז"ל דורשים ש"אברם" הוא שם של גויוּת, ולכן כל הקורא לאברהם "אברם" עובר בעשה[לח], אבל שמו של יעקב נשאר, והוא זה שמתגלה במהלך ההיסטוריה לצד השם ישראל, עד שיתגלה בשלמות שם ישראל שלמעלה מכל גדר היסטורי ולפני כל הבריאה.

עיקר התגלותה של האומה הישראלית בעולם הזה מופיע במשמעות הראשונה של השם "יעקב" על שום "וידו אוחזת בעקב עשו". ההיסטוריה מוציאה אל הפועל את משמעות שם זה שעל שם עקב עשו. אין עוד מלכות של אומות העולם ששלטה בהיסטוריה וביתר תוקף על האומה הישראלית לאורך תקופה כה ארוכה כמו מלכותו של עשו, מלכות אדום הרשעה.

פעמים מלכות זו מאלצת אותנו להיות נושאי כליה ולהשתמש בהם כדי לנצח אותה. אז מתגלות פניה הנוספות של האומה הישראלית בעולם הזה, במשמעות השנייה של השם "יעקב"- "ויעקבני זה פעמיים", כאשר לאורך הגלות האומה הישראלית עושה שימוש בכליו של עשו הרשע, ובאמצעותם מצליחה לשרוד. בזכות חכמתם ופלפולם נעשו היהודים עשירים ומוצלחים ביותר, והאומה לא רק שרדה בעקב, אלא הרימה ראש ואף עלתה מעלה-מעלה אל מול עשו הרשע[לט].

למעלה מהמאבק שעלינו לנהל בכלי "ויעקבני" של עשו, כעת, כשאנו כמו יעקב אבינו השב מפדן ארם, שבים מגלות ארוכה אל הארץ, אנו נמצאים במאבק עם שרו השמימי של עשו. אם נהיה קשובים לקולות פנימה, נראה שעם שיבתנו ארצה, מלכות אדום הרשעה, היא הנצרות, כבר הוכתה מכה קשה, שהרי שיבתם של ישראל לארץ מפריכה את טענתם השקרית שה' עזב את עמו. הקמת מדינת ישראל הוכיחה שיש תקומה לישראל, ובעקבותיה כשל כוחה של הנצרות. גם עמדת הנצרות שהיא שלטת בתרבות המערב הולכת ומתפוררת. והעיקר הוא שהכוח האלוקי שלהם הוא זה שמתמוטט לרגלי הקמת האומה הישראלית.

שלושת השלבים הללו עדיין שייכים, ולו במידה מסוימת, לשם "יעקב". זה שאוחז בעקב אחיו, זה שמשתמש בכליו של עשו- "ויעקבני", וזה שמתבשר "לא יעקב יאמר עוד שמך". לעומת זאת, השם "ישראל", האחרון הניתן ליעקב על ידי הקב"ה בעצמו, הוא עיקר כוחם של ישראל. בשם הזה נותן לנו הקב"ה את מה שקדם לעולם. אפילו היכולת שלנו להתגלות כיעקב על כל שלוש מדרגותיו, באה מהאלוקיות הגנוזה בשם ישראל, שקודם לעולם ולתורה. שם זה הוא שמאיר בהיסטוריה על גבי כל המאבקים הארה אמיתית שאינה תלויה בכל אלה. "והיה כי תריד" הוא מצב זמני וחולף, ולאחריו ישראל מולכים בעולם מלוכה של אור, בלא מלחמה ומאבק.

 

לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי-עַד

בנבואות דניאל אנו קוראים על ארבע מלכויות שישעבדו את ישראל עד לבוא הגאולה- בבל, פרס, יוון ורומי. המלכות האחרונה והארוכה מכולן היא מלכות רומי, מלכות אדום הרשעה, מלכותו של עשו. בסיומה של מלכות זו מופיע גם ישמעאל שאינו נחשב מלכות- "עם", כפי שנאמר- "ואני אקניאם בלא עם", אך בחסות מלכות אדום הוא מגלה כוחו כנגד ישראל.

כעת אנו נמצאים בזמן ההיסטורי שישמעאל כלול באדום, מקבל ממנו גיבוי ומייסר את ישראל. מלכות אדום הרשעה המתגלמת כיום ברבות ממדינות אירופה, נותנת גיבוי וכוח לאומה המדומיינת של ישמעאל. בלי גיבוי מאדום - את ישמעאל לבד היינו מזמן ממגרים.

פעמים אנו מוצאים עצמינו כיעקב האוחז בעקב עשו- כשאנו באים כעבד המתרפס בפני אדונו ומתחננים בפני מלכות אדום הרשעה שלא תיתן גיבוי לישמעאל ולא תקבע עבורנו מה יהיה בארץ ישראל ומה יהיה בבית א-ל, במקום ששם "ישראל" נקרא עלינו. במצב זה אנו מושפלים כיעקב האוחז בעקב עשו. אולם, עיקר המוטל עלינו הוא לעזוב את השם "יעקב" ולנהוג בשמנו האמיתי-"ישראל"- שבו אנו נקראים בפרשתנו על ידי המלאך ועל ידי הקב"ה. לשרוֹת עם אלוקים ועם אנשים ולהיות יכול להם, לא מתוך פחד וחשש. אכן יעקב אבינו בעצמו חש באותה שעה שאין לו ברירה, למרות שחז"ל באים בביקורת חריפה כלפיו. "מעשה אבות סימן לבנים", ובאומה יהיו זמנים שבהם תתגלה חולשה שאי אפשר לעמוד בה למרות הביקורת של חכמי ישראל. ישנן חולשות שבשעתם נראות הכרח שאין לגנותו, אך במבט מבחוץ מתגלה שהיה מקום לביטחון רב יותר בה' יתברך שיסייע בידינו. יעקב שבא עם משפחתו הברוכה וכל רכושו, חש שהדרך הנכונה היא להחניף לעשו, ובמבט מאוחר דורשים רבותינו שהייתה זאת התעברות על ריב לא לו[מ]. כך לדורות, ובייחוד בדורנו, אנו מוצאים מנהיגים שבעומק הלחץ מחניפים לאומות העולם ומרבים במתנות לגרועים שבשונאינו, אך כנגדם גדולי ישראל ומאמינים רבים מותחים עליהם ביקורת נוקבת. מחד גיסא, אנו מבינים את החולשה שמושרשת בימי האבות בשם יעקב, ומאידך גיסא- נקראים לגלות את מעמקי האמת האלוקית שבקרבנו, המופיעה בהיותנו ממשיכים את שם "ישראל".

על אף כל זאת, לאחר גלות ארוכה שבה היינו צולעים על ירכנו, ולאחר תקופה של "ויעקבני", ולאחר כל מה שמלכות אדום הכתה בנו ועשתה כל מה שביכולתה שלא נהיה בארצנו, בכל זאת הצלחנו לכפות את אדום, לנצח את המניעות ששמו ברגלינו ובאנו לארץ. כעת אנו בדור שקם הפיסח על השלם. ועל אף שעדיין אנו חשים "בפרוח רשעים כמו עשב", בכל זאת עלינו להרגיש שהכול הוא כדי "להישמדם עדי עד".

בזמנים כאלה, עלינו להתבונן על מערכת היחסים שבין ישראל לעשו באמונה, ולא כ"איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת". בהתבוננות חיצונית נראה שהם הצליחו ואנחנו נכשלנו, הם יצאו ראשונים ואנו בעקב. אולם באמת- "בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי אוון- להישמדם עדי עד". בסופו של דבר יהיה להם כיליון- "להישמדם", עד עקירה מוחלטת בשורשם האלוקי "עדי עד". עד שבסופו של דבר יקום זה ויכה את זה, ויהיה ניצחון שלם על מלכות אדום. "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו", והכול יודו כי לה' המלוכה ומושל בגויים.

 

וְזֶה יִקְרָא בְשֵׁם יַעֲקֹב... וּבְשֵׁם יִשְׂרָאֵל יְכַנֶּה

גם בתוכנו פנימה, בעבודת ה' הפרטית ובמאבק עם היצר הרע, מאירות ארבע הדרגות בשמותיו של יעקב-ישראל. המאבק כנגד היצר והחולשות שבקרבנו, שייך לשם "יעקב" במדרגתו הראשונה. היצר הרע, מלכות הרשעה שבלב, תופס בנו מקום נכבד, ואנו רק אוחזים בעקבו. לולי שהיינו מתאמצים להחזיק בעקבו, היה הוא שולט על הכול. גם בפעמים המעטות שאנו מצליחים להחזיק מעמד, עדיין אנו נמצאים רק בעקב שלו- "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, ואלמלא הקב"ה שעוזר לו - אינו יכול לו"[מא].

אולם, למעלה ממדרגה זו, בכל זאת יש בכוחנו לגבור על היצר, "בתחבולות תעשה לך מלחמה", בדרכיו של היצר הרע בעצמו, כמו בדרך "ויעקבני זה פעמיים". עלינו להילחם ביצר הרע כפי דרכו הפתלתלה, לקחת ממנו את הבכורה, לקחת ממנו את הברכה, לקחת את הכוחות שלו ולהפוך אותם לעבודה שבכל לבבנו, בשני יצרינו.

למעלה מהמלחמה הזו, בכל אחד מאיתנו בפנימיותו, גם כשבחוץ לא נראה כך, יש את הכישרון להיאבק עם השורש של היצר הרע והכוח האלוקי שהקב"ה נתן לו, לגבור על הרובד השמימי שמוליד את ענפי היצר, ואף לנצחו.

למעלה מכל זאת, כל יהודי הוא חלק אלוק ממעל ממש, וזה עיקר מהותו. זהו שם "ישראל" שעליו אנו נקראים, שמו של יעקב אבינו שדמותו חקוקה תחת כסא הכבוד. "חלק אלוק ממעל ממש" הוא זה שיורד לתוך כל המדרגות של עולם הזה, ושם הוא מנצח, בין אם הוא בעקב, למעלה מזה כשהוא "ויעקבני זה פעמיים", ועוד יותר כשהוא עוקר את השורש של כל הרע. אולם, עיקר הגילוי של היהודי שבו הוא צריך לחיות, טמון בברכה האלוקית שניתנה בשם "ישראל". זהו השם העיקרי והנצחי לדורות עולם, ובו טמונה המעלה העליונה שקודמת לכול ואין למעלה ממנה. שאר השמות הם רק ענפים בתוך המציאות כדי לגלות שמו יתברך, עד שיתגלה שם ישראל בשלמות- לשון שררה וגילוי פנים, לשון שר ונגיד: "לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ". שנזכה בעזרת ה'.

 


[א] אבות ה א

[ב] תהילים קיט פט

[ג] שער הייחוד והאמונה פרק א: "הנה כתיב לעולם ה' דברך ניצב בשמים ופי' הבעש"ט ז"ל כי דברך שאמרת יהי רקיע בתוך המים וגו' תיבות ואותיות אלו הן נצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע השמים ומלובשות בתוך כל הרקיעים לעולם להחיותם כדכתיב ודבר אלוקינו יקום לעולם ודבריו חיים וקיימים לעד כו' כי אילו היו האותיות מסתלקות כרגע ח"ו וחוזרות למקורן היו כל השמים אין ואפס ממש...".

[ד] בראשית ב כ

[ה] בראשית לב לא

[ו] בראשית לג יז

[ז] בראשית לג כ

[ח] בראשית לה ז

[ט] בראשית לה ח. רש"י מפרש "אלון בכות" גם בדרך אגדה: "נתבשר שם (יעקב) באבל שני, שהוגד לו על אמו שמתה. ואלון בלשון יווני אחר. ולפי שהעלימו את יום מותה, שלא יקללו הבריות הכרס שיצא ממנו עשו, אף הכתוב לא פרסמו".

[ט] בראשית לה טו

[י] בראשית לה טו

[יא] בראשית לה יח

[יב] בראשית ה כט

[יג] בראשית ו ח

[יד] בראשית כז לו

[טו] אבות ו ב

[טז] כך אנו מוצאים בעוד דרשות חז"ל כדוגמת- "אל תקרי מורשה אלא מאורשה" (פסחים מט ע"ב), וכן "מאמר והוֹצאתי אֶתכם, נקוב והוּצאתי אִתכם" שאנו אומרים בהושענות, ועוד רבים.

[יז] ספר תיקוני זוהר הוא שבעים פירושים למילה בראשית. באותו אופן, רבי נתן נטע שפירא בעל ה'מגלה עמוקות' שהיה גדול המקובלים באשכנז בין האר"י הקדוש לבעש"ט, כתב שני ספרים. האחד- אלף פנים לאל"ף זעירא של ויקרא וכן- רנ"ב אופנים למילה "ואתחנן". כאן ננסה לגעת מעט באופן החשיבה הזה, אך באופן הנוטה יותר אל הפשט.

[יח] כך דורשים חז"ל את המילה "טוטפות"- "טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים" (מנחות לד ע"ב). וכן מאמר חז"ל מפורסם על הפסוק "הן יראת ה' היא חכמה", שבלשון יווני "הן" היא אחת (סנהדרין עו ע"ב). כלומר, השמות שקוראים אומות העולם, גם הם מקבלים משמעות על ידי חז"ל.

[יט] בראשית כה כו

[כ] בראשית כז לו

[כא] עיין רשב"ם ב"ב קכ ע"א ד"ה להלן, וב"ח יו"ד רמ"ד וש"ך שם סקי"ג.

[כב] בראשית לב כט

[כג] בראשית לה י

[כד] בראשית רבה סג י

[כה] רש"י לב כט

[כו] ראה רמב"ן ויקרא טז ח: "...אבל ציווה הקב"ה ביום הכיפורים שנשלח שעיר במדבר לשר המושל במקומות החורבן, והוא הראוי לו, מפני שהוא בעליו. ומאצילות כוחו יבא חורב ושממון, כי הוא העילה לכוכבי החרב והדמים והמלחמות והמריבות והפצעים והמכות והפירוד והחורבן. והכלל נפש לגלגל מאדים, וחלקו מן האומות הוא עשו שהוא עם היורש החרב והמלחמות, ומן הבהמות השעירים והעזים, ובחלקו עוד השדים הנקראים מזיקין בלשון רבותינו, ובלשון הכתוב (להלן יז ז) 'שעירים', כי כן יקרא הוא ואומתו שעיר..".

[כז] מובא ברש"י בראשית לג ד

[כח] רש"י בראשית לב כט

[כט] הושע יב ה

[ל] בראשית לה י

[לא] רש"י בראשית לה י

[לב] פסחים ב ע"א

[לג] בראשית לה יא-יב

[לד] יחזקאל א טז

[לה] על פי ברכות ה ע"א

[לו] תניא א כו

[לז] רמב"ן בראשית לב כט

[לח] ברכות יג ע"א

[לט] פעם פגשתי יהודי שסיפר בדיחה על התנהגותם של יהודים בגלות בדרך "ויעקבני זה פעמיים": שני יהודים נוסעים ברכבת וקונים רק כרטיס נסיעה אחד. שני גויים רואים זאת, ורוצים לדעת איך הם יסתדרו. הם יושבים יחד באותו קרון וכשמגיע הכרטיסן, היהודים מתחבאים בתוך תא שירותים אחד. הכרטיסן דופק על הדלת, הם מוציאים את הכרטיס מלמטה, הוא מנקב וממשיך הלאה, והם יוצאים וממשיכים בנסיעה. הגויים משתאים: "וואו, זה יידעלאך"... בנסיעה בדרך חזור, הגויים מחקים את היהודים וקונים רק כרטיס אחד, ואילו היהודים מחייכים ולא קונים שום כרטיס. הפעם הגויים מופתעים עוד יותר, ורוצים לראות מה יעשו הפעם. כשמגיע הכרטיסן, היהודים יושבים וצוחקים. הגויים לא יודעים מה לעשות עם עצמם- לרוץ לשירותים כמו התרגיל הקודם או לחכות ולראות מה יעשו היהודים. הגויים רצים לשירותים בלית ברירה, וכשהם סוגרים את הדלת, היהודים דופקים להם על הדלת. הם מוציאים את הכרטיס מלמטה, היהודים לוקחים את הכרטיס ונכנסים לתא השני...

[מ] בראשית רבה עה ג

[מא] סוכה נב ע"ב

עבור לתוכן העמוד