• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

לשמר את דרך עץ החיים - פרשת חיי שרה

האריכות הרבה בסיפור שידוכו של יצחק על ידי עבד אברהם
אינה עניין של מה בכך.
ננסה להבין מהו היחס שבין תורה לדרך ארץ,
מהו יופיהּ של שיחת העבד, ומה תורה יש בה.


יָפָה שִיחָתָן שֶל עַבְדֵי אָבוֹת

מה מורה לנו התורה? מצד ההבנה הפשוטה, התורה באה ללמדנו דרך ה', לקיים את מצוותיו יתברך ולעבדו בלבב שלם. לפי נקודת מבט זו, החלק ההלכתי של התורה, העוסק במצוות והוראות מעשיות, היה צריך להיות החלק הארוך והמפורט ביותר מבין העניינים המופיעים בה. אולם לא כך הדבר. גופי תורה כמו ל"ט הלכות שבת נלמדים באופן דק מן הדק, מסמיכות לפרשת המשכן, הררים התלויים בשערה. ואילו בעניינים אחרים, התורה מאריכה ומפרטת רבות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בפרשתנו.

המעיין בפשט הכתובים של פרשתנו תמה על היחס שבין העיקר והטפל כפי שהם מתגלים בה. התורה מאריכה, חוזרת ומפרטת, בסיפור שידוכו של יצחק על ידי עבד אברהם. לכאורה, אילו סיפור שידוכו של יצחק לא היה מופיע בתורה, לא היינו תמהים על כך, ממש כפי שסיפור נישואיהם של אברהם ושרה אינו מופיע בתורה. איננו יודעים איך נפגשו אברהם ושרה, מה שרה ראתה באברהם ומה אברהם ראה בשרה. אנו מניחים שאין בכך כל לימוד מהותי שנצרך לנו לדורות. הופעתו של סיפור נישואי יצחק ורבקה מעלה את השאלה מדוע מאריכה התורה בסיפור זה, ומה תורה יש בו? איזה לימוד טמון בחובו לדורות?

מעיון בדבר נשאלת שאלה נוספת: אם עניין שידוכו של יצחק הוא עניין מהותי בעל חשיבות עליונה ובשל כך התורה מאריכה בו, תמוה הדבר מדוע אברהם בעצמו, המזדרז וטורח בכל מצווה ומוסר נפשו לה', לא פועל בעצמו בעניין החשוב הזה אלא מסתפק בשליחת עבדו? מדוע אברהם לא הולך לשליחות חשובה זו בעצמו?

על פרשתנו אומרים חז"ל: "יפה שיחתן של עבדי אבות, יותר מתורתן של בנים"[א]. קביעה זו של חז"ל אינה דרשה בלבד אלא נלמדת מאריכות הדברים שבפשט הכתובים, ויש בה ביטוי לשתי השאלות שהצבנו לעיל. חז"ל מנגידים בין 'שיחה' ל'תורה' ובין עבדי האבות לבנים. בפרשתנו אין 'תורה' אלא 'שיחה' בין העבד למשפחתה של רבקה[ב], ואין את הבנים ואף לא את האבות, אלא את עבדי האבות. ויש להבין- מדוע מאריכה התורה בשיחתו של עבד אברהם? מהי מעלת שיחתן של עבדי אבות על תורת הבנים?

 

דֶּרֶךְ אֶרֶץ קָדְמָה לַתּוֹרָה

העניינים החשובים והמשמעותיים ביותר המופיעים בסיפור שידוכו של יצחק, הם הקשר בין איש לאישה, שידוכם וזיווג, וכן מידות טובות- טוּב לב ונדיבות, כפי שהתגלו בדמותה של רבקה. שני העניינים הללו אינם עניינים אלוקיים ואיננו מצווים עליהם. אלו עניינים טבעיים, פשוטים ואנושיים המכונים בפי רבותינו 'דרך ארץ'. הקשר הזוגי שבין איש לאישה מכונה 'דרך ארץ', כפי שנכתב בכתובה- 'כאורח כל ארעא', וכן המידות הטובות מכונות "דרך ארץ". לא נצטווינו בתורה על מידות טובות; אין מצווה להיות בעל ענווה, אין מצווה שלא לכעוס או שלא להתעצל, ואין מצווה שלא להיות עצוב. כל אלה כלולים תחת הכותרת של "דרך ארץ שקדמה לתורה".

חז"ל דורשים את הפסוק "לשמור את דרך עץ החיים"[ג]: "דרך" - זו דרך ארץ, ואחר כך "עץ החיים" - זו תורה. כלומר, שדרך ארץ קודמת לתורה[ד]. מהי קדימות זו? ניתן לפרש בשני פירושים שונים את עניין הקדימות. האחד- דרך ארץ היא הקומה הנמוכה אשר קודמת לקומה הגבוהה. לפי פירוש זה, דרך ארץ היא הנחת היסודות למטה, כדי שיהיה אפשר לבנות מעליהם את הקומות הגבוהות. הקדימות כאן היא קדימות בזמן ובמרחב, אך לא במעלה. לפי פירוש זה, מעלתה היחידה של דרך ארץ- שהיא מהווה יסוד להחזקת התורה, ובלעדיה התורה תיפול.

נוסף על כך ניתן להבין שיש כאן קדימות במעלה, כמו "תורה קדמה לעולם"[ה]. אין הכוונה שהתורה היא היסוד והעולם הוא הקומות העליונות, אלא שהתורה קודמת במעלתה על העולם. כמו כן גם כאן: דרך ארץ קודמת במעלתה לתורה מפני שהיא נוגעת בעניינים שהם שורש כל התורה. השורש והיסוד שניהם נמצאים במעבה האדמה, ומעליהם מתנשאים דרגות עליונות באוויר הפתוח. ההבדל ביניהם הוא שהיסוד עשוי מחומר מת, ואילו השורש- חי ומחיה. המידות הן יסוד ושורש כל התורה, ולכן שני הפנים מופיעים בהן כאחד.

רבי חיים ויטאל ב'שערי קדושה', עוסק במידות הטובות ומדבריו משתמע שבמידות הטובות יש שני צדדים, כפי שהסברנו שני פירושים ל"דרך ארץ קדמה לתורה". מצד אחד המידות קודמות במובן של יסוד קודם, ויחד עם זאת 'קודמות' במובן שגנוזה בהן מעלה עצומה יותר מהמצוות.

בשער א' מלמד רבי חיים ויטאל מיהו האדם. לדבריו, פנימיות האדם מורכבת משני צדדים. הצד העליון הוא הנפש הטהורה. היא הפרי הכלולה מתרי"ג איברים וגידים, והיא מתלבשת בתוך תרי"ג איברים וגידים של נפש הטמאה הנקראת "קליפת הפרי". שתיהן יחד מתלבשות בתרי"ג איברים וגידים של הגוף הממשי שהינם אך לבוש לפנימיות. איברי הנפש הטהורה נמצאים בתוך איברי נפש הרעה, ואיברי נפש הרעה בתוך איברי הגוף. כלומר- יש שלושה תריגי"ם באדם: תרי"ג איברי נפש הטהורה, תרי"ג איברי נפש השפלה ותרי"ג איברי הגוף.

רבי חיים ויטאל מבחין בין הגוף עצמו שהוא גשמיות גמורה, לנפש השפלה שבה נמצאות המידות, ולנפש הטהורה שבה נמצאת התורה. לפי דבריו, "דרך ארץ שקדמה לתורה" ותיקון המידות שקודם לקיום המצוות, הם רק בסיס להופעת מעלה גדולה יותר של הנפש הטהורה. יחד עם זאת, כשנתבונן בדברי רבי חיים ויטאל נראה שהוא אומר גם את ההפך הגמור, שהמעלה העליונה ביותר היא של המידות הטובות:

 

והנה עניין המידות הן מוטבעות באדם בנפש השפלה הנקראת יסודות... והנה בנפש הזה תלויות המידות הטובות והרעות, והן כסא ויסוד ושורש אל הנפש העליונה השכלית אשר בה תלויים תרי"ג מצוות. ולפיכך אין המידות בכלל תרי"ג מצוות. ואמנם הן הכנות עיקריות אל תרי"ג המצוות בקיומן או בביטולם, יען כי אין כוח בנפש השכלית לקיים המצות על ידי תרי"ג איברי הגוף אלא באמצעות נפש היסודית המחוברת אל הגוף עצמו, בסוד (ויקרא יז יד) "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא". לפיכך עניין המידות הרעות קשים מן העברות עצמן מאוד-מאוד[ו].

 

לדברי רבי חיים ויטאל, המידות הטובות שייכות רק אל הנפש השפלה ולא לנפש הטהורה העליונה האלוקית. התורה אינה יכולה להתקיים באדם אלא על ידי התלבשותה בלבוש הגוף ובלבוש הנפש שבה מתגלות המידות. כל מצוות התורה תלויות במחשבה, דיבור ומעשה, ומתגלות בגוף על ידי נפש הרעה השפלה, היא ה"נפש הבהמית" בלשון בעל התניא, המחוברת אל הגוף, שבה מתגלות המידות. מתוך הדברים הללו קובע רבי חיים ויטאל: "ולפיכך עניין המידות הרעות קשים מן העברות עצמן מאוד-מאוד". כלומר, התוקף ועוצמת הפעולה של המידות היא גדולה מאוד, יותר מן המצוות. לכן המידות הרעות- רעות יותר מהעבירות, ואילו המידות הטובות- טובות יותר מהמצוות:

 

ובזה תבין עניין מה שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קה ע"ב), כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה ממש שהיא היותר שקולה ככל תרי"ג המצות. וכן אמרו (סוטה ה ע"א) מי שיש בו גסות הרוח הוא ככופר בעיקר וראוי לגדעו כאשרה ואין עפרו ננער לתחיית המתים, וכאלה רבות. והבן זה מאוד כי להיותם עיקרים ויסודות לא נמנו בכלל תרי"ג המצוות התלויות בנפש השכלית.

...ובזה תבין גם כן דברים מתמיהין שאמרו רבותינו ז"ל בעניין המידות, כי הענווה ושפלות מביאין לידי רוח הקדש ושורה עליו שכינה. ואמר אליהו זכור לטוב (כלה רבתי פה) אין התורה מתפרשת אלא במי שאינו קפדן, אף אני איני נגלה אלא למי שאינו קפדן. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל שלחו מתם (סנהדרין פא ע"ב) איזהו בן העולם הבא כל שהוא שפל ברך וענוותן וכו' וכאלה רבות, לא זכרו בהן קיום המצוות אלא המידות הטובות. ושים בעיניך דברים אלו ותצליח דרכיך בלי ספק.

 

לדברי רבי חיים ויטאל, תרי"ג המצוות שייכות לנפש השכלית, ואילו המידות הטובות נוגעות בנשמה של המצוות ובשורש של כל התורה כולה. המידות אינן קודמות לתורה רק בסדר הדברים, מפני שהן נמוכות יותר, אלא שיש בהן מעלה על התורה. הן שייכות לנשמתא דאורייתא. רק מי שהוא בעל מידות טובות יכול לזכות לרוח הקודש, השראת שכינה, גילוי אליהו ועולם הבא, ואילו על קיום המצוות לא נאמרו דברים אלו. אם כן, המידות הטובות הן בסיס לקיום התורה ויחד עם זאת, מתנוצצת בהן מעלה עליונה אף יותר.

כך מסכם את הדברים רבי חיים ויטאל:

 

ונמצא כי יותר צריך להיזהר ממידות הרעות יותר מן קיום המצוות עשה ולא תעשה, כי בהיותו בעל מידות טובות בנקל יקיים כל המצוות.

 

זָכוּ- שְכִינָה בֵּיניהֶם

בפרשתנו מופיעות המידות הטובות בהרחבה יתרה: עבד אברהם פועל הכול בדבקות אלוקית מתוך שיח מתמיד עם ה' יתברך. כל המציאות עבורו היא רק תפאורה לדבר ה', עד כדי שהעולם שקוף בעיניו ובמקום לראות אנשים הוא רואה רק את הקב"ה. כשרבקה טורחת עבורו ומשקה את הגמלים, הוא אינו מודה לה אלא לקב"ה, "ויקוד האיש וישתחו לה'" גם כאשר הוא פונה אל משפחתה של רבקה בבקשה לקחתה והם נענים לו, הוא משתחווה לה'[ז]. יש כאן רבותא גדולה לאבותינו, שאפילו מידותיו של העבד כה נעלות שהוא נמצא לגמרי עם ה' יתברך. גם מעלתה של רבקה מתגלה בזכות מידותיה הטובות- החסד הגדול שהיא גומלת עם העבד ועם גמליו. הרי העבד מבקש ממנה לשתות מעט מים והיא נותנת לכל גמליו.

בד בבד עם המידות הטובות המופיעות בהרחבה- דבקות אלוקית וגמילות חסדים- מופיע בפרשתנו עניין בניין בית וקשר אהבה שבין איש לאשתו. כל העניינים הללו שייכים ל"דרך ארץ שקדמה לתורה", שמפנים מסוימות קודמת גם במעלתה לתורה.

מהי מעלת הזיווג, ענייני שידוכין וחתונה, שיחתן של עבדי אבות, שיפה יותר מן התורה? נאמר "איש ואישה זכו - שכינה ביניהם"[ח]. כלומר, כל קשר זוגי של בניית בית בישראל הוא בסיס להשראת שכינה. ודורשים רבותינו- "ועשו לי מקדש ושכנתי, 'בתוכו' לא נאמר אלא 'בתוכם'- בתוך כל אחד ואחד"[ט], בבתי ישראל ובבנין הבית הפרטי- שם שורה השכינה.

רבותינו התחבטו בשאלה מה קודם- לישא אישה או ללמוד תורה, ונפסק להלכה בשו"ע שקודם יש לישא אישה[י]. "בן שמונה עשרה לחופה"[יא] זו החובה, וישנה עדיפות להתחתן אפילו לפני כן. כך אמר רב חסדא, שהוא עדיף מחבריו כי התחתן בגיל שש עשרה, ואילו היה מתחתן בגיל מוקדם יותר יצר הרע היה מוכה לגמרי- "הוה אמינא לשטן גירא בעיניך"[יב]. באופן פשוט מובן שמעלתו של רב חסדא שייכת לתיקון פגם הברית, שעבר את ימי נעוריו בטהרה. אולם למעלת הנישואין יש עוד טעם עמוק יותר: כאשר אדם נושא אישה, ממילא הוא מחויב לנהוג במידות טובות, לעשות חסד עם אשתו ואחר כך עם בניו. או אז תורתו, תורת חסד, מתקיימת.

נאמר בדברי רבותינו שכל אדם שאין לו אישה שרוי בלא ברכה ובלא תורה[יג], מצד שני נאמר "רחיים בצווארו ויעסוק בתורה"?![יד]. ישנה סתירה בין הדברים- האם לישא אישה מרבה תורה או ממעט תורה? נראה ליישב את הדברים ולומר, שבחיצוניות- הנישואין ממעטים את התורה כי אין די פנאי ללמוד זמן רב. אולם באיכות ובשייכות הפנימית, וודאי שמעלתה של התורה גדולה הרבה יותר אצל מי שנשא אישה. מי ששרוי בלא אישה, יכול ללמוד את כל התורה כולה, אבל הוא שרוי בלא תורה. התורה אינה יכולה להיספג ולהיטמע בו, כי אין את הכלי המתאים לכך, אלו המידות הטובות ודרך ארץ שהתורה עומדת עליהם, ולולא הם- התורה אינה מתגלה בשלמותה, בשורשיותה הפנימית.

 

עֶבֶד אַבְרָהָם

מעלת המידות היא, שהן באות לתקן את הפגמים של האדם שאישיותו נפלה למקום של תערובת טוב ורע, ואפילו אם יש בו נטייה אל הבהמיות הרעה. מלאכת התיקון הזו היא מלאכה עצומה וקשה, ואם אדם לא דבוק בה' יתברך ובתורתו, אין לו שום יכולת לתקן את הפגמים ולהאיר בתוך הנפש השפלה.

מתוך דברינו ייתכן להסביר ולומר שזו הסיבה שעבד אברהם נשלח לדאוג לשידוכו של יצחק ולא אברהם בעצמו. הרי אם אברהם היה הולך בעצמו, הוא לא היה צריך לעשות לעצמו סימנים כי היה רואה מיד ברוח הקודש מי מתאימה ליצחק. אברהם אבינו היה מתוקן תיקון גמור ושייך למדרגות נשגבות ועליונות כמו שלעתיד לבוא. שתי כליותיו היו יועצות לו[טו], והוא שמר תרי"ג מצוות מתוך הנפש הטבעית שלו. תרי"ג מצוות ותרי"ג המידות, האיברים של הנפש השפלה, היו אצלו דבר אחד.

אולם שלא כמו אברהם, העבד צריך סימנים כדי להבין את המציאות. יש בכך פחיתות מדרגה ממדרגתו של אברהם אבינו, אך יחד עם זאת יש בכך יתרון ומעלה בשני מישורים. ראשית- בכך הוא עוזר גם לנו, לדורות עולם, שהרי לנו אין טביעת עין כמו של אברהם אבינו, ועל כן אנו צריכים לסיפור שמבליט את הסימנים. שנית ויותר עמוק, לולא העבד ומעשה הסימנים שלו, כל הטוּב העליון הגנוז ברבקה לא היה יוצא אל הפועל. דווקא העבד בעיוורונו, הוא שהוציא אל הפועל את הטוב והחסד הגנוזים בה.

לעומת מדרגתו הנעלה של אברהם אבינו, אנו, כמו העבד, זקוקים לתיקון המידות. ירדנו לתוך העולם הזה ואיננו נמצאים בבית גנזיו של הקב"ה אלא שרויים במקום החושך. אולם דווקא תיקון המידות והפיכת האור לחושך הם השעשוע הגדול ביותר. אכן מצד אחד יש כאן פחיתות מעלה, שאנו נמצאים במקום נמוך ושפל, אך יחד עם זאת זהו מקום עמוק מאוד. המידות הטובות הן הכלי שעליו יכולה התורה לחול, ותיקונן הוא מהלך שבאמצעותו נוצר מי שיקבל את התורה. אם אין "מקבל" שיוכל לקבל את התורה, אז המתנה העליונה של התורה היא בשפלות נוראית, כפי שכותב רבי חיים ויטאל:

 

נמצא כי בהיות מדות הרעות קבועות באדם נמנע הוא מלקיים התורה והמצוות, וגם אם יקיימם יהיה שלא לשם שמים ובטורח גדול, ועליו נאמר (משלי יא כב) נזם זהב באף חזיר וגו', כי עוד טומאתו בו מלובש תוך הקליפות, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (יומא עה ע"ב), זכה- נעשית לו תורתו סם חיים, לא זכה- נעשית לו סם המוות.

 

אדם שאין לו מידות טובות ומקיים את התורה, זוהי גריעות לתורה וחילול השם: "מה הבריות אומרות עליו? – אוי לו לפלוני שלמד תורה"[טז]. בכתבי המלכות הא-לוקית עצמם לעולם אין פגם, אך מי שמתקן את נפילותיו ופגמיו, חושף את היותו בן מלך וזוהי מעלה עליונה ביותר. תיקון המידות הוא תיקון העבד שבנו והשפלות שלנו כדי שלא תחצוץ בפני ה'חלק א-לוה ממעל ממש' שבקרבנו.

"יפה שיחתן של עבדי אבות" היא מעלת הזיכוך של המקבל. אברהם היה כבר כולו זך, וגם רבקה, הייתה מקבל גמור, אשת חסד, זכה וטהורה. אולם כדי להוציא את ה"מקבל" אל הפועל, צריך דווקא את הפלא שבאברהם אבינו, שלא רק שהיה כולו זך בעצמו, אלא שהצליח לזכך את הגסות והשפלות של העבד.

זאת ועוד: דווקא באמצעות העבד יוצא אל הפועל כוח המקבל שהיה ברבקה ומידותיה הטובות. חז"ל דורשים על העבד- דמשק אליעזר - "דולה ומשקה מתורת רבו אברהם לאחרים"[יז]. כפי שרבקה דולה מהבאר ומשקה את העדרים, כך העבד דלה מתורתו של אברהם, דלה את המידות הטובות של רבקה, והשקה לדורות עולם. העבד הוא שהוציא מהתעלומה את הסוד של מיהי רבקה, ובכך היא נעשתה בעלת יכולת להתקשר ולהינשא ליצחק כאב לאומה שנמשכת לאורך כל ההיסטוריה.

 

תּוֹרָה וּמִדּוֹת

יש להתבונן בעומק העניין: מה מעלה יש במידות טובות ומה מעלה יש בתורה? הרי אם באמת היינו סוברים שיפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים, לכאורה היינו צריכים להגות יומם ולילה רק בפרשת חיי שרה! והרי עינינו הרואות שלא נהגו כך...

הבנת מעלת המידות אל מול מעלת התורה נתונה במחלוקת בין הרמח"ל ורבנו בחיי לבין בעל התניא ונפש החיים. במחלוקת זו בא לידי ביטוי המתח שבין שיחתן של עבדי אבות לתורתם של בנים- מי יפה ממי?

הרמח"ל בהקדמה למסילת ישרים, ורבנו בחיי בהקדמה לחובות הלבבות, אומרים שהמידות הטובות, ובראשן המידות של הדבקות האלוקית, הם העיקר, ואילו לימוד התורה על כל סעיפיו נמשך מהן אך לא עיקרי כמותן. לדבריהם, ראשית לכל אדם מחויב למידות הטובות. ראיה לדבריהם הם מביאים מהתורה בעצמה שאומרת שזהו העיקר: "מה ה' אלוקיך שואל מעימך כי אם ליראה את ה' אלוקיך ללכת בכל דרכיו"[יח]. ההליכה בדרך ה' נעשית באמצעות המידות הטובות- "מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום"[יט]. לפי דבריהם, צריך לעסוק במידות כי זהו עיקר התורה ועיקר השראת השכינה, ועל ידיהן זוכים לדבקות אלוקית, לגילוי אליהו ולרוח הקודש ובאים לעולם הבא. במסילת ישרים מתבאר שאפילו לימוד התורה שייך לעניין זה של המידות הטובות, משום שעיקר הלימוד צריך להיות על תיקון המידות- איך יראים, איך אוהבים, איך דבקים, ואיך שומרים את כל המצוות[כ].

לעומת הדברים הללו, לפי דעת בעל התניא[כא] ונפש החיים[כב], עצם הלימוד והעיסוק בתורה הוא הדיבוק ברצון ה', והוא למעלה מן הכול.

לכאורה חז"ל בעצמם עסקו יותר בתורתן של בנים מאשר בשיחתן של עבדי אבות. אם אריכות הדברים היא ראיה, כפי שחז"ל לומדים מאריכות הדברים בפרשתנו, אז לכאורה אריכות הדברים של רבותינו היא אכן בתורתן של בנים, שהרי בש"ס יש כשני שליש הלכות וכשליש אגדתות. אולם, תורתן של בנים אינה מלמדת רק את תורתן של בנים, אלא מלמדת גם את המידות הטובות- "מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין"[כג]. לפי הדברים הללו יש להסביר "יפה שיחתן של עבדי אבות", שהמידות הטובות שנלמדות בפרשת חיי שרה, הן שגורמות לעיסוק בתורתן של בנים. במובן זה, לימוד התורה מסייע בהכוונת המידות באופן נכון.

יחד עם זאת, רבותינו למדו תורה לא רק כדי לתקן את המידות, כפי שמבארים רבנו בחיי והרמח"ל, אלא גם לפי דרכם של נפש החיים ובעל התניא, שעצם לימוד התורה הוא הדבקות הכי עליונה. התנאי לכך הוא להיות "מקבל"- כלי מזוכך ומטוהר במידות טובות שיהיה מתוקן לקבל את התורה, כפי שנאמר "מי שיראת חטאו קודמת לחכמתו –חכמתו מתקיימת"[כד], ומי שיש בו יראה – ממילא הוא עוסק בהתמדה ובמסירות במתנה. ואכן רבותינו עסקו בתורתן של בנים כי היו "מקבל", ראויים לכך ובעלי מידות טובות.

בעניינים הפנימיים שאין בהם פסיקת הלכה, נכונה תמיד האמירה 'אלו ואלו דברי א-לוקים חיים', והם מפרים ומשלימים אלו את אלו. כך גם במחלוקת זו ובמתח המפרה שבין המידות, שיחתן של עבדי אבות, לתורתן של בנים.

 

מִצְוֹת בְּטֵלוֹת

חז"ל אומרים "ולא עם הארץ חסיד"[כה], ואנו מבינים, כפי שמפרש הרמח"ל, שקניית המידות נעשית דרגה על גבי דרגה- זהירות, זריזות, נקיות וכו', וניתן להיות עם הארץ בעל מידה כזו או אחרת. אך ככל שהמידות בדרגות הגבוהות יותר, כך גדל הקושי לקנותן, ולכן מידת החסידות אינה יכולה להתקיים בעם הארץ. למידת החסידות צריך שיקול דעת, היכן להרבות טוב, שאינו בנמצא אצל עם הארץ.

מרן הרב קוק זצ"ל מדקדק בעניין הזה דקדוק מופלא ביותר:

 

ולא עם הארץ חסיד. אבל מה שהוא למעלה מחסידות, כמו קדושה וענווה ותחיית המתים וגילוי אליהו ורוח הקודש, מפני גודל קדושתם, הם שווים לכל נפש. כי כל לבבות דורש ה', אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון ליבו לשמים. "ומעיד אני עלי שמים וארץ", אמר אליהו, "בין איש בין אישה, בין עבד בין שפחה, בין נוכרי בין ישראל, הכול לפי מעשיו- רוח הקודש שורה עליו". וכיוון שלא יצאו שפחה ונכרי מכלל רוח הקודש, קל וחומר שלא יצא עם הארץ, שהוא מזרע קודש, מעם ה' וצבאותיו אשר הוציא ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה, סגולה מכל העמים.[כו]

 

לפי דברי מרן הרב קוק, אשר אהבתו לתורה ושקידתו בלימודה לא ידעו גבול, ואשר אין נושא בפנקסיו וקבציו שהוא מדבר בו יותר ממנה; ובכל זאת יכול, לדבריו, להיות עם הארץ ללא שיקול דעת וללא ידע, שיכול להגיע למדרגות שלמעלה ממדרגת החסידות, "מפני גודל קדושתם". כל המדרגות העליונות הן שוות בכולן, כי הן עצם הקשר שלנו בין המקבל לנותן. לכן כאשר עם הארץ נכנס לבית הכנסת באמצע יום הכיפורים ורואה את כולם מתפללים בדבקות, הוא אינו יודע מה לעשות אלא לחלל בחלילו, ובכך הוא קורע את כל הרקיעים[כז].

התורה באה ליישר את האדם, כדי שהמידות הטובות יצאו אל הפועל במילואם האלוקי. לעתיד לבוא, כמו אצל אברהם אבינו, כל המצוות גם הם יהפכו להיות מידות טובות. כך מסביר מרן הרב קוק זצ"ל את מאמר חז"ל "מצוות בטלות לעתיד לבוא"[כח], שלעתיד לבוא המצוות יהיו בטלות כציווי מבחוץ, ויהפכו להיות מידות טובות טבעיות של האדם[כט]. אז יתגלה שכל המצוות הן העומק האלוקי של המידות הטובות. אם כן, המידות הטובות, אם כי לשם מילואן אנחנו צריכים את כל התורה, הם ביסוד של הכול, גם כהכנה וגם בעומק, בעלי המעלה העליונה וכלי לרוח הקודש.

יהי רצון שנזכה להידבק בשיחתן של עבדי אבות הקדושים, ולהיות "מקבל" וכלי לתורה, עד כדי שהמצוות יהיו המידות הטובות הטבעיות שלנו.

 


[א] בראשית רבה ס ח: "אמר ר' אחא: יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים. פרשתו של אליעזרשניים ושלושה דפים הוא אומרה ושונה. והשרץ מגופי תורה, ואין דמו מטמא כבשרו אלא מריבוי המקרא".

[ב] 'שיחתן של עבדי אבות' ניתנת להתפרש כתפילה ודיבור של העבד עם ה' יתברך, אולם באופן פשוט מדובר כאן על שיחה בין בני אדם, סיפור הדברים שבין העבד ללבן ובתואל. חז"ל קובעים שדווקא שיחה זו היא שיפה מתורת הבנים.

[ג] בראשית ג כד

[ד] ויקרא רבה ט ג: "אמר רבי ישמעאל בר רב נחמן: עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה, הדא הוא דכתיב "לשמור את דרך עץ החיים" (בראשית ג). "דרך" - זו דרך ארץ, ואחר כך "עץ החיים" - זו תורה".

[ה] פסחים נד ע"א

[ו] שערי קדושה חלק א שער ב

[ז] מעניין לציין שרבקה, לעומת העבד, אינה מדברת עם ה', אינה מודה לו ואינה מתְנָה עמו תנאים. לכאורה, היא מייצגת את ההפך הגמור מעבד אברהם. בניגוד אל העבד, רבקה מיטיבה לראות דווקא את המציאות הממשית: היא רואה את העבד הצמא, ובאופן מופלא עוד יותר היא רואה את הגמלים הצמאים! אצל רבקה והאבות הקדושים הדבקות הא-לוקית כל כך ספוגה ופשוטה, עד שהם פנויים בכל לבם ונפשם לעשיית הטוב. כעין זה מצינו אצל אברהם שהכנסת האורחים דוחה אצלו קבלת פני שכינה. ובמקום אחר ביארנו בהרחבה עניין זה.

[ח] סוטה יז ע"א

[ט] ראשית חכמה שער האהבה פ"ו (בשם מדרש חז"ל).

[י] שולחן ערוך אבן העזר א ג

[יא] אבות ה כא

[יב] קידושין כט ע"ב

[יג] יבמות סב ע"ב

[יד] קידושין כב ע"ב

[טו] בראשית רבה סא

 [טז]יומא פו ע"א

[יז] יומא כה ע"ב

[יח] דברים י יב

[יט] שבת קלג ע"ב

[כ] רבנו בחיי מבאר בהקדמתו ל"חובות הלבבות" את מעלת לימוד חובות הלבבות באמצעות מעשה בתלמיד שבא לחסיד אחד, והייתה לו קושיה בהלכה חמורה ונדירה בענייני גיטין. הוכיח אותו החסיד- מדוע הוא עוסק בכך? האם את חובותיו לה' יתברך, לאהבה וליראה את שמו, הוא כבר יודע שהוא עוסק בעניין נדיר שכנראה לא יזדקק לו לעולם?: "ונשאל אחד מן החכמים על שאלה נכרית מעניין דין הגירושין. והשיב את שואלו: אתה האיש השואל על מה שלא יזיקנו אם לא ידענו, הידעת כל מה שאתה חייב לדעתו מן המצוות אשר אינך רשאי להתעלם מהם, ואין ראוי לך לפשוע בהם, עד שנפנית לחשוב בשאלות נכריות, אשר לא תקנה בהם מעלה יתירה בתורתך ואמונתך, ולא תתקן בהם מעוות במידת נפשך, והנה אני נשבע, כי מחמש ושלושים שנה אני מתעסק במה שצריך לי ממצוות תורתי, ואתה יודע רוב טרחי בעיון ורוב הספרים אצלי, ולא פיניתי לבי למה שפינית לבך לשאול עליו. והאריך להוכיחו ולביישו על זה".

[כא] תניא פרק ה

[כב] נפש החיים שער ד

[כג] בבא קמא ל ע"א

[כד] אבות ג ט

[כה] אבות ב ה

[כו] יש לך כנפי רוח עמ' פז; ליקוטים מכת"י הראי"ה עא

[כז] בזמן הצמח צדק היה ויכוח בין החסידים למתנגדים, האם החסידות של הדבקות האלוקית יכולה לעיתים גם לעקור הלכה. היום איננו פוסקים כך בשום פנים, אבל זו הייתה המחלוקת אז- האם מכוח רוח הקודש וגילוי אלוקי ניתן לעקור דבר מן התורה. באותו ויכוח הביא החסיד ראיה ממה שמסופר בגמרא על הכובס של רבי (כתובות קג ע"ב). כשרבי נפטר, יצאה בת קול ואמרה שכל מי שהגיע להלוויה מזומן לחיי עולם הבא. הכובס לא הגיע בזמן ומרוב צער על כך עלה לגג, קפץ ומת. יצאה בת קול ואמרה, "רבי וחד כובס מזומנים לחיי עולם הבא". אותו כובס פעל נגד התורה משום שהיה עם הארץ גמור, אך התגלו בו מידות טובות ומסירות נפש עצומה לצדיקים, ובזכותן הוא הגיע לחיי עולם הבא.

[כח] נידה סא ע"ב

[כט] ראה שמונה קבצים קובץ א שעו; קובץ ג שלו

עבור לתוכן העמוד