• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

התהלך לפני והיה תמים - פרשת לך לך

אברהם אבינו הוא ההולך הגדול, ההולך הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ.
ראשית הליכתו מאור כשדים דרך חרן אל ארץ כנען, גנוזה בצו האלוקי "לֶךְ-לְךָ".
אך בזאת לא תמה הליכתו. הצו האלוקי ממשיך להוליכו ברחבי ארץ כנען-
"קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ", וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו.
נעמיק בעניין ההליכה המתגלה בנשמתו של אברהם
הנמשכת בנשמת האומה הישראלית כולה,
ובדבר הבירה הדולקת שהתגלתה לפניו.


נְשָמוֹת

ידוע מהבעל שם טוב הקדוש, שצריך לכוון בכל מילה ומילה של התפילה כנגד "עולמות, נשמות ואלוקות". שלושת המימדים, עולמות, נשמות ואלוקות, מבטאים ראיה עמוקה וחודרת של ההוויה כולה. באופן פשוט, יש להסביר, כי שני המימדים הקיצוניים- אלוקות ועולמות, הינם ביטוי לפער שבין הבורא לנברא. באמת, הפער בין הבורא לנברא הוא לאין ערוך מזה. הגדרת האלוקות כבוראת יש בה הגשמה נוראית, המייחסת את כל גדולתו של ה' יתברך אל הבריאה בלבד. ודאי הוא שהקב"ה למעלה למעלה מלהיות רק בורא לנבראים, אך לשם הסברת דברינו נבאר, כי נקודת הפער שבין עולמות ובין אלוקות היא הפער בין הנברא לבורא. האלוקות קיימת מעצמה ומחייה את הכל. העולמות, לעומת זאת, אינם חיים מעצמם, אלא הם תלויים ועומדים על בלימה, ומתקיימים מתוקף המאמר האלוקי המחייה אותם.

חידושו של הבעש"ט בשלושת מימדי העולם, גנוז בעיקר במימד האמצעי, מימד הנשמות, הממצע בין האלוקות לבין העולמות, הנקרא בתורת חב"ד "חלק בורא שנעשה נברא". כל נשמה מכילה בקרבה את שני המימדים הקיצוניים ונמצאת במצב ביניים. מצד אחד, הנשמה היא "חלק אלוק ממעל ממש"[א], חלק מהבורא יתברך ומן האלוקות. מצד שני, הנשמה נמצאת בעולמות הנבראים. כל נשמה כלולה משני המימדים הקיצוניים- מן העולמות ומן האלוקות. מצד אחד, הנשמה נמצאת בעולמות, אך אין היא זהה עמם. מצד שני, יש בנשמה אלוקות, אך אין היא זהה עמה, כיוון שיש בה רק חלק מן האלוקות. העולמות יודעים את מקומם כנבראים. האלוקות בודאי יודעת את מקומה, שהקב"ה "מקומו של עולם"[ב], ואילו הנשמה נמצאת במקום שאינו מקום. הנשמה נמצאת  בתנועה של טלטלה תמידית בין העולמות לאלוקות, לא פה ולא שם. אי המקום הוא מקומה[ג].

 

לֶךְ-לְךָ

עד הופעתו של אברהם עדיין לא הייתה נשמה - במלא מובן המילה - בעולם. לאחר אלפיים שנים של תוהו, שממון ושממה, הופיעה הנשמה הראשונה בעולם בדמותו של אברהם אבינו. הציווי "לך לך" הפותח את פרשתנו הינו ביטוי מדויק להדרכה המתוקנת של מהלך הנשמה בעולמות. נשמתו של אברהם "העברי", העובר ממקום למקום, היא נשמתו של היהודי הנעה ללא הרף ממקום למקום. בהיות הנשמה חלק אלוק ממעל, אין היא מוצאת את מקומה בעולם הזה, לכן כל עניינה הוא ההליכה.

"לך לך" היא התנועה המיוחדת של היהודי, ואילו המנוחה, היא מצבם של בני נח, הגויים. "לך לך" היא תנועה בלתי פוסקת של הנשמה, כתנועתם הבלתי פוסקת של חיות הקודש- "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק"[ד]. הנשמות, כמו המלאכים, נמצאות במצב ביניים בין העולמות לאלוקות. המלאכים פועלים בשליחות אלוקית אל העולמות, והנשמות, נמצאות בעולם ועיקר תנועתן כלפי האלוקות. זהו מקומו של היהודי, שנשמתו מיטלטלת בין עליונים לתחתונים.

מסלול ההליכה של הנשמה כולל בראשיתו את היציאה מתוך שלוש הקליפות הטמאות- ארצך, מולדתך ובית אביך. תחילה על האדם להשתחרר מהיותו תפוס בענייני העולם הזה בשלושה מעגלים המקיפים אותו, החל מן המעגל הקרוב אליו ביותר ועד זה הרחוק ממנו. על אף זאת, אין הקב"ה אומר לאברהם לצאת מביתו ומאור כשדים בלשון "צא מארצך", אלא מצווהו "לך לך". בעוד שבצו היציאה ממקום מסוים ישנה התייחסות אל מקום היציאה אותו צריך לעזוב, בבחינת "סור מרע", בצו ההליכה לבדה, אין התייחסות אל מקום היציאה. כל עניינה של הליכה כזו גנוז בעצם ההליכה, בבחינת "עשה טוב". לאחר שיצא האדם ממקומו המוכר, הוא יכול להמשיך וללכת אל עבר יעדו. אך גם בשאלת היעד, אין הקב"ה מורה לאברהם מהו, ולאיזה מקום מדויק עליו ללכת, אלא מורהו במעורפל- "אל הארץ אשר אראך". מציווי ה"לך לך" של אברהם אנו מבינים כי תנועת ההליכה של הנשמה אינה נמצאת לא בנקודת היציאה ולא בנקודת היעד. זוהי תנועה שכל עניינה הוא ההליכה עצמה.

באופן יותר כולל, אפשר לראות את הקטבים עצמם כמתחלפים, ואת היהודי כמהלך בין שתי השקפות בדבר השאלה מהי נקודת המוצא ומהו היעד. אנו מוצאים כאן בעצם שתי תנועות מנוגדות. מצד אחד, ישנה 'דעת תחתון' של "עולמות בפשיטות ואלוקות בהתחדשות". נקודת ההנחה של תנועה זו סוברת, כי המקום הטבעי והפשוט שאנו שייכים אליו הוא העולם, אך באמת, כחידוש, עלינו ללכת לעבר האלוקות. מצד שני, ישנה 'דעת עליון', של "אלוקות בפשיטות ועולמות בהתחדשות", המגלה כי המצב הטבעי והפשוט הוא היותנו כלולים באלוקות, ולעומתו, כל גילוי העולמות הינו חידוש גמור.

מקומה של הנשמה בין שתי תנועות אלה, אינו נמצא לא כאן ולא שם. תנועת ה"לך לך" של הנשמה, אינה תלויה לא בנקודת המוצא הפשוטה של העולמות ולא בנקודת היעד המחודשת של האלוקות. אף לא להפך. אין תנועת הנשמה תלויה בנקודת המוצא הפשוטה של האלוקות ולא בנקודת היעד המחודשת של העולמות. אין פשיטות או התחדשות, לא כאן ולא שם. מקומה של הנשמה נע בתחום הביניים ובמתח שבין הפשיטות להתחדשות. אפשר לומר כי "עולמות בפשיטות ואלוקות בהתחדשות", זהו בפשט בחינת עולמות, ואילו "אלוקות בפשיטות ועולמות בהתחדשות", זהו בפשט בחינת אלקות, אזי הנשמות שייכות למדרגה שלישית, שמצבה בפשיטות הוא "לך לך". זוהי נקודת הדעת, גם ב'דעת עליון' וגם ב'דעת תחתון', בבחינת חיבור ודיבוק בין שניים, שלעולם אי אפשר להכריע לחלוטין כי אחד מהם פשוט והשני מחודש, כיון שהמפגש בין השניים הוא עיקר ההתרחשות ביניהם. 

ההליכה המתגלה בצמד המילים לֶךְ-לְךָ הינה המפגש בין המחודש לפשוט, ובין העולמות לאלוקות.  "לֶךְ" מורה על כיוון ההליכה אל עבר האלוקות, הליכה שכולה לשם שמיים על פי ציווי ה'. לעומת זאת, "לְךָ", מורה על כיוון הליכה הפוך לגמרי, בו היעד הוא האדם עצמו, כדברי רש"י - "להנאתך, לטובתך". "לֶךְ-לְךָ" הוא מפגש בין היעד האלוקי ליעד האנושי[ה]. הנשמה היא היחידה שיכולה להכיל מפגש בעל תנועה דו כיוונית כזו, של זוגיות. כל יחסי זוגיות מתוקנים צריכים לנבוע מנקודת מוצא של הליכה ופנייה אל עבר האחר. רק לאחר תנועה כזו של נתינה, ישנה תנועה נגדית אל הנותן, ההופך למקבל- "להנאתך ולטובתך". זוגיות שיש בה תנועה של "לך לך" היא זוגיות שלמה ונצחית. לעומת זאת, כאשר סדר הדברים הפוך, אין אלו יחסי זוגיות. זוגיות המתחילה מ"לְךָ", מנקודת מוצא של טובתו והנאתו של האדם, מובילה אחריה תנועה של נתינה לזולת, אך רק ככלי לקבלה נוספת, ועל כן קיומה מועד לקריסה ולחורבן.

 

כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי

במדרש המפורסם למילים הפותחות את פרשתנו, מוצגת דמותו של אברהם אבינו כדמות מהלכת- "אחד שהיה עובר ממקום למקום". נתבונן במדרש ונבאר את מראה הבירה הדולקת שראה אברהם בהליכתו:

 

ר' יצחק פתח: "שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך" (תהלים מה). אמר רבי יצחק: משל לאחד, שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת. אמר: תאמר שהבירה זו בלא מנהיג?! הציץ עליו בעל הבירה. אמר לו: אני הוא בעל הבירה.  כך, לפי שהיה אבינו אברהם אומר: תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג?! הציץ עליו הקב"ה ואמר לו: אני הוא בעל העולם[ו].

 

ניתן לפרש בפירושים שונים את מראה הבירה הדולקת- מאירה או נשרפת. לפי הפירוש שהבירה נשרפת, יש לשאול, מדוע בעל הבירה נותן לארמונו להישרף. וכפירושו של השפת אמת, מדוע נותן הקב"ה לרשעים לכלות את העולם?[ז]. השפת אמת מביא פירוש נוסף למילה "דולקת", בשם בעל חידושי הרי"ם, ואומר כי "דולקת", מלשון רדיפה, כלומר רודפת, כמו "כי דלקת אחרי"[ח]. לפי פירוש זה יש להסביר, כי הבירה בעצמה רודפת ומחפשת: "ראה שכל העולם נמשך אחר נקודה אחת"[ט]. אברהם אבינו מתבונן על העולם ורואה במציאות תנועה תמידית של חיפוש ומעבר ממקום למקום. אברהם אבינו רואה, כי אין לתנועה זו יעד ברור ומוגדר, ואין ידוע לאן היא מובילה ואחר מי היא רודפת.

מה היא הבעירה הזו? הבעירה היא תנועתה של הנשמה, נקודת הבעירה בעולם, שיש בה חיפוש פנימי אחר מה שנעלם וסמוי - "נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן"[י]. כפי שהסברנו לעיל, מנקודת המבט של הנשמה אין פשיטות ואין התחדשות, לכן, בעיניו של אברהם אבינו, הוא נקודת המבט של הנשמה, העולם כולו בוער, רודף ומשתוקק, בחיפוש ורדיפה מתמדת, אך לא דווקא אחרי יעד ברור. הרדיפה היא עצם המהות של ההתרחשות בעולם הזה, ואין זה משנה בדיוק אחרי מה- אחרי עבודה זרה, אחרי תאוות והבלים, כסף וכבוד. נעלם וסמוי אחרי מה באמת רודפת הבעירה הזו. אך דווקא כוחה של רדיפה אחר משהו סמוי, הוא גדול באין ערוך מרדיפה אחר יעד מוגדר. כאשר ישנו יעד מוגדר, הכוחות מוגדרים, מנותבים ומצומצמים למסלול מסוים, ובעצם, שואפים למקום המנוחה בהשגת יעדם. לעומת זאת, כאשר אין היעד מוגדר, נחשף כוח בעירה עמוק שאין לו גבול, ואין לו קצה וסוף[יא].

אברהם אבינו רואה בירה דולקת. הוא מתבונן בבעירה האינסופית של המציאות, שאין לה יעד ותכלית, ללא גבולות וללא פשר. מתוך בעירה זו הוא מגלה את ההליכה של האמונה בה'. ההליכה של האמונה בה', כמו הבעירה, תמיד יש בה מן הלא ידוע. האמונה היא "למעלה מטעם ודעת", או כפי שניסח זאת ר' נחמן מברסלב על בסיס דברי אחד מן הראשונים- "תכלית הידיעה- שלא נדע"[יב]. לעולם יש בה רדיפה אחר משהו שלא ניתן לתופשו ולהשיגו. זהו מצבה של הנשמה, שהיא בוערת ורודפת אחרי יעד שלא ניתן להגיע אליו. אין לה לא עולמות בפשיטות ולא אלוקות בפשיטות ולעולם לא תגיע ליעדה. זוהי התנועה הנשמתית האינסופית, התנועה אותה חשה נשמתו של אברהם אבינו התוהה- מי מניע בעירה זו?

 

הַנְּשָמָה הִיא תָּמִיד מִתְפַּלֶּלֶת

מה רואה אברהם אבינו? אברהם אבינו רואה את בעל הבירה מציץ מתוך הבירה הדולקת. הוא רואה את בעל הבירה דולק ובוער אף הוא, ופניו כפני אש. אין בעל הבירה עוזב את ארמונו הנשרף או פועל לכיבויו. לולא היה מיסוד האש, היה נשרף וכלה. מתוך מראה זה מבין אברהם, כי הבירה דולקת כפי שמנהיגה דולק. גם בפרשתנו בברית בין הבתרים, מתגלה הקב"ה אל אברהם באש: "והנה תנור עשן, ולפיד אש, אשר עבר, בין הגזרים האלה"[יג], וכפי שמפרש רש"י לפי דברי חז"ל- "כדרך כורתי ברית לחלק בהמה ולעבור בין בתריה... אף כאן תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים הוא שלוחו של שכינה שהוא אש"[יד].

כאשר אברהם רואה את בעל הבירה דולק אף הוא, כבירתו, מתיישבת עליו דעתו. כביכול, הבעירה בעצמה היא מקור המרגוע, ובהליכה בעצמה טמונה המנוחה וטמון יישוב הדעת. כלשונו של מרן הרב קוק זצ"ל: "מקום מנוחתנו הוא רק באלוקים"[טו]. אמנם ממשיך הרב קוק ואומר כי "האלוקים הלא למעלה מכל המציאות אשר יוכל להיכנס בקרבנו ממנו איזה רגש ורעיון", ועל כן "לא תוכל הדעת לנוח", אך זהו בדיוק מקום המנוחה והרוגע של הנשמה- בעירתה האינסופית. בעירה זו היא מקום מחודש ונפלא המתחדש בכל רגע עד אין סוף, ש"הנשמה היא תמיד מתפללת... היא עפה ומתרפקת על דודה בלא הפסק כלל"[טז], ותפילתה כ"אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה"[יז].

הנשמה רואה בבעירה הפנימית של המציאות תענוג נפלא. אין היא מבקשת לכבות את הבעירה, אלא מבקשת להמשיכה ללא סוף. הנשמה מחפשת את הסוד הגנוז מאחורי בעירה זו, הוא בעל הבירה, מקור האש, אשר הוא הממשיך את הבעירה בבירה ללא הפסק. זהו הסוד אחריו הולך אברהם ממקום למקום.

הסוד של העולם הזה, בו מתבונן אברהם אבינו הוא סודה של הבירה הדולקת. בעירתה של הבירה הינה תנועה אינסופית, אשר שלמותה נעוץ דווקא בהיותה משתלמת תדיר. בתנועת ההשתלמות מתקיים תהליך אינסופי של התחדשות, השגה על גבי השגה, בה כל מדרגה הינה מקפצה לדרגה הבאה. בכל תנועה של השתלמות, האדם אינו שרוי במקום מסוים. לא במדרגה בה הוא נמצא ולא במדרגה אותה הוא רוצה להשיג, אלא בעצם התהליך והמעבר מִדָרְגה לדרגה. זהו סוד ההשתלמות ועיקר טעם התענוג של ההשתלמות, שאינם נעוצים בהשגת המדרגה הבאה, אלא דווקא בהליכה עצמה, מדרגה לדרגה. כאשר אדם משתוקק להשיג ולהיות בדרגה הבאה, זוהי עבודה זרה גמורה. בעבודת ה', לעומת זאת, עיקר התענוג הוא בהשתלמות ובהשתוקקות לעצם ההליכה בדרך, והמעבר מדרגה לדרגה: "יהודי, דהיינו לילך מדרגה לדרגה"[יח]. לכן, אין הקב"ה מציב בפני אברהם יעד מוגדר, אלא מורהו את יעד ההליכה עצמה- "אל הארץ אשר אראך". כהמשך לכך אנו מוצאים כי גם שמה של ירושלים ומקום המקדש אינו מופיע בתורה אלא - "המקום אשר יבחר ה'"[יט].

ההשתלמות באה לידי ביטוי גם ביסוד ש"הרצון הטוב הוא הכל, וכל הכישרונות אינם אלא מילואיו"[כ]. הרצון הוא הביטוי המובהק לנשמה, שיש בו תמיד שאיפה אל מה שמעבר ליכולות, לכשרון ולמגבלות המציאות. כאשר בכל זאת ישנה השגה, יש בכך נפילה אל תוך העולמות. לעומת זאת, הרצון והשאיפה מקושרים אל עבר האלוקות האינסופית. זהו סוד הליכתה האינסופית של הנשמה.

 

בִּירָה דֹולֶקֶת

כאשר אברהם אבינו רואה את הבעירה האינסופית של הבירה הוא שואל "תאמר שהבירה הזו בלא מנהיג?". בודאי אברהם מבין כי לא ייתכן שלא יהיה מנהיג לבירה, אך מדוע הוא מחפש את מנהיג הבירה? ועוד, לפי דברינו יש לשאול, מה הקשר בין הבעירה של הבירה לבין ההנהגה של הבירה?

אחד הפילוסופים היווניים טבע את הביטוי "הכל זורם". על אותה דרך אמר, כי "אין אדם טובל באותו נהר פעמיים", מכיוון שהכל זורם ומשתנה, הן האדם והן הנהר. פילוסופיה כזו המתארת את העולם כולו משתנה ללא הרף, בתהליך אינסופי ללא כיוון, גבול וקצה, ללא התייחסות אל נקודת המוצא וללא כל נקודת יעד, עלולה להביא בקלות רבה לתחושה של חוסר יציבות, תלישות, סתמיות ומקריות. בתנועה כזו, של התגלגלות אינסופית, ישנה מרירות גדולה מאוד, וכאב עמוק מאוד של הנשמה. תנועה כזו מותירה את האדם תלוי על בלימה, ומשווע למצוא מנוח לכף רגלו על קרקע יציבה ומוצקה.

אברהם אבינו מרגיש את התלישות והמרירות הכואבת שיש בבעירה האינסופית של הבירה, לכן הוא מחפש מנהיג לבירה הדולקת. הוא מחפש את נקודת האחיזה של התנועה הבלתי מוגדרת הזו. עוד בתחילת המדרש אנו מוצאים, כי לאברהם ישנה "תחושה" למקום. אברהם אבינו אינו מתואר כהולך בלבד אלא- "עובר ממקום למקום". מלבד תנועת הניידות של אברהם אבינו, ההליכה והמעבר, יש לאברהם אבינו יכולת להתקשר אל מקום מסוים, "ממקום למקום". אברהם אבינו רואה את הבעירה העצומה של הבירה, את תנועת ההשתלמות, החיפוש וההשתוקקות האינסופית המניעה את המציאות. אך מלבד זאת, הוא מיטיב לראות בתוך הבעירה הזו את הבירה. אברהם אבינו רואה מקום בעל עוצמה, שיש בו תחושה מוצקה של מקום בטוח ויציב, יחד עם תנועת הבעירה האינסופית המתרחשת בו.

נשמתו של אברהם אבינו, מסוגלת לראות כיצד שוכנים בכפיפה אחת שני הצדדים המנוגדים שבמציאות- בירה דולקת. מחד, רואה אברהם את הדליקה והבעירה. אברהם רואה כי ישנה תנועה של השתלמות. אברהם רואה כי בכל רגע כל העולם נולד מחדש, וכל הזמן ישנו תהליך אינסופי של מעבר מדרגה לדרגה. כל מדרגה משמשת כמעבר למדרגה הבאה, ואין בה מקום משל עצמה. מאידך, רואה אברהם את הבירה. אברהם רואה כי ישנה גם שלמות וכל דרגה ושלב אינם נתפסים כחלקיים וכארעיים בלבד, אלא נתפסים כמציאות שלמה לגמרי. כל מדרגה ומקום נחווים ומורגשים בכל עוצמתם ותוקפם. הבירה הדולקת שרואה אברהם בעומק נשמתו, זוהי נקודת השלמות החבויה בתוך ההשתלמות.

על אברהם אבינו בסוף ימיו נאמר "ואברהם זקן בא בימים"[כא], ודורשים חז"ל: "יש לך אדם שהוא בזקנה ואינו בימים, בימים ואינו בזקנה, אבל כאן בא בימים- זקנה כנגד ימים וימים כנגד זקנה"[כב]. יש אחד שהוא הולך מדרגה לדרגה, אך זורק את כל המדרגות שקדמו לדרגתו הנוכחית. יש מי שמחזיק את מקומו, אינו מתקדם, ונתקע. לעומת זאת, יש אדם כאברהם אבינו ה"בא בימים", ההולך כל יום למקום אחר לגמרי, מדרגה לדרגה, אך הוא לוקח עימו את כל המדרגות הקודמות למדרגתו הנוכחית. זהו אברהם שבזקנתו, הביא עמו את כל ימי חייו. זהו אברהם אבינו הרואה בירה דולקת ומחפש את מנהיגה, הוא הציר המניע את כל הדליקות לדלוק במקום אחד, בבירה אחת.

 

וֶהְיֵה תָמִים

ההשתלמות האמיתית אינה רק המעבר מדרגה אחת לדרגה הבאה ועזיבת כל מה שקדם לתנועת ההתקדמות. יש בה תנועה האוספת אל קרבה עבר ועתיד, ומביאה הכל לתיקון שלם. באותו אופן, אנו מוצאים, כי הבעירה היוקדת של בעלי תשובה מניעה אותם פעמים רבות לעזוב באחת את כל עולמם הקודם, ולשכוח ממנו, לטובת העולם החדש והמואר, שנגלה לפניהם. אך באמת, תנועה שכזו, המתנתקת מכל הדרגות הקודמות, עלולה להוביל לשבירה ולהתרסקות. לכן, לתנועת הבעירה צריך שתתלווה הבירה. תהליך השינוי והתשובה צריך שייעשה בהליכה מתונה, דרגה אחר דרגה. הליכה שאינה מוחקת ומכלה את העבר, אלא מביאה ומעלה עמה את המדרגות הקודמות לה, לתיקון שיש בו שלמות. אברהם יוצא מחרן, אך לוקח עמו את תרח, את לוט ואת כל הנפש שעשו שם, ובכך ממשיך בהליכתו את העבר עם העתיד. לאחר מכן הוא אף שב לחרן, על מנת לבקש משם אשה לבנו יצחק. אין הוא זונח את עברו ואת המקומות שעבר בהם, אלא מעלם ומתקנם. זוהי שלמות ההליכה של הנשמה, שהינה מקום הזיווג והאיחוד שבין האלוקות לעולמות. הנשמה היא היא הבירה הדולקת, המחפשת את מנהיג הבירה. כל מבוקשה של הנשמה למצוא את השלמות הגנוזה בהשתלמות, וכאשר יציץ עליה בעל הבירה, יימצא מבוקשה בשלמות.



[א] תניא, פרק ב.

[ב] בראשית רבה, ויצא, פרשה סח, ט.

[ג] אחד הביטויים לטלטלה זו נמצא במשפט "אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי", המבטא את מקומו הרעוע של האדם הנע בין היותו נברא בעל חומר ויצר לבין היותו בעל נשמה אלוקית. מצד אחד, האדם אינו יכול להיות שקוע כולו בחטאי היצר הרע, כיוון שיש לו איזה נקודה אלוקית המעוררת אותו, לכן- "אוי לי מיוצרי". מצד שני, האדם אינו יכול להיות כולו כלול באלוקות, כיון שהוא חי בתוך העולם הזה כנברא, ולכן - "אוי לי מיצרי".

[ד] יחזקאל א, יד.

[ה] הרב יצחק גינזבורג דורש על הביטוי "לך לך", שיש בו גימטריה יפה השווה בדיוק מאה, כגימטריה של המילה "יֹפי". היופי המושלם ב"לך לך", הוא שיש בו צירוף של שתי מילים הפוכות לגמרי בתוכנן ובכיוון עליהן הן מורות, אך זהות באותיותיהן, בסדרן ובמשקלן- חמישים חמישים, "פיפטי פיפטי", ובסה"כ- מאה.

[ו] בראשית רבה, לך לך, פרשה לט, א.

[ז] שפת אמת, תרל"ח.

[ח] בראשית לא, לו.

[ט] שפת אמת, תרל"ב.

[י] משלי כ, כז.

[יא] במובן זה ניתן לומר כי עבודה זרה הינה טעות לבעירה בעצמה. בעבודה זרה ישנה הליכה ליעד מוגדר ומוגבל ובעת השגתו מסתבר שבעצם לא הייתה כלל רדיפה. באסלאם, על אף אמונת הייחוד הקיצונית, ישנה בכל זאת הגשמה נוראית. כל מסירות הנפש של השהידים היא בשביל הנאות העולם הזה וארציות גסה המושגות דווקא בגן עדן. אומות העולם אין להם נשמה, הם רק נדמים כאילו יש להם, מפני ניצוץ קטן ומום שעדיין נותר במעמקים הכלואים של הנפש. גם מה שיש להם השתוקקות לאלוקות והם רודפים אחרי אלוקות, זהו במידה מרובה רק למראית עין. הרדיפה אצל הגוים היא רק כקישוט, אך באמת הם נמצאים בעולמות בפשיטות. כך נאמר על הרומאים ש"כל טב דעבידו- לגרמייהו עבידו" שבת לג: שאמנם יש בהם רדיפה לאמונה מטוהרת, אך היעד שלהם נשאר בגבולות המצומצמים של המציאות, וזהו קלקולם.

[יב] שבחי הר"ן לה. מקור המשפט בדברי ר' ידעיה הפניני: "ותכלית מה שנדע בך - שלא נדעך".

[יג] בראשית טו, יז.

[יד] רש"י בראשית טו, י.

[טו] אורות, זרעונים, "צמאון לאל חי".

[טז] עולת ראי"ה, מבוא, סעיף ב.

[יז] ויקרא ו, ו. תכלית הארץ אף היא באה לידי ביטוי במקום המקדש אשר שם דולקת ללא הפסק אש התמיד.

[יח] חיי מוהר"ן, שיחות השייכים להתורות, ט"ו. וראה גם ליקוטי הלכות, הלכות תפילין ה, ה, המרחיב בעניין ההתחדשות והתחלה בעבודת ה' בכל פעם מחדש.

[יט] דברים יב, ה.

[כ] אורות התשובה, ט, א.

[כא] בראשית כד, א.

[כב] בראשית רבה, פרשת חיי שרה, פרשה נ"ח, ו.

עבור לתוכן העמוד