• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

והיה ברכה - פרשת לך לך

כיצד האבות בעצמם נעשים ברכה?
נעמיק כאן בברכת אבות ובסדר האלוקי המופלא
המקפל את הצופן של המציאות כולה
מריש כל דרגין ועד סוף כל דרגין, מראשית ועד אחרית.


הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים

לפי ההלכה הפשוטה, כאשר אדם עומד בתפילת עמידה הוא יכול לצאת ידי חובת תפילה גם אם הוא אינו מכוון את דעתו לתוכן הפרטי של הברכות. אמנם צריך איזו כוונה כללית, שאדם יודע שהוא עומד בתפילה לפני מלך מלכי המלכים, אך לא צריך כוונה בכל ברכה וברכה. אכן תפילה בלא כוונה היא כגוף בלא נשמה, ומובן שעיקר מעלת התפילה הוא הכוונה שבה, "רחמנא לבא בעי". ואף על פי כן אנו יוצאים ידי חובה גם ללא כוונה בכל הברכות, מלבד ברכת אבות, שמי שלא כיוון בה- לא יצא ידי חובתו.

הלכה זו מלמדת, שברכת אבות היא בעלת חשיבות עליונה בכל תפילת העמידה. כך דורשת הגמרא: "תנו רבנן מנין שאומרים אבות? שנאמר: "הבו לה' בני אלים""[א]. הגמרא דורשת שהאלים אלו האבות, ואנו, בני האבות, צריכים לברך את ה' ולכבדו, לכן אנו פותחים בברכת אבות.

 

וֶהְיֵה בְּרָכָה

ברכת אבות נלמדת כולה מהפסוק השני בפרשתנו, "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה"[ב]. כך דורשים רבותינו:

 

אמר רבי שמעון בן לקיש: "ואעשך לגוי גדול" – זהו שאומרים אלוקי אברהם, "ואברכך" – זהו שאומרים אלוקי יצחק, "ואגדלה שמך" – זה שאומרים אלוקי יעקב. יכול יהו חותמין בכולם? תלמוד לומר "והיה ברכה" – בך חותמין ואין חותמין בכולם[ג].

 

רבותינו לומדים שבתפילה צריך להזכיר "אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב". הפסוק מתפרש כך בהקשר היסטורי לדורות, מעבר לחשיבותו כלפי אברהם בשעתו. כלומר, לא רק שהקב"ה יברך את מעשה ידיו של אברהם, כפי שמפרש רש"י, שמפני שהדרך ממעטת שלושה דברים יש צורך בברכה, אלא לדברי חז"ל יש בברכה זו ממד נוסף. הברכה תהיה על פיהם של ישראל, ועם ישראל לכל דורותיו יברך את ה' עם האבות הקדושים בברכת אבות.

פירוש הפסוק "ואעשך לגוי גדול" הוא שגוי גדול מברך את ה' בשמו של אברהם אבינו, "אלוקי אברהם". מהמילה "ואברכך" לומדים רבותינו שהברכה היא גם בשמו של יצחק אבינו, "אלוקי יצחק". הראשונים מדקדקים שלשון ברכה נאמר דווקא אצל יצחק, שעליו נאמר "וימצא מאה שערים ויברכהו ה'". "ואגדלה שמך"– היא הברכה גם בשמו של יעקב, "אלוקי יעקב".

ההבטחה "והיה ברכה" היא הבטחה לברכה של שפע גשמי, כפי שאנו מוצאים בפרשתנו אצל אברהם, שהיה לו שפע עצום- עבדים ושפחות, צאן ובקר. אך לא זו בלבד. עיקר הברכה הוא הברכה בשמם של האבות הקדושים הנקראים כמו 'א-ל', שאדם עומד ומשבח את ה' וחותם "אלוקי אברהם".

הפלא הגדול ביותר בברכת אבות הוא, שעוד לפני שאנו אומרים את שבחו של הקב"ה כפי שהתירו לומר אנשי כנסת הגדולה- "הגדול, הגיבור והנורא", אנו אומרים "אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב". כלומר, הברכה שאנו מברכים את ה' היא ברכת אבות. הקב"ה מברך בכך שהוא נותן את הברכה לאבות ואנו מברכים אותו בשמם, עוד לפני שאנו מברכים אותו מצד עצמו.

 

הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם

עלינו ללמוד היטב את הדבקות בקדושת האבות ועליונותם, בייחוד בדור שלנו, כשיש לא מעט בלבולים והתרופפות בעניין זה. הנביא בהפטרה לפרשתנו אומר שאדם צריך להתבונן בקדושת האבות כדי להידבק בהם: "הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם. הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם"[ד]. יש מצווה מדברי נביאים להתבונן במעלת האבות הקדושים, שהם הנשמה של ההיסטוריה, והכוח של כל ההיסטוריה.

כשאדם רוצה להבין מהי המציאות בעולם הזה, עליו להבין שתמצית כל המציאות היא האבות הקדושים. כל העולם הוא התפשטות של האבות הקדושים, וישראל הם התפשטות שלהם. האבות הם תמצית ההוויה כולה. כל כוחם הנצחי של עם ישראל, המהפכים את כל ההיסטוריה לטובה ומביאים אותה אל תכליתה ואל הגאולה השלמה, יונק מכוחם של האבות הקדושים. כל מה שקורה במהלך ההיסטוריה אינו מתרחש בגללנו, אלא מכוחם של האבות שהם השורש שהכול חי ומתחייה ממנו - "בגלל אבות תושיע בנים". כל ההיסטוריה כולה תלויה בהם, יונקת מהם, חיה מהם, והולכת ונגאלת ונושעת רק בגללם. אנו אומרים זאת שלוש פעמים בכל יום, "זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם", ואם אדם לא כיוון שמה שנעשה איתו היום, זה הכול מאורם וכוחם של האבות הקדושים, לא יצא ידי חובתו.

כפי שהזכרנו לעיל, הפלא הגדול ביותר בברכת אבות הוא שתאריו של הקב"ה שאנו מורשים לומר, "הגדול הגיבור והנורא", נאמרים רק לאחר שאנו מזכירים את האבות. נדמה לי שעניין זה הוא המקור לכל עומק אמונת ישראל, שהגאון מווילנא היה אומר, והרצי"ה היה משנן עד אין סוף, שהוא תלוי בספר אחד והוא ספר הכוזרי. העיקר החשוב ביותר בספר הכוזרי הוא שהאמונה הישראלית היא האמונה באבות. בתשובה לשאלת הכוזרי על אמונתו, עונה החבר: "אנחנו מאמינים באלוקי אברהם יצחק ויעקב"[ה]. הכוזרי תוהה על תשובה זו ושואל מדוע לא אמר "בורא העולם ובוראך" או "הגדול הגיבור והנורא"? החבר משיב שתשובות אלה הן דרכם של הפילוסופים משום שיש בהן ביטוי לרעיון ומחשבה. לעומת זאת, תשובתו, "אלוקי אברהם יצחק ויעקב", היא גילוי של נוכחות אלוקית. אנו מאמינים באלוקי אברהם, יצחק ויעקב כי הוא הופיע בקרבנו- בנשמת ההיסטוריה הלאומית והכללית שלנו. האבות הם אבות העולם, "אב המון גויים", שכל העולם חי מהם. כל האומות, כל ההיסטוריה, כל המציאות, הכול זה האבות, ובזה אנו מאמינים. ומפני שאנו "בני א-לים" איננו עוסקים רק ברעיונות. כאשר שואלים את בן המלך מאיפה הוא יודע שיש מלך, הוא אינו מביא הוכחות לקיום המלך מהסדר השורר במדינה, או רעיונות אחרים יקרים כשלעצמם. בן המלך משיב בפשטות שהמלך הוא אביו- "המלך הוא אבא שלי!". מי שאינו בן מלך נזקק לרעיונות והוכחות אחרות, שיש בהם חכמה, "חכמה בגויים תאמין", אך לא בן המלך בעצמו. כשיהודי עומד לפני הקב"ה הוא פונה אליו כאבא משום שהוא הבן של אברהם יצחק ויעקב. הלִבה של כל אמונתנו היא האמונה ב"אלוקי אברהם, יצחק ויעקב". לכן מי שאומר ברכת אבות, "אלוקי אברהם, יצחק ויעקב", יוצא ידי חובת תפילה. רק לאחר הבסיס היסודי הזה ניתן להביא הוכחות ורעיונות נוספים, כפי שמובא בראשונים ובאחרונים. מתוך כך גם הרעיונות מקבלים מובן עמוק לאין ערוך.

המילים "הגדול הגיבור והנורא" שאנו אומרים, אינן עוסקות בהגדרות פילוסופיות ובמחשבות מופשטות, אלא ממשיכים חיים אלוקיים שמעמידים את כל העולם ומפיחים בו נשמה. לכן אין אנו מקדימים תארים אלו כעומדים לעצמם. גם היחס שלנו אל ה' יתברך נוסד כל כולו על היותנו בנים לאבות הקדושים.

 

אֵין אָבוֹת אֶלָא שְלֹשָה

מלבד האבות הקדושים ששמם מופיע בברכת האבות, מעט מכל הצדיקים הגדולים שבכל הדורות מוזכרים בתפילה. משה רבנו נזכר בשחרית של שבת, ודוד המלך נזכר בשמו בברכת ההפטרה- "מגן דוד". דוד אמנם נזכר ברמז בברכת "מצמיח קרן ישועה"[ו], אך לא בשמו כמו האבות הקדושים. רבותינו לומדים מהפסוק "ועשיתי לך שם גדול כשם הגדולים אשר בארץ"[ז], שדוד מושווה לאבות הקדושים ולכן יש חתימה של ברכה עם שמו. אולם למרות שמשה נקרא "איש האלוקים" איננו אומרים "אלוקי משה". גם דוד לא זכה ששמו יהיה כינוי לאלוקות, "אלוקי דוד", כמו "אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב", אך זכה שתהיה ברכה שחותמת בשמו מפני שהוא משיח צדקנו. דוד המלך שהגאולה קרויה על שמו, הוא משיח צדקנו מאז ומעולם, מאז שהקב"ה בחר בו ולעולם ועד. "על כסאו לא ישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו, שלא יכבה נרו לעולם ועד". אף על פי כן, כל דרגתו של דוד לעולם ועד, היא רק כעין דוגמה של האבות הקדושים. דוד המלך הוא רק הסימפטום והגילוי החיצוני לכוח קדושת האבות שנמשך במהלך כל ההיסטוריה עד לגאולה האחרונה. הישועה הנקראת על שמו, גם היא נמשכת מכוחם, כפי שמפורש בברכת אבות- "וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם". השורש לכול הם האבות ומהם הכול נמשך, צומח ונושא פרי.

הגמרא במסכת סנהדרין מלמדת שדוד שזכה למעלה "שם כשם הגדולים", שאל את הקב"ה מדוע לא אומרים "אלוקי דוד"[ח]. השיב לו הקב"ה שמפני שהאבות עמדו בניסיונות הם זכו לכך, ואילו הוא לא עמד בניסיונות. דוד ביקש מהקב"ה שייבחן אותו בניסיון, ושלא כמו האבות שהקב"ה לא גילה להם במה הוא מנסה אותם, הקב"ה הודיע לדוד שהוא מנסהו בדבר ערווה. אולם דוד נכשל בניסיון, ומאז אנו מבקשים מהקב"ה שלא יביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון. הגמרא לומדת שאסור לאדם לבקש שהקב"ה יעמיד אותו בניסיון, מפני שאפילו דוד המלך ששמו גדול כשם הגדולים, לא עמד בניסיון ונכשל. רק האבות הקדושים הם שעמדו בניסיונות, אפילו שלא ידעו באיזה ניסיון מעמידים אותם. ומבין האבות, גדול כל המנוסים הוא אברהם אבינו שהתנסה בעשרה ניסיונות.

 

זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ

בספר הפרדס, וכפי שמובא בתמצית במחזור ויטרי, מביא רש"י דברים נפלאים ומתוקים מדבש. רש"י מפרש שלאחר חטא העגל, הזכרת זכות אבות על ידי משה רבנו היא שגרמה לקב"ה לסלוח לבני ישראל על חטאם: "שלוש תפילות אמר משה באותה שעה, ובאחרונה שהזכיר זכות אבות – מיד כתב ויינחם ה'". רש"י מביא משל על עניין זה:

 

כאדם שלוקח עצה מאוהבו איך להזיקו לשונאו שהיה אוהבו מתחילה ועכשיו פשע. והאוהבו מייעצו עצה טובה שלא להזיק לו. ויחשוב כי ידברו בני אדם רע עליו, שיאמרו כל טובות שפעל עמו לא היה כלום, אלא למצוא לו כלום עלילה ולהורגו. ועוד מייעצו ואומר לו, אם תאמר איני חושש זאת, לפי שהפשע הוא גדול, אם לא תרצה להימנע מלהזיקו משום דברי שונאך אחרים, זכור, מעשה ידיך הוא ונתגדלת על ידיו בעשותך כוחות גדולות ונוראות לעיני כל בשבילו. ואם תזיקנו – ביטלת מעשה ידיך ומעתה לא יספרו הרואים גבורתך. ואם לא תרצה לעשות עוד זאת זכור מה שאמרת לאביו בשעת פטירתו שהיה אוהבך ביותר, ובשעת פטירתו הפקיד בידך בניו ובאת עמו בשבועה, וידך נתת לו שלא תזיק לבניו לעולם אפילו אם יפשעו בך. ואם נדרת לו בדיבור מקויים להטיב לו. ואם אתה תזיק לו – איה שבועתך אשר עשית לו? את מי תמליך, את מי תטיב, ואהבתך איפה היא? שבועתך אשר נשבעת – לא תוכל לחזור בך. ומיד כשומעו הזכרת השבועה והאמונה, מיד מתנחם ומתחרט על אשר דיבר וחשב להזיקו.

כך עשה הקב"ה לישראל, נשבע לאבותם שלא להזיק בניהם, ולהנחילם ארץ זבת חלב ודבש. וכשעשו העגל אמר הקב"ה למשה, לך עצה הניחה לי וייחר אפי בהם ומשה השיב לו עצה נכונה, אמר לו בתחילה למה יחרה אפך בעמך אשר על ידו הראית כוחך הגדול להוציאו ממצרים. הרי כל מה שעשית לא עשית כי אם בשביל שידעו כל באי עולם כי אתה גדול וחזק, שנאמר ולמען תספר באזני בנך, וכתיב ולמען תספר שמי בכל הארץ, וכתיב והגדת לבנך. ואם יחרה אפך לכלותם, מי יספר שמך וכוחך וגבורותיך? ובזה לא השיבו הקב"ה דבר. אז דיבר משה ואמר עוד לפניו, למה יאמרו מצרים, כלומר לא תרצה לחזור בך על מה שכילית לפניך, ראה שאם תכלם המצרים השונאים יאמרו דברי גנאי ודיבה ואומרים ברעה הוציאם, אם רצונך – שוב מחרון אפך. ועדיין לא השיבו הקב"ה על זאת.אז חוזר משה על העניין והזכיר מעשה ברית אבות, ואמר, אם לא תרצה לזכור ולחשוב כל מה שאמרתי, זכור לאברהם ליצחק ולישראל, האבות אשר כרת בריתך עמהם מרוב אהבה, ואתה בעצמך נשבעת להם שלא תכלם את בניהם אלא להרבותם ככוכבי השמים שלא לטורדם, כי אם להנחילם את הארץ הזאת ונחלו לעולם. ועתה אם תכלם ולא תשוב מחרון אפך, למי תטיב, למי תנחיל את הארץ? רְאה דבריך, ארבה את זרעכם ככוכבי השמים, ומאחר שנשבעת לא תוכל לחזור בך. ואז כשהזכיר לו השבועה וריבוי הזרע, השיב לו ואמר, סלחתי כדבריך. והיינו דכתיב וינחם ה'. לכך אנו אומרים בתפילה וזוכר חסדי אבות".

 

לפי דברי רש"י, הקב"ה ביקש עצה ממשה איך לפגוע בעם ישראל, אך משה ניסה לשכנע את הקב"ה בטענות שונות מדוע לא להענישם. טענה ראשונה טען משה, שעם ישראל הוא העם שה' הוציא ממצרים, וכיצד הוא יכול להענישם. טענה שנייה שטען משה היא מה יגידו הגויים אם ה' יהרוג את עמו. אולם הקב"ה לא השיב לטענות אלו. רק בשלישית, כאשר משה הזכיר זכות אבות, הקב"ה נענה לו וניחם על הרעה.

ה"אור זרוע" מביא את הגמרא בסנהדרין שהזכרנו לעיל בדבר מעלת האבות לעומת דוד המלך, ומרחיב במעלתו של דוד ומעלת האבות, דברים עליונים ונשגבים:

 

...הרי אפילו דוד המלך, שיוצאים כנגדו שבעה ברקים ורוגשים כל אופנים ושרפים ואוצרות ברד וענני כבוד ומזלות וכוכבים. ומלאכי השרת ולהטי זבול אומרים למנצח מזמור לדוד. וקול רעש גדול בא מגן עדן ואומר ימלוך ה' לעולם אלוקיך ציון לדור ודור הללויה. ואז דוד בא, וכל מלכי בית דוד אחריו, וכל אחד כתרו בראשו. וכתרו של דוד מובהק ומשונה מכל הכתרים. וזיוו הולך מסוף העולם ועד סופו. וכשעולה לבית המדרש הגדול שברקיע, מוכן לו כיסא של אש שהוא ארבע מאות פרסה גובהו, כפליים אורכו וכפליים רוחבו. וכיוון שבא דוד, יושב על כסא שמוכן לו, כנגד אותו הכסא של אש לקונו. וכל מלכי בית דוד יושבים לפניו. וכל מלכי בית ישראל עומדים מאחוריו. מיד עומד ואומר שירות ותשבחות שלא שמעתן אוזן מעולם. וכשפותח ואומר 'ימלוך ה' לעולם אלוקיך ציון לדור ודור הללויה', מיד פותח מטט' שר הפנים וכל פמליה של עולם ואומרים 'קדוש קדוש קדוש ה' צב-אות מלוא כל הארץ כבודו. וחיות משבחים ואומרים 'ברוך כבוד ה' ממקומו'. ורקיעים אומרים 'ימלוך ה' לעולם אלוקיך ציון לדור ודור הללויה'. והארץ אומרת 'ה' מֶלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד'. וכל מלכי בית דוד אומרים והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד'. וזכה לכל אותו הכבוד באותו עולם. שמע מינה שהיה צדיק וקדוש ומופלא. אף על פי כן לא הגיע לצדקותם וחסידותם של אבות שלושה. ועל כן אין אנו מתפללים זכור לנו ברית אבות אלא לאברהם, ליצחק וליעקב.

 

לדברי ה"אור זרוע", מעלתו של דוד כה נשגבה עד כי השמים ושמי השמים וכל פמליה של מעלה שרים את שירת דוד. כסאו של דוד ניצב כנגד כסאו של הקב"ה, ובכל זאת מעלת האבות היא עליונה עוד יותר, ולכן אנו מזכירים אותם בתפילה בברכת אבות.

מן הדברים הללו מתחדד ההבדל שבין השבועה לאברהם ליצחק וליעקב, לבין השבועה לדוד. השבועה לאברהם יצחק ויעקב היא שבועה על בניהם, על האומה הישראלית, ואילו השבועה לדוד היא שבועה על מלכותו ולא על עצם האומה. דוד הוא מלך האומה ואילו האבות הם עצם האומה. לכן הברכה הראשונה והעיקרית בתפילה היא ברכת אבות.

  

אָבוֹת, גְּבוּרוֹת, קְדֻשָּה

שלוש הברכות הראשונות בתפילת עמידה מקבילות לשלושת האבות. ברכת אבות, כנגד אברהם אבינו, היא ברכה העוסקת בגאולת ההיסטוריה. ברכה זו עוסקת בהיסטוריה של האבות הקדושים, שמכוחם היא הולכת ונגאלת. זוהי גאולה שהקב"ה מביא לבנים בגלל האבות. ההיסטוריה מסתיימת בגואל, הוא משיח בן דוד, שאינו נזכר כאן בשמו אלא כלול באבות.

הברכה השנייה בתפילת עמידה, ברכת גבורות, כנגד יצחק אבינו, עוסקת במה שמעבר להיסטוריה- בתחיית המתים שלאחר ימות המשיח. הברכה השלישית, ברכת קדושה כנגד יעקב אבינו, עוסקת בקדושת ה' וקדושת עמו, שקרא שמנו בשמו, כמו יעקב אבינו שהקב"ה קראו א-ל, "ויקרא לו א-ל אלוקי ישראל". אנו קדושים כפי שהקב"ה קדוש. בימים נוראים אנו אומרים "נאה לקדוש פאר מקדושים". כלומר, מי שהוא קדוש, מתנאה בזה שקדושים כיוצא בו מפארים ומקדישים אותו. ברכה זו היא כנגד עולם הבא המובדל לגמרי מכל ערכי עולם הזה. גם כעת יש בישראל איזה חלק בעולם הבא, "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", והם נקראים בשמו של יעקב אבינו, "ישראל".

ברכת "אבות" היא ההיסטוריה עד הגאולה, ושמו של אברהם מופיע בה במפורש; ברכת "גבורות" היא מחוץ להיסטוריה, כנגד תחיית המתים, ושמו של יצחק אבינו אינו נזכר בה אלא באופן נסתר, מצד הגבורה; ברכת קדושה היא בבחינת עולם הבא, כנגד יעקב אבינו שאינו נזכר בה כלל.

 

אַבְרָהָם, יִצְחָק, יַעֲקב

בדברי רבותינו מובאים כוונות רבות בברכת אבות. ברצוני לעיין בה, לפתח, להרחיב ולהעמיק הבנתה[ט].

 

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלקֵינוּ וֵאלקֵי אֲבוֹתֵינוּ

אֱלקֵי אַבְרָהָם. אֱלקֵי יִצְחָק. וֵאלקֵי יַעֲקב.

הָאֵ-ל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּורָא אֵ-ל עֶלְיון.

גּוֹמֵל חֲסָדִים טובִים, קוֹנֵה הַכֹּל וְזוֹכֵר חַסְדֵּי אָבות,

וּמֵבִיא גּוֹאֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם לְמַעַן שְׁמוֹ בְּאַהֲבָה.

מֶלֶךְ עוֹזֵר וּמוֹשִׁיעַ וּמָגֵן,

בָּרוּךְ אַתָּה ה' מָגֵן אַבְרָהָם.

 

נראה לומר שבתוך ברכת אבות יש חמש שלישיות, כולם כנגד אברהם, יצחק ויעקב, וביניהם שורר סדר מופלא. השלישייה הראשונה היא "אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב". השלישייה השנייה היא "הגדול, הגיבור והנורא". השלישייה השלישית היא "גומל חסדים טובים, קונה הכול וזוכר חסדי אבות". השלישייה הרביעית היא "מביא גואל לבני בניהם, למען שמו, באהבה". והשלישייה החמישית היא "עוזר, ומושיע ומגן".

ברכה זו פותחת באברהם וחותמת באברהם. החתימה באברהם אינה רק במילים המסיימות את הברכה כולה- "ברוך אתה ה' מגן אברהם", כפי שלומדת הגמרא "והיה ברכה", שבאברהם חותמים, אלא גם בשלישייה "מלך עוזר ומושיע ומגן". "מגן" הוא ודאי כנגד אברהם, שהרי אנו אומרים מיד "מגן אברהם", וכפי שנאמר לאברהם בפרשתנו "אנכי מגן לך". ממילא "מושיע" כנגד יצחק, ו"עוזר" כנגד יעקב. אם כן, הסדר של השלישייה החמישית הוא: יעקב, יצחק ואברהם, וכן הדבר בשלישייה הרביעית.

הסדר בשלוש השלישיות הראשונות הוא אברהם, יצחק ויעקב. "אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב". כפי שלומדים הראשונים, גם שלושת התארים של הקב"ה- "הגדול, הגיבור והנורא", מקבילים לשלושת האבות. "הגדול" כנגד אברהם אבינו; "הגיבור" כנגד יצחק אבינו, ו"הנורא" כנגד יעקב אבינו שאמר "מה נורא המקום הזה". גם בשלישייה השלישית הסדר הוא אברהם, יצחק ויעקב. "גומל חסדים טובים" זה אברהם בעל מידת החסד, "קונה הכול" זה יצחק, כפי שנסביר בהמשך, ו"זוכר חסדי אבות" זה יעקב, הוא האב שמיטתו שלמה, כל בניו זרע קודש, ולכן על שמו נקראת ההיסטוריה של האומה לדורותיה- 'עם ישראל'.

אחר כך מתהפך הסדר, כפי שראינו, ושתי השלישיות האחרונות מופיעות בסדר הפוך- יעקב, יצחק ואברהם. "ומביא גואל לבני בניהם"– זה יעקב, שהוא אבי הבנים; "למען שמו"– זה יצחק שמסר נפשו בעקדה, ו"באהבה" פשיטא שזה אברהם. ההיפוך בסדר מלמד על המעבר מיעקב אבינו של האבות, "זוכר חסדי אבות", ליעקב אבינו של הבנים ושל ההיסטוריה, "ומביא גואל לבני בניהם".

 

הַגָּדוֹל הַגִּבּור וְהַנּוֹרָא

קיומם של אבותינו הקדושים הוא מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין. גילויים בא לידי ביטוי בברכת אבות באמצעות ארבע שלישיות, מלמעלה למטה, החל מ"הגדול" וכו' עד סוף הברכה. כל ארבע המדרגות הללו הן הופעה של מה שהוא למעלה מהמדרגות- "אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב".

המדרגה העליונה ביותר היא "הגדול, הגיבור והנורא". אלו שבחיו של המקום מצד עצמו. כאמור, שבחים אלה הם כנגד אברהם יצחק ויעקב, ויש לעניין פירושים מפירושים שונים. הפירוש הנשגב ביותר שראיתי בעניין הוא פירושו של מרן הרב זצ"ל בעין אי"ה[י]. במילותיי שלי אסביר, שהכינוי "הגדול" הוא מצד עצמותו, "הגיבור"- מצד יכולתו, ו"הנורא"- מצד הופעתו. אין קץ לגבורתו של הקב"ה, ומי שאין גבול לגבורתו נקרא "כל יכול". הרמח"ל מייחס את המושג 'אור אינסוף', ליכולת האלוקית הבלתי מוגבלת שאין לה סוף. הצמצום הוא מהלך בחירי של צמצום כל יכולתו. למרות שהקב"ה יכול הכול, הוא בחר להצטמצם בכל מה שהופיע וברא. למהלך זה מיוחס הביטוי "הנורא" משום שמהלך זה של צמצום לעומת 'הכול יכול' הוא הביטול הגדול ביותר שאנו יכולים לשער היום, פחות מטיפה מים אוקיינוס, אטום מכל הקוסמוס או חלקיק תת-אטומי מכל הקוסמוס.

אם "הגיבור" הוא כל יכולתו, שאין לו קץ וגבול, ו"הנורא" זה מה שהוא ברא כרצונו, אז "הגדול" זה העצמות ממש. הכול יכול הוא זה שלגדולתו אין חקר. 'גדולתו' זה מה שהוא מצד עצמו. 'גבורתו' זה מה שהוא יכול. ו'נוראותיו' זה מה שהוא פעל. אם כן, "הגדול הגיבור והנורא" זה העצמות הכל יכולה שפעלה את כל העולמות.

האמירה "אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב", היא שורש כל אמונתנו ובה עיקר הדבקות האלוקית שלנו. "הא-ל הגדול הגיבור והנורא" נובע משורש זה משום שכל מה שאני יודע על "הגדול הגיבור והנורא" הוא כאין וכאפס לעומת עצמות הנשמה שלי כבן לאברהם יצחק ויעקב. רק מחמת שאנו בני אלים, לכן אנו יכולים לומר "הגדול הגיבור והנורא" באופן האמיתי, כנגד אברהם יצחק ויעקב.

 

אֵ-ל עֶלְיוֹן

לאחר דרגת "הגדול הגיבור והנורא" המדרגה הבאה, "גומל חסדים טובים, קונה הכול וזוכר חסדי אבות", היא מצד מה שה' יתברך משפיע בעולמות. יש להדגיש שוב, שגם שבחיו של מקום מצד עצמו- "הגדול הגיבור והנורא", וגם התגלותו של הקב"ה בעולם הזה- "גומל חסדים טובים וקונה הכול...", אינם רעיון גרידא, אלא השתקפות של היותנו בנים של אברהם, יצחק ויעקב, "הבו לה' בני אלים". מעלה זו היא כה עליונה שאפילו דוד המלך אינו מגיע אליה. הוא זה שיהיה הפרי ויוציא לבסוף אל הפועל את השורש שכל העץ חי ממנו. האבות הם עצם האומה ואף שורש לכל האומות כולן. הכול חי מהשורש הזה ואפילו אמונתנו בקב"ה היא רק רעיונות שנובעים מהיותנו בנים לאלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב.

אין להשוות בין המדרגה כפי שהקב"ה לעצמו- "הגדול הגיבור והנורא", לבין היותו משפיע בעולמות, "גומל חסדים טובים". לכן יש חציצה בין שבחיו של מקום מצד עצמו לבין התגלותו פה בעולם הזה, בין ההתייחסות אליו יתברך לבין הופעותיו. המילים "אל עליון" הן החציצה המפרידה בין הדרגה הרביעית העליונה לשלוש הדרגות התחתונות, חציצה הנקראת 'פרסה' שבין אצילות לבי"ע.

ניתן לפרש "א-ל עליון" כלפי מטה בהמשך הברכה, ש"הגדול הגיבור והנורא" היא מדרגה עליונה לעומת מדרגת ההתגלות הבאה- "גומל חסדים טובים", שהיא התגלות בתחתונים. אולם ניתן לפרש פירוש עליון יותר. לפי פירוש זה, "א-ל עליון" פירושו, שעצמותו, יכולתו ופעולתו אינם שלושה דברים נפרדים אלא דבר אחד. רק אצלנו הוא מתגלה כשלושה, אך אצלו הוא מתעלה מהחלוקה בין עצמות, יכולת ופעולה, "אני הוי"ה לא שניתי", בין קודם שנברא העולם ובין לאחר שנברא העולם. הוצאת הפעולה אל הפועל אינה משנה במאומה באלוקות. כל יכולתו אינה דבר נוסף על עצמותו, ואף פעולותיו כן, אלא הכול אצלו באחדות אחת. אנו אומרים "אל עליון" משום שרק מנקודת המבט שלנו יש עצמות ויכולת והוצאה לפועל. אולם מצידו יתברך, "הגדול הגיבור והנורא" זה אחד. זה "אל עליון".

 

גּוֹמֵל חֲסָדִים טובִים, קוֹנֵה הַכֹּל וְזוֹכֵר חַסְדֵּי אָבות

כאשר הקב"ה מתחיל להתגלות בעולמות, המדרגה הראשונה שמתגלה היא "גומל חסדים טובים", שכל העולם הוא חסד, "עולם חסד ייבנה". חז"ל אומרים "בהבראם" – אותיות באברהם[יא], כלומר שכל קיום הבריאה הוא חסד, כמידתו של אברהם, שהקב"ה משפיע שפע טוב לעולמות. עיקר מידת החסד של אברהם אבינו שהוא נותן ערך וקיום אלוקי לכל העולמות. אברהם, הגדול שבענקים, רואה את הערך האלוקי של המציאות כולה, לכן הוא מתפלל גם על סדום. זה ה"חסדים הטובים".

מדרגתו של יצחק אבינו, "וקונה הכול", מבטאת את הקישור וההתכללות בו יתברך שמו. כל הטעם של המציאות הוא בהיותה מושרשת באלוקות. לכן לפי מדרגה זו כל מעלת העולמות היא שהם חוזרים למעלה. "וקונה הכול", שהכול אצלו.

עיקר מידתו של יעקב, מידת התפארת, שהוא מחבר בין ימין ושמאל. הימין הוא שפע המושפע מלמעלה למטה, כמו מים, ואילו השמאל הוא תנועת החזרה של הכול למעלה, שהכול זה אצלו, כמו אש העקידה של יצחק. האבות הקדושים הם אלו שמצד אחד חיים בעולם הזה ונותנים ערך לבריאה ומצד שני דבוקים לגמרי בו יתברך. עליהם אומר המסילת ישרים, שאפילו מעשיהם הגשמיים הם אלוקות גמורה, וחז"ל אומרים שהאבות הם מרכבה לשכינה. אברהם אבינו מגלה את התנועה של הקב"ה שבא אצלנו, "יש שהוא הולך אצל זיווגו", ואילו לפי יצחק אנו באים אליו, "יש שזיווגו בא אצלו"[יב]. לפי דרכו של יעקב אבינו, "זוכר חסדי אבות"[יג], כל הטעם של הבריאה הוא, שהערך של העולמות כפי שהם כאן וההשרשה שלהן באלוקות הם במקום אחד. שלא כמו אברהם שנותן שפע של אב המון גויים, ולא כמו יצחק שנעקד וחוזר לגמרי למעלה, מידתו של יעקב היא שהוא נותן ערך לעולמות ויחד עם זאת דבוק בשכינה. יעקב אבינו הוא אבי ההיסטוריה הלאומית שכל אריכות ימיה סובבים את ציר המאמץ לחבר שמים וארץ. אם כן, "הגומל חסדים טובים, קונה הכול וזוכר חסדי אבות" מתאר את תמונת העולמות- הקב"ה משפיע עליהם חסד, הם כולם חוזרים למעלה, ונמצאים באחדות מופלאה, תפארת הגוונים, של קיום למטה וחיבור למעלה בו זמנית.

 

וּמֵבִיא גּוֹאֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם לְמַעַן שְׁמוֹ בְּאַהֲבָה

שתי המדרגות העליונות הן כנגד י"ה שבשם. "הגדול הגיבור והנורא" כנגד יו"ד שבשם, ו"הגומל חסדים טובים, קונה הכול וזוכר חסדי אבות" כנגד ה"א עילאה, שכך נבראו העולמות. מתוך המדרגות הללו, אנו יורדים לתוך המציאות עצמה, אלו הבנים. מתוך "וזוכר חסדי אבות", היא מידתו של יעקב שהוא אבי ההיסטוריה של האומה הישראלית, מתגלה כיצד "מביא גואל לבני בניהם". הבנים באים דווקא מיעקב. "בני בניהם" פירושו, שכל ההתפשטות של עץ ההיסטוריה וההרפתקאות שעובר העולם במשך הזמן, הכול יונק מאותה נקודה שבבריאה- כנסת ישראל הקרויה על שמו של יעקב אבינו. ה"חסדי אבות", כוללים את "הגומל חסדים טובים" ו"קונה הכול" כאחד.

הבנים נמשכים מתוך השורש של האבות ומתגלים כהמשך של יעקב אבינו. עיקר הקיום שלנו הוא מיעקב. לכן אנו נקראים על שמו של יעקב "בני ישראל", ולא בני יצחק או בני אברהם. ובכל זאת מתנוצצת בנו גם מדרגתם של יצחק ואברהם. יצחק הוא אבא מקיף ואברהם מקיף עוד יותר. מתוך יעקב אבינו אנו יונקים את מידותיהם של יצחק ואברהם. הגאולה של הבנים היא "למען שמו", להשריש את כל המציאות חזרה באלוקות, כמידתו של יצחק. "באהבה" היא כמידתו של אברהם, שאנו נגאלים כדי ששמו יתגלה בעולם בגלל אהבתו אותנו ורצונו בנו כאן בעולם הזה.

  

מֶלֶךְ עוֹזֵר וּמוֹשִׁיעַ וּמָגֵן

מעבר לכל זאת, ישנה מדרגה נוספת של כנסת ישראל, כפי שהיא יורדת לתוך התסבוכות של ההיסטוריה, כנגד ה"א תתאה, "רגליה יורדות מוות". עד עכשיו היה הכול טהור וקדוש, אך כעת יש עיסוק בנפילה עצמה- "מלך עוזר ומושיע ומגן".

"עוזר" כלומר, שעדיין אנו בתוך הצרה אבל הקב"ה עוזר לנו, כמו שאומרים רבותינו ש"יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, ואלמלא הקב"ה שעוזר לו - אינו יכול לו"[יד]. אמנם הקב"ה עוזר, אך אין זה אומר שיש כאן ניצחון מוחלט וביטול של היצר, שהרי גם למחר הוא מבקש להורגנו. מדרגה זו, המתארת את תקופת הגלות של בני יעקב, היא הבחינה של יעקב אבינו הנמצא בתוך ההיסטוריה ואומר על עצמו "מעט ורעים היו ימי שני חיי". יעקב אבינו בעצמו יורד כמונו לגלות, וכל מידתו היא שאנו מחזיקים מעמד בגלות למרות כל מבקשי נפשנו. בכל יום הם מתגברים עלינו לכלותנו, והקב"ה עוזר ומצילנו מידם.

"ומושיע" הוא כנגד יצחק, שהקב"ה מרים אותנו מכל החולשות שבעולם. כפי שאומרת הגמרא במסכת שבת שכל הגאולה והישועה הן בזכות יצחק, "כי אתה אבינו"[טו], שהוא מוציא אותנו מכל גדרי העולם הזה.

"מגן" הוא כנגד אברהם, שלאחר שיצאנו מכל הצרות, הקב"ה נותן לנו שפע של ברכה, ומגן על הטוב הזה שלא יהיו יותר נפילות ושהכול יהיה בטוב ובחסד.

 

מָגֵן אַבְרָהָם

סדר חמשת המדרגות הוא, שבתחילה, במילים "אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב", מופיעה עצם הנשמה. לאחר מכן היא מתגלה בכל דרגותיה, מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין, מהאצילות העליונה של "הגדול הגיבור והנורא" ועד ל"עוזר ומושיע ומגן". בין האצילות לבי"ע יש הפרדה במילים "אל עליון". בין בריאה ליצירה יש התהפכות, בין תנועה שמלמעלה למטה, לתנועה שמלמטה למעלה. בין יצירה לעשייה מתרחשת ירידה לתוך מציאות שיש בה קושי וצרות, ואף על פי כן, מתוך הצרות הקב"ה "עוזר ומושיע ומגן". הסיום הוא בכך שהכול טוב גמור –"ברוך אתה ה' מגן אברהם", שבו חותמים.

ידוע מה שאמר רבי אלימלך מליז'נסק, שלאברהם היה איכפת במי חותמים משום שחשש שיהיו תנאים שיעכבו את הגאולה, ורצה שהכול יהיה באהבה. זה פירוש "בך חותמים", שבאברהם חותמים את ההיסטוריה, ובדור האחרון, לאחר כל הצרות, הכול יהיה רק בחסדים גמורים ובאהבה ללא תנאי.

 

וּבְרִית אָבוֹת לַבָּנִים תִּזְכּוֹר        

הסיבה של הגאולה היא, בפשטות, "וזוכר חסדי אבות". אולם ידוע שהגמרא אומרת שזכות אבות תמה. אומרים המפרשים, שלכן כתוב "למען שמו", שזה כל סוד הימים שלנו, של פעמי משיח וצמיחת גאולתנו. מרן הרב קוק אומר שהאומה הישראלית נגאלה במעמקים, אבל היא אינה יודעת לקרוא לזה שם, ועוד לא קראה בשם ה'[טז]. באמת שמו של הקב"ה בקרבנו, והוא הגאולה שלנו. הוא אוהב אותנו כפי שאדם הראשון אהב את חוה כי אנו בניו, עצם מעצמיו ובשר מבשרו, חלק אלוק ממעל, "חלק הוי"ה עמו". אברהם יצחק ויעקב הם עצם היותנו בני מלך, וכל יהודי הוא בן מלך מפני אברהם יצחק ויעקב שבקרבו. "בני אלים".

כדברי רש"י שהבאנו לעיל, כשהקב"ה בא לכלות את ישראל לאחר חטא העגל, הטענה היחידה שמשה אומר וגורמת לקב"ה לסלוח היא זכות האבות, שהקב"ה אהב אותם ונשבע להם. ויש להבין: אם האבות הם צדיקים עליונים שעמדו בניסיונות, לכן זכותם עומדת, למה צריך להישבע? ואם צדקתם אינה עומדת, מה השבועה מועילה, ולמה היא מוצדקת? למה להישבע למי שלא מגיע לו? נדמה לי שהשאלות מתורצות על פי מה שאנחנו אומרים בפשטות, שזכות אבות וברית אינם שני דברים נפרדים. האבות הקדושים היו צדיקים עליונים שאיננו יכולים לתאר ולשער השערה אמיתית בזה. ובכל זאת, צריך שבועה כי השבועה היא ביטוי לאהבה ללא תנאי. לא רק מצד מה שהאבות עמדו בניסיון, אלא מצד עצמותם, אפילו אם לא יעמדו בניסיון. הקב"ה אוהב את מי שאנחנו, וזה בעצמו מלמד איזה אהוב נפלא יש כאן, אלו אבות ואלו בנים. לכן ממילא האהוב עומד בניסיון.

זכות אבות היא הנגזרת הטבעית של ברית אבות. זה מה שאומר המהר"ל, שעל נח כתוב "איש צדיק תמים" ואילו אצל אברהם לא כתוב צדקותו, משום שזה עצמותו[יז]. הבחירה באברהם אינה מתחילה מהמעשים שלו. הקב"ה בוחר באברהם, והבחירה הזאת היא אברהם. אברהם הוא מי שה' בחר בו. הבחירה האלוקית היא שיוצרת את המציאות. ממילא הבחירה היא שיצרה את אברהם. לכן ממילא הוא עומד בניסיונות. זאת הברית. הברית היא עצם הדמויות האלוקיות האלה, "בני אלים", ששמו נקרא עליהם- "אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב". ומפני ששמו נקרא על האבות הקדושים, ממילא הם עומדים בניסיונות גם אם הם אינם יודעים באיזה ניסיונות הם מתנסים.

יהי רצון שנזכה להידבק בקדושת האבות הקדושים ובמהרה בימינו יבוא הגואל לבנים, אמן.

 ˜™



[א] ראש השנה לב ע"א

[ב] בראשית יב ב

[ג] פסחים קיז ע"ב

[ד] ישעיהו נא א-ב

 [ה]כוזרי מאמר ראשון יא

[ו] פסחים קיז ע"ב

[ז] שמואל ב ז ט

[ח] סנהדרין קז ע"א

[ט] הדברים המובאים כאן הם הכוונות שאני, בעניי, משתדל לכוון בברכת אבות, אף על פי שיש לי תמיד ספקות אולי צריך לכוון מה שהראשונים אומרים, ולא מה שאני חידשתי מדעתי הענייה עד למאוד. הלוואי שהייתי מוצא לדברים מקור, והיה נח ליבי. אבל לא מצאתי ולא נח ליבי, ועדיין כך נראה לי ואולי בכל זאת אפשר לנהוג כן. אוכל להיאחז מעט במה שאמר מורי ורבי הרב נחום רכל שליט"א בשם גדול המקובלים בדור שעבר הרב שרעבי, שהיה מלמד כוונות התפילה. לדבריו, אדם יכול לכוון כוונות עליונות בתפילה רק כשהוא אינו יכול לראות שום פשט אחר מלבדן. גם אני אינני יכול לראות משהו אחר בברכה זו מלבד הכוונות כפי שנסביר להלן, לכן אפרשם כאן כך.

[י] עין אי"ה ברכות ה קה: "הגדול הגיבור והנורא", היינו ציור השלמות ב"גדול" והיכולת ב"גיבור" והיחס אל השלמת הברואים בבחירתם "הנורא".

[יא] בראשית רבה יב ט

 [יב]בראשית רבה סח ד

 [יג]גם במילים "זוכר חסדי אבות" יש שלישייה נסתרת: "זוכר" זה יצחק, "חסדי" זה בחינת אברהם, ו"אבות" זה בחינת יעקב.

[יד] סוכה נב ע"א

[טו] שבת פט ע"ב

[טז] אורות התחייה לב: "אפיה של הגאולה הבאה לפנינו, שראשית צעדיה הננו חשים ומרגישים, הוא בתוכיותה של כנסת ישראל. מתפתחת היא האומה, בכל כוחותיה, מגדלת היא את רוחה, את טבעה ואת עצמיותה, אינה מכרת עדיין את עומק הישות העליונה שהיא כל יסוד תקומתה. עינה לארץ, ולשמים עדנה לא תביט. היא אינה שבה עדיין אל אישה הראשון בפועל, היא מעבדת את חייה בכוחותיה הנמצאים בשרשי נשמתה. אמנם בלא קריאת שם, בלא מגמה מבוררת הכול הוא אור ד' וכבודו, אבל לא היא ולא העולם מכיר זה בבליטה, שם שמים לא שגור בפיה, אומץ וגבורה רודפת היא, אבל באמת הכול קודש ואלוהי הוא. רק בהיגמר התוכן, בהעלות האומה למרום מצבה, אז יוחל אור אלוהי נקרא בשם המפורש להגלות, יגלה ויראה, שכל מה שהאיר וכל מה שיאיר, כל שחי וכל שיחיה בה, הכול אור אלוקי עולם אלוקי ישראל הוא, "וזה שמו אשר יקראו ד' צדקנו", "ושם העיר מיום ד' שמה"...

[יז] דרך חיים ה יח 

עבור לתוכן העמוד