• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

אשר הוצאתיך מאור כשדים - פרשת לך לך

ארבע פרידות נפרד אברהם בפרשתנו, והן שמביאות לגילוי האלוקי השלם בארץ.
נתבונן וננסה להבין מהו היחס בין היציאה מאור כשדים ליציאה ממצרים.
מה סימן יש בפרידות הללו לזרעו של אברהם, ולגילוי האלוקי השלם שבמציאות,
וכיצד אנו למדים מהן מהי דרך היציאה מעבדות לחרות,
מאפלה לאור גדול, ומשעבוד לגאולה.


הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם

כשאנו קוראים את הפרשיות העוסקות באבות הקדושים, ובעיקר את אלו העוסקות בדמותו של אברהם אבינו, אנו חשים שכל אישיותנו נמסה אל מול הגודל והעוצמה המתגלים בפנינו. אנו מרגישים שאין לנו כלי קיבול רחב דיו כדי להכיל נפלאות אלו. אדם מישראל נמס בתוך הגילוי הנשגב והעליון של אברהם אבינו שאפילו אינו צריך לקבל תורה, אלא שתי כליותיו יועצות לו ומגלות בקרבו חיי אלוקות כמו שיהיה לעתיד לבוא. אברהם אבינו היה בעצמו מקור כל הדעת, מקור כל התורה, מקור כל הקדושה, ומקור כל השראת השכינה וגילוי אלוקי שבעולם. וכמו שהחלק כמה לשלם והענף כמה אל שורשו, כך אנו כמהים לדמותו של אברהם אבינו.

הנביא אומר: "הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם. הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם"[א]. אברהם אבינו הוא כצור שחוצבים ממנה חלקים קטנים יותר. הוא השלם, וכל דורות ישראל הם רק חלק בתוכו. אצל אברהם אבינו הכול מתרחש בשלמותו, וכל מה שעובר עלינו במהלך ההיסטוריה הוא רק פרט בתוך הגילוי האלוקי של דמותו. כל בן הוא פרט בתוך אביו, וכל דורות ישראל הם פרטים בתוך אברהם אבינו. כך בכל יום אנו משלשים ואומרים, שכל מה שעובר עלינו הוא סעיף וענף של אברהם אבינו: "וְזוכֵר חַסְדֵּי אָבות וּמֵבִיא גואֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם לְמַעַן שְׁמו בְּאַהֲבָה".

 

וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו

על מנת להעמיק בדמותו הנשגבה של ראשון אבותינו, נתבונן מעט במתרחש בפרשתנו. ארבע פרידות נפרד אברהם אבינו בפרשה זו. פרידות אשר מולידות התקשרות רחבה ועמוקה יותר אל ארץ ישראל, ומחדשות כלפיה קשר גדול ואמיץ יותר.

הפרידה הראשונה מופיעה בתחילת פרשתנו. זוהי הפרידה של אברהם מארצו, ממולדתו ומבית אביו. אברהם מצטווה: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל"[ב]... לאחר ציווי זה הולך אברהם אל הארץ, שעדיין לא נתבאר מהי, ומגיע למקום שכם עד אלון מורה. שם ה' נראה אליו ואומר לו: "...לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת"[ג].

אמירה זו היא אמירה כללית, מקוצרת מאוד, ואין בה כל ביאור ופירוט לגבי גודלה והיקפה. לא נתבאר מהו טיבה של הארץ הזו ומהו גדלה וגבולותיה. על כן לכאורה אפשר לומר שהארץ המובטחת לאברהם היא אותה אחוזה ונחלה אליה הוא הגיע - מקום שכם ואלון מורה. באמירה זו אף לא נתבאר מיהו זרעו של אברהם וכמה דורות מתוכו הם שעתידים לרשת את הארץ. הרי ייתכן שבמהלך הדורות יהיו מלחמות, כיבושים ותהפוכות, והבטחה זו תהיה תקיפה רק למספר מועט של דורות.

לאחר שאברהם יורד למצרים וחוזר לארץ, מתרחשת מריבה בין רועי אברהם לבין רועי לוט. כתוצאה מכך מתרחשת הפרידה השנייה, היא פרידתו של אברהם מלוט. במקרה זה מציינת התורה בפירוש שישנה כאן פרידה: "וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו... וה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ..."[ד].

עם הפרידה מלוט מתרחבת גם הבטחת הארץ: "...כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם"[ה]. בפרידה הראשונה מובטח, ככל הנראה, רק אזור מוגבל שבו אברהם נוכח ונמצא, ורק לזמן מוגבל – זרעו ותו לא. אולם כאן מובטחת חלקת ארץ רחבה הרבה יותר - "כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה". אברהם ניצב על ההר, בין בית אל ובין העי, מביט לארבע רוחות השמים אל פני הארץ כולה, ומובטח לקבלהּ, הוא וזרעו לנצח נצחים, "עַד עוֹלָם". בהבטחה זו מתפשטת הארץ הרבה מעבר לגבולות מקומו וזמנו של אברהם. ולא רק הארץ מתפשטת, אלא גם האומה- "וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה"[ו]. אם כן, לאחר הפרידה השנייה שנפרד אברהם ישנה הבטחה ובה התרחבות של הארץ והתרחבות זרעו של אברהם.

 

כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית

לאחר מלחמת ארבעת המלכים את החמישה, ולאחר שאברהם מציל את לוט, מתרחשות שלוש פרידות משלוש דמויות שנקשרות לאברהם. הפרידה האחת היא הפרידה ממלך סדום. מלך סדום מציע לאברהם "תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ"[ז]. נראה שיש לפרש שהרכוש שמלך סדום מציע לאברהם הוא הקרקע והארץ, שהרי זהו רכושו העיקרי של המלך. אולם אברהם אינו מעוניין לקבל את הארץ מידיו של מלך סדום, נפרד ממנו ומהצעתו, וממשיך בדרכו. הפרידה ממלך סדום נובעת מן התיעוב שחש אברהם כלפי סדום. הדבר מתחדד לאור העובדה שמאבימלך ומפרעה אברהם מסכים לקחת מתנות רבות, מה שאין כן בנוגע לסדום.

בנוסף לפרידה מסדום, נפרד אברהם מעוד שלושה אנשים אמוריים, בעלי בריתו, ענר אשכול וממרא. אברהם נותן לשלושה אלה את חלקם בסדום, בדומה ללוט: "וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי, עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא, הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם"[ח], ומכאן והלאה איננו פוגשים עוד את שלושת הענקים הללו.

הפרידה הנוספת, השלישית, מתרחשת בברית בין הבתרים. אברהם שואל את הקב"ה לגבי עוד יורש פוטנציאלי הדבוק בו, שהוא אינו יודע עדיין מה חלקו: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם ה' אלוקים מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר. וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי"[ט]. אולם הקב"ה משיב ועונה: "לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ"[י]. בכך מבין אברהם שעליו להיפרד אף מעבדו, בן משק ביתו.

לאחר הפרידות הללו גדלה ומתרחבת הבטחת הארץ והזרע, ואף מעמיקה. לאחר הפרידה השנייה הובטח אברהם שזרעו יהיה כעפר הארץ, ואילו כאן מובטח אברהם שזרעו יהיה ככוכבי השמים: "וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ"[יא]. ייתכן ויש בהבטחה זו ריבוי בכמות, אך ודאי שיש בה ריבוי באיכות - מן הארץ לשמים. חז"ל דורשים: "אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים. כשהן יורדין- יורדין עד עפר וכשהן עולין- עולין עד לכוכבים"[יב]. הבטחת הזרע ככוכבי השמים היא עליונה ונישאת יותר מהבטחת הזרע כעפר הארץ, ובה מקבל עם ישראל צורה ודמות משל עצמו, גם בפרטיו הרבים.

מלבד ההרחבה וההעמקה בהבטחת הזרע, כעת מתרחבים גם גבולות ההבטחה של הארץ בגודל מופלג- "מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת"[יג]. גבולות הארץ המובטחים בברית זו הם רחבים יותר מכפי ראות עיני אברהם, כפי שמופיע בהבטחה השנייה, ויותר מגבולות הארץ המצומצמת, אלא הם כוללים את מרחבי הארץ בצורתם השלמה והמלאה.

לא רק הארץ מתרחבת בברית זו, אלא ההבטחה עצמה נעשית עמוקה יותר. לפני כן מצאנו שהקב"ה אומר לאברהם, מבשרו ומבטיחו אודות הארץ והזרע, אולם כאן אנו מוצאים שהקב"ה כורת עם אברהם ברית: "בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת"[יד]. הברית, כל עניינה הוא, שיש בה קשר עצמי בל יימוט. קשר שהוא לאין ערוך עמוק ותקיף במציאות יותר מאשר הבטחה לבדה. הגמרא מלמדת שזכות אבות תמה, ואילו התוספות מוסיף ואומר שאמנם זכות אבות תמה, אך ברית אבות לא תמה[טו]. זכות יכולה להתפוגג, הבטחה יכולה להיאמר ולהיות שייכת רק בהקשר מסוים ובתנאים מסוימים, ואילו ברית אינה מותנית בדבר, אינה תמה ואינה פגה בשום סיטואציה. ממילא עומק הקשר המתגלה בברית הוא במדרגה עליונה יותר.

 

לִבְרִית עוֹלָם

לאחר שהתורה מספרת אודות לידת ישמעאל, בריחת הגר וחזרתה, היא מספרת אודות הברית הנוספת שנכרתה עם אברהם, היא ברית המילה. זוהי הברית העמוקה ביותר הנכרתת עם אברהם אודות קשר בל יינתק בין הקב"ה, העם והארץ. ברית זו ניתנת מתוך הפרידה הרביעית והאחרונה המופיעה בפרשתנו, היא הפרידה מישמעאל. בברית המילה מבטיח הקב"ה לאברהם שייוולד לו בן משרה אשתו, והוא הוא הזרע המובטח שיירש את הארץ, הוא ולא אחר: "וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה"[טז].

ברית המילה מוסיפה קשר עמוק יותר מברית בין הבתרים שנכרתה קודם לכן. בעוד שברית בין הבתרים נכרתת על הקשר שבין העם והארץ, ברית המילה נכרתת על הקשר שבין הקב"ה וישראל. בברית המילה מובטח קיום הקשר שבין הקב"ה וישראל, כאשר הארץ משמשת כמקום להופעת הברית העליונה הזו: "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹקִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ. וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹקִים"[יז]. לעומת ברית בין הבתרים שבה התחייב הקב"ה שלעולם יתקיים קשר בין ישראל לבין הארץ, בברית המילה הקב"ה מבטיח את נצחיות הקשר בינו לבינינו, כאשר הארץ משמשת אמצעי למטרה זו, ומקום השראת השכינה בקרבנו.

 

אַרְבַּע פְּרֵידוֹת

אם כן, ראינו שהתורה מונה ארבע פרידות שנפרד אברהם מן הנלווים אליו, וכתוצאה מהן מתרחבות ומעמיקות הבטחות הארץ והזרע. בתחילה נפרד אברהם מארצו וממולדתו ומבית אביו, ומקבל את הבשורה: "לזרעך אתן את הארץ הזאת". בפעם השנייה נפרד אברהם מלוט, ומקבל הבטחה על ארץ רחבה יותר, הכוללת את כל מראה עיניו, וכן הבטחה על זרעו שיהיה כעפר הארץ. הפרידה השלישית כוללת פרידה משלוש דמויות שונות הקשורות לאברהם, מן הרחוק ביותר ועד לקרוב ביותר. בתחילה נפרד אברהם ממלך סדום, ומסרב לקחת ממנו את הארץ. לאחר מכן נפרד אברהם מבעלי בריתו, ענר אשכול וממרא, ולבסוף נפרד אברהם מבן ביתו דמשק אליעזר, בהבנה שלא הוא יהיה יורשו. כתוצאה מן הפרידות הללו, כורת ה' עם אברהם את ברית בין הבתרים, ובה מובטחת הארץ בשלמותה, בד בבד עם הבטחת הזרע ככוכבי השמים.

הפרידה הרביעית והאחרונה היא הפרידה מישמעאל. יחד עם הפרידה הזו נכרתת ברית המילה, שבה מובטח אברהם על לידת זרע משרה אמנו. בברית זו אין הבטחה על הרחבה נוספת בגבולות הארץ. הארץ כבר הגיעה לשיאה, אולם היא מקבלת משמעות חדשה לגמרי. היא נעשית טפלה אל טיב הקשר העליון המתגלה בתוכה, הוא הקשר שבין הקב"ה לישראל, "לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹקִים".

ארבע הפרידות שמנינו לעיל, המובילות לארבע התקשרויות שבין אברהם וזרעו לארץ, מציירות מהלך ברור ומדורג, שניתן לחלקו לשניים- שתי פרידות ראשונות ושתי פרידות אחרונות.

כאמור, הפרידה הראשונה היא הפרידה מאור כשדים לטובת ההליכה לארץ. אולם בפרידה זו אברהם אינו נפרד פרידה גמורה מבית אביו, משום שלוט בן אחיו גם הוא מצטרף ובא עמו לארץ. רק בפרידה השנייה, כאשר אברהם נפרד פרידה מוחלטת מלוט, אז באה לידי סיום גם הפרידה הראשונה "מארצך וממולדתך ומבית אביך".

לעומת שתי הפרידות הראשונות שהן פרידות מבני שם, הפרידות מסדום, ענר אשכול וממרא, דמשק אליעזר וישמעאל, הן פרידות מבני חם, ואין להם שום קשר לאור כשדים. ישמעאל הוא בנה של הגר המצרית, מבניו של חם; העבד, דמשק אליעזר, לא נתברר עניינו בפירוש, אבל חז"ל מלמדים שאליעזר הוא כנען[יח]. בנוסף לזאת, בשתי הפרידות הראשונות ישנה הבטחה ללא ברית, ואילו בשתי הפרידות האחרונות נכרתת ברית, ומתגלה בהם קשר עמוק לאין ערוך מאלה הראשונות.

  

אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים

המהר"ל בספרו "גבורות ה'", העוסק בגבורות יציאת מצרים, דן באברהם אבינו ובהבטחת ברית בין הבתרים, שבה מופיעה לראשונה ההבטחה על השעבוד וההצלה ממצרים. העיקרון המנחה בדבריו הוא, שלכל הוויה קודם העדר, כל דבר נודע מהפכו, והאור נולד מתוך החושך. מתוך כך מסביר המהר"ל, שהיה ראוי שישראל יהיו תחילה במצרים. כדי שתצמח הקדושה בכל תוקף קיומה, היא זקוקה להעדר הגמור של הקדושה, כפי שהתגלה בטומאת מצרים. על מנת להוליד את האומה הישראלית, היה צורך באומה המצרית, מפני שהיא ההיפוך הגמור שלה: "כי ראוי היה שישתעבדו ישראל במצרים שהם הפכים להם"[יט].

המהר"ל ממשיך ומסביר שכשם שהאומה הישראלית בכללה צריכה הייתה להיוולד מתוך השעבוד במצרים, כך גם אברהם אבינו היה צריך לעבור מהפך ולצאת מאור כשדים: "...וכך היה לאברהם ראש ייחוסנו כי מעשה אבות ירשו בנים, והיו הבנים דומים לאב שהוציא הקדוש ברוך הוא את אברהם אבינו מאור כשדים".

המהר"ל בדבריו מביא את הפסוק המקדים את ברית בין הבתרים המופיע בפרשתנו, ומייחס לו משמעות גדולה. לפני מעשה הברית אומר הקב"ה לאברהם: "אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ"[כ]. זוהי הפעם היחידה שבה נאמר "אני ה' אשר הוצאתיך מ-" שלא ביחס לארץ מצרים. מכאן לומד המהר"ל אודות הקשר שבין היציאה מאור כשדים ליציאה ממצרים: "שמזה תראה כי באור כשדים נגלה עליו מלך מלכי המלכים והוציא אותו משם כמו שהוציא את ישראל ממצרים".

המהר"ל מציין את הדמיון בין שתי היציאות הללו: "ויש דמיון גדול ביניהם, שהיו ישראל יושבין בארץ מצרים שלא היה עם מקולקלים כמותם וישבו ישראל ביניהם זרע קודש וטהור, וכך הכשדים- "עם לא היה"[כא]. כמו שאמרו ז"ל במסכת סוכה בפרק החליל (נ"ב ע"ב) שהקדוש ברוך הוא מתחרט על הכשדים שבראם, שנאמר "הן ארץ כשדים זה העם לא היה" וכו' כדאיתא שם, ואברהם הֵפך זה שעיקר הבריאה הוא אברהם, שבשבילו נברא העולם".

יציאתו של אברהם מאור כשדים היא היציאה מהעדר לקיום, והיציאה של ישראל ממצרים היא יציאה מטומאה לקדושה. כך גם בארבע הפרידות אצל אברהם עצמו, כפי שמנינו לעיל: שתי הפרידות הראשונות הן יציאה משם, והשתיים האחרונות- מחם. שתי הפרידות הראשונות הן פרידת הקיום מההעדר, ואילו שתי הפרידות האחרונות הן פרידת הקדושה מהטומאה.

 

תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם

מהי מהותה של הפרידה משם? שם – שם שמים שגור על פיו, והוא מאמין בה'. אולם אמונה זו מקבלת אצלו גוון של טעות ושקר. באמונה בה' בטהרתה ישנו צד אמיתי: אין עוד מלבדו, וכל השאר, אין לו קיום מצד עצמו. אולם, אצל שם מופיעה האמונה בקלקולה ונפילתה, כמו אמונות המזרח הרחוק, הרואים במציאות העולם הזה דמיון גמור, ולכן מבקשים להשתחרר ממנו.

חטא הפלגה הוא ההפך הגמור של ההעדר שהתגלה באור כשדים. נמרוד, המלך הראשון, וכל דור הפלגה ביקשו לעשות מלחמה עם ה'. הדמיון התגלה בהם באופן תקיף ומפותח עד כדי שהם דמיינו שהם יכולים לעלות לשמים ולהילחם בה'. יש בכך ביטוי נגטיבי לאותה מחלת העדר שבתפיסתו של שם, "עם לא היה". מכיוון שהכול הוא דמיון והעדר, באמת אין לו שום קיום, ולכן יש צורך לנסות להחזיק את השמים שלא יפלו או להילחם בהם. אנו מוצאים שדווקא מפני ששם הוא הבן המאמין של נח, טעותו באמונה היא טעות כזאת שעוקרת הכול.

לעומת אמונתו הנפולה של בני שם, אנו מאמינים: "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם"[כב] – באברהם, "בזכותו של אברהם נברא העולם"[כג]. לפי דברי המהר"ל היציאה מאור כשדים שייכת לתהליך בריאת העולם: "דרשו רז"ל בבראשית רבה (פ' י"ב) "אלה תולדות שמים וארץ בהבראם" אמר רבי יהושע בן קרחה בזכותו של אברהם אבינו נברא העולם אותיות באברהם, שנאמר: "אתה ה' לבדך אתה עשית את השמים וגו' הארץ וכל אשר עליה", ולמה כל זה "אתה הוא האלוקים אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים ושמת שמו אברהם" וגו', הרי לך כי בשביל אברהם נברא העולם"[כד].

אברהם בא מִשֵם, אבל הוא גם יוצא ממנו. אברהם נולד בתוך הטלטלה של דור הפלגה, כאשר הקב"ה נתן לשמים ולארץ קיום אמיתי דווקא על ידי חשיפת מוגבלותו של האדם המורד, של "מלך אביון".

התפישה שכל הקיים הוא דמיון משום שאין עוד מלבדו, נכונה מצד עצמה – אין עוד קיום מלבדו מצד עצמו. אולם, לאחר שהקב"ה ברא את העולם, הוא נתן לעולם קיום אמיתי מכוח זה שהוא יתברך ברא אותו. זהו לא קיום אמיתי מצד עצמו, אלא מצד רצון ה' יתברך. זהו אף עומק דרשת חז"ל "בהבראם"- אותיות 'אברהם'. אברהם שפרסם את אמונת הבריאה האלוקית הוא עצמו הביטוי של האלוקיות שבעולם, והוא שנותן לה ערך מתוך קישורה לבוראה. רק עולם שאור אלוקי בקרבו, אכן יש לו זכות קיום, שהרי אין ערך וקיום אלא ממנו יתברך. לכן "בשביל אברהם נברא העולם".

היציאה של אברהם מאור כשדים היא יציאה מתפיסת ההעדר שם. כך גם פרידתו מאביו תרח. אין כאן המקום לדון בשאלת כיבוד אב שנעדרת כאן עקב הליכתו של אברהם, ובכל זאת- תרח לא מת, ולכן אברהם לא סופד לו. כביכול הוא נעלם בתוך ההעדר הסובב אותו.

חז"ל מלמדים שתרח מסר את אברהם לנמרוד. תרח ביקש להילחם בשמים שלא יפלו, וגם להילחם בהם ולמוטט אותם, כדי שיהיה קיום לארץ. זו הייתה דמותו של תרח. לעומת תרח, לוט זכה לבוא עם אברהם, ואף זכה שמשיח יצא ממנו דרך רות המואבייה. כל זאת, לפי דברי האר"י הקדוש, בזכות אביו הרן, שהיה הראשון שמסר נפשו בפועל על קידוש השם. ובכל זאת לוט והרן, עם כל מעלתם הגדולה, לא עזבו לגמרי את ה"נמרודיות". לכן אברהם נפרד גם מלוט, ולאחר פרידה זו, מן ההעדר, הוא זוכה לקיום ממשי בארץ, לזרע רב כעפר הארץ.

יש עוד לציין ולומר, שהפרידה הראשונה של אברהם מתרחשת בחוץ לארץ ואילו שלושת הפרידות האחרונות מתרחשות בארץ. לעומת ההעדר המגולם באור כשדים, נמרוד ותרח, "עם לא היה", כל מהותו של אברהם היא לתת לבריאה את מעלתה וערכה האלוקי – "בהבראם". מהות זו היא הפוכה מחוצה לארץ, שאין לה עמידה בפני עצמה. לולי ארץ ישראל כל קיום היה בטל, מפני שבאמת אין כל קיום אלא רק מתוך קיומה של ארץ ישראל, שממנה הושתת העולם[כה], כפי שלעולם אין כל קיום אמיתי אלא מכוח הבריאה, מכוחו של אברהם.

 

אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם

לעומת תפישת ההעדר המתגלה בבני שם, בבניו של חם מתגלה תפישה הפוכה לחלוטין. תפישת האלוהות המתגלה במצרים היא תפישה של קיום מוחלט שבתוך העולם, ללא כל קיום שמעבר לו[כו]. חם אינו קורא בשם ה', ואינו נלחם בשמים. הוא חי פה, "ידו בכל ויד כל בו", על פני כל אחיו ישכון ויש לו תוקף עצום. הוא העולם הזה בתמציתו: "לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי"[כז]. לכן מצרים אינה זקוקה למטר השמים אלא יש לה שפע כל טוב מצד עצמה. ניתן לומר שאם שם חוטא בחטא של העולם הבא, אזי חם חוטא בחטא של העולם הזה.

כאשר אברהם נפרד מבני חם, הוא נפרד מתפישת הטומאה המתגלה בהם, לטובת הקדושה, כמו יציאת מצרים המתרחשת בזרעו, שהינם אך חלק ממנו.

הפרידה מבני חם- מסדום, ענר אשכול וממרא ודמשק אליעזר, היא פרידה מן הטומאה, והיא שמולידה את הקדושה. מלך סדום הוא גילוי של נפילת חם עד לעמקי התהומות הכי נוראיים; ענר אשכול וממרא, הם אמוריים שראו את גדלותו של אברהם וכרתו איתו ברית; ולמעלה מהם- דמשק אליעזר שהפך לעבד של אברהם, בן ביתו ונאמן ביתו. ואף על פי כן, כל אלה הם עדיין בני חם, ואברהם נפרד מהם.

כאשר אברהם נפרד מהטומאה של חם, הוא בעצמו כאילו יוצא ממצרים, "הוצאתיך מאור כשדים". לא רק שהוא מקבל קיום מתוך ההעדר, אלא שהוא מתחיל לעבור את התהליך שעם ישראל ילך בו בכל הדורות במאבק מול הטומאה. אז הוא זוכה לארץ רחבה "מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת". הקדושה הנולדת מתוך הפרידה מבני חם, מולידה את מה שיהיה לעתיד לבוא. גבולות הארץ מנהר פרת ועד ארץ מצרים, הם הגבולות עם שם וחם, עדיין לא התממשו במציאות, אלא הם שייכים לעתיד לבוא.

המתח שבין טומאה לטהרה מתקיים על גבי המתח שבין העדר לקיום. עצם קיום המציאות הוא הכול, ואילו ההתמודדויות בתוך המציאות הן רק חלק ממנו. כיוון שהיציאה של הקדושה מהטומאה מתחוללת בתוך המציאות, היא משרישה בתוכה קדושה, ואף מכינה אותה להיות ראויה לברית. הברית מתייחסת לעולם כבעל עמדה יקרה וחשובה עד כדי שבתוך המציאות, על ידי קדושת האבות והאומה הישראלית, אנו מתרוממים להיות רעיה לדוד האלוקי, וכבת זוג אנו זוכים בקשר הדדי, עצמי ונצחי.

 

לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹקִים

אברהם, אב המון גויים, אשר הכול בא ממנו ומתקן את כל האומות כולם לקרוא כולם בשם ה', בתוכו עצמו ישנו צד של חם, המתגלה בבנו ישמעאל. ישמעאל, בן הגר המצרית, הוא חם שנכנס לתוך הקדושה ויצא חזרה לטומאה, ובו מתגלה הקרבה הגדולה ביותר לאמונת האמת, משום שעיקר אמונתו באה בשל היותו מצאצאי אברהם אבינו. אולם אברהם צריך להיפרד גם מבנו ישמעאל על מנת לטהר עצמו מכל סיג. ישמעאל אמנם גם נימול, אך הוא יוצא מעם אברהם ולא מקבל את הברית. רק כאשר אברהם נפרד מישמעאל, אז הוא מקבל את התיקון השלם, ומתגלה הקשר המיוחד בין ישראל לבין מי ששיכן שמו בארץ הזאת. "להיות לכם לאלוקים".

הפרידה מישמעאל אינה מגלה את תוקף קיום הבריאה, כמו שתי הפרידות הראשונות, אלא היא מגלה קדושה ואלוקות בתוך הקיום של העולם הזה. זוהי אף התכלית של היציאה ממצרים: "אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹקִים"[כח]. ממש כמו הפסוקים בפרשתנו: "אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים"... ולבסוף- "לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹקִים", "וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹקִים".

פרשת לך-לך היא תעודת הזהות שלנו, היא סיפור הנשמה שלנו, היא סיפור התוכן שלנו והגילוי האלוקי שלנו. דמותו של אברהם המשורטטת כאן, שותפה לקב"ה במעשה בראשית, "בהבראם"-באברהם. כל קיום העולם הזה מקבל את תוקפו מכוח רצונו של הקב"ה ומכוחו של אברהם, על מנת שלבסוף הוא יתברך יתגלה בו בשלמות, "לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹקִים". שנזכה, במהרה בימינו אמן.

 


[א] ישעיהו נא א-ב.

[ב] בראשית יב א-ב.

[ג] שם יב ז.

[ד] בראשית יג יא-יד.

[ה] שם יג יד- טו.

[ו] שם יג טז.

[ז] שם יד כא.

[ח] שם יד כד.

[ט] בראשית טו ב-ג.

[י] שם טו ד.

[יא] שם טו ה.

[יב] מגילה טז

[יג] בראשית טו יח.

[יד] שם, שם.

[טו] תוספות, שבת נה ע"א

[טז] בראשית יז כא.

[יז] בראשית יז ז-ח.

[יח] בראשית רבה נט יב.

[יט] גבורות ה' פרק ה.

[כ] בראשית טו ז.

[כא] לפי ישעיהו כג יג. לפי פסוק זה, הכשדים אינם עם ששייך לטומאה אלא להעדר. גם כיום אנו מוצאים שבני שם שנמצאים במזרח אסיה, במזרח הרחוק, כל עניינם הוא ההעדר, וכל משיכתם היא אל האין, ה"נירוונה".

[כב] בראשית ב ד.

[כג] בראשית רבה יב ט.

[כד] בכל יום בפסוקי דזמרה אנו מזכירים את הפסוקים מנחמיה ט, ו- י, שמופיעות בהם שתי היציאות הללו- יציאת אברהם ויציאת מצרים הבאות מכוח בריאת העולם: "אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְכָל צְבָאָם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר עָלֶיהָ הַיַּמִּים וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם וּצְבָא הַשָּׁמַיִם לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים. אַתָּה הוּא ה' הָאֱלֹקִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתָּ שְּׁמוֹ אַבְרָהָם. וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ וְכָרוֹת עִמּוֹ הַבְּרִית לָתֵת אֶת אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי הָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַיְבוּסִי וְהַגִּרְגָּשִׁי לָתֵת לְזַרְעוֹ וַתָּקֶם אֶת דְּבָרֶיךָ כִּי צַדִּיק אָתָּה. וַתֵּרֶא אֶת עֳנִי אֲבֹתֵינוּ בְּמִצְרָיִם וְאֶת זַעֲקָתָם שָׁמַעְתָּ עַל יַם-סוּף...".

[כה] ירושלמי יומא פ"ה ה"ד.

[כו] לעומת שם וחם המייצגים את ההעדר והקיום שבמציאות, יפת הוא יוון, שייך לתחומי הרוח- החכמה, הפילוסופיה והיופי. כפי שהארכנו במאמר אחר בעניין זה, עשו הרשע, הוא אדום, שכל אירופה מנוהלת על ידו, הוא שמתקן את יפת.

[כז] יחזקאל כט ג.

[כח] במדבר טו מא.

עבור לתוכן העמוד