• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

לזרעך אתן את הארץ הזאת - פרשת לך לך

הבטחת הארץ מופיעה בפרשתנו פעמים רבות, בד בבד עם הבטחת הזרע.
מהו היחס שבין העם לארץ?
נתבונן בארבע שלבים בתהליך בירור זרעו של אברהם,
כמו גם תהליך התגדלות הארץ והרחבת גבולותיה.
מתוך כך ננסה לעמוד על מעלתה העליונה של הארץ.


וְכָרוֹת עִמּוֹ הַבְּרִית לָתֵת אֶת אֶרֶץ

המוקד המרכזי והמשמעותי ביותר סביבו סובב אברהם אבינו בפרשתנו, הוא ארץ ישראל. אברהם מצטווה ללכת אל הארץ, הוא מגיע אליה, מהלך בה, מובטח לקבל את הארץ, ומתברך בברכת הארץ. יתר על כן, ארץ ישראל אינה מהווה מוקד מרכזי בפרשתנו רק ביחס לאברהם, אלא- "מעשה אבות סימן לבנים". כשם שכל הקשר של אברהם אבינו עם ה' יתברך סובב סביב הארץ הזאת, כך גם כל ההיסטוריה של עם ישראל, גלות וגאולה, סובבת סביב הקשר עם הארץ.

עיקר נתינת הארץ לעם ישראל מתרחש בפרשתנו, ובה מתברר הקשר המיוחד של עם ישראל לארץ ישראל. אמנם הארץ מובטחת גם ליצחק, ליעקב, ויותר מאוחר גם לאומה כולה במצרים ובצאתם ממצרים, אך כל ההבטחות הללו הם חזרה על אותה הבטחה שניתנה לאברהם אבינו, בראשית תהליך היווצרותה של האומה.

זהו הטעם שהתורה פתחה ב'בראשית' ולא במצוות "החודש הזה לכם", כדברי ר' יצחק: "משום "כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים", שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו"[א].

הקשר לארץ ישראל המהווה מוקד בפרשתנו, אינו עוסק בהבטחה שהארץ תינתן בפועל לאברהם, בבעלות או כמתנה. הרי התורה אומרת "והכנעני אז בארץ"[ב], משמע- ארץ ישראל לא הייתה בבעלות אברהם. עיקר הנתינה בפרשתנו מתייחסת לשורשו של הקשר לארץ, אשר עתיד להתגלות מאוחר יותר, אצל האומה כולה.

 

לָתֵת לְזַרְעוֹ

בד בבד עם הבטחת הארץ, מופיעה גם לידתה של האומה הישראלית. כך אנו קוראים בצו האלוקי שניתן לאברהם: "לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל"[ג]... הסמיכות בין ההבטחה על הארץ- "אשר אראך", להבטחה על האומה הישראלית- "ואעשך לגוי גדול", מלמדת אודות קשר עמוק, בל-ינתק, בין האומה הישראלית לבין הארץ. מכאן גם מקור לדברי רבנו הרצי"ה שהיה חוזר ואומר שהארץ קודמת לעם ישראל[ד]- "אל הארץ אשר אראך, ואעשך לגוי גדול". ומפרש רש"י - "ושם אעשך לגוי גדול, וכאן אי אתה זוכה לבנים". כלומר, רק מתוך הארץ נולד העם.

אברהם המובטח על הארץ, שואל: "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה?", מפני שאינו יודע מי יירש את הארץ- "הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי"[ה]. כלומר שגם אחרי הבשורה על הארץ עדיין אנו צריכים לחיזוק בשורת האומה. לכן יחד עם ההבטחה על הארץ מבשרו הקב"ה את הבטחת הבנים: "לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת".

אברהם לבדו אינו קשור לארץ בשלמות, וחלק מן הארץ שהובטחה לו הוא אף לא ראה מעודו. אלא- הבטחת הארץ שניתנה לאברהם ניתנה לו בירושה לצאצאיו- לאומה הישראלית, שהיא כענף המתפשט מתוך הארץ: "אל הארץ אשר אראך, ואעשך לגוי גדול". עניין זה מתברר באופן מופלא בפרשתנו בארבעה שלבים, כפי שנפרט להלן.

 

לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת

בפרשתנו מופיעה הבטחת הארץ כמה פעמים. בתחילה, עם הצו האלוקי הניתן לאברהם, הקב"ה מבטיחו שיראה לו את הארץ, ויעשהו לגוי גדול. זוהי הבטחת הארץ שמולידה אומה. לכאורה היה נדמה שהקב"ה מבטיח לאברהם שיראה לו את הארץ בלבד, "אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ", ולא נאמר כאן שהקב"ה יתן לו את הארץ. אולם מהמשך הדברים, כפי שמפרש רש"י, "ושם אֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל", ואף מן הנאמר בהמשך, מסתבר שכל היציאה של אברהם מאור כשדים הייתה על מנת לקבל את הארץ בירושה ומתנה: "אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ"[ו]. הבטחת הארץ מתייחסת שוב ושוב לאומה הישראלית, ולא לאברהם עצמו, מפני שארץ אינה יכולה להיות שייכת לאיש אחד, אלא לאומה כולה.

לאחר שמגיע אברהם לארץ, נאמר: "וַיַּעֲבֹר אַבְרָם, בָּאָרֶץ, עַד מְקוֹם שְׁכֶם, עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ"[ז]. בעובדה זו ישנה סתירה לכאורה, להבטחת "ואעשך לגוי גדול". סתירה זו מתחדדת לאורך הפרשה כולה, המתארת כיצד אברהם בא לארץ לבדו, לעומת העמים הרבים היושבים בה. לאחר הבטחה זו בונה אברהם מזבח, "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו", כהבעת תודה על בשורת הארץ ובשורת הזרע, שהיא בשורת אומה אלוקית בארץ אלוקית.

לאחר שאברהם שב ממצרים, פורצת מריבה בין רועיו לרועי לוט, ועליו להיפרד מלוט. לאחר מכן מתגלה אליו ה' ומבטיח בשנית את הארץ. התורה מציינת בפירוש כי להתגלות זו ישנו קשר לפרידה מלוט- "וה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ... כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם"[ח].

הבטחה זו, השנייה במניין, שונה מעט מן ההבטחה הקודמת. בהבטחה הראשונה נאמר באופן כללי "לזרעך אתן הארץ הזאת", והכנעני נמצא בה. ייתכן לומר שההבטחה מתייחסת רק לאזור מוגבל בו שוכן אברהם במקום שכם, ולזמן מוגבל – זרעך ותו לא. אולם כעת, ישנה כאן הבטחה רחבה יותר- "כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה". אברהם ניצב על ההר, בין בית אל ובין העי, מביט לארבע רוחות השמיים, אל פני הארץ כולה, ומובטח לקבלהּ, הוא וזרעו לנצח נצחים, "עַד עוֹלָם".

בהבטחה זו מתפשטת הארץ הרבה מעבר לגבולות מקומו וזמנו של אברהם, ושל הכנעני היושב בה. אולם לא רק הארץ מתפשטת, אלא גם האומה- "וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה"[ט]. מתוך התפשטות זו, אין מקומו של אברהם מספיק לו, ולכן מצווהו הקב"ה להרחיב גבולותיו- "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה"[י].

כעת מתחיל אברהם בנדודיו ברחבי הארץ שהובטחה לו, "וַיֶּאֱהַל אַבְרָם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן"[יא]. נדודיו של אברהם מתרחשים בתוך הגבולות שראה בהבטחה השנייה, כשעמד בין בית אל ובין העי. ככל הנראה חברון היא המקום הכי דרומי שנראה בין בית ובין העי, משום גובהה, כשם שבירושלים נראית חברון בקו האופק- "האיר פני כל המזרח עד שבחברון"[יב].

בהמשך מצטרף אברהם למלחמת ארבעת המלכים והחמישה, ולאחר הניצחון אומר לו מלך סדום "תן לי הנפש והרכוש קח לך". ייתכן לפרש כי הרכוש שמציע מלך סדום לאברהם הוא הקרקע והארץ. הרי הרכוש העיקרי של האדם הוא נכסי דלא ניידי, וזהו בעיקר רכושו של המלך, שיש לו את הבעלות על הארץ[יג]. אולם אברהם אינו מעוניין לקבל את הארץ מידיו של מלך סדום, וממשיך בדרכו.

אז, בשלישית, כורת ה' עם אברהם ברית במחזה, בין הבתרים, והקב"ה מבטיח לאברהם את הארץ, יחד עם ריבוי מופלג של זרעו: "וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ"[יד]. כמו בברית הקודמת, גם כאן קושרת התורה ברית זו לאירועים הקודמים לה, באומרה "אחר הדברים האלה", כלומר, הבטחת הארץ ניתנת לאברהם לאחר מלחמת הארבעה והחמישה והעסקה עם מלך סדום, אולי דווקא מפני סירובו של אברהם למלך סדום.

כעת מתרחבים גבולות ההבטחה של הארץ בגודל מופלג- "מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת". הקב"ה אף מפרט את שמותם של עשרה עממים הנכללים בגבולות הארץ- "אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי"[טו]. ממקומו של אברהם לא ניתן לראות קצה קצהו של הגבולות הללו. אברהם אף אינו מתהלך לאורכה ולרוחבה של הארץ המובטחת בהבטחה זו, שהרי הבטחת "אל הארץ אשר אראך" כוללת גם את הארץ שממנה בא אברהם עצמו.

הקשר שאינו ניתן להינתק בין האומה לבין הארץ ממשיך ומתקיים גם כאן, וכשם שבהבטחה זו מתרחבת הארץ, כך מתרחבת גם האומה, מעפר הארץ לכוכבי השמים- "וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ"[טז]. ייתכן ויש בכך ריבוי בכמות, אך ודאי שישנו בכך ריבוי באיכות - מן הארץ לשמיים.

הבטחת הארץ הרביעית והאחרונה בפרשתנו, ניתנת לאברהם בברית המילה. בברית זו מבטיח הקב"ה שוב, כי ברית זו ניתנת לזרעו של אברהם- "וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם"[יז]. הקב"ה מבטיח כי אין הכוונה כאן לישמעאל, אלא לבן שיוולד משרה. בכך מסתיימת הבטחת הארץ בפרשתנו – "וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה"[יח].

 

וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ

מן ההתבוננות בפרשה עולה קו בהיר מאוד ביחס להבטחת הארץ. הארץ מובטחת וניתנת בד בבד עם תהליך היפרדות מכל מי שאינו שייך לזרעו של אברהם, ואינו מתאים לקבל את הארץ הזו. לידתה של האומה נוצרת על ידי תהליך של דיוק והתבררות. ככל שמתבררים גבולותיה של הארץ, כך מתברר מי היא האומה שהולכת להיוולד בה.

בתחילה הולך אברהם עם תרח לחרן. לאחר מכן הוא ממשיך לארץ כנען יחד עם לוט ועם כל הנפש אשר עשו בחרן. לאחר שאברהם שב ממצרים הוא מבין שעליו להיפרד מלוט, ובעקבות פרידה זו גדלים גבולות ההבטחה לארץ שבעת העממים, "אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ". לוט, לעומתו, יורש את עבר הירדן המזרחי, והולך לסדום. כעת נרקם הקשר של האומה לארץ ללא לוט. אברהם ממשיך להסתובב בארץ ובכך ישנו סימן לבניו על קניינה.

לאחר מלחמת הארבעה והחמישה, מתברר לאברהם כי גבולותיו מתרחבים עד דמשק, בודאי עד סדום ועמורה. אברהם מנצח את כל המלכים, ונעשה בעל הבית על הארץ. כאשר מלך סדום רוצה לתת לו מרכושו, אברהם מסרב. אברהם משיל מעליו גם את הנלווים לו- עבדו אליעזר, וענר אשכול וממרא, באומרו- "בִּלְעָדַי, רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם"[יט]. בכך נקשר אברהם למה שהובטח לו באמת, והוא זוכה לארץ עשרת העממים, והאומה אף היא מתגדלת. בשלב זה מופיע זרעו של אברהם בהולדתו של ישמעאל, אולם הוא בבחינת "קליפה הקודמת לפרי". רק בברית המילה, האחרונה מבין הבריתות הניתנות לאברהם, מבטיח הקב"ה כי הזרע המובטח יבוא משרה, והוא אשר שייך לברית עולם.

תהליך הפרידה מתרחש שלב אחר שלב מכל הסובבים את אברהם, בארבעה חלקים- א. בית אביו, ב. לוט, ג. בעלי ברית אברהם- ענר אשכול וממרא, ואליעזר- "בן ביתי יורש אותי", ד. בנו ישמעאל. תהליך זה, המברר את הקשר שבין הארץ לאומה הישראלית, מסתיים עם ההבטחה על הולדת יצחק, אשר לו בלבד מובטחת הארץ. יצחק הוא הפרי והנשמה של כל התהליך. בהבטחת לידתו נעוצה עיקר הבטחת הארץ לעם ישראל, שהרי לולא יצחק, לא הייתה הבטחת הארץ יכולה להתממש בזרעו של אברהם.

 

אֶרֶץ קוֹדֶמֶת לְעָם

האופן בו הבהרנו את הקשר שבין הבטחת הארץ להבטחת האומה הישראלית, כפי שהוא מופיע בפרשתנו, יש בו כדי ללמד עיקרון חשוב ביחס לעיסוק בארץ ישראל. אם נעיין ונעמיק בכתביו של מרן הרב קוק זצ"ל, נגלה כי באופן מפתיע, אין עיסוק נרחב בעניינה של ארץ ישראל כעומדת בפני עצמה. ספר אורות הוא הספר היחיד שיש בו עיסוק ישיר בארץ, אך הוא עוסק בקשר של האומה אל הארץ, בהקשר לתהליך התחייה הלאומי. הרב מדגיש ואומר שאין אומה בגלות אלא רק בארץ, לכן רק כאשר עם ישראל חוזר לארץ, הוא הופך להיות אומה. זהו הקו החורז את כל הפסקאות בספר זה- "ארץ ישראל", "אורות התחייה" ו"אורות ישראל". מלבד זאת, כמעט ואין בכתבי מרן הרב עיסוק בארץ עצמה ובמעלתה של הארץ בפני עצמה. אמנם ניתן למצוא בכתבי מרן הרב כמה משפטים יוצאי דופן, אך לעומת כל כתביו, זוהי כמות זניחה, והדבר מעורר פליאה. כיצד ניתן להסביר זאת?

שנים רבות התקשיתי, עד שהתחדד לי עומק מופלא בעניין זה. נראה לומר שתשובה לפליאה זו גנוזה בדברי רבנו הרצי"ה, שחזר ואמר, שארץ ישראל קודמת לעם ישראל. בתוך המשולש עם- תורה וארץ, אכן עם ישראל קודם לתורה, כפי שמבארים חז"ל[כ]. אולם לדברי הרצי"ה, ארץ ישראל היא שקודמת לכל.

היחס שבין הארץ לעם הוא כיחס הגוף לנשמה- "נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ"[כא]. אנו מוצאים כי היחס שבין הנשמה לגוף הוא יחס מורכב. בנוגע לשאלה האם גופו של היהודי קדוש או שרק נשמתו קדושה, ודאי יש לומר שגופו של היהודי הוא קדוש, אולם עניין זה הוא כה עלום, עד כי קשה לדבר על כך, אלא באמצעות עיסוק באופן התגלותו בקדושתה של הנשמה.

גם ביחס שבין ארץ ישראל לעם ישראל, קשה לדבר על קדושתה של הארץ, אלא באמצעות קדושת עם ישראל. ארץ ישראל היא שמצמיחה את האומה הישראלית, כפי שבעולם הזה הגוף הוא שמצמיח את הנשמה, שהרי בתחילת הולדתו של האדם ישנו רק גוף ורק בגיל עשרים נכנסת בו הנשמה[כב]. הקשר המתחדש בין העם השב לאדמתו מוליד ומצמיח את האומה, בנשמתה, בתורתה, בדמיונה, ובכל צורותיה.

כאשר ילד נולד, נולדת עמו עצם אישיותו, כישרונותיו ותכונותיו, אך האישיות אינה גלויה, אלא צומחת לאיטה, ומתגלה בגיל מבוגר יותר. לכן לא ניתן לדבר על כישרונותיו של תינוק שזה עתה נולד, מפני שבשלב זה הם אינם גלויים, אלא נסתרים, ועתידים להתעורר ולהתגלות רק בעתיד. באותו אופן, גם ארץ ישראל היא בבחינת אותו צופן גנטי של עצם האישיות הטמון בחומר, ועתיד להצמיח את הכל. אולם, השורש הגנוז בתוך החומריות והארציות הוא עלום ואינו נראה לעין, לכן קשה לדבר עליו. כמעט אי אפשר להגיד דבר אודות צופן זה, אלא רק דרך כל מה שצומח ממנו. קשה אף לדבר על גדלותו של הדנ"א תוך כדי הימנעות מלדבר על כל מה שיצמח ממנו. הצופן הגנטי הוא כל כך מרוכז ועצמי, שאנו יכולים לדבר עליו רק דרך התופעות שלו. כך בעניין ארץ ישראל, שכולה חומר גולמי, אשר בתוכו טמון הצופן הגנטי של האומה כולה.

 

אֲשֶׁר אֵרְאֶךָּ

פעמים רבות דורשים רבותינו לגבי קשר הדבקות העצמית שבין הקב"ה לאומה הישראלית. בנוסח ההושענות נאמר: "כְּהוֹשַׁעְתָּ מַאֲמַר וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם, נָקוּב וְהוּצֵאתִי אִתְּכֶם", כלומר- יציאת מצרים אינה רק תהליך שקרה לעם ישראל, אלא תהליך שהתרחש באלוקות עצמה השוכנת באומה הישראלית, אשר יצאה אף היא ממצרים. "כְּהוֹשַׁעְתָּ גּוֹי וֵאלֹקִים דְּרוּשִׁים לְיֵשַׁע אֱלֹקִים". אלא, שאת האלוקות שיצאה ממצרים לא ניתן לראות, אלא רק דרך האומה. זהו אף תוכן מאמר חז"ל: "בכל מקום שגלו ישראל – שכינה עימהם"[כג]. וכן נאמר "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל", אומרים חז"ל אל תקרא "ויושע" אלא "וייוושע ה'", כביכול ה' הוא שנושע כאשר ישראל נושעים[כד]. כל נוסח ההושענות "אני והו הושיעה נא" כוללים יחד את הקב"ה והאומה הישראלית, עד כדי דבקות כה גדולה, שלא ברור מיהו 'אני' ומיהו 'הו'. אי אפשר לדבר על הישועה של הקב"ה, אלא באמצעות הישועה של ישראל.

במדרש הגדול על הפסוק הראשון לפרשתנו, דורשים חז"ל דרשה הנועצת את כל הקשר שבין הקב"ה לכנסת ישראל בארץ ישראל: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך"- "אל תקרי "אשר אַרְאֶךָּ" אלא "אשר אֵרְאֶךָּ" שעיני בה כל השנה". כלומר, לא שהקב"ה יראה לאברהם את הארץ, אלא הקב"ה הוא שנראה מתוך הארץ הזו. זהו המקום בו הקב"ה פוגש אותנו. "בְּהַר ה' יֵרָאֶה"[כה] – כדרך שבא לראות כך בא לֵיראות[כו]. ארץ ישראל היא ארץ ה', אשר "תמיד עיני ה' אלוקיך בה"[כז], שהקב"ה שרוי בה, מסתכל דרכה, וממנה הוא ית' רואה את אברהם אבינו ואת בניו- "אשר אֵרְאֶךָּ". כמו אב הנמצא בביתו. כשבניו אינם בבית, אין האב רואה אותם, "אוי לבנים שגלו מעל שולחן אביהם"[כח], אך כשהם שבים הביתה, אז הוא שב לראותם.

כל סוד הקשר עם הארץ זה להיות אצלו ית'. לכן הקב"ה מצווה את אברהם ללכת אל הארץ הזו, מפני הפלא של המקום הזה, שרק בו שוכן הקב"ה. מהו הפלא של הארץ? בכל ארץ וארץ נעוצות כל התכונות הטובות של צמחיה. בגן עדן צומחים אילנות טובים מפני מזגה הטוב של אדמתה, ואילו במדבר צומחים מעט צמחים מפני הקרקע הדלה. הצומח הוא הביטוי לטיבה של הארץ, לכן אם אדם ייטע במדבר את כל האילנות הטובים שבגן עדן – שום דבר לא יצמח, כי אין לזיבורית את היכולת לכך, אולם עידית תצמיח אילנות טובים.

הארץ אינה מצמיחה רק אילנות, אלא מולידה ומצמיחה גם את אנשיה, ואת האומה היושבת בה, "כי האדם עץ השדה". המקום אינו רק פיסת הקרקע עליה עומד האדם, אלא הוא קרקע גידולו, והוא שהופך אותו להיות מי שהוא. זוהי סגולת המקום, וזוהי סגולתה של ארץ ישראל המצמיחה את האומה הישראלית.

הקשר שבין האומה לבין הארץ הוא קשר שבין בעל הכוח והיכולת להוליד ולהצמיח לבין בעל היכולת ללדת. כמו קשר זוגי, שבין איש לאישה- "כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ"[כט]. האיש לבדו והאישה לבדה אינם יכולים להעמיד צאצאים. אלא, יש צורך במפגש פורה בין השניים, והוא המסוגל להוליד. הארץ היא המולידה ומצמיחה, "וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ"[ל], והיא שפועלת כדי להוליד את הכל, והאיש הוא שמאפשר לה ללדת, ולא להישאר בעזבונה ושממונה.

כאשר אברהם נמצא בחוצה לארץ הוא כמו זרע שלא במקומו, שבו הכל מת, אולם בארץ הוא מסוגל להיזרע זרע, להיוולד ולחיות. סגולתה של הארץ, היא אשר פועלת להוליד את האומה ולהחיותה. כל תהליך הלידה הזה, זהה אף לתהליך לידת הנשמה. כפי שראינו בהבטחות הארץ לאברהם- ככל שהגוף גדל ומתפשט, כך הנשמה הולכת וצצה בקרבו. הארץ מתרחבת ומתפשטת, ומתוך כך האומה נולדת בקרבה ומתעצמת.

מפני מעלתה העליונה של ארץ ישראל איננו יכולים לדבר עליה כשהיא לעצמה. היא מופיעה לפנינו רק באופן גולמי ושורשי. הארץ עצמה היא למעלה מכל יכולת שלנו לפגוש אותה, לכן היא נקראת "ארץ הכנעני, החוי, והיבוסי". רק דרך האופן בו היא מתגלה באומה אנו יכולים לדבר אודותיה.

מלבד הקשר העצמי שבין העם לארץ, מתנוצץ הקשר העליון מכל, שבין ה' יתברך לארץ. אין לנו מקום מפגש, יכולת לראות ולראות לפניו יתברך, אלא בה. זוהי ארץ שמתוכה מופיע עלינו הקב"ה, ואנו באים אליה-אליו לראות ולהיראות "אל הארץ אשר אֵראך". יהי רצון שנזכה בעז"ה לרשת במהרה את כל ארץ עשרת העממין בשלמות, מנהר מצרים עד נהר פרת, ולראות עין בעין בשוב ה' ציון.

 


[א] רש"י בראשית א, א.

[ב] בראשית יב, ו.

[ג] שם יב, א-ב.

[ד] באור הדבר אינו מענינו של מאמר זה, אך נזכיר שני טעמים לכך: א. לעומת העם שמופיע בעולם רק באופן של פרטים, ולעולם לא כדמות אחת של כל בני ישראל, הארץ היא אחת כללית, והשבטים והפרטים נוטלים כל אחד חלקו בלא להפרידו מכלליות הארץ. על כך נאמר "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". ואומר הזהר הקדוש שרק בארץ נקראים אחד. המעיין בדבר ימצא שיותר משהדברים נכונים במימד המקום, הם נכונים במימד הזמן. ב. סיבה נעלמת יותר נעוצה בדברי רבותינו שכל מה שהוא מעלה מעלה ביותר, כשהוא יורד, הוא יורד מטה מטה ביותר. הקדושה האלוקית המתגלה בארץ ישראל ירדה עד מדרגת העפר הנמוך מכל, ומכאן שבשורשה מעלתה נעלית מכל. טעם זה ידון בסוף המאמר.

[ה] שם טו, ג.

[ו] שם טו, ז.

[ז] שם יב, ו.

[ח] שם יג, יד- טו.

[ט] שם יג, טז.

[י] שם יג, יז.

[יא] שם יג, יח.

[יב] יומא כח.

[יג] מכאן אף נובע דין 'דינא דמלכותא דינא', שישנה חובה לשמוע בקול המלך מפני בעלותו על הארץ.

[יד] בראשית טו, ה.

[טו] שם טו, יט-כא.

[טז] שם טו, ה.

[יז] שם יז, ח.

[יח] שם יז, כא.

[יט] שם יד, כד.

[כ] תנא דבי אליהו רבה, יד. מדרש קהלת א, ט.

[כא] ישעיהו מב, ה.

[כב] זוהר, פרשת משפטים.

[כג] במדבר רבה ז, י.

[כד] מדרש תנחומא, אחרי, יח.

[כה] בראשית כב, יד.

[כו] סנהדרין ד:

[כז] דברים יא, יב.

[כח] ברכות ג.

[כט] ישעיהו סב, ה.

[ל] ישעיהו נה, י.

עבור לתוכן העמוד