• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

קבעו שיר ורננים - פרשת מקץ, שבת חנוכה

מה המשותף לגזירות שגזרה מלכות יון הרשעה על האומה היהודית?
נתבונן בסדר הפנימי שבהן, ומתוכו ניטיב להבין
מהיכן כוחם של בני בינה, הנימולים לשמונה, לקדש את הזמנים
ולקבוע שמונת ימי שיר והלל.


כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל

ידוע ומפורסם הוא, כפי שמופיע במגילת אנטיוכוס, ששלושה דברים גזרו מלכות יוון על ישראל: שבת, ראש חודש ומילה[א]. עוד נאמר שם, שהיוונים גזרו על כל כלה שתיבעל להגמון תחילה[ב]. ויש לעיין בדבר: מדוע גזרו היוונים דווקא על העניינים הללו?

רבותינו ראו בשלוש הגזירות- שבת, חודש ומילה- יחידה העומדת בפני עצמה, ודרשו דרשות רבות בעניינן. ה'בן איש חי', למשל, מסביר שתיקנו את חנוכה שמונה ימים כנגד שלושת הגזירות שגזרו: שמונה ימים כנגד שמונת ימי המילה, אשר תמיד כוללות בתוכן גם שבת וראש חודש, "כדי שיזדמן באלו הימין שבת וגם ראש חודש"[ג]. עוד אמרו דורשי רשומות - "וחִמֵש את ארץ מצרים" – "וחמ"ש" – ראשי תיבות חודש, מילה ושבת[ד]. על זו הדרך דרשו רבותינו דרשות רבות, ולא הכניסו בתוכן את הגזירה שתיבעל להגמון תחילה, אף על פי שגם היא נגזרה באותה תקופה.

הגזירה שכל כלה תיבעל להגמון תחילה היא גזירה קשה מאוד, בייחוד על הכהנים, גיבורי הזמן הזה, אשר אינם יכולים עוד להינשא לנשים הללו. באופן פשוט גזירה זו אינה שייכת לשלוש הגזירות על המצוות- שבת, ראש חודש ומילה. עיקר ההבדל בינה לבין הגזירה על המצוות הוא שהגזירה על המצוות ניתנה על מנת להכעיס לשם עקירת התורה, ואילו הגזירה על הכלה יש בה צד של הנאה, שלהנאתן נתכוונו. כך מצינו אצל אחשוורוש שקיבץ כל נערה בתולה וטובת מראה לבית המלכות, ואין הדבר נחשב לעקירת תורה, אלא כך מנהג המלכים שיש להם נשים מרובות, והדבר נעשה גם בדרכים אכזריות ודורסניות. זו ככל הנראה הסיבה שבתוך מגילת אנטיוכוס ובדברי רבותינו נמצאת הגזירה שתיבעל להגמון תחילה בנפרד מגזירת שבת, ראש חודש ומילה. מצד אחד רצו היוונים לעקור תורה מישראל, וגזרו על מצוותיה. בנוסף, גזרו היוונים גזירות מצד כינון שלטונם וריבוי הנאתם על ידי שרדו ביד קשה בתושבי הארץ. הגזירה שכלה תיבעל להגמון תחילה היא דוגמא לכך.

גזירה זו היא עניין אוניברסאלי גם מצד זה שיש בה פגיעה חמורה בכל אישה באשר היא, ולא רק פגיעה בתורת ישראל כמו הגזירות על מצוות השבת, ראש חודש ומילה. אמנם וודאי הוא שמפני קדושת הנישואין אצל ישראל הפגיעה היא לאין ערוך קשה יותר, ואין להשוות בין קודש לחול- בין קדושת הנישואין שבישראל לבין קשר בין איש לאישה באומות העולם. אף על פי כן, היא הנותנת, שלמרות הפער הדבר מלמד שיש כאן פגיעה לא רק בישראל. מהו, אם כן, מקומה של גזירה זו בתוך שאר הגזירות?

 

לְהַשְׁכִּיחָם תּוֹרָתֶךָ

ברצוננו לדון בגזירות הללו משלוש נקודות מבט שונות. מצד נקודת המבט של היוונים, יש להבין מה הם ראו לנגד עיניהם לגזור דווקא את הגזירות הללו, ומה ראו דווקא בהם את המנוף לביטול כוחם של ישראל? מצד נקודת המבט של היחס בין ישראל לבין יוון, יש להסביר כיצד עומדות הגזירות הללו בתווך, כנושאי המאבק והמלחמה שבין שתי האומות הללו. לנקודת מבט זו יש אמנם קשר לנקודת המבט הראשונה, אך היא גם עומדת בפני עצמה.

נקודת מבט שלישית מתייחסת להשגחה האלוקית שמנהלת את ההיסטוריה וחושפת את אלוקיותה דרך המאבק שבין יוון לישראל. מתוך נקודת מבט זו יש לומר, שאף על גב דאיהו לא חזי, מזליה חזי. כלומר, שהיוונים בגזרותיהם "קלעו" שלא מדעת בעניינים הכי מהותיים לישראל, הנוגעים בהצבת האומה על עמדתה האלוקית ההיסטורית.

נתבונן בדברים לפי הסדר: ההסבר הפשוט ביותר לגזירות היוונים בתחומים הללו שייך למלחמה התרבותית שניהלו היוונים כנגד התרבות היהודית. כאשר אומה רוצה לעקור מאומה אחרת את החיוניות שלה, עליה לפעול על מנת להוציא ממנה את הטעם, הצבע, הסגנון, העונג, הנועם והנשמה היתירה, הגלומות כולן בפולקלור ובתרבותה של האומה. האומה היוונית, בעלת התרבות ההלניסטית, הייתה רגישה מאוד לענייני תרבות, שהרי זה היה עיקר עניינה. כנושאת תרבות היא פעלה גם כנגד ישראל, למוטט את כוחם ולרוקן את חיי האומה דווקא על ידי פגיעה בתרבותם.

ארבע הגזירות שמנינו לעיל מכוונות למטרה זו- לפגוע בתרבות היהודית, באמצעות פגיעה בשני מוקדים משמעותיים של התרבות- לוח השנה הלאומי וסדר הזמנים האישי. ביטול לוח השנה הלאומי בא לידי ביטוי בביטול השבת וראשי חודשים. ללא שבת ומועדים הנקבעים לפי ראש חודש, לוח השנה העברי מאבד מייחודו, והתרבות עצמה נעשית חסרת טעם. ביטול "לוח השנה" הפרטי המלווה את חיי האדם, בא לידי ביטוי בביטול ברית המילה והפגיעה בנישואין, שהינם שני המועדים החשובים והעיקריים במסלול חייו של האדם[ה].

כאשר מבטלים מהאומה את המוקדים המיוחדים לה, איים של רוממות רוח ושחרור מהשעבוד לחיי היום-יום, אזי אין עוד משמעות וטעם עליון ומקורי לחיי האומה. ללא ימים מיוחדים הנישאים מעל שגרת היום יום נעשים החיים אפרוריים ורוטיניים, ללא שאר רוח וללא משמעות. זו הסיבה שהיוונים ביקשו לעקור את לוח השנה היהודי בגזירת השבת וראש חודש, כמו גם את לוח השנה הפרטי, בפגיעה בברית המילה שהיא דבר המיוחד לישראל, ופגיעה ביום הנישואין שיש בה מימד אוניברסאלי[ו].

 

מְקַדֵּשׁ יִשרָאֵל וְהַזְּמַנִּים

מלבד הפגיעה התרבותית שיש בגזירות הללו, נראה לומר שהגזירות מכוונות כנגד נושאי המחלוקת בין ישראל ליוון, ובעיקר שלושה אלה המיוחדים לישראל – שבת, ראש חודש ומילה. קרוב לוודאי שבנושא הנישואין לא הייתה מחלוקת בין היוונים ליהודים, אם כי אפלטון רצה לבטל את מוסד הנישואין ולהגביל את הנישואין רק לצורך ילודה, ובכך ביטל את כל הייחודיות והלהט בקשר שבין איש לאישה, אך, ב"ה, לא עלתה בידו.

נראה שיש להבין את הגזירות שגזרו היוונים וכל המחלוקת בין ישראל ליוון, כמאבק שנקודת המוקד שלו היא שאלה מהותית-אמונית בדבר היחס לעולם- האם העולם הוא קדמון או שהעולם מחודש.

לפי ההסבר הראשון שהבאנו לעיל, מטרתם של היוונים הייתה לרוקן את חיי התרבות של האומה הישראלית, לכן הם ביטלו את הימים המיוחדים במהלך לוח השנה וחיי האדם. אם נעמיק בתפיסה היוונית בדבר טענתם שהעולם הוא קדמון, הרי לדידם, העולם הוא רק התגלגלות נעדרת מוצא וחסרת יעד, נטולת התחלה וללא סוף. לפיכך אין כל משמעות לנקודה מסוימת על גבי הציר הזמן ואין משמעות ליום מיוחד ושונה, מפני שכל הנקודות זהות לחברתן, וכל הימים שווים. נכון שהמאורות מסתובבים ויוצרים מערכת זמנים של יום וחודש, אך אין לכך משמעות אמיתית, מפני שאם אכן העולם הוא קדמון, אף אחד לא התכוון לכך, וכל ייחוס של משמעות לזמן מיוחד הוא השלכה דמיונית חסרת בסיס ריאלי.

הדבר נכון גם בחיי האדם הפרטי: אם העולם הוא קדמון, אין כל משמעות לציון יום הלידה והנישואין הפרטיים של כל אדם. "לְפָנָי נולדו והתחתנו אינספור אנשים, ואחרי יתחתנו וייוולדו אינספור אנשים. איזה משמעות יש לכך שאני התחתנתי?". לפי תפיסה זו, הרגשת הייחודיות והחידוש ביחס לאירועים הפרטיים גם היא אשליה דמיונית, ואין בה כל אמת אובייקטיבית. זאת סתם עוד נקודה על פני רצף ללא סוף.

לעומת כל זאת, עיקר אמונתם של ישראל בבריאת העולם ובחידושו באה לידי ביטוי במשמעות והחשיבות שאנו מייחסים לציר הזמן: התחלה, אמצע וסוף. הקב"ה מקדש את ישראל להיות מקדשי הזמן, "מקדש ישראל והזמנים", ובאופן עמוק יותר, לא רק כוח ואפשרות יש בידם של ישראל אלא שקדושתם באה לידי ביטוי בהקדישם את ציר הזמן.

בתוך שלושת מימדי הקיום עולם-שנה-נפש, המבטאים שלושה מישורים של קיום- במקום, בזמן ובאדם, נראה שהמימד העיקרי אצל ישראל הוא דווקא מימד הזמן. כל יום הוא זכר ליציאת מצרים. ממצרים עצמה יצאנו לאחר מכת בכורות המציינת את עניין הראשוניות בזמן. התורה כולה מתחילה מהמילה "בראשית", וממילא כל תוכן עניינם של ישראל הוא שנקראו "ראשית". בודאי במאבק מול יוון, זוהי סוגית העומק: בריאת העולם! אין עוד אומה הטוענת שהיא יודעת מתי העולם נברא, אלא אם היא מסתמכת על ישראל בכך, כמו שאומר רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי[ז].

העמדה של אומה היודעת מתי נברא העולם היא עמדה המקדשת את הזמן, נמצאת בנקודת התחדשות ציר הזמן, ואינה משועבדת תחת עול הזמן. לכן המאבק בין האומה הישראלית לחכמת יוון על האמונה בחידוש העולם התגלה כמאבק הנוגע לציר הזמן.

הגמרא אומרת "בעוון נדרים בנים מתים"[ח], כלומר – מפני שאדם נודר אך עובר על הנדר שלו, ילדיו מתים. מסביר מרן הרב קוק זצ"ל ב'עין אי"ה'[ט] שכל נדר מבטא התנוצצות עליונה של שעה מיוחדת ומרוממת שאדם חווה, והוא רוצה להישאר דבוק בה. לאחר רגע עליון זה, הרוממות נעלמת ומתפוגגת והנדר עלול להיות נשכח ומופר. מדוע? מפני שהאדם מתייחס אל אותן שעות רוממות כאל אפיזודה חולפת שאינה מייצגת את המציאות האמיתית. מלמד מרן הרב שהתייחסות כזו אינה נכונה מפני שעל אף שהרגעים המרוממים והעליונים הם זמניים, דווקא בהם טמונה נקודת האמת של החיים, ולא להפך. אדם שאינו מודע לכך כי השעות המרוממות והנשגבות שבחייו, על אף שהן זמניות וחולפות, הן הן האמת של חייו, לא הבחין נכון בהבדל שבין העיקר לטפל בחייו. אדם כזה אינו מנחיל לילדיו את הנקודה הפנימית והעיקרית של חייו עליה מושתת החינוך כולו, לכן בניו מתים מוות רוחני.

כל עניין החינוך, המופיע בחנוכה, מתייחס דווקא למצב הרצוי ולשעות המיוחדות והעליונות שבזמן, שהן אשר מרוממות את האדם. זו הסיבה שבתחילה קבעו לעשות את החינוך דווקא בירושלים, כפי שמסביר התוספות[י], כדי שהמלמדים יראו את מקום הקודש והמקדש ואת הכהנים בעבודתם, ומתוך כך תהיה להם רוממות קודש ללמד. לולא הדיבוק במקדש ובשעות מרוממות ונשגבות שבזמן, כל הלימוד וכל החיים נופלים לאפרוריות חיי היומיום, וכך אי אפשר להעמיד את הדור הבא. זו הסיבה העמוקה למענה רצו היוונים לפגוע בגזירותיהם המכוונות כנגד ציר הזמן והתחדשותו.

 

בְּכָל יוֹם לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ

ציר הזמן הוא הציר האמוני מבין שלושת מימדי הקיום מפני שהוא בעצמו מורה על חידוש. בניגוד למימד ה'עולם' וה'נפש' שיש להם קיום במציאות, למימד ה'שנה' אין קיום משל עצמו במציאות. כל רגע בציר הזמן הוא חידוש מוחלט, וכל רגע שמופיע אינו כלול בכל מה שהיה לפניו.

אי אפשר להיות בציר הזמן ולחיות את הזמן באמת בלא להאמין שכל רגע לא היה מעולם ולא יהיה לעולם. כל רגע מגיע ממה שלמעלה מהזמן, והולך אליו חזרה. לכן גלומה בו נקודת פלא והתנוצצות של מה שלמעלה מגדרי העולם הזה בתוך המציאות. זו הסיבה שהתורה וכל האמונה היהודית מתחילה מבראשית, מנקודת ההתחדשות של הזמן. זהו כל עניינם של ישראל, ועל כך הצטווינו בשלוש מצוות האחוזות ביסוד הזמן - שבת, ראש חודש ומילה.

כאשר מלכות יוון ביקשה לבטל את יסודות האמונה הישראלית מנקודת המבט של המאבק הרוחני הפילוסופי, היא עשתה זאת באמצעות הניסיון לבטל את האחיזה ביסוד הזמן המתגלם במצוות הללו. ביטולה של השבת הוא ביטול העדות על הבריאה ועל תחילת הזמן, "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש"[יא]. ביטול ראש חודש, "האי יומא דקגרים" לכל המועדים, הוא אשר עוקר את כל החגים על פני ציר הזמן.

בביטול המילה מתבטלים לא רק החיים שעל פני ציר הזמן של לוח השנה, אלא גם החיים בציר הזמן הפרטי של כל אחד ואחד. ברית המילה החלה ביום השמיני ללידה מציינת את ראשית החיים, וכמו שבת וראש חודש היא קבועה. מה שאין כן הנישואין שאין להם זמן מיוחד על ציר הזמן. יחד עם זאת, קיום הנישואין בזמן הוא בעל משמעות רבה, והוא אשר הופך את ציר הזמן למשהו מיוחד. יש לציין שגם מהבחינה הזאת הגזירה שתיבעל להגמון תחילה מובחנת משלוש הגזירות שבת, ראש חודש ומילה.

לפי אמונת היוונים העולם הוא קדמון: מה שהיה הוא שיהיה, ואין התחלה מחדש. האמונה היהודית לעומת זאת, מאמינה בבריאה יש מאין ובנקודת התחלה לעולם. כל עניין ההתחלה הוא יסוד מרכזי בעבודת ה' בדרכו של ר' נחמן- להאמין שבכל רגע אפשר להתחיל מחדש[יב]. העובדה שכל רגע הוא בריאה חדשה שלא הייתה מעולם, מאפשרת לשוב בתשובה שלמה. לפי עיקר זה מסבירים בתורת ברסלב שעיקר רצונם של היוונים היה לפגוע בהתחלות חדשות, שלא נוכל להתחיל מחדש. כך אנו מוצאים שכל הגזירות של היוונים עוסקות דווקא בעניין ההתחלה מחדש: החתונה היא נקודת ההתחלה של דור חדש, ברית המילה מציינת התחלה של אדם חדש, ראש החודש מסמן התחלה של מעגל התחדשות חדש בשנה, והשבת - מיניה מתברכין כל ימין, מציינת התחלה של שבוע חדש.

 

עוֹלָמוֹת- נְשָמוֹת- אֱלֹקוּת

ציר הזמן אשר בו באה לידי ביטוי עיקר מלחמתם של היוונים בישראל מופיע בשלושה רבדים שונים במציאות- עולמות, נשמות אלוקות, לא כמו שהם עומדים מצד עצמם אלא כמו שהם מהווים כלי קיבול לגילוי אלוקי בציר הזמן.

מימד העולמות שבציר הזמן מכוון כנגד מצוות החודש, המושתתת על המציאות הטבעית של התחדשות הלבנה. כשישראל מקדשים את החודש הם מגלים אלוקות בתוך המציאות עצמה, "ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ". מימד האלוקות שבציר הזמן מכוון כנגד השבת, משום שהקב"ה הוא אשר שבת ממלאכתו ביום זה. רבותינו אף מלמדים שהקב"ה בעצמו שומר את השבת[יג]. מצוות השבת שאנו מקיימים הינה השתתפות עם האלוקות והידמות לה. מימד הנשמות שבציר הזמן מתגלה במצוות המילה. כפי שהנשמות הם המימד המקשר בין האלוקות לעולמות, כך מצוות המילה מהווה חיבור שבין האלוקי לבין העולמות[יד].

מלבד מימדי האלוקות, נשמות ועולמות כפי שהם מופיעים על ציר הזמן, ישנו זמן נוסף מסוג אחר לגמרי, הוא יום הנישואין, שאין בו קדושה מצד עצמו בציר הזמן. ישראל הם שמרוממים ומקדשים זמן זה, עד כי הוא נעשה זמן עליון ונישא בתוך ציר הזמן. זהו ההבדל בין הנישואים בישראל לנישואין באומות העולם. לפני שניתנה תורה לישראל היה איש פוגע באישה בשוק וכונסה אל ביתו ואחר כך משלחה, ללא כל רוממות[טו]. לעומת זאת, הקידושין בישראל יוצרים מציאות עליונה של קדושה וטהרה בקשר שבין איש לאשתו[טז].

מבין גזירות היוונים, אנו מוצאים שעיקר מאבקם היה דווקא נגד מצוות המילה, כפי שמובא במגילת אנטיוכוס על אותה אם שמסרה נפשה על מצווה זו. לפי ההקבלה שערכנו בין מצוות המילה למימד הנשמות שבמציאות, יש לומר כי בעצם כל מהותו של חג החנוכה הוא מעלתם של ישראל על פני הגילוי האלוקי, ומעלת התורה שבעל פה על פני התורה שבכתב, "חכם עדיף מנביא". לכאורה זוהי אף טענתם של היוונים, בעלי התרבות ההלניסטית, אלא שתפיסה זו אצל יוון היא תפיסת הטומאה וה"לעומת זה" של הקדושה. התורה שבעל פה קובעת שברית מילה השייכת למימד האנושי, דוחה את השבת השייכת למימד האלוקי. בקביעה זו נוצרת מציאות שהאלוקות שבתוך האדם היא למעלה מהאלוקות שמופיעה כמו שהיא לעצמה.

 

מִצְווֹת שֶנִתְּנוּ לִפְנֵי מַתָּן תּוֹרָה

הרב אברום שפירא זצ"ל הסביר שהמייחד את שלושת המצוות, מילה, חודש ושבת, שהן מצוות שניתנו לפני מתן תורה[יז]. מילה ניתנה לאברהם אבינו, חודש ניתן לישראל לפני שיצאו ממצרים, ושבת ניתנה לישראל במרה. לדבריו, משום שלפי המהר"ל עיקר המהות של דבר נלמד מראשיתו[יח], העובדה שהמצוות הללו ניתנו לפני מתן תורה, מלמדת שהמצוות הללו הן למעלה ממתן תורה ולמעלה מפרטי המצוות, לכן הן שייכות לפנימיותם של לישראל. ליוונים היה חוש מקרי לפגוע דווקא במצוות הללו שהן שורש לתורה היהודית, אף על גב דאיהו לא חזי – מזליה חזי.

לפי הדברים הללו יש להוסיף ולומר, שגם גזירת 'תיבעל להגמון תחילה' שייכת לכאן, מפני שעיקר המצווה בחתונה לפי הרבה שיטות ראשונים, שייכת למצוות "פרו ורבו", שניתנה לפני מתן תורה. אמנם מצווה זו היא מצווה אוניברסאלית ולא מצווה שניתנה לישראל, ובכל זאת גם היא ניתנה לפני מתן תורה.

עיקר מהותם של ישראל, כאומה החיה בתוך הזמן טמון דווקא במצוות הללו אשר ניתנו לפני מתן תורה. ישראל קדמו לתורה, וקדמו אף למתן תורה. יחד עם זאת נצח ישראל מופיע כדמות היסטורית בתוך ציר הזמן. זו משמעות השם יעקב, השייך לזמן, שהוא עוקב אחרי האירועים. קדושתם של ישראל היא קדושת הזמן – "מקדש ישראל והזמנים". ממילא כל המצוות שקדמו לתורה, הן מצוות המאפיינות את עיקר מהותם של ישראל על ציר הזמן.

אם נתבונן במצוות הללו לפי סדר נתינתן ההיסטורי, הרי המצווה הראשונה היא מצוות "פרו ורבו" שניתנה לאדם הראשון, שהינה מצווה אוניברסאלית כלל עולמית ואינה מצווה ישראלית דווקא. הנישואין משותפים לכלל האנושות, וישראל הם שחושפים את נקודת הקודש שבהן.

לאחר מצווה זו, אנו מוצאים שהנשמות (מצוות המילה) קודמות, לאחריהן מופיע מימד העולמות (מצוות החודש), ולבסוף האלוקות (מצוות השבת). לפי סדר זה מפליא הוא, שהנשמות והעולמות קודמים לאלוקות. הרי היה מקום לומר שתינתן לנו מצווה כשיתגלו נשמותינו וכשנהיה אצלו ית', ואחר כך נוכל להאיר גם את מיצרי העולם הזה. זהו לכאורה הסדר המתבקש, אבל בפועל אין הדבר כן. דווקא הנשמות קודמות משום שכוחם של ישראל כל כך גדול, ובהם טמון עיקר כוח השינוי של המציאות[יט].

עיקר כוחם של ישראל מתגלה במצוות החודש, "החודש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה". ישראל הם הבעלים של ציר הזמן, בתוך מיצרי העולם הזה, ומקדשים אותו. יש לציין שבמצווה זו אף לא נזכר כלל שמו של ה' יתברך. מובן, אם כן, מדוע לא הייתה צריכה התורה להתחיל אלא מ"החודש הזה לכם". ההתחלה של הכל היא התגלות עצם נשמתם של ישראל המאירה את כל מחשכי העולם הזה. אולם, בשביל גילוי זה צריך תחילה לגלות את כוחם של ישראל בברית המילה, ומתוך כך לגלות כוחם של ישראל שהם מקדשים את הזמנים. מתוך גילוי כוחם של ישראל מתברר שהם יכולים אף להיות שייכים גם לזמן שלו יתברך, בשבת. אין זו התגלות של אלוקות במובן זה שאנו בטלים אליו, אלא התגלות כוחנו האלוקי לחיות אצלו יתברך. מתוך קדושתם של ישראל ויכולתם לקדש את הזמן, הם נעשים, כביכול, בעלים גם על הזמן שלו יתברך, ובכך הם מייחדים את העולמות עם האלוקות.

 


[א] מגילת אנטיוכוס, ז-יא.

[ב] ראה ירושלמי, כתובות דף ה, ב' פרק א הלכה ה'. וכן בבלי כתובות ג: "דאמרי בתולה הנשאת ביום הרביעי - תיבעל להגמון תחלה".

[ג] בן איש חי, הלכות חנוכה.

[ד] עוללות אפרים ח"ב מ"ג.

[ה] ציון יום בר-המצווה והמנהג לחגוג אותו הוא כנראה מנהג מאוחר לימי החשמונאים. מצאנו אצל רב יוסף שהיה עיוור, וכשהתגלה לו שהוא צריך לשמור מצוות מפני שהוא "מצווה ועושה" ואינו "לא מצווה", אז הוא עשה סעודה לרבנן. (בבא קמא פז.) אומרים שמשם כנראה המקור לשמחת בר מצווה, אך אין זו שמחה מיוחדת. גם להלכה, שמחת בר מצווה היא וודאי פחותה בערכה משמחת מילה ושמחת חתן וכלה.

[ו] יש לציין ששלוש המצוות הללו הן מצוות המסמלות יותר מכל את היהדות עד ימינו אנו. לכן אנו מוצאים כי אלו המצוות אשר מחזיקות היום את התרבות בישראל גם בקרב אלו שאינם דתיים באופן שלם. השבת היא עדיין יום השבתון הנהוג לפי חוק המדינה בניגוד לשאר העמים. גם מועדי ישראל שבלוח השנה מצוינים ונשמרים, ומצוות מילה, וודאי שרובם ככולם מקיימים.

[ז] כוזרי א, י.

[ח] שבת לב:

[ט] עין אי"ה, שבת א, פרק ב, רט"ו.

[י] תוספות, ד"ה "כי מציון תצא תורה", בבא בתרא כא.

[יא] שמות לא, יז.

[יב] ראה ליקוטי מוהר"ן קמא, רס"א, ליקוטי הלכות, הלכות תפילין ה, ה, ועוד.

[יג] שמות רבה ל, ט.

[יד] האלוקות – השבת- היא השבע, העולמות- החודש, היא המציאות השייכת למניין שש, ואילו החוליה המקשרת ומחברת ביניהן שייכת למניין שמונה מפני שכדי לחבר בין שניים צריך נקודה שמתרוממת מעליהם.

[טו] משנה תורה הלכות אישות א, א.

[טז] על דרך הסוד, ניתן להתבונן בארבע הגזירות של היוונים באמצעות חלוקתם בסדר פנימי, לפי אותיות שם הוי"ה. שלוש הגזירות, שבת, מילה וראש חודש, מקבילות לספירות הראשונות חכמה ובינה, ושש המידות. הגזירה שכלה תיבעל להגמון תחילה מקבילה לספירת המלכות. השבת המכוונת כנגד החכמה, יו"ד שבשם, שייכת לצד האלוקי שבעצם המציאות. השבת שהינה זכר לבריאה רומזת לחכמה, שנאמר "ה' בחכמה יסד ארץ" (משלי ג, יט). ברית המילה השייכת ללידה מכוונת כנגד אמא-בינה, אשר מולידה את הוולד. המילה הינה ביטוי לצד האלוקי היורד אל האדם, כחותם אלוקי שלמעלה מגדרי הטבע המתגלה בתוך מה שנולד בטבע. מצוות המילה המכוונת לבינה, נרמזת אף בפיוט 'מעוז צור'- "בני בינה ימי שמונה". מצוות החודש מכוונת לו' קצוות, משום שהחודשים בנויים על יסוד המספר שש- ששה חודשי הקיץ וששת חודשי החורף. קביעת הלוח נעשית בתוך מציאות העולם הזה ובתוך שש מימדיה של המציאות. הגזירה שכלה תיבעל להגמון, אשר עניינה הוא הכלה, היא יוצאת דופן מבין הגזירות לכן היא מקבילה למלכות, ה"א תתאה שבשם. כפי שבגזירה זו אנו מוצאים שהיא נוגעת לעניינים אוניברסליים שאומות העולם נוהגים בהם, כך במלכות אנו מוצאים שרגליה יורדות מטה, והיא נפרדת מעולם הקדושה לעניינים הארציים היוצאים לגמרי מגבול הקדושה.

כל ארבע הגזירות הללו נחלקות לשני זוגות אנושי ואלוקי, ובכל זוג כפי שהוא עומד בפני עצמו ישנו צד אנושי וצד אלוקי. הצד האלוקי שבאלוקי והצד האלוקי שבאנושי הם שבת וראש חודש, כנגד לוח השנה. השבת, מעין עולם הבא, המכוונת כנגד יו"ד שבשם, היא הצד האלוקי שבעצם המציאות. ראש חודש לעומת זאת, שייך לצד האנושי, משום שכל החלוקה לחודשים היא חלוקה המתקבלת על הדעת האנושית ונעשית לפי מציאות הטבע, כמו גם מחזור החיים הנשי. ברית המילה מכוונת כנגד הצד האנושי שבאלוקי, והנישואין הם כנגד הצד האנושי שבאנושי.

[יז] מופיע בתוך הספר "שיעורי הרב אברהם שפירא למסכת כתובות וקידושין", בעריכת הרב בנימין רקובר.

[יח] נצח ישראל, ג.

[יט] לאחר הנשמות מופיע דווקא מימד העולמות, משום שאם הסדר היה נשמות- אלוקות- עולמות, היה מובן שהיכולת לרומם את העולמות מגיעה רק מהתלות של הנשמה באלוקות, ולא מצד עצמה. באופן זה גילוי כוחה של הנשמה היה מועט, מפני שבשביל לקדש את העולמות היא צריכה להיות דבוקה באלוקות, ואף להיבטל לאלוקות, ורק מתוך כך היא הייתה יכולה לקדש את העולמות. ממילא לפי סדר זה אמנם הנשמות הן הגבוהות יותר, אך כל מעמדם בא להם מאחיזתם באלוקות. אלא, שלפי דברינו תחילה קודמות הנשמות, לאחריהן העולמות, ולבסוף מופיעה האלוקות. 

עבור לתוכן העמוד