וזה מעשה המנרה – פרשת מקץ, שבת חנוכה

אוֹר וָחֹם

חסידים מסבירים מהו היחס בין האר”י
הקדוש לבעש”ט בדרך וורט, ואומרים, שכיוון שגלו ישראל נעשה חשוך וקר, עד שבא
האר”י הקדוש והאיר כל פני המזרח. אך עדיין היה קר, עד שבא הבעש”ט וחימם
את הלבבות. כהמשך לדברים, אמר ר’ ישראל אריאל (ליבוביץ) דברים מתוקים מדבש, שכיוון
שנמשכה הגלות, חזר להיות חשוך וקר. עד שבא מרן הרב קוק זצ”ל והאיר כל פני
המזרח, ועדיין אנו מחכים למי שיחמם את ליבותינו…

על כך דרש הרב שלומי, בני, ששני המועדים
מדרבנן בשנה הם כנגד האור והחום. חנוכה עניינו להאיר, ואילו פורים עניינו לחמם את
הלבבות.

ברצוננו להתבונן: מהו האור המיוחד של
חנוכה? ומהי מעלתו על החום? נתבונן במבנה במקדש ומתוך כך נוכל להבין את היחס בין
האור לחום ובין הנבואה לחכמה, ולהבין את מקומו של חג החנוכה במהלך ההיסטוריה.

כִּיקוֹד אֵשׁ

העבודה בבית המקדש נעשתה בעיקרה באמצעות
אש. ‘קודש’ הוא נוטריקון של ‘יקוד אש'[א],
ואכן רובו ככולו של המקדש נסוב סביב יקוד האש. לאש שלוש תכונות עיקריות – שריפה,
אור וחום, וכל אחד מכלי המקדש שייך לאחת מתכונות אלו.

הציר האמצעי של המקדש שייך לאש ששורפת:
על המזבח החיצון היא שורפת את הקרבנות, על המזבח הפנימי היא שורפת את הקטורת,
ולפני ולפנים, בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, היא שורפת קטורת דקה מן הדקה, ללא
מזבח אלא על מחתה המונחת בין בדי הארון[ב].

מלבד הציר האמצעי של המקדש הנסוב סביב
השריפה, בצד דרום של המקדש נמצאת המנורה שיש בה אש למאור וכל תפקידה הוא להאיר את
המקדש, ובצד צפון נמצא השולחן, שהוא מקור החום שבמקדש. אחד מהניסים שהתרחשו במקדש
היה שלחם הפנים שמר על חומו מיום השבת שבו הונח ועד יום השבת שבו נלקח, כפי שנאמר
אצל דוד המלך שהגיע לנוב עיר הכהנים, והביאו לו לחם קודש כי לא היה לחם חול-
“וַיִּתֶּן לוֹ הַכֹּהֵן קֹדֶשׁ כִּי לֹא הָיָה שָׁם לֶחֶם כִּי אִם לֶחֶם
הַפָּנִים הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי ה’, לָשׂוּם לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ”[ג].

ניתן להקביל בין כלי
המקדש לחושי האדם אשר מסודרים בפנים לפי סדר חשיבותם. הפה הוא כנגד שולחן לחם
הפנים; האף הוא כנגד מזבח הקטורת שעליו מקטירים בשמים, וכנגד מזבח העולה שעליו
נאמר “אישה ריח ניחוח לה’”; האוזניים שנמצאות במאוזן לאף הן כנגד קודש
הקודשים השייך לציר המרכזי של המקדש, שם קול ה’ מידבר מבין שני הכרובים; והעיניים הן
כנגד המנורה. חוש הטעם של האכילה הוא החוש התחתון והמצומצם ביותר, לכן הפה הוא
האיבר התחתון ביותר, ובאמצעותו ניתן לטעום רק מאכלים שהוכנסו לתוכו. למעלה מהפה
נמצא האף, שאיתו ניתן להריח ריחות שמתפשטים בסביבה הקרובה. למעלה מהאף נמצאות
האוזניים, באמצעותן ניתן לשמוע קולות שנשמעים במרחק עשרות או מאות מטרים מהאדם.
העיניים הן איברי החישה העליונים ביותר. חוש הראייה מתפשט בלי גבול, ובאמצעותו
ניתן לראות מאות ואלפי שנות אור. לפי דברינו, חוש הטעם וחוש הראייה הם שני קצוות
מנוגדים של החושים- תחתון ועליון, כך אף השולחן והמנורה שבכלי המקדש מבטאים שני
קצוות מנוגדים- חום ואור.

אם כן, הציר המרכזי של המקדש שייך לאש
של שריפה- במזבח החיצון, במזבח הפנימי ובארון העדות, ובשני צדדיו יש אש של אור
במנורה ואש של חום בשולחן. מהו פשרו של מבנה זה? לכאורה היה נראה לומר שתכונת
השריפה שיש באש היא התכונה הנמוכה ביותר לעומת החום והאור, ומדוע היא זו שמופיעה כציר
מרכזי במקדש?

הַעֲלָאַת הַפְּרָטִי לַכְּלָלִי

על כלי המקדש דורשת הגמרא:

“צו
את בני ישראל וייקחו אליךָ שמן זית זך”. אמר רבי שמואל בר נחמני: “אליךָ”
ולא “לי”, לא לאורה אני צריך. שולחן בצפון ומנורה בדרום. אמר רבי זריקא
אמר ר’ אלעזר: לא לאכילה אני צריך ולא לאורה אני צריך”[ד].

על דברי הגמרא מסביר רש”י: “שולחן
בצפון ומנורה בדרום- והמזבח בינתיים, לידע שלא לאורה אני צריך”. וקשה: איך
העובדה ש”מזבח בינתיים” מסבירה שהקב”ה אינו צריך לאורה ולאכילה?
מסביר התוספות ואומר:

ופירש
הקונטרס עיקר, דדייק מדשולחן בצפון ומנורה בדרום ומזבח היה באמצע שמע מיניה לא
לאורה אני צריך ולא לאכילה, דאם הייתי צריך הייתי נותן מנורה סמוך לשולחן כנוהג
שבעולם.

לפי דברי התוספות, העובדה שהמזבח ניצב
בין השולחן למנורה מסבירה שהקב”ה אינו צריך לאכילה ולאורה משום שבשר ודם מניח
את המנורה ליד השולחן בכדי שיוכל לראות בשעה שהוא אוכל, ואילו הקב”ה אינו כן.
הדבר מלמד שהשולחן והמנורה שבמקדש אינם בשביל אכילה ואורה. הסדר של הפנים מלמד שהם
עוסקים בגילוי האור האלוקי בקרבנו במדרגותיו השונות, כפי שיבואר בהמשך, ולא כלפי
מעלה, כדברי ר’ שמואל בר נחמני “ויקחו אליך- אליךָ ולא לי”.

הדברים הללו מופלאים מאוד. הרי לכאורה
גם אם יש רהיטים בין המנורה לשולחן, אור המנורה יכול להגיע עד השולחן, ומדוע זוהי
ראיה לכך ש”לא לאורה אני צריך”? נראה להסביר שדווקא מפני שהשריפה היא שמפסקת
בין החום לאור, הדבר מלמד שהקב”ה אינו צריך לא לאורה ולא לאכילה. ונסביר
דברינו:
הכיליון שבאש הוא הצד
השלילי שבה, בבחינת “סור מרע”, ואילו האור והחום הם הצדדים החיוביים
שבאש, בחינת “עשה טוב”. האור והחום הם שני סוגים של אנרגיה הנצרכים לכל
חי, אך קיים הבדל ביניהם. החום הוא פרטי ואילו האור הוא כללי. כשאדם מדליק חום הוא
עבורו בלבד או עבור מספר מוגבל של אנשים, ואילו האור הוא לכולם – “נר לאחד נר
למאה”[ה],
“זה נהנה וחברו אינו חסר”[ו].

ההבדל שבין נח לאברהם אבינו הוא כהבדל
שבין החום לאור. נח שהיה “צדיק בדורותיו” ודאג רק לעצמו הוא בבחינת חום.
לעומתו אברהם אבינו, “איתן האזרחי”, האיר באורו לכל העולם. כך מובא בשם
הרבי מקוצק, שישנם שני סוגי צדיקים. “צדיק אין פעלץ” (צדיק במעיל) שלובש
מעיל ומחמם רק את עצמו, וצדיק כאברהם אבינו שהדליק את התנור, וכל העולם זכה להתחמם
לאורו[ז].

על זו הדרך, האר”י הקדוש האיר לנו
בגלות משום שתורת האר”י היא כללית ונלמדת על ידי כולם. האר”י לא עסק
בעבודת ה’ הפרטית של האדם אלא לימד על זיווגי אורות עליונים, ואיך האדם בכוונותיו מאיר
את כל העולמות. אצל האר”י האור לא הגיע להיות פנימי בתוך הלבבות באהבה ויראה.
זאת המשיך הבעש”ט אשר חימם את הלבבות עם נטפי ניצוצות מאורות האר”י והשרה
אותם בקרב לבבנו. הבעש”ט לימד תורה פרטית שנלמדת רק אצל חסידיו ותרגם את האור
המקיף של האלוקות לאור פנימי של הנפש. איך באמצעות האורות העליונים שלימד האר”י
הקדוש, מלהיטים את האהבה והיראה בתוך הנפש הפרטית של האדם לחום של עבודת ה’. חסידים
היו אומרים שעד זמנו של הבעש”ט לימדו שהקב”ה רחוק עד אין קץ, ואילו הבעש”ט
גילה שהוא גם קרוב עד אין תכלית, כמו חום לעומת אור הבא ממרחקים- “מרחוק ה’
נראה לי”.

אם נשוב לכלי המקדש, כפי שהחום הוא פרטי
והאור הוא כללי, יש לומר ששולחן לחם הפנים הוא כנגד הפרטיות והמנורה היא כנגד
הכלליות. כשאדם אוכל ומכניס לקרבו לחם חם, הוא דואג לעצמו, בבחינת “צדיק אין
פעלץ”, אך כשאדם מאיר – הוא מאיר לכולם. בין פרטיות חום השולחן שבצפון
לכלליות אור המנורה שבדרום, נמצאת השריפה, שכל תפקידה הוא להעלות את הפרטיות אל
הכלליות.

פְּנִימִי וּמַקִּיף

כאמור, היחס בין האור לחום הוא היחס
שבין הכללי לפרטי. במילים אחרות ניתן לומר שהחום הוא פנימי, ואילו האור – מקיף. כשאדם
נמצא במקום חשוך וקר, הקור חודר לתוכו ומכאיב יותר מהחושך, לכן בכאבו הדבר הראשון
שאדם מבקש לו הוא חום. אולם מצוקת הקור היא שמבלבלת את האדם לחשוב שהחום הוא
שיעזור לו. מפני שהקור חודר פנימה לתוך האדם, נראה שבו תלויה עיקר המצוקה, מה שאין
כן החושך שאינו חודר לתוכנו. באמת אין הדבר כך. במציאות של חושך מוחלט, כשאין
רואים מאומה עד כדי ניתוק מהעולם, שום שמיכה ושום מקור חום לא יועילו ללא אור. אדם
יכול לחמם את עצמו באמצעות תנועה כי החום הוא פנימי, אך אינו יכול להאיר לעצמו
בעצמו, משום שהאור הוא חיצוני ומקיף את כל המציאות. רק אם יהיה מקור של אור, יוכל האדם
לראות את המציאות, לצאת מכבליו ולמצוא פיתרון גם לקור העוטף אותו.

האור מוציא את האדם מגבולותיו הצרים
ומאפשר לו להתקשר לסביבתו, להתפשט אל מה שמעבר לו ולהיות קשור בקשר בלתי אמצעי עם
הכול- עם מה שנמצא במרחק נגיעה ועם הכוכבים הרחוקים ביותר. זה עניין אור המקיף. האור
הוא אוניברסאלי ואינו שייך לאדם פרטי. אם אדם אכל- הוא שבע, ואם אדם התחמם- חם לו,
אך כשיש אור, לא רק האדם הפרטי יוצא מגבולותיו, אלא כולם נהנים ממנו בשווה, ללא
הבדל.

בשל תכונות האור שהוא מקיף וכללי, האור
הוא אף משכין שלום. על השאלה מה קודם- נר ביתו (נר שבת) או נר חנוכה, עונה הגמרא
שנר ביתו קודם משום שלום בית[ח]. בחושך כל אחד דואג
לעצמו, מגשש באפילה למצוא מקום יציב ובטוח, ואילו האור עוטף את כולם, ומאפשר לאחד
לראות את השני ולהיות עמו בשותפות ובשייכות.

באמצעות האור האדם יכול לראות בבהירות
את מה שמחוצה לו, לכן האור נקרא גם “שכל”. כך אומרים חז”ל: “הרוצה
להחכים- ידרים, שמנורה בדרום”[ט]. כמו האור הממשי, השכל
מאיר את המציאות, מפרש אותה ונותן לה הסבר וטעם. לולא השכל, המציאות אטומה ונתונה
בחושך ולא ניתן להשיגה. בנוסף, כמו האור, השכל הוא עניין אוניברסאלי, וכל אחד יכול
לשתף את זולתו בסברה או רעיון. רעיונות שנאמרו לפני אלפי שנים ובמרחקים עצומים יכולים
להילמד גם היום ולהיות מובנים, מה שאין כן ברגש ובחום.

האור והחום שייכים זה לזה, ואין אור בלי
חום או חום בלי אור, לכן יכול להיות רגש “מדבק” והחום יכול להתפשט, אך
באופן מוגבל מאוד יחסית לאור. אור השכל מאיר בהתפשטות עצומה ובשווה לכולם אך החום
הוא פרטי וצפוּן באדם פנימה- “הרוצה להעשיר יצפין”. החום הוא האור
הפנימי שנוצר כתוצאה מחדירת האור
המקיף לפנימיות הכלי, כמו תרכיז של אור מוגבל. כאשר האור הבלתי גבולי חודר ומתרכז
בתוך הכלי הגבולי, נוצר חום.

אוֹר אֵין סוֹף

לאור מעלות רבות על החום: הוא מאפשר יציאה
החוצה וחיבור עם החוץ, הוא משכין שלום, והוא כללי ומקיף ואוניברסאלי, כמו השכל. מעלת
האור על החום אנו מוצאים גם בנשמה. הנשמה היא כנגד האור- “נר ה’ נשמת
אדם”, ואילו דרגת הנפש הנמוכה היא כנגד החום- “הדם הוא הנפש”. גם התורה
מצד עצמה היא אור פשוט, ואילו “אש שחורה על גבי אש לבנה” היא התורה
כשהיא מתגלה בתוך הכלים.

מעלת האור על החום אנו מוצאים גם ביחס
שבין האמת לטוב, כפי שמבחין ביניהם הרמב”ם[י].
האור והחושך הם כנגד דרגת אמת ושקר, ואילו החום והקור כנגד דרגת טוב ורע. הטוב הוא
פנייה אל המוגבל במציאות שלאחר הצמצום, בתוך כלי, לכן אין “טוֹב-אין-סוף”
אלא רק “אור אין סוף”.

למעלה מכל זאת, גם האלוקות נקראת
ומתוארת על ידי אור, אך אינה נקראת על שם החום[יא].
“ה’ אור לי”[יב], ולא “ה’ חום
לי”. “אור-אין-סוף”, ולא “חום-אין-סוף”. אנו חווים את
האור כאינסופי וכבלתי מוגבל משום שכל חלק מהאור הוא לגמרי אחד עם כל האור. אם אדם
משתמש באור, הדבר אינו מונע מאחרים להשתמש בו גם כן.

החום והקור שייכים רק במציאות מוגבלת. כאשר
האור נאחז בכלי יש גם חום, אך בבלתי-בעל-גבול אין שאלת חום וקור אלא רק אור פשוט
ואינסופי, ללא חושך: “גַּם חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָ
וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה”[יג].
על זו הדרך מבואר בחסידות שאם צריך להוסיף שמן למנורה, אין זה מצד האור כי הוא
אינסופי, אלא כדי שיהיה לאור במה להיאחז ולהתקיים במציאות. גם אם ייגמר השמן, האור
לא ייפסק כי הוא אינסופי, אלא הוא יעלה למעלה לשורשו.

וְכִי לְאוֹרָה הוּא צָרִיךְ?

על המנורה במשכן שואלים חז”ל בגמרא
ובמדרשים “וכי לאורה הוא צריך?”[יד].
יש להבין, כפי שגם שואל המהרש”א, מדוע שואלים זאת רק על המנורה, ולא על שאר
הכלים? המהרש”א מסביר שבכל עבודות המקדש יש ריח ניחוח מלבד המנורה, ולכן
נשאלת השאלה “וכי לאורה הוא צריך” רק על המנורה.

בדרך נוספת ניתן להסביר שעבודת הקרבנות
והקטורת מבטאות את תנועת הביטול וההתמסרות שלנו כלפי מעלה. לא הקב”ה צריך כל זאת
אלא אנו צריכים למסור נפשנו אליו על מנת להתכלל בו ולהיבטל באורו, “לאישתאבא
בגופא דמלכא”. במקום שאנחנו נעלה על גבי המזבח, אנו מעלים תחליף תמורתנו.
במקום הגשמיות שלנו -קרבנות, ובמקום הרוחניות שלנו – קטורת. לעומת זאת, בעבודת
המנורה אין התמסרות כלפי מעלה. איננו מדליקים את השמן כדי שיעלה למעלה אלא כדי
להאיר את המקדש, ומכאן השאלה- “וכי לאורה הוא צריך”- האם הקב”ה הדר
בבית הגדול והקדוש הזה צריך שמישהו יאיר לפניו?

אולם עדיין קשה הדבר, משום שגם בעבודת
האכילה של השולחן אין מסירות נפש. ומדוע נשאלת השאלה רק על המנורה? מהתבוננות
בדברי חז”ל נוכל להבין את עומק הדברים:

בְּהַעֲלֹתְךָ- זהו שאמר הכתוב (תהלים קלט) “גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה”, ולנו אומר “בְּהַעֲלֹתְךָ”?

למה הדבר דומה, למלך שהיה לו אוהב,
אמר לו המלך תדע שאצלך אני סועד, אלא לך ותקן לי
הלך
אוהבו והתקין מיטה של הדיוט, מנורה של הדיוט ושולחן של הדיוט. כיוון שבא המלך באו עמו שמשין, סיבבו מכאן ומכאן מנורה של זהב
לפניו. כיוון שראה אוהבו את
כל הכבוד התבייש והטמין את כל מה שהתקין לו, שהיה הכל הדיוטות. א”ל המלך, לא אמרתי לך שאצלך אני סועד? למה לא התקנת לי כלום? אמר
לו אוהבו, ראיתי את כל הכבוד
הזה שבא עמך ונתביישתי והטמנתי כל מה שהתקנתי לך שהיו כלי הדיוטות. אמר לו המלך,
חייך שאני פוסל את כל כלי שהבאתי ובשביל אהבתך איני משתמש אלא בשלך, וכן הקדוש ברוך הוא
כולו אורה, שנאמר (דניאל ב): ונהורא עמיה שרא והוא אמר לישראל: התקינו לי מנורה
ונרות, מה כתיב שם (שמות כה): “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” “ועשית
מנורת זהב טהור”, כיוון שעשו באת שכינה[טו].

לפי המשל, אהובו של המלך מתקין שלושה
כלים- מנורה, שולחן ומיטה כנגד כלי המקדש- מנורה ושולחן, ומיטה שיש בה כיליון כנגד
הציר האמצעי של אש המזבחות, שהרי השינה היא אחד משישים ממיתה[טז].
המלך מגיע עם מנורת זהב ששמשיו מסובבים סביבו. כלומר, המלך הוא רק אור המנורה. לא
מזבח, לא ארון ולא כרובים. כולו אור.

מתוך דברי המדרש אנו למדים שעיקר השאלה
על המנורה היא דווקא משום טבעו של הקב”ה שכולו אור, “אור אין סוף”.
כיוון שה’ הוא אור, מה שייך להאיר לו? השאלה “וכי לאורה הוא צריך” אינה
שואלת האם יש לקב”ה חיסרון שהוא צריך השלמה, אלא דווקא על עניין האור- כיוון
שהוא עצמו אור, מדוע יש לו צורך באור?

מדברי המדרש עולה שהמנורה היא הכלי
המעולה ביותר במקדש. כך אנו מוצאים שבקו צפון-דרום שבמקדש, השולחן, הכלי הצפוני
ביותר, הוא בדרגה הנמוכה ביותר- “מצפון תפתח הרעה”. הוא שייך לחום הפרטי
ולצרכים הגשמיים ביותר. באמצע נמצאים המזבחות והארון שבהם מתגלה מסירות כלפי מעלה,
ואילו המנורה בדרום היא בעלת המדרגה הגבוהה ביותר, שכולה אור אלוקי. המנורה היא הכלי
היחיד שעשוי כולו מזהב בלבד. הארון, השולחן והמזבח הפנימי עשויים מעצי שיטים
מצופים זהב, ורק המנורה היא כולה מקשה זהב. חז”ל דורשים “מקשה”,
שמשה התקשה במעשה המנורה, כפי שנאמר – “מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה
הַמְּנוֹרָה”[יז], עד שהקב”ה
הראה לו באצבע- “וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה”[יח].
כלומר, עיקר מעלתה של המנורה שהיא כולה אור, כולה אלוקות, ולכן משה התקשה בעשייתה.

חז”ל דורשים שלאחר חנוכת המשכן, כשירדה
שכינה לישראל, משה נכנס לאוהל מועד וקול ה’ דיבר אליו ואמר שהשראת השכינה תתרחש
דווקא באמצעות המנורה:

ועשית
מנורת זהב טהור. כיוון שעשו, באת שכינה. מה כתיב שם (שם כט לא) ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד. מיד קרא למשה (במדבר ז פט)
“ובבוא משה אל אוהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מידבר אליו”- מה דבר
אליו ? – בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרוֹת”[יט].

השולחן והמנורה הם שני קצוות במקדש.
השולחן הוא הצד האנושי ואילו המנורה היא אלוקית. הצד הגשמי האנושי שייך לאכילה
המקיימת ומחזקת את הגבולות הפיזיים. הצד הרוחני שבאנושי שייך לשכל שאינו מחזק את
מה שקיים בגבולותיו הפרטיים של האדם אלא מגלה בתוכו את העולם הרחב הגדול. הציר
המרכזי של המקדש- ההתמסרות, הכיליון והכפרה הוא שמעלה את הפרטיות. לכאורה המדרגה
העליונה ביותר היא קודש הקודשים ששם הקול מידבר אל משה, כנגד האוזניים[כ].
אולם לפי מדרש זה, הקול, השיחה עם המלך, מוביל דווקא אל המנורה שבדרום, שכולה גילוי
אלוקות ובה עיקר השראת השכינה במקדש.

לעומת המנורה שכולה אחדות, מקשה זהב, בציר
המרכזי של המקדש המאחד בין שני צידיו מתגלה שניות. שני המזבחות עשויים מעצי שיטים
ומצופים זהב, וגם בקודש הקודשים הארון עשוי מעצי שיטים ומצופה זהב, עליו מונחים
שני כרובים ובו מונחים לוחות ושברי לוחות. שני הכרובים שעל ארון העדות מייצגים באופן
מובלט את השניות. כרוב אחד, הצפוני, כנגד השולחן וכנגד ישראל, וכרוב אחד, הדרומי,
כנגד המנורה וכנגד הקב”ה, כנגד גילוי אלוקות בתוך השניוּת שמתאחדת בקודש
הקדשים. אך כדברינו, דווקא שם מתחדדים שני הצדדים ומתגלה שהמנורה היא העיקר.

כדי להבין מדוע הכרוב האלוקי מצוי בשמאל
אנו צריכים לחלק בין שתי צורות התבוננות על צדדי המקדש. ציר המקדש כפי שתיארנו
לעיל, היה מצפון לדרום, הוא הציר של “דעת תחתון”, של עלייה מן המדרגה התחתונה
האנושית אל המדרגה העליונה האלוקית. מהשולחן דרך המזבחות ועד למנורה- מהאנושי
הפנימי ביותר שאותו אנו אוכלים, דרך הבעירה שבה אנו נאכלים על ידי תמורתנו הקרבן
והקטורת, ועד האור האלוקי. אולם ההתבוננות האמיתית יותר מתחילה מן השורש האלוקי.
באמת עיקר האש הוא אור אינסוף שבה, אור המנורה, שכל המקדש הוא כלי לה. אור זה הולך
ומצטמצם באש הבעירה ובחום השולחן, אבל אור המנורה הוא עיקר גילוי האלוקות במקדש. לכן
ציר המקדש מדרום לצפון הוא הציר של “דעת עליון”: המנורה מאירה אור אלוקי,
והכול הוא הכנה לקראתה. וכאשר המנורה מאירה, מסתבר שכל מה שהיה הכנה לה הוא בעצמו רק
ענף שלה, רק כלים שהוכנו כדי שהיא תתגלה.

לפי “דעת תחתון” הכוהנים
נכנסים למקדש כשפניהם לכיוון מערב, והדרום הוא בצד שמאל, אולם לפי דעת עליון
השכינה שורה במערב, ומנקודת המבט של השכינה המזרח נמצא לפנים, “קדימה”, וצד
דרום הוא מימין, “תימן”.

חָכְמָה וּנְבוּאָה

המשל שהובא במדרש אודות המלך שמגיע עם
המנורה מלמד, שלמרות שהקב”ה הוא כולו אור, בכל זאת הוא רוצה שאוהבו יאיר לו דווקא
בכלי של הדיוט. בעבר דרשנו זאת על חנוכה, שבחג זה חל המעבר מאור אלוקי של תורה
שבכתב לאור השכל האנושי. לא עוד הקב”ה מאיר אלא אנו. לא עוד הקב”ה מציל
את ישראל, אלא ישראל מצילים את הקב”ה. לפי הסבר זה, הנבואה מיוצגת על ידי
הארון שבמקדש, ואילו החכמה האנושית מיוצגת על ידי המנורה.

לא כך פירשנו כעת את הדברים, שהרי
המנורה שמעלתה עליונה על כל הכלים ועשויה מקשה זהב, היא ביטוי לאור האלוקות, “הקב”ה
הוא כולו אורה”, ולא לשכל אנושי. כיצד ניישב את הדברים? לשם כך נתבונן במהפך
ההיסטורי שהתרחש בחנוכה.

היוונים חידשו בעולם שני עניינים שלא הופיעו
לפניהם- חכמה ואוניברסאליות, הקשורים זה בזה, כמו האור. יוון היא המלכות הראשונה שרצתה
שתרבותה תתפשט בכול. העמים הכובשים שלפניה נתנו חופש דתי ודרשו מיסים, אך היוונים
ביקשו לשלוט לא רק על החומר אלא בעיקר על התרבות, הדעת והרוח. בשל כך הם גזרו
גזירות שמד על הרוח שבישראל, ועיקר המלחמה שלנו כנגדם הייתה מלחמת תרבות. היוונים
העבירו את העולם מעבודה זרה לשכל, ממיתוס ללוגוס. ה”לעומת זה” בקדושה בישראל,
הוא המעבר מנבואה לחכמה.

ההבדל בין הנבואה לחכמה הוא כהבדל שבין
החום לאור. הנבואה כמו שולחן לחם הפנים, היא פרטית ואינה כללית ואוניברסאלית.
הנביא מדבר רק על מה שחי בקרבו ומה שנכנס בפנימיותו. הנבואה בוערת בו כאש בעצמותיו,
כמו לחם שהתקבל בתוך האנושי ובוער בו-” והיה בלבי
כאש בֹּערת עָצֻר בעצמֹתי”[כא]. הנביא הוא מעין “צדיק אין
פעלץ” שחומו פרטי בלבד, לכן בדורו של אליהו הנביא רק מעטים מישראל לא כרעו
לבעל. קול ה’ מידבר אל הנביא, האישיות הפרטית שלו בטלה ומתמוססת, ומה שנשאר בתוכו
הוא חום של מה שהתקבל משמים. לעומת זאת, החכמה היא כמו אור, כללית ומקיפה. החכם
יכול לראות מרחוק ולדבר על כך, ויכול לשתף עימו את הכלל. לעומת הנבואה שמדברת
באמצעות מראות גשמיים- “מה אתה רואה- מקל שקד”, השכל הוא מופשט, כמו אור
המנורה.

ממתן תורה על ידי משה רבנו ועד ימי
מרדכי היהודי, שרתה הנבואה בישראל. זהו זמן של אור פנימי, שבו מתפרץ מתוכנו חום
ולהט של דבקות אלוקית. במתן תורה קיבלנו אור על ידי משה רבנו “אספקלריא מאירה”.
מאז, לכל אורך הדורות ועד פורים בשושן הבירה, הלך האור ונהפך לחום. פורים הוא שיא
החום שנקלט מהאור, “הדור קיבלוה בימי אחשוורוש”. אז נחתמה תורה שבכתב שתחילתה
אור באספקלריא המאירה של משה, וסופה חום של מרדכי היהודי[כב].

בחנוכה תם עידן הנבואה ותורה שבכתב,
ומתחיל עידן תורה שבעל פה. בעקבות מלכות יוון בכל העולם מתחיל עידן של חכמה
אוניברסאלית שמאירה את המציאות. הלהט של המיתוס מוחלף על ידי אור הלוגוס, שפוקח את
העיניים ומאיר את החשיכה הפרימיטיבית ששרתה עד אז בעולם. הלהט של הנבואה, וכנגדו- הלהט
לעבודה זרה, מסתלקים ומתבטלים, בוטל יצרא דעבודה זרה, ויצא גורא דנורא מבית קדשי
הקדשים[כג].
תורה שבכתב מוחלפת על ידי אור התורה שבעל פה ואור החכמה.

בעצם יש לומר שעל ידי חנוכה התחילו לקבל
את האספקלריא המאירה של משה רבנו, ומחנוכה הולך החום ונהפך חזרה לאור. כך, כשאחד מחכמינו
אומר סברה טובה, אומרים לו חבריו, ‘משה שפיר קאמרת’, ופניו מאירות. כלומר, באמצעות
סברת שכלו חוזר אליו האור העליון של אספקלריה המאירה של משה רבנו עד כדי שהוא
בעצמו מאיר. הוא כבר אינו אדם פרטי ובודד שמתחמם במשהו, אלא הכלליות בעצמה מאירה
בתוכו[כד].

לפי המשל שבמדרש, ההדיוט הכין למלך מיטה,
שולחן ומנורה אך כשהוא רואה את המלך, הוא מבין שהמלך הוא אור כללי אינסופי שהכול
מאיר ממנו, ואילו הכלים הם רק המקום שאליו יורד האור ומתגשם בתוכו. כשהאור יורד
לתוך הכלי המדוד, הוא נעשה ללחם חם בתוך הפרטיות, אבל מצד עצמו הוא אור כללי
לגמרי. מה שהחל להתרחש בחנוכה כאשר התחלנו לקבל את אור האספקלריה המאירה של משה
רבנו בכלי השכל האנושי, הוא לא צמצום האור בפרטיותנו אלא הגילוי שגם שכלנו הפרטי
שייך לאור האלוקי הכללי. האספקלריא המאירה היא המנורה, לא זו של המלך בלבד שהתגלתה
על ידי משה, כי אם של אוהבו שהופיעה על ידי חכמי תורה שבעל פה. החידוש כאן הוא
שהקב”ה אומר לנו שיש בנו אור אלוקי. הקב”ה רוצה שאנו נהיה מוארים מאור
אלוקי, מאור הנגלה של התורה שמאיר באמצעות השכל האנושי, ולמעלה בקודש- מאור
פנימיות התורה שהוא עיקר האור האלוקי.

אוֹר חָדָשׁ עַל צִיּון תָּאִיר

בכל ימי הבית הראשון הנגלה היה גלוי
לכולם, והנסתר היה רק לנביאים, והם בלבד התחממו ובערו בו, כמו “צדיק אין פעלץ”.
בימי הבית השני, ובעיקר בימי חנוכה, כשהתורה הפכה לחכמה, היא החלה להאיר החוצה את
המציאות. אולם האור הפנימי וסתרי התורה נשארו בפנים. אור תורת הנגלה של תורה שבעל פה
שבאה מתוך השכל האנושי, הוא שליווה אותנו לאורך ימי הגלות ואילו האור האלוקי הפנימי
של התורה נשאר חתום אצל בני עלייה. ככל שעבר הזמן והתארכה הגלות, הקור והחושך
השתלטו על החוץ כי האור הפנימי לא האיר ולא חימם אותו. עד שבא האר”י הקדוש
והחזיר את אור החנוכה מצידו הפנימי, שזהו האור האלוקי שמאיר במנורה, אור פנימיות
התורה. האר”י לא הביא את האור הנגלה של העולם, אלא את אור אלוקותו יתברך, אור
אין-סוף שלמעלה מכל חום. בכל זאת, עדיין היה קר כי האור לא חדר ללבבות, עד שבא
הבעש”ט והחל להאיר פנימה בלבבות “טוּב אין-סוף”, ולהמשיך חום ולהט לתוך
האדם הפרטי כמו מזון שנאכל ומתעכל בפנים.

גם לאחר הבעש”ט המשיכה הגלות ועימה
החושך והקור. כששבנו לארץ ישראל הופיע מרן הרב קוק זצ”ל והאיר באור יקרות את
גאולת האומה. ובכל זאת עדיין לא כל האיברים נגאלו והאור לא חדר לכל הפרטים, ואנו
מחכים למשיח צדקנו שיבוא ויחמם את הלבבות. אז יופיע האור בתוקף ובאור חדש, כפי
שאנו מייחלים “אור חדש על ציון תאיר”.

מה האור החדש? החום מטבעו מנותק מהאור.
הציר המרכזי של המקדש במזבחות ובארון שייך לכלות הנפש. הוא נמצא בתווך שבין המנורה
לשולחן, בין האור לחום, בין הכללי והפרטי ובין האלוקי והאנושי. עיקרו הוא המהפך
והמעבר מהכא להתם- מהפרטי לכללי ומהאנושי לאלוקי, הנעשים על ידי התמסרות בכיליון
הגבולות שמצרים את הכלי, וכלות הנפש אל האור הכללי. אולם לעתיד לבוא לא יהיה ניתוק
בין החום לאור. לא יהיה כל פער בין הכללי לפרטי ובין האנושי לאלוקי.

כפי שמלמד מרן הרב קוק זצ”ל, לעתיד
לבוא אור החכמה ואור הנבואה יתחברו, כמו במדרגתו של משה רבנו[כה].
אמנם בתחילה משה היה בעיקרו נביא, לכן כשהוא מגיע לבית מדרשו של רבי עקיבא הוא
אינו מבין דבר[כו], אולם מדרגתו של
מלך המשיח כה עליונה עד שכל החום של “צמאה לך נפשי כמהה לך בשרי” מאיר באור
נבואי של משה רבנו. האור האלוקי לא יתגלה בפרטיותו של מלך המשיח לבדו אלא על הכל. “וְהָיָה
אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם
וּבְנוֹתֵיכֶם זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ”[כז].
“כי מלאה הארץ דעה את ה’
כמים לים מכסים”[כח].

בנבואת זכריה נאמר “וְהָיָה
בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יִהְיֶה אוֹר יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן”[כט],
חז”ל דורשים שלעתיד לבוא יתגלו טעמי תורה שהיו מכוסים מן העין כטעמי פרה
אדומה. מאותו פסוק למדו רבותינו את מעלת תורה שבעל פה: “דברים שנתעלמו ממשה
רבנו נתגלו לרבי עקיבא וחבריו”[ל].
לעתיד לבוא, כשהאור העליון ביותר יתקבל בתוך כלי העולם הזה, לא יתבטל האור שלמעלה
מגדרי העולם הזה. נראים הדברים, שבניגוד למשה רבנו שנתקשה בעשיית מנורה שכולה אור
אלוקי, משיח צדקנו הנקרא על שום שנמשח בשמן המשחה, יוכל לעשות את המנורה ללא כל
קושי. כלומר- האלוקות תוטבע במציאות ללא כל פער ומרחק, עד שאפילו הגשמיות הגשמית
ביותר, היא בעצמה תאיר, כפי שאנו מייחלים “תָּאִיר אֶרֶץ
מִכְּבוֹדָךְ”[לא]. וְנִזְכֶּה
כֻלָּנוּ בִּמְהֵרָה לְאורו. במהרה בימינו, אמן.

[א] קידושין
נו ע”ב: “פן תקדש- פן תוקד אש”. וראה שד”ל שמות טו יא: “קדש נראה לי, תחילת גזרתו
מן “קד אש” כלומר יקוד אש (כמו שדרשו בש”ס קידושין על “פן
תקדש המלאה הזרע”).

[ב] ביום הכיפורים ישנה עבודה נוספת על אותו ציר, היא
עבודת הזאת הדם הנעשית על מזבח החיצון, על מזבח הפנימי ובקודש הקודשים, והיא מעין
שריפה, שיש בה השלכה וכליון.

[ג] שמואל א
כא ז

[ד] מנחות פו
ע”ב

[ה] שבת קכב
ע”א

[ו] בבא קמא
כ ע”א

[ז] שיח שרפי קודש, צדיק, י: “שמעתי בשם
אדמו”ר הרה”ק מהר”ם זצ”ל מקוצק זי”ע שאמר על צדיק אחד
שהיה בימיו שהוא צדיק אין פעלץ [במעיל] הפי’ הוא שיש אחד שעושה לעצמו בימות החורף
בגדים חמים כדי שיחם לו ויש אחד שמחמם את הבית מאד מה חילוק בין זה לזה שזה שעושה
בגדים חמים לו חם אבל לאחרים אינו מועיל כלל, וזה שמחמם הבית אזי לאחרים ג”כ
טוב”.

[ח] שבת כג
ע”ב

[ט] בבא בתרא
כה ע”ב

[י] מורה
נבוכים א ב

[יא] ה’ נקרא “אש
אוכלה הוא” משום שהכיליון של העולם הגשמי הוא בטל אל האלוקות. “אש
אוכלה” ולא “אש אינסוף”, משום שהאש רק אוכלת את הסוף כדי להיות
אינסופית.

[יב] מיכה ז ח

[יג] תהילים
קלט יב

[יד] שבת כג ע”ב. הלשון השנייה בחז”ל שהבאנו
לעיל, “וכי לאכילה הוא צריך”, אינה מדברת על אכילת הקרבנות אלא אכילת
הלחם שנעשית על ידי הכוהנים, ולכן אינה דומה לשאלה “וכי לאורה הוא
צריך”.

[טו] במדבר
רבה טו ח

[טז] ברכות נז
ע”ב

[יז] שמות כה
לא

[יח]
במדבר רבה טו ד: “אתה מוצא שנתקשה משה במעשה המנורה יותר מכל כלי המשכן עד
שהראהו הקב”ה באצבע”.

וראה רש”י במדבר ח ד ד”ה “וזה מעשה
המנורה”: “שהראהו הקב”ה באצבע לפי שנתקשה בה לכך נאמר “וזה””.

[יט] שמות כה
לא; מנחות כט ע”א

[כ] כפי
שהסברנו, האוזניים והאף שייכים לציר המרכזי של המקדש. האף כנגד המזבחות, “ריח
ניחוח לה’”, והאוזניים כנגד קודש הקודשים, שם הקול מידבר מבין שני הכרובים.
הפה התחתון הוא כנגד השולחן, והעיניים, העליונות ביותר, הן כנגד המנורה.

[כא] ירמיהו כ
ט, וראה מורה נבוכים ב לז

[כב] לעומת חג חנוכה שהוא כנגד המנורה במקדש, שבה היה
הנס, חג פורים הוא כנגד השולחן, שכל הנס התרחש במשתאות אחשורוש, ומצוות היום
סובבות סביב השולחן- סעודה, משלוח מנות ומתנות לאביונים.

[כג]
סנהדרין סג ע”ב

[כד] שני בעלי המחלוקת הראשונים של תורה שבעל פה הם יוסי בן יועזר ויוסי בן
יוחנן שהיו נשיא ואב בית דין בימי בית חשמונאי. ניתן להסביר את שמותם על דרך
החידוד. כשהמשנה רוצה לדבר על ברכת ה’ ואי אפשר לומר זאת בפה, היא אומרת את הביטוי
“יכה יוסי את יוסי” (סנהדרין ז ה), מפני שכפי שאומר הזוהר
הקדוש, (פנחס דף רכג, א), ‘יוסי’ בגימטרייה שווה ‘אלוקים’. על כך יש להסביר ששני
הראשונים שהייתה ביניהם מחלוקת בישראל, בימי חנוכה, נקראים שניהם ‘יוסי’, ועליהם
נאמר בעיקר את יסוד המחלוקת בישראל- “אלו ואלו דברי אלוקים חיים”
(ערובין יג ע”ב). כלומר, פעם ראשונה שיש שתי דעות מנוגדות בישראל ששתיהן
קביעות וקיימות, ושתיהן “דברי אלוקים חיים”. הקב”ה גלגל כך שבדור
המחלוקת הראשונה בתורה שבעל פה שני תלמידי החכמים ייקראו בשם ‘אלוקים’- יוסי
ויוסי.

[כה] אורות,
חכם עדיף מנביא.

[כו] מנחות כט
ע”ב

[כז] יואל ג א

[כח] ישעיהו
יא ט

[כט] זכריה יד
ו

[ל] במדבר
רבה יט ו

[לא] רבי
אלעזר אזכרי, ידיד נפש.