• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

הולך ואור - פרשת מקץ, שבת חנוכה

סדר "מוסיף והולך" של נרות חנוכה מוליך אותנו
בדרכו של האור הגנוז פנימה בכל יהודי, בתורה ובמקדש.
נלך בעקבות אור זה, ונתבונן כיצד הוא נחשף, מתחדש ומאיר
מימי המכבים עד לימינו אנו בתהליך החינוך של ימי החנוכה.


אַרְבַּע חֲנֻכּוֹת: אֵי זֶה הַדֶּרֶךְ יִשְׁכָּן אוֹר

אנו מוצאים כי ארבע פעמים נחנך הבית. שלוש פעמים חנוכה ממשית ופעם אחת חנוכה שולית. בפעם ראשונה נחנך הבית בראש חודש ניסן, ביום השמיני, בחנוכת המשכן: "וכבוד ה' מלא את המשכן"[א]. אז ירדה אש על גבי המזבח והייתה שמחה עצומה, "וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם"[ב]. כדברי חז"ל "אותו יום נטל עשר עטרות"[ג] וכל המציאות האירה מאור ההתגלות האלוקית בעולם. ובכל זאת, אין כל חגיגה וזיכרון של חנוכה זו.

החנוכה השנייה היא חנוכת בית המקדש הראשון שחלה בח' בתשרי למשך ארבעה עשר יום. חנוכה זו נערכה בשמחה עצומה, עד כדי שחז"ל אמרו שבאותה שנה לא צמו ביום כיפור לגודל השמחה שהייתה אז[ד]. חנוכת הבית נמשכה עד סוף חג הסוכות, אך לדורות לא נשאר כל זיכרון גם מחנוכה זו.

החנוכה השלישית היא חנוכת הבית השני. אמנם לפי הכתוב בספר חגי חנוכה זו התרחשה "בעשרים וארבע לתשיעי", הוא כ"ד בכסלו[ה], אך גם את החנוכה הזו אין אנו מציינים וחוגגים, וביום זה אנו אומרים 'תחנון' כבכל יום חול.

חג החנוכה שאנו חוגגים, מציין את הפעם הרביעית שבה נחנך הבית, אך לא הייתה זו חנוכה של ממש מפני שהבית כבר עמד על תילו. נחלקו ראשונים בעניין זה[ו]. יש אומרים שחג החנוכה מציין רק את חנוכת המזבח, לאחר שבנו מזבח חדש במקום זה שנטמא, כמו שאנו אומרים בפיוט "מעוז צור"- "חנוכת המזבח". ויש אומרים שהחנוכה היא חנוכת הבית כולו, לאחר שחיללו אותו פריצים. בכל אופן יש לשאול, מה ראו חכמינו לקבוע חג לדורות דווקא לזכר חנוכה זו, שהרי אין בה תוקף ומהפך כמו שלושת החנוכות הראשונות של המשכן ובית המקדש הראשון והשני. ועוד- שמהם לא נשאר לנו דבר לדורות.

 

חִנוּךְ: חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ

על מנת להבין מהו החידוש בחנוכת החשמונאים הראוי לחג לדורות עולם, נתבונן במשמעות השם חנוכה. המילה 'חינוך' היא מילה המשותפת לחנוכת בית וחינוך ילדים. שיתוף השם שבין שני העניינים השונים הללו מעיד על קשר בין השניים[ז].

חנוכת בית מציינת נקודה שבה מתרחש מהפך ממצב אחד למצב שני. בחפצא, הופך הבית ממקום השרוי בתהליכי בנייה למקום הראוי למגורים. מצד הגברא, הפועלים מפנים את מקומם לטובת דיירי הקבע של הבית. במשך תקופה ארוכה עמלו פועלים על בניית הבית- ריצפו, טייחו וצבעו, ואילו דיירי הבית ישבו במקום אחר זמני. מרגע שנחנך הבית, הפועלים יוצאים מן הבית ואת מקומם תופסים דיירי הבית. נקודת המעבר מיציאת אחרון הפועלים והכניסה של בני הבית – זוהי חנוכת הבית.

בניית הבית היא רק אמצעי למגורים בו. אין כל מטרה בבניית בית ללא השימוש בו, על כן רגע המעבר מבניית הבית לשימוש בו, מן האמצעי אל היעד והתכלית, ממלא את האדם בשמחה עצומה. לאחר תקופה של שימוש בבית, המעבר מן האמצעי למטרה נשכח, ואין כל צורך לציינו עוד ולחדשו.

לעומת זאת,היחס בין האמצעי למטרה בחינוך ילדים הוא שונה לחלוטין. כאשר אדם מחנך את בנו ב"גיל חינוך", מגיל חמש או שש עד גיל שלוש-עשרה, זהו תהליך ארוך. אין יום מסוים הנחשב "יום החינוך". בתהליך החינוך אין מעבר מאמצעי למטרה כמו בחנוכת בית, מפני שחינוך ילד הוא תהליך התגדלות שאין לו הפסק ואינו מסתיים לעולם, שהרי "אין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה"[ח].

תהליך החינוך הינו תהליך ארוך הפועל פעולה ממשית נראית לעין על האדם לכל אורך הדרך, עד ימי זקנותו, כלשון הפסוק "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה"[ט]. לעומת זאת, חנוכת הבית היא רק ציון נקודת מעבר שאינה פועלת בהמשך הדרך. בחנוכת בית, הפועלים משמשים כאמצעי ודיירי הבית הם המטרה. לעומת זאת, בחינוך, אי אפשר לומר באופן מוחלט שבין שתי הדמויות המשתתפות בתהליך, המחנך והמתחנך, קיים יחס שבין אמצעי למטרה. נכון שהמלמד הוא אמצעי להוליך את התלמיד בדרך הישר והאמת, אך יחד עם זאת, בתהליך החינוך ישנה שותפות של השניים. המחנך צריך להיות קשוב לחניכו ולהוביל את הנער על פי דרכו שלו[י]. כל סודו של החינוך טמון באמון שהמחנך צריך לתת במתחנך. עליו להאמין שבעצם הכול גנוז בו בכוח, ועליו רק לחשוף ולגלות זאת בפועל[יא]. תינוק הבורח מבית הספר אינו נתון באמת הפנימית שלו, ולמרות זאת, על המחנך לחשוף את האמת הפנימית הקיימת בו מתוך האמונה בקיומה. אם המחנך אינו מאמין שהכול כבר נמצא וגנוז אצל הילד, הוא אינו מבין את העומק הפנימי של החינוך כולו.

מרן הרב קוק זצ"ל מלמדנו שכל תפקיד התורה הוא לחשוף ולגלות את הנשמה של היהודי. לימוד התורה הוא רק אמצעי, ואילו אור הנשמה הוא-הוא המטרה[יב]. אדם שאינו מאמין באור נשמתו של היהודי, לימוד התורה אינו יכול לפעול עליו משום שהוא אינו מחובר אל המטרה ואל האוצר האמיתי, אלא תפוס באמצעי. התורה היא האמצעי לנשמת היהודי. כך שואלים חז"ל: "מי בשביל מי, ישראל בשביל תורה או תורה בשביל ישראל". אמר רבי שמעון בר יוחאי, "תורה בשביל ישראל"[יג]. תהליך החינוך, כמו התורה, הוא תהליך חשיפה אין סופית של עומק לפנים מעומק, שהדרך עצמה היא המטרה והיעד. בתהליך זה מתרחשת חשיפה של אור הנשמה ההולך ומאיר לעולם כולו, "עד שתהא שלהבת עולה מאליה".

 

מוֹסִיף וְהוֹלךְ

חנוכת המשכן וחנוכת בית המקדש הראשון והשני הינן נקודות מהפך של השראת שכינה בישראל. אולם, נקודות מהפך אלה כמו כל חנוכת בית, אינן פועלות על העתיד. הן אמנם הקרינו מהארת השכינה לזמן ממושך אך רק בבחינת "פוחת והולך", ואין בהם התרחשות של מהפך תמידי. לכן אין חנוכות אלה נזכרות ונחגגות לדורות עולם.

לעומת זאת, חנוכת המקדש בחנוכה, אינה מציינת תהליך של חנוכת בית אלא תהליך של חינוך ילדים. בחנוכה התרחש תהליך של חשיפת האור הפנימי של המקדש. תהליך זה הוא בגדר "מוסיף והולך", כמו בתהליך החינוך, שאינו פוסק מן העולם אלא מתחדש תמיד, וככל שתהליך זה נמשך, הולכת ונחשפת הפנימיות בהתגלות הארת הנס בכל שנה ושנה[יד], "גם כי יזקין לא יסור ממנה". לכן נקבע חג זה לדורות עולם. וכמו שתהליך החינוך הוא תהליך משותף של המחנך והמתחנך החושף אורות עמוקים עד בלי די בתהליך שאינו נפסק לעולם, כך לדורות, בכל שנה אנו חושפים עומק לפנים מעומק את פנימיות הבית, ובכל שנה אנו נחנכים והולכים.

תהליך ה"מוסיף והולך" של חנוכה הוא תהליך חשיפה של עומק לפנים מעומק. בחנוכה איננו מדליקים בכל יום נר אחד בלבד. אנו מדליקים ביום הראשון נר אחד וביום השני מוסיפים על הנר הראשון נר נוסף, וכן הלאה במשך שמונה ימים. בכל שלב בתהליך זה מתרחש עילוי והתפתחות. מה שהיה, ניעור וחי מחדש, וביתר עוצמה, "מוסיף והולך".

מרן הרב קוק זצ"ל מסביר תהליך זה על מאמר חז"ל "יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא"[טו]. לפי דבריו, כל המעשים הטובים שאדם עושה בעולם הזה מצטרפים זה לזה, וכל מעשה טוב שנעשה מקבל איכות חדשה לגמרי כאשר מצטרף לו מעשה טוב נוסף, והטוב מתחדש ומשתכלל. לעומת הטוב, הרע הוא נפרד, מכלה את עצמו ואינו מצטרף לרע נוסף, "יתפרדו כל פועלי אוון". אם אדם עשה מצוות כל חייו, כל המצוות שהוא עשה מקבלות ערך חדש בהיותן שייכות לעולם הבא. אך אם ברגע האחרון של חייו מקבל האדם שעה נוספת של חיים, שעה זו יפה יותר מכל הטוב שעשה עד כה. זאת מפני שהטוב שעשה, בטל לעומת העילוי והחידוש שהפיח הטוב הנוסף בכל הטוב שהוא עשה מאז ומעולם. שעה נוספת בעולם הזה בכוחה לחדש בערך עליון יותר את כל מצוותיו, ומתוך כך את חיי העולם הבא, לכן "יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא"[טז].

סוד הדלקת נרות חנוכה הוא כתהליך חינוך, תהליך חשיפה אין סופית של עומק טוב הקיים פנימה. הנס של פך השמן היה בעצם מציאתו. פך השמן היה נסתר מעיני היוונים והתגלה לעיני החשמונאים. זה אינו רק נס חיצוני של מהפך, שבתחילה לא היה שמן ולאחר מכן נמצא השמן, אלא שנתעלם פך השמן וכבוד הבית כולו, ואז נחשף קיומו של פך השמן ונחשף והתגלה מחדש כבוד הבית ואורו הפנימי. זהו הנס של חנוכה.

 

מִי לה' אלי: לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה'

בחנוכה, כמו בתהליך החשיפה של החינוך, לא התרחש מהפך מאמצעי למטרה, כמו בחנוכת בית, אלא נחשפה מהותו הפנימית של הבית. לשם כך גלגל הקב"ה את ההיסטוריה כך שלא היה חורבן של הבית, אלא התרחש תהליך חשיפה מחדש של הבית ושל הטהרה והקדושה הפנימית מבעד לשכבות האשפתות של הטומאה: "ואחר כך באו בניך לדביר ביתך ופינו את היכלך וטיהרו את מקדשך".

מהו תוכן תהליך החשיפה שהתרחש בחנוכה? בבית ראשון אנו מוצאים שכביכול הקב"ה מתנער מערכו של הבית ומעניינו בעבודת ה': "למה לי רוב זבחכם"[יז], "המערת פריצים היה הבית הזה?"[יח]. בבית שני, בתקופת היוונים, מתעוררת השאלה בדבר ערכו של בית המקדש באופן חריף. שלא כמו הרומאים, היוונים לא החריבו את בית המקדש. הם השאירו את בית המקדש על תילו אך טימאו אותו והציבו צלם בהיכל. באופן זה הם עוררו את שאלת ערכו של בית המקדש- האם הוא אמצעי או מטרה.

שאלת היחס בין האמצעי למטרה אנו מוצאים גם ביחס לתפילה שנתקנה כנגד הקורבנות. האם התפילה משמשת אותנו כאמצעי או כמטרה? התפילה היא באמת המטרה של קשר עם ה' יתברך, אלא שבקלות ניתן לעשותה אמצעי להשגת מטרות אישיות. באופן זה, אדם המתפלל על עצמו שיבריא, יכול לבטא בכך, חלילה, שהתפילה והקשר עם הקב"ה הינם רק אמצעי למטרה של בריאות גופו. תפיסה זו הינה תפיסה חיצונית "מסיר אזנו משמוע תורה, גם תפילתו תועבה"[יט]. כאשר אדם מתקשר לקב"ה באמצעות התפילה אך ורק על מנת להשיג מטרות אישיות זוהי תועבה, כיוון שיש בכך חילול שם שמים. התפילה אינה צריכה לשרת אותנו, אלא כל מהותה היא עבודת ה'. אכן ניתן להתפלל להשגת מטרות אישיות רק כאשר בשורש הדברים ניצבת לנגד האדם הידיעה שבאמת כל חייו הם בשבילו יתברך, "שבראנו לכבודו". אמנם, גם כששוכחים אין האמת זזה ממקומה. לכן הותר גם לאנשים כערכנו להתפלל. אולם עיקר עניינה של התפילה הוא עצם הקשר עם ה'. האמצעי להגיע אל קשר כזה מזדמן לנו על ידי הצרות והייסורים הפוקדים אותנו. כך מלמדים חז"ל: "מפני מה היו אבותינו עקורים- מפני שהקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים"[כ]. הייסורים הם אמצעי ואילו התפילה היא המטרה. באותו אופן יש לומר גם בשאלת בית המקדש. בית המקדש הוא הוא המטרה. הוא הביטוי לקשר שלנו עם ה' יתברך. יחד עם זאת, בקלות הוא יכול להפך לאמצעי, למשיכת שפע לגשמיות ולסיפוק הצרכים האישיים בלבד. מצב כזה הופך את בית המקדש ל"מערת פריצים", כלשונו של ירמיהו הנביא.

קניית הכהונה הגדולה שנעשתה דבר שבשגרה בתקופה ההלניסטית, מבטאת באופן חריף את הבלבול החל ביחס למהותו של בית המקדש והפיכתו לאמצעי. אין חילול הקודש גדול מכך, כאשר אדם לוקח את הקודש כאמצעי לכבוד ולקידום אישי. קניית הכהונה הגדולה והפיכת בית המקדש לאמצעי הם הביטוי המוחשי ביותר להשפעה של תרבות יוון על היהדות. כאמור, היוונים לא החריבו את המקדש כמו הרומאים, אלא ביקשו לעשות בו שימוש לצרכם. באופן זה הציבו היוונים את המקדש כדבר בעל ערך נשגב, אך יחד עם זאת, כאמצעי למילוי הצרכים האישיים. לכן פרצו היוונים פרצות בבית המקדש, חיללו אותו, ומכרו את הכהונה.

לעומת אותה תפיסה יוונית בשאלת הבית שהתעוררה בחדות בתקופת היוונים, קמה וניצבה כנגדה תפיסה יהודית איתנה. מתתיהו כהן גדול ביקש לקבל מחדש את תפקיד הכהן הגדול מפני חילול ה' שבמכירת הכהונה הגדולה, ומפני שכל רצונו לעשות למען קידוש ה' ולמען שם ה' לבדו: "מי לה' אלי". כאשר נלחמו המכבים על בית המקדש עם דגל זה, נתבארה ביתר שאת מהותו הפנימית האמיתית של בית המקדש. כך קיבל הבית משמעות חדשה, ונחשפה השכינה השורה בו והנשמה הפנימית המחייה אותו.

 

אוֹר הגנוּז: וְעַל דְּרָכֶיךָ נָגַהּ אוֹר

חז"ל אומרים "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם". כלומר, בכל פעם כאשר אדם מתחיל ללמוד מחדש, צריך להיות איזה העלם. בשביל להבין את הסוגיה טוב יותר, צריך קושיה טובה, בבחינת 'העדר הקודם להוויה'. באותו אופן, בימי היוונים הקב"ה העלים את כבוד הבית על מנת להולידו ולגלותו באופן עמוק יותר. הלידה הזו אינה באה במקום מה שהיה עד כה, אלא מחדשת את מה שכבר היה באור פנימי יותר. היוונים חיללו את מקדשנו, טימאו את כל השמנים, וכבוד הבית נעלם. כאשר נמצא פך אחד חתום בחותמו של כהן גדול, התחדש אור הבית, בחותמו של הכהן גדול האמיתי, שאינו נקנה בכסף. אך לאחר יום אחד של אור, שוב ישנו העלם. השמן נגמר ושוב אין ממה להאיר את אור הבית. ביום השני, מתחדש נס נוסף, ומטיפת השמן שנשארה התחדש שמן נוסף. כך התגלה שבקרבו של השמן שנמצא ביום הראשון, גנוז אור גדול יותר ממה שנראה לעין במבט ראשוני. אך גם שמן זה הסתיים, ושוב לא היה ממה להאיר את הבית. אלא, שביום השלישי התגלה שהאור שהאיר את היום הראשון ואת היום השני הוא אור גדול עוד יותר, ויכול גם להאיר את היום השלישי. וכן על זו הדרך.

בתהליך ה"מוסיף והולך" אין יצירת יש מאין של משהו חדש, אלא נחשף ומתגלה כי הכול כבר גנוז מראש והוא עצמו מוסיף והולך, מתגבר ומאיר[כא]. כמו החינוך שכל תפקידו הוא לגלות את האור גנוז בנשמתו של כל אחד כפך שמן טהור, ולהדליקו על מנת שיאיר לעולם כולו, בגילוי מימדי עומק פנימיים הגנוזים וקיימים בו עד לאין סוף- "גם כי יזקין לא יסור ממנה"[כב].

לפי דברי 'נפש החיים', עיקר מבחן הדבקות בתורה מתרחש כאשר אדם לומד את אותה סוגיה שוב ושוב, מוסיף והולך, אך בד בבד גם השמחה שלו בלימוד מתגברת[כג]. בכל חזרה ושינון כל הדבקות שהייתה לאדם בסוגיה מתבארת בעומק גדול יותר, ומכאן אף גודל השמחה. "כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה דומה לאדם שזורע ואינו קוצר"[כד]. ועל זו הדרך- כל הלומד פעמיים ואינו חוזר פעם שלישית – כזורע פעמיים ואינו קוצר. מעלת החזרה על הלימוד הראשון היא מעלה עצומה, כמעלת הקצירה על הזריעה. החזרה והשינון מצמיחים את הזרע שנזרע בהתחלה, מפתחים ומגדלים אותו להיות תבואה בשלה ומזינה[כה].

נפש החיים משווה את לימוד התורה לצחצוח כלי כסף. ככל שאדם משפשף ומצחצח את פמוטי הכסף, כך הם נראים מבהיקים וחדשים יותר. כך גם בחידושי תורה. לימוד חד פעמי של הסוגיה אין בו די בכדי להבריק את הכלי. דרוש שינון, חזרות, התעצמות והתמסרות לסוגיה על מנת לצחצח אותה, לשבח אותה ולחדש אותה. אלה הם "חידושי תורה", המתחדשים ומשתבחים ככל שחושפים את עומקם הפנימי.

הדלקת נרות חנוכה בסדר מוסיף והולך, אף היא כצחצוח כלי כסף, שבכל יום מתגלה שבתוך האור שכבר דלק גנוז בפנימיות אור גדול יותר. תהליך זה התרחש בחנוכה אצל המכבים, ומתרחש לדורות עולם בכל שנה ושנה, כתהליך אין סופי של העמקה במטרה האמיתית של בית המקדש והשראת השכינה שבתוכנו.

 

בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן

חז"ל אומרים שמאז המחלוקת בין הזוג הראשון ובעלי הפלוגתא הראשונה בישראל, יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן, בני דורם של החשמונאים, "לבא אתמעיט" – הלב התמעט[כו]. עד אז, למדו תורה כמו משה רבנו, במידה מסוימת, והתורה הייתה מאירה בשלמות איכותה לכל חכמי ישראל במשך כל הדורות, בדומה למשה רבנו בשעתו, לכן לא הייתה כל מחלוקת. אך בדור החשמונאים הלב התמעט, והתורה לא האירה עוד באיכות מזוככת. זוהי נקודת משבר וקריסה של כל מעלת התורה והדבקות באלוקות. לאור זאת יש לשאול, מדוע נקבע חג לדורות בימים של התמעטות התורה? לכאורה היו צריכים להיקבע ימי אבל ועל מה השמחה והאור בימים אלו?

בחנוכה מתהפך התהליך ההיסטורי מקצה לקצה. אכן אור התורה של משה רבנו פסק בחנוכה, אך כל זאת התרחש דווקא על מנת שיאיר אורם של ישראל. משה רבנו הוא המחנך- "רבנו", ועם ישראל הם המתחנך - "נער ישראל ואוהבהו"[כז]. כל זמן שאור תורת משה האיר, התלמיד לא היה יכול לומר כלום. גם במחלוקת, אם רבו המטהרין, המטמאין לא נקטו עמדה משל עצמם אלא שינו את דעתם לפי דעת הרוב[כח]. רק מהרגע שבו המחנך מפנה את מקומו לטובת דרכו של הנער, מתחיל תהליך החינוך האמיתי, בחשיפת האור הפנימי של התלמיד ועמידתו על רגליו שלו. באופן זה יש להסביר ש"גיל חינוך" אינו מתחיל בגיל שלוש, מפני שבגיל זה הילד עדיין אינו עומד על דרכו בעצמו, אלא תופש את עצמו כחלק מאמו ומסביבתו. בגיל שלוש הילד מחקה את מה שהוריו מראים לו רק בגלל שהם אומרים לו, ואין בו השתתפות עצמית מצידו. אמנם כבר מגיל צעיר מאוד יש להרגיל את הילד לקיום מצוות, אך חובת החינוך מתחילה דווקא בגיל חמש-שש, לפי חריפותו של הילד, כאשר הילד מתחיל לגלות רצון משל עצמו, ולעמוד על דרכו שלו. החינוך הוא העברת האחריות אל הילד, באימון איטי, עד אשר יגיע לגיל שבו הוא מסוגל ליטול את כל האחריות על עצמו. לכן גיל החינוך הממשי מתחיל בגיל שלוש-עשרה, כאשר הילד נעשה אחראי ובעל הבית על עצמו.

עד המהפך שהתרחש בחנוכה הקב"ה האיר בנו את כל האורות. אורו של משה רבנו האיר, המחנך חינך, לכן לא היו מחלוקות ולא כישלונות. עם ישראל היה כמו ילד קטן, החוזר ומשנן אחרי הוריו ועושה מה שאמרו לו לעשות, מפני שעדיין לא היה לו קול משלו. בתקופה שבין תחילת בית שני ועד חנוכה, המשיך אור הנבואה להאיר בדמותם של אנשי כנסת הגדולה ושיירי כנסת הגדולה, אך התחיל תהליך המעבר לתורה שבעל פה, והחלו מתגלות מחלוקות בישראל. חנוכה היא נקודת המהפך מתורה שבכתב לתורה שבעל פה. הלב התמעט, אור תורתו של משה הפסיק להאיר, וישראל החלו להנביע ולחשוף את אור תורתו של משה על פי דרכם, בתורה שבעל פה.

תהליך חשיפת התורה שבכתב בתורה שבעל פה כתהליך החינוך, הוא תהליך אין סופי של הוספה והארה. זהו תהליך של התגלות חכמה אנושית, שבו אנו בעצמנו מאירים את אור התורה בעולם. באופן זה, גם נס חנוכה אינו נס שבו נלחם הקב"ה למעננו, אלא אנו נלחמנו בשביל ה' יתברך. לא הוא הציל אותנו אלא אנחנו, כביכול, הצלנו אותו. מלכות ה' בעולם הייתה בסכנה- "כתבו לכם על קרן השור אין לכם חלק באלוקי ישראל"[כט], והחשמונאים הם אשר חידשו והדליקו את אור השכינה בעולם.

 

הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל 

בחנוכה התחילה האומה הישראלית להתחנך מחדש. היוונים טימאו את כל השמנים, ניסו להשכיחנו מן התורה והאור היה נעדר. מתוך כך פרץ המאבק שכל כולו דרש את עמידתנו וכוחנו שלנו. בכל יום במשך שמונה ימים, התרחש תהליך החושף את האור בעומק גדול יותר ויותר. בכל יום שוב היה צורך להאיר את המנורה מחדש. תהליך זה הוא כתהליך התעצמות והתגדלות התורה שבעל פה – תנאים, אמוראים, ראשונים, אחרונים ואחרוני אחרונים, הבאים זה על גבי זה, מחדשים וחושפים ממדי עומק ואור הגנוזים בתורה שבכתב, כמו תהליך חשיפת האוצרות הפנימיים בחינוך. כאשר הגיע משה רבנו לבית מדרשו של ר' עקיבא, לא היה יודע מה הם אומרים, מפני שתורתו היא כנר ראשון של חנוכה. אמנם כל האור העתיד לצאת ממנו גנוז בתוכו, אך רק בתמציתיות רבה. לעומת זאת, תורתו של ר' עקיבא היא כבר אור גדול, כאורם של שמונת הנרות שנוספו על הנר הראשון, ואור התורה שבעל פה מוסיף והולך בישראל. בכל דור צריך להדליק נרות רבים יותר מתוך אור תורת משה על מנת לפרש את התורה, להוסיף ולהרבות באור.

לפי דברי רבותינו במדרש, אהרן הכהן הצטער על שלא זכה לחנוכת המזבח, לכן הקב"ה ניחם אותו בעבודת המנורה: "שלך גדול משלהם". עבודת המנורה שאותה מדליק אהרון היא עבודה גדולה מפני שאין לה הפסק[ל]. ומפרש הרמב"ן, שלמנורה אין הפסק מפני שהיא נמשכת בחנוכת בית חשמונאי. בחורבן בטלו כל מצוות המקדש, ורק לנרות המנורה יש המשך וזכר במצוות נר חנוכה[לא]. אור המקדש נמשך ומאיר, מוסיף והולך, בכל תקופת הגלות, בכל בית ובכל שנה באור נרות החנוכה. בהדלקת נרות אלה, אנו ממשיכים ומאירים את אורו של אהרון הכהן ואת האור העליון של הדבקות במקדש.

בכל דור ובכל שעה, כאשר אנו נפגשים שוב עם מציאות שבה לא נותר שמן בפך ואין עוד ממה להדליק את אור המנורה, עלינו להאמין שכל העדר טומן בחובו את ההוויה החדשה העומדת להיוולד מתוך כך ביתר עומק וביתר שאת. אנו מתפללים: יהי רצון שייתן לנו הקב"ה את אור ה"מוסיף והולך", להאיר אור חדש ולחשוף אור פנימי לעבודתו עד בלי די, "כְּאוֹר נֹגַהּ הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם"[לב].

 


[א] שמות מ לד

[ב] ויקרא ט כד

[ג] שבת פז ע"ב

[ד] מועד קטן ט ע"א

[ה] חגי ב י. בספר עזרא ג נאמר שהחנוכה החלה בחג הסוכות.

[ו] מחלוקת הראשונים הזו בין בעל המאור והרמב"ן במסכת עבודה זרה נוגעת לרבות מהלכות קודשים.

[ז] רש"י בפירושו לפסוק "וירק את חניכיו", בראשית יד יד, מבאר שחינוך הוא "לשון התחלת כניסת האדם או כלי לאמנות שהוא עתיד לעמוד בה". רש"י מביא כדוגמאות את חנוכת הבית, חנוכת המזבח וחינוך הנער.

[ח] עבודה זרה ה ע"ב

[ט] משלי כב ו

[י] בימים עברו נתפס החינוך כשיעבוד של המתחנך לאמת של המחנך. מהבחינה הזו אנו מוצאים בימינו "עליית הדורות", שיותר ויותר ניתן מקום למתחנך. יש בדרך זו קושי עצום מצד המחנך שכולו בוער לאמת גדולה אך נתון לדרכו של הנער. אכן מתוך עמדה כזו עלול להיווצר טשטוש גבולות והתמוטטות ערכים גדולה, שהמתחנך ילך בדרך שעדיין לא ברורה וסלולה דיה. אך בעומק זהו תהליך חיובי, שעיקרו האמונה בנר ה' המאיר בנשמת הילד.

[יא] ראה מאמרי הראי"ה קרבת אלוקים א: "כי הלא איננו מכירים את החינוך בורא דברים חדשים בנשמת המתחנך, כי אם בתור מפקח ומוציא מן ההעלם אל הגלוי ומן הכוח אל הפועל מה שהוא גנוז בו בכוח ... זוהי מדרגתו הטבעית המוצלחת של החינוך".

[יב] כך אף אומרים חז"ל "עכשיו תורה אני נותן לכם, לעתיד לבוא חיים אני נותן לכם". נוסח זה מופיע במוסר הקודש עג, על פי קהלת רבה.

[יג] קהלת רבה א

[יד] ראה שפת אמת תרנ"ו ליל א

[טו] אבות ד יז

[טז] בחינת "יפה שעה אחת בחיי עולם הזה מכל חיי העולם הבא" נמצאת בסיפור על תלמידו של המשפיע המפורסם בקרב חסידי חב"ד, רבי מנדל פוטספרס, אשר מסר את נפשו בעבודת ה' בצומות וסיגופים. לבסוף הוא חלה בגיל צעיר ומת. לפני מיתתו אמר, שאת הנעשה אין להשיב, אך הבין כי הוא טעה בדרך, וכל העבודה שהוא עבד קיצרה את ימיו וכלל אינה משתווה לעוד הנחת תפילין אחת כאן בעולם הזה. הרב'ה שלו, רבי מנדלה, אמר על דבריו, שעל מנת להבין זאת יש צורך בעבודה נוראה שכזאת.

 [יז] ישעיהו א יא

[יח] ירמיהו ז יא

[יט] משלי כח ט

[כ] יבמות סד ע"א

[כא] כך אומר אף בעל המסילת ישרים בהקדמה לספרו, שאינו בא לחדש, אלא להזכיר את הדברים הפשוטים והמפורסמים: "להזכירם את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פרסום גדול". כל ההסברים הנפלאים של התורה, נועדו בשביל להסביר לנו בעומק יותר גדול את הדברים הפשוטים עצמם, המתחדשים תמידית.

[כב] ראה עין אי"ה שבת ב יב, ומאמרי הראי"ה פך השמן.

[כג] נפש החיים שער ד כא

[כד] סנהדרין צט ע"א

[כה] ר' נחמן מכנה זאת "בחינת תענית" שבה כל חלק חדש מעלה בערך את כל הקודמים. קשה לצום את השעה העשרים וארבע הרבה יותר ממה שקשה לצום את השעה העשרים, בכל שעה הצום נעשה קשה יותר מכל מה שהיה עד עכשיו, כי הכול מצטרף לקושי.  

[כו] תמורה טו ע"ב "תנן התם משמת יוסף בן יועזר איש צרידה ויוסף בן יוחנן איש ירושלים בטלו האשכולות - איש שהכל בו. ואמר רב יהודה אמר שמואל כל אשכולות שעמדו להן לישראל מימות משה עד שמת יוסף בן יועזר היו למדין תורה כמשה רבנו, מכאן ואילך לא היו למדין תורה כמשה רבינו. והאמר רב יהודה אמר שמואל שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה! דאישתכח להו אישתכח ודגמירן להו - הוו גמירי כמשה רבנו (מה שלמדו – למדו כמשה רבנו). והא תניא משמת משה אם רבו מטמאין טמאו אם רבו טהורין טיהרו (כלומר הלכו אחרי הרוב)! ליבא דאימעיט, מיגמר הוו גמירי להו כמשה רבנו".

[כז] הושע יא א. פשט הפסוק "נער ישראל ואוהבהו", שהוא מנוער מתורה ומצוות. גם הפסוק "חנוך לנער" מתייחס לאחד שמתנער מאחריות, ולמרות זאת, אף על פי שבחיצוניות הוא נראה כמי שלא ראוי, ויש הווא אמינא להשליט עליו את האמת עד שילך בדרך ישרה, אנו לומדים שלא כך מחנכים. כל הנערוּת איננה אלא בחיצוניות, וצריך למצוא את דרכו הפנימית. "חנוך לנער על פי דרכו"– למרות ואף על פי שהוא נער.

[כח] כך מובא בחוברת לחנוכה של דברי מו"ר הרב אברהם שפירא בשם הגר"א.

[כט] ויקרא רבה יג ה

[ל] מדרש אגדה המובא בדברי רש"י במדבר ח א

[לא] רמב"ן במדבר ח א

[לב] משלי ד יח

עבור לתוכן העמוד