• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

שם, חם ויפת - פרשת נח

מדוע שורשיה של האנושות, עד ימינו אנו, כוללים דווקא את שלושת בניו של נח?
מדוע חם שחטא, זכה להיות אחד מאבות האנושות,
ומדוע גם לאומה הישראלית ישנם שלושה אבות?
נתבונן כאן בכמה שלישיות המופיעות בראשית העולם,
ובאמצעותן נעמוד על מהותה הפנימית של המציאות, ההולכת אל תיקונה.
משלוש יוצא אחד.


קְלִפָּה הַקּוֹדֶמֶת לַפְּרִי

רבי מרדכי מאיזביצ'א, בעל "מי השילוח", היה מדגיש את ההבדל שבין דורות ראשונים לדורות אחרונים. דורות ראשונים- אפילו מחטאיהם נעשתה תורה, ואילו דורות אחרונים- אפילו ממצוותיהם לא נעשה דבר. גם חז"ל משבחים חטאים מדורות קדמונים, כמו אמירתם ביחס לחטא העגל: "בואו ונחזיק טובה לאבותינו שאלמלא הן לא חטאו, אנו לא באנו לעולם"[א].

ברצוננו לעסוק ולהתבונן כאן במדרגתם העליונה והנשגבה של דורות קדמונים, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בפרשתנו. התשתית והיסוד לעולם כפי שאנו מכירים אותו עד ימינו אלה, נפרשים בפרשה זו. מי המבול שטפו ומחקו את כל העולם שקדם לזה שאנו מכירים אותו עד היום, מלבד מעט מזעיר. היחידים שנשארו הם נח, בניו, נשותיהם, שבעה מכל הבהמה הטהורה, ושניים מכל הבהמה שאינה טהורה. בהמשך פרשתנו מתארת התורה את תהליך החלוקה של האנושות, אשר נפרדת ונפוצה על פני תבל לעמים ולטריטוריות שונות, "יצב גבולות עמים"[ב], חלוקה שתקפה ושרירה עד היום.

כל המתואר בפרשתנו זו, "אלפיים שנים של תוהו" כפי שמכנים חז"ל[ג], מהווה הכנה לפרשה הבאה, המתארת את תחילתם של "אלפיים שנים של תורה". הופעתם של הלאומים ושל כל הדורות שקדמו לאברהם אבינו, מהווה הכנה להופעתה של האומה הישראלית על במת ההיסטוריה, כקליפה הקודמת לפרי.

עשרה דורות שמאדם עד נח הם קליפות שאינן נאכלות. אלו קליפות השומרות על הפרי, אך מצידן הן תוהו גמור, וכולן מושמדות במבול ונאבדות מן העולם. לעומתם, עשרה דורות שמנח עד אברהם הם קליפות שנאכלות, והם מהווים יסוד ותשתית למציאות. בניגוד לדורות שמאדם עד נח, הדורות שמנח עד אברהם לא מוגרו ובטלו מן העולם, אלא מהם השתלשלה האנושות עד ימינו אנו. פרשה שלימה טורחת התורה לעסוק באלפיים שנים של תוהו שמהם נולדה האנושות כולה, משום שככל הנראה, הסוגיה של תשתית המציאות אינה דבר קטן בעיניה.

 

הַבָּאִים אֶל הַתֵּבָה

"העניין האלוקי", בלשונו של ריה"ל, אשר עבר מדור לדור מאדם הראשון ועד אברהם אבינו להצמיח את האומה הישראלית, עבר בתוך התיבה, דרך נח ובנו שם[ד]. בכל זאת, לא רק שם ניצל מן המבול, אלא יחד איתו ניצלו גם יפת וחם. שלושתם יחד מהווים שורש לאנושות שלאחר המבול. שלושה אלה לא נולדו לאחר המבול מנח שניצל יחידי, כפי שלכאורה היה ראוי שיתרחש, אלא הם נכנסו עם נח לתוך התיבה, על פי ציווי אלוקי. מכאן אנו למדים שמצד התורה ישנה משמעות וחשיבות לכל אחד מהם באופן אישי כשורש וממשיך לאנושות שלאחר המבול.

תיבתו של נח נבנתה לפי תוכנית אלוקית מפורטת ומידות מדויקות מכוונות מלמעלה, עד כי רבותינו השוו את בנייתה לבניית המשכן ששניהם נעשו על פי ה'[ה]. וכמו מידות התיבה, כך ישנה כוונה אלוקית מדויקת ומכוונת גם לגבי הבאים בתוך התיבה. כמו שלתיבה שלוש קומות- תחתיים, שניים ושלישים, כך גם הבאים בתוכה נחלקים לשלוש דרגות: מכל החיה הטמאה באו שניים-שניים, מכל החיה הטהורה באו שבעה-שבעה, ומבני האדם באו לתיבה שמונה- נח ואשתו, שלושת בניו ונשותיהם.

אמנם התורה לא כותבת בפירוש את החישוב המספרי של הבאים לתיבה, אך ברור שיש כאן עניין משמעותי. התורה קובעת כי בתוך באי התיבה ישנו יתרון מספרי לבהמות הטהורות על פני אלו שאינן טהורות, משום רצונה להמעיט בטומאה שבעולם, ולהרבות בטהרה. ולא רק ביחס לחי, אלא גם ביחס לאנושות, קובעת התורה יתרון של בני האדם על פני החיות. התורה אינה מפרטת באופן מדויק איזה חיות יש צורך להכניס לתיבה ומאיזה סוג להביא מתוכן- את הטובות ביותר או את הטובות פחות. אולם, לגבי בני האדם קובעת התורה לפי הדרכה אלוקית מפורשת מי הם אלו שזכו להיכנס לתוך התיבה ולהינצל מפני מי המבול: "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ"[ו].

כשם שהתורה מצווה במדויק מהם מידות האורך והרוחב של התיבה, כפי שאנו מצווים בפרשת תרומה אודות המבנה האלוקי של המשכן, כך מצווה התורה מי אלו הבאים בתיבה, כפי שאנו מצווים בפרשת תצווה אודות המשרתים בקודש- הם הכוהנים, זרע אהרון. נח, אשתו, בניו ונשותיהם, הם בבחינת שמונה כוהנים שנבחרו להיות משרתים בקודש, לעבור את תהליך הבירור שחל בעת המבול, ולהיות שורש לכל המציאות האנושית עד ימינו אנו.

 

שֵׁם, חָם וְיֶפֶת

שם, חם ויפת נבחרו להיות ניצולים ממי המבול וממלאך המוות, בכדי שמהם יצא המשך וענף לאומות העולם. שלושתם יחד נכללו בהבטחה האלוקית "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ", וכן בציווי על היציאה מן התיבה: "צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ"[ז]. הקב"ה מצווה ומברך את כל בניו של נח שיפרו וירבו- את שם, את יפת ואת חם: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ"[ח]. כשם שהקב"ה מעוניין ששם יתרבה בעולם, כך הוא מעוניין שיפת יתרבה בעולם, ואף שחם יתרבה בעולם, ללא כל הבדל בין השלושה.

חם לפני חטאו, היה במדרגה עליונה ונשגבה. הוא זכה לגילוי ה', לברכתו ולציוויו, כשם שזכו לכך יפת ושם. הוא אף זכה להיות נכלל בברית עם ה': "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים אֶל נֹחַ וְאֶל בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם"[ט]. אולם לאחר המבול, אנו מוצאים שחם חזר לחטאי דור המבול עצמו, לחמס ולגילוי עריות. בלשונו של הרצי"ה חם הוא אדיפוס, שרצה להחליף את אביו וללדת במקומו, ולכן הוא מנע מאביו להוליד זרע נוסף בעצמו.

עניינו של חם מצריך בירור: מדוע מבין בניו של נח לא נותר רק שם הצדיק, או נח לבדו, ומה זכו יפת וחם להינצל ולהיות שורש לאנושות? אמנם ביפת מתגלה מידת הצניעות כאשר הוא הולך אחורה לכסות את אביו, אולם חם מתגלה מיד בשיא ניוולו ושפלותו, והוא נעשה ארור לדורות עולם. "ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו". אם כן יש להבין: מדוע נצרך חם לדורות? אם נחזור לראשית דברינו יש להבין מדוע מחטאיו השפלים של חם נעשתה תורה? דבריו של רבי מרדכי מאיזביצ'א אמנם מכוונים לחטאיו של קרח ולחטאם של ישראל בעגל, אך גם כאן אנו מוצאים שמחטאיו של חם נעשתה תורה, ואף היסטוריה שלמה!

מדוע לא גלגל הקב"ה שחם יחטא לפני המבול ויישטף במי המבול? מה זכה חם להיות נבחר להיכנס לתיבה יחד עם שם ויפת, ומה זכה להיות נכלל בהבטחה האלוקית "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ"? מהי משמעות הופעתו של חם כשורש ותשתית למציאות האנושית שלאחר המבול?

נראה לומר שהקב"ה רוצה לכרות ברית דווקא עם חם, זה שעתיד ליפול בחטא העריות. יתירה מכך, אנו מוצאים שגם ארץ ישראל, הארץ הנבחרת, נקראת בכל התורה כולה על שם זרעו הארור של חם- "ארץ כנען". כל יושבי הארץ הזאת- החיווי, היבוסי, החיתי והאמורי, כולם הם בנים של כנען וחם. אמנם בסופו של דבר במידה מסוימת, כנען הופך לברוך, כפי שדורשים חז"ל על אליעזר, עבדו של אברהם, שהוא כנען, שקיבל על עצמו את העבדות ואת הקללה[י], ובכל זאת על פי הפשט כנען ארור לדורות עולם.

כשם שהתורה כופלת את כל ענייני הברית והברכה בפרשת נח, כך, ועל אחת כמה וכמה, היא כופלת את כל סיפור הקשר שבין העבד אליעזר לבין הקב"ה, בפרשת חיי שרה. על כך אומרים חז"ל "יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים"[יא], שכל שיחתו של אליעזר היא שיחה עם הקב"ה לבדו. הוא דבוק בקב"ה לגמרי, עד כדי שיפה שיחתו. יש להבין: מדוע לומדים חז"ל שאליעזר הוא כנען, וכיצד ניתן להסביר שדווקא לכנען ישנה מעורבות עמוקה ביותר בעצם גידולו של עם ישראל, עד כדי שאברהם מפקיד בידו את מציאת השידוך ליצחק?

 

נֶפֶש, רוּחַ וּנְשָמָה

בעצם אנו מוצאים כי העולם שלאחר המבול נחלק לשלושה חלקים- נפש, רוח ונשמה, כמו בניו של נח- שם, חם ויפת. חם הוא הנפש של כלל האנושות. הוא הצד הבהמי שבאדם, שאיננו יכולים בלעדיו. למעלה ממנו, יפת הוא הרוח של כלל האנושות, מדרגת האנושי שבאדם, "אכן רוח היא באנוש"[יב], שבה כלולים ענייני התרבות, החכמה והאסתטיקה. למעלה מהם, שם הוא הנשמה של האנושות כולה.

כשאנו מתפללים ומבקשים: "לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי"[יג], יש מי שמכוון זאת על עצמו כאדם פרטי, ומבקש שה' יסיר ממנו את כל המחיצות שהתגבהו בינו לבין הקב"ה. יש מי שמדרגתו גבוהה יותר, והוא זוכה לכוון מילים אלה על כללות ישראל, ולא על האישיות הפרטית. הוא מבקש כי הקב"ה יברא לכל האומה, כישות אחת, לב טהור, ויחדש בה רוח נכון. למעלה מזאת, ישנם שמכוונים את כל בקשותיהם לא רק עבור עצמם ולא רק עבור האומה הישראלית, אלא עבור האנושות כולה.

במילים "לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי", מכוונת נשמתם 'לב'- כנגד הנפש שבאנושות, "כי הדם הוא הנפש", שהקב"ה יברא מחדש, יש מאין, לב טהור. נשמתם מכוונת 'רוח'- כנגד הרוח שבאנושות שצריכה חידוש. לעומת הנפש והרוח, הנשמה עצמה אינה צריכה כל חידוש, כי טהורה היא בקרבם. הנשמה הטהורה שבה למדרגות הנפש והרוח, ועליהן בעיקר היא מבקשת ומתפללת, ואילו עליה עצמה- אין לה מה לבקש.

חז"ל אומרים: "העין רואה והלב חומד"[יד]. 'חומד' מלשון חם והחמימות של התאווה. זוהי הטומאה בה נתון הלב. במילים "לב טהור ברא לי אלוקים" מבקש האדם, שבנפשו ישנם חמימות ותאווה, שהקב"ה יבטל ממנו את הארור שדבק בליבו, ויברא לו לב חדש וטהור. לכאורה, מנקודת המבט של הנשמה, היה נראה לומר שהבקשה צריכה להיות שלא תהיה כלל חמימות של חמדה, והלב יפנה לטובת חידוש הרוח ואור הנשמה. אולם באמת, כל עניינו של התענוג האלוקי של הנשמה הוא להופיע דווקא בלב חומד. הנשמה רוצה שהלב החומד יהיה מלא אלוקות. איננו רוצים לעקור את עינינו, כאותו יחיד, מתיא בן חרש[טו], כדי להינצל מן היצר, אלא אנו מבקשים טהרה לעינינו ולליבנו.

נשמה שמופיעה ברוח בלבד, ללא לב, היא התגלמות של מלאך, אך לא של בן אדם. כל עניינו של האדם הוא, שמתגלות בקרבו כל המדרגות כולן, מנשמתו העליונה ועד נפשו שבתחתונים. התאוות המתגלות בו הם חלק מאישיותו כאדם, ואיננו רוצים לעקרם. הרעיון שיהיה עולם בלי נפש, כמו הרעיון שחם יישטף במבול, אינו מתאים לרצונו של הקב"ה כשברא את העולם.

 

פֶּה אֶחָד

הרצי"ה לפרשתנו מביא את דברי רבי שמעון בר יוחאי שאמר על עצמו, שאם הוא היה במעמד הר סיני, הוא היה מבקש מהקב"ה שיברא לאדם פה נוסף[טז]. בפה אחד ידבר האדם דברי תורה וקדושה, ואילו בפה שני- דברי חולין.

הפה הינו הכלי המייחד את האדם משאר הנבראים, והוא נושא בקרבו יחד את הנושאים הנשמתיים יחד עם הנושאים הנפשיים. מכיוון שאין לאדם שתי פיות, השפה של הנשמה והשפה של הנפש היא אותה שפה. כל הרזים וסודות התורה העמוקים ביותר נאמרים בשפה של נפש- בתיאור יחסים של איש ואישה, זכר ונקבה. כך אנו מוצאים ששיר השירים שכולו קודש קודשים, מתאר אהבת רעיה לדודהּ. השפה של הנשמה והנפש היא משותפת עד כדי שישנם מילים שאיננו אומרים אלא רק כאשר אנו קוראים את 'שיר השירים', מפני משמעותם של המילים גם בשפת הנפש.

לדעת רבי שמעון בר יוחאי יש צורך בהפרדה בין השפות השונות, על מנת שלא יהיה בלבול ביניהן. לדעתו, אי אפשר לומר רזים וסודות במילים של "חם", לכן יש צורך שיהיו שתי פיות לאדם. אולם לא כך ברא הקב"ה את האדם.

רבנו הרצי"ה מסביר שנאמר "אשר ברא את האדם בחכמה", דווקא על עניין זה- שהקב"ה ברא לאדם דווקא פה אחד. כוח הדיבור הוא נושא המחשבה והוא שמאחד את הנפש והנשמה. יש עניין שדווקא באותו פה שעוסקים בענייני חם, אנו עוסקים גם בענייני הנשמה ובשמות אלוקיים. מהמשמעות הדבר?

בכל המקומות בתורה שבהם מוזכרים בניו של נח, הם נכתבים דווקא בסדר: שם, חם ויפת. למרות שיפת הוא הגדול, תמיד שם קודם לכולם, ותמיד חם סמוך לשם. אם היה כתוב: יפת, שם וחם, לא הייתה כל קושיה כי היה זה על פי סדר לידתם, אך כיוון שנאמר- שם חם ויפת, יש להסביר שהתורה מזכירה תמיד את חם בסמוך לשם כדי שלא תהייה כל הווא אמינא שלחָם אין כל צד של קשר עם שם[יז]. אותו פה שמדבר במילים של חם, הוא אותו כוח מדבר שאומר שמות אלוקיים.

אנו מבקשים "לב טהור ברא לי אלוקים", ואיננו מבקשים לעקור את הלב ולעקר את חם. כך גם הקב"ה מבקש לברוא עולם שיש בו ברית עם חם, ומצווה את חם לפרות ולרבות, כדי שהוא בעצמו ייטהר ויתקדש. זו הסיבה שאברהם אבינו לוקח דווקא את אליעזר, עבד כנעני, אליו הביתה. הוא לא מצא מישהו אחר מלבד אליעזר שידלה וישקה? אלא אברהם אבינו רוצה דווקא את חם, כפי שהקב"ה רוצה אותו בעולם, וכפי שברא את כל אחד ואחד מאיתנו עם כוחו של חם.

הקב"ה מגלגל כך שהמבול נושא בקרבו מאבק. ישנה קליפה חיצונית, שאינה נאכלת, שצריך להיפטר ממנה לגמרי, והיא שנשטפת במבול. חם הוא שכבת הקליפה שבאה אחרי כן, אך בניגוד לקודמיו, הוא קליפה הנאכלת. הנפש היא קליפה הנאכלת לנשמה. ואדרבה, כל הבריאות, החיוּת והויטאליות שבפרי נמצאת דווקא בין הקליפה לפרי. מי שמקלף את הפרי, מעקר ממנו את חיותו, כמו מי שחושב שחם אינו נצרך לעולם, ובכך הוא שוגה במהות העולם והחיים. אורז לבן הוא כמו עולם בלי חם.

 

אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקב

כמו ראשית האנושות שלאחר המבול המתחילה בשלושה ראשים- שם, חם ויפת, כך אנו מוצאים שגם ראשית האומה הישראלית מיוסדת על שלושה ראשים- שלושה אבות- אברהם יצחק ויעקב.

יש להבין: מדוע צריכה האומה הישראלית שלושה אבות? האם לא היה מספיק אב אחד? לכאורה רק יעקב הוא בחיר האבות, שמיטתו שלימה וממנו יוצאת האומה הישראלית, ואילו אברהם ויצחק הם אבות גם לאומות אחרות, וכיצד הם נקראים אבותינו? אלא היא הנותנת: אנו צריכים שלושה אבות משום שאנו צריכים אבות שהם גם אבות לא רק שלנו.

לשאלת היחס שבין הלאומיות לאוניברסאליות בעם ישראל, היה אומר רבנו הרצי"ה שאנו לאומיים, והלאומיות שלנו היא אוניברסאלית. יש לאומה הישראלית שלושה אבות מפני שכל אחד מהם מגלה פנים שונות. יש לנו אב אחד, יעקב, שמצמיח רק את האומה הישראלית שנקראת על שמו. הוא מהווה המשך לשם. לאומה הישראלית ישנו אב נוסף, הוא אברהם אבינו, המשמש גם אביהם של שאר האומות- "אב המון גויים"[יח]. ישנה גדלות בכך שהאבא שלנו הוא אבא של האומות כולם.

אברהם אבינו הוא תיקונו של חם. בנו ישמעאל נולד מהגר המצרית, שהיא מבנותיו של חם. אברהם חש כי עליו לכלול את חם, והוא אינו מסתפק בכך שהוא לוקח לו עבד כנעני, אלא שהוא גם לוקח לעצמו אישה מבנות חם. מה פשר עניין זה? וכי אברהם אבינו לא ידע כמה צרות נסבול בכל הדורות מישמעאל? ודאי שאברהם ראה, באופן כזה או אחר, מסוף העולם ועד סופו, וידע זאת, ואף על פי כן, הוא רצה את ישמעאל בעולם. גם לאחר שאברהם מצווה לשמוע בקולה של שרה ולגרש את הגר המצרית ובנה ישמעאל מביתו, הוא ממשיך ואומר: "לו ישמעאל יחיה לפניך".

גם בדרשתם של חז"ל על ציווי העקידה מתחוור רצונו הגדול של אברהם אבינו בישמעאל[יט]. כשה' אומר לאברהם: "קח נא את בנך", עונה אברהם: "שני בנים יש לי". כשהוא ממשיך ומפרט: "את יחידך", עונה אברהם: "שניהם יחידים לאימותיהם". כשאומר לו הקב"ה: "אשר אהבת", עונה אברהם: "את שניהם אני אוהב". לכן הקב"ה חותם בצורה מפורשת ומבהיר את כוונתו: "את יצחק". אברהם אוהב את ישמעאל, כביכול כמו את יצחק, ומעוניין להכניס את חם תחת כנפיו.

על דרך דו השיח הזה שבין הקב"ה לאברהם על ישמעאל, ניתן לצוות: "קח נא את אישיותך". למי הכוונה? לנשמה או לנפש? ויש לפרש: "את יחידך", ועדיין אין הדבר מובן: ישנה נפש יחידה וישנה נשמה יחידה. "אשר אהבת"- את שניהם אני אוהב! את הנפש ואת הנשמה. ובכל זאת הקב"ה מכריע: "את יצחק, את הנשמה!".

מלבד יעקב ואברהם, גם יצחק הוא אחד מאבות האומה הישראלית. כמו אברהם, יצחק אף הוא אב לאומה נוספת. בנו עשו הוא מלכות רומי, איטליה ויוון, הוא יפת. כמו אברהם, גם יצחק לא מעוניין לוותר על עשו. "ויאהב יצחק את עשו"[כ]. לכן הוא מעוניין לתת לעשו את הברכה הגשמית, ואילו לנשמה, ליעקב, הוא לא קורא בשעה שהוא קורא לעשו "בנו הגדול".

שלושת האבות הם הצורה המאוחרת והמתוקנת של שם, חם ויפת. הם מבקשים לתקן את האנושות כולה, ולהכיל בה שם שמים. אברהם מתקן את חם, הוא מוליד את ישמעאל ומחזיר אותו לארצו באופן שאחריתו תיקון שלם. כל עבודת האלילים שהתגלתה בחם נהפכת על ידי ישמעאל במהלך ההיסטוריה לאמונת האסלאם, אמונת אל אחד. יצחק מתקן את יפת בכך שבנו עשו והנצרות שיצאה ממלכות רומי הינם תיקון לעבודה זרה. כך מסביר הרמב"ם, שהנצרות קידמה את העולם מאמונה באלילים רבים לתפיסה של שלוש שהוא אחד, ולהכרת אמונת ישראל[כא].

שם חם ויפת, שלושת בניו של נח, מחלקים את האנושות לשלוש מדרגות- נפש רוח ונשמה. באותו אופן הם מחלקים גם את העולם עצמו: אפריקה – נפש; אירופה – רוח; אסיה – נשמה. עד היום בני אירופה תופסים את עצמם כמנהיגי הרוח והתרבות של העולם, לכן הרבה יותר קשה להם להתכופף בפני מישהו אחר. זאת לעומת ארצות אפריקה והאסלאם, שנגזר עליהם להיות עבדי עבדים, והן נתפסות כארצות המניפות את החרב, הכוחניות, הלהט והחום בעולם. כמו אליעזר, והגר מבני חם, שמנסים להידבק בברוך, כך גם ישמעאל והאסלאם, שעבודתם היא עבודת אל אחד.

עיקר המשכו של שם נמצא בעם ישראל, היושב במערב אסיה, וכל שאר העמים הנוספים, מבניו של שם היושבים במזרח אסיה נשארו עלומים במהלך ההיסטוריה. הם בחינת "אחוריים" של שם. גם אותם ביקש אברהם אבינו לתקן, כפי שנאמר: "ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות, וישלחם... קדמה אל ארץ קדם"[כב].

 

לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה'

חלוקה לשלוש, מעין זו של בני נח ואבות האומה, אנו מוצאים גם בתפוצת ישראל בגלותם. בני ישראל בגלותם נפוצו על פני תבל על מנת לתקן את כל האנושות על שלוש דרגותיה. בני אשכנז גלו למקומו של יפת, לתיקון הרוח; המכונים בני "עדות המזרח", למרות מיקומם בדרום, גלו למקומו של חם, לתיקון הנפש; ועשרת השבטים גלו למקומו של שם[כג].

בימים של שיבת ישראל לארצם, מתקבצים כל כוחותיהם של ישראל מארצות פיזורם, ובונים את הדמות השלמה של האומה על כל רבדיה ומדרגותיה. אומה שנבראה בחכמה היא זו הכוללת נפש, רוח ונשמה. היא חשה אחריות ואכפתיות לכל המרכיבים הללו בעולם כולו, ורוצה בטובתם של האומות כולם. בהקשר זה ראוי להיזכר במילותיו המפורסמות של מרן הרב קוק זצ"ל, שהרבה לדבר אודות יחס האהבה הראוי לכל הבריות כולם:

 

אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם בייחוד. ואהבת כל העמים כולם חפץ עילוים ותקומתם הרוחנית והחומרית, והשנאה צריכה להיות רק על הרשעה והזוהמא שבעולם. אי-אפשר כלל לבא לידי רום-הרוח של "הודו לד' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו" בלא אהבה פנימית, מעמקי לב ונפש, להיטיב לעמים כולם, לשפר את קנייניהם, לאשר את חייהם[כד].

 

גם האדם הפרטי שותף לתהליך התרבותי המאחד מזרח ומערב אשר מתחולל עם שיבת ישראל לארצם. זהו תהליך שנוגע לכל אחד ואחד, וכתגובה לו נדרש האדם להכיל בתוכו את מגוון המדרגות הקיימות בו ובעולם. הלהט והחום של חם, יחד עם הרוח של יפת, כשהם מתאחדים יחד בדמותו של שם, אזי הם יוצרים פה אחד: "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד"[כה], במהרה בימינו, אמן.

 


[א] עבודה זרה ה.

[ב] דברים לב, ח.

[ג] עבודה זרה ט.

[ד] כוזרי מאמר ראשון, מז.

[ה] הזוהר פרשת נח, נט ע"ב, עורך השוואה בין התיבה לארון הברית.

[ו] בראשית ו, יח.

[ז] בראשית ח, טז.

[ח] בראשית ט, א.

[ט] בראשית ט, ח-ט.

[י] חז"ל מלמדים שאליעזר, הוא כנען, הציע את בתו ליצחק, אך אברהם אמר לו: "אין ארור מידבק בברוך", (בראשית רבה נט, ט).

[יא] בראשית רבה ס, ח.

[יב] איוב לב, ח.

[יג] תהלים נא, יט.

[יד] רש"י במדבר טו, לט.

[טו] מדרש תנחומא חוקת, סימן א.

[טז] ירושלמי ברכות פ"א, ה"ב.

[יז] על יפת כתוב במפורש שיש לו קשר לשם: "יפת אלוקים ליפת וישכון באהלי שם" (בראשית ט, כז), כפי שאומרים רבותינו, "יפיפותו של יפת באהלי שם" (מגילה ט:), וכפי שנאמר בזוהר הקדוש (ח"ב דף רלז ע"א) על יוון, שקרובים לאורחא דמהימנותא.

[יח] בראשית יז, ה.

[יט] בראשית רבה נה, ז.

[כ] בראשית כה, כח.

[כא] רמב"ם משנה תורה, הלכות מלכים יא, ד (ללא צנזורה).

[כב] בראשית כה, ו.

[כג] שאלת עשרת השבטים, עניין תיקונם והשאלה האם עתידים לחזור לישראל או לאו, היא שאלה גדולה, ואין כאן המקום לדון בה. אולם לפי המוסבר במאמר, מידת יעקב אינה מותירה מקום לאומות נוספות, וכל בניו הם שבטי י-ה, ועל כן גם השבטים שגלו מחוץ לגבול ישראל בנחלת שם אבדו במהלך ההיסטוריה.

[כד] מידות הראי"ה אהבה, ה.

[כה] צפניה ג, ט.

עבור לתוכן העמוד