• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

אשר בחר בנו מכל העמים - פרשת נח

מדור המבול, דרך דור הפלגה ועד אברהם אבינו,
באמצעות התבוננות בפרשת נח ננסה להבין מהו מקומם של אומות העולם
במהלך ההיסטוריה ומהו תפקידה של האומה הישראלית.
מ"למשפחותם ללשונותם", דרך "ויהי כל הארץ שפה אחת"
ועד ל"אז אהפוך אל עמים שפה ברורה".


מִכָּל הָעַמִּים

בפרשתנו הולך ומתברר מושג האומה. מתוך תיאור גידול האנושות, צמיחת שבעים אומות העולם מצאצאיו של נח והתפשטותם ללשונותם ולארצותיהם, מתארת התורה גם את צמיחת האומה הישראלית.

יש להעמיק ולהתבונן: מה משמעות המושג 'אומה' ומהי הלאומיות המיוחדת של ישראל? מהו האופי והצביון של צורת ההתאגדות הזאת ומה הם מעלותיה וחסרונותיה? כיצד מתבטאת הלאומיות באומות העולם ואיך היא מופיעה בישראל, ומדוע הלאומיות הישראלית מתוארת כנבחרת מתוך אומות העולם, אומה בין אומות?

על מילות הברכה "אשר בחר בנו מכל העמים" היה רבנו הרצי"ה זצ"ל אומר שיש להפוך מ"ם של יתרון למ"ם של "מתוך". כלומר- לא רק שיש יתרון לאומה הישראלית על פני שאר האומות, אלא שיש להדגיש ולומר שהיא נבחרה דווקא מתוך אומות העולם, אומה מבין האומות.

פעמים רבות היה הרצי"ה עושה היפוך מעין זה, ממ"ם היתרון למ"ם במשמעות של "מתוך", והוא קשור בעיקרי תורתו. לפי תפיסתו, העולם בנוי מדרגות-מדרגות, אך למרות החלוקה בין המדרגות, אין נתק בין המדרגה העליונה למדרגה התחתונה, אלא שייכות של כל המדרגות לפלא מרומם מכל המדרגות שמופיע בכולן. מ"ם היתרון מבטאת את הפער שיש בין מדרגות, ואילו היפוכה למ"ם של "מתוך", הוא ביטוי לשייכות שבין המדרגות.

בהקשר זה היה הרצי"ה חוזר על ביטוי בצרפתית שמשמעותו 'הבחנה אינה פירוד', כלומר- ההבחנה בין המדרגות אינה מפרידה ביניהן עד שכל אחת עומדת כנגד השנייה, אלא שכל המדרגות, על אף ההבחנה ביניהן, שייכות לעניין אחד; כפי שההבחנה בין האיברים בגוף האדם אינה מורה רק על יתרון איבר אחד על פני השני אלא על שייכות אורגנית הקיימת ביניהם. אם הגוף יהיה מסוכסך בתוכו - הראש יהיה עסוק להדגיש את יתרונו אל מול הרגל, והרגל תרגיש כמה היא חסרת ערך לעומת הראש- ייגרם הפסד לכל האיברים. אולם, אם יתרונו של הראש יתגלה דווקא מתוך שמקומו הוא מתוך כל האיברים כולם, אזי יצאו הכול נשכרים. הראש אינו רק מעל שאר האיברים אלא הוא מבטא את האיברים כולם, מנווט ומורה דרך גם לעקב שברגל.

לענייננו- "אשר בחר בנו מכל העמים"- יתרונם של ישראל על פני האומות מתגלה דווקא כשהם צומחים מתוך שבעים אומות העולם, ממש כפי שמתארת התורה בסיפא של פרשתנו. היתרון אינו קיים כדי לציין את הפער שבין המדרגות בלבד, אלא כדי לרומם את הכול. כפי שהרגל מתרוממת מתוך שהיא מחוברת אל הראש, כך כל העמים מתרוממים מתוקף האומה הישראלית שצומחת מתוכם.

 

הָאֻמּוֹת וְיִשְרָאֵל

בפרשתנו, פרשת נח, אנו קוראים כיצד האומה הישראלית מתחילה לצמוח יחד עם צמיחתם של שאר אומות העולם. אמנם האומות קדמו לאומה הישראלית, כדרכה של קליפה הקודמת לפרי שעניינה להכין מצע מתאים להופעתו של הלב והעיקר, כמו המשל מספר הכוזרי[א], ובכל זאת הם מופיעים יחד באותה פרשה.

לעומת זאת, נראה לומר שבימינו שלנו אנו נמצאים במצב הפוך לחלוטין. האומה הישראלית נולדת מחדש דווקא בשעה שקיומן של אומות העולם כישויות נפרדות מתחיל להתפוגג. כך למשל, האו"ם, כשמו כן הוא- האומות המאוחדות- מבטא את האחדות הצומחת בין האומות. לא עוד כל אומה רק נלחמת על קיומה, אלא שיש מכנה משותף ודאגה הדדית בין האומות. יש בכך ביטוי לתהליך של ביטול השייכות הלאומית ונפילת המחיצות בין האומות. עדיין יש לכל אומה את המקום שלה, מאבקים, התנגשויות וניגודי אינטרסים, ובכל זאת זו אינה רק עמידה על אינטרס לאומי צר בחסות כלי נשק, אלא קימומה של שותפות ואף אחדות. מהפכת האינטרנט אף היא תורמת רבות לקירוב וקישור שבין האומות. כל אחד מכל מקום בעולם יכול לדבר עם כל אחד, גם בין שתי מדינות יריבות, ללא הבדל לשייכות הלאומית. בד בבד לתהליך זה ובניגוד לו, אנו עדים לתהליך לידתה של האומה הישראלית וקוממיותה.

יש כאן היפוך היסטורי: בראשית המציאות מופיעה האומה הישראלית יחד עם הופעתן של כל האומות, ואילו בדורות האחרונים האומה הישראלית מופיעה מחדש דווקא על רקע היעלמות וביטול האומות. ניתן לומר שהמתואר בפרשת נח והמתרחש בדורנו נעוצים זה בזה ואנו סוגרים את המעגל שנפתח בסוף פרשת נח. בפרשת נח קמים שבעים אומות ועמם קמה גם האומה הישראלית. לעומת זאת בימינו מתרופפות האומות ונחלשות, ואילו האומה הישראלית קמה וניעורה.

המפגש שבין תהליך התרופפות האומות לתהליך תקומתה של האומה הישראלית מחדד את השאלה הלאומית: מהי אומה, מה משמעותה, ולמה דווקא דרכה מופיעה הקדושה בעולם.

 

תּוֹרָה בִּשְבִיל יִשְרָאֵל

במשך ימי הגלות הארוכים השתרשה והעמיקה התודעה שההחזקה בתורה היא קיומנו. זוהי אף טענת העולם החרדי עד ימינו אנו, שכל קיומנו לכל אורך הגלות ועד היום הוא מתוקף ההחזקה בתורה. לעומת זאת, חז"ל לימדונו שבריתו של ה' עומדת וקיימת עם עמו ישראל עמוק יותר וכסיבה לקשר עם התורה: "וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר ה' רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר ה' מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם"[ב].

במדרש קהלת מסביר רבי שמעון בר יוחאי שישראל קודמים לתורה והם הסיבה לקיומה[ג]. לפי פשט הפסוק המובא במדרש, "כימי העץ ימי עמי"[ד], מובן שהתורה- "עץ חיים היא למחזיקים בה", היא שהחזיקה את עם ישראל. היא הסומך ואנחנו הנסמכים, שהרי הפסוק משווה את ימינו כעם לנצחיות הידועה ומונחת כמובן מאליו של התורה – לימי העץ. אולם רבי שמעון בר יוחאי מפרש בדיוק להפך- שהתורה היא בשביל ישראל. היא הנסמכת ואנחנו הסומכים.

במדרש מבואר שבפסוק זה ישנו לימוד קל וחומר: אם התורה שהיא רק בשביל ישראל היא נצחית- "כימי העץ", ישראל שלא ניתנה תורה אלא בשבילם, על אחת כמה וכמה. ומפני שעם ישראל הוא עם נצחי, לכן גם התורה החזיקה מעמד לאורך ימי הגלות. את דבר נצחיות התורה אנו מבינים היטב- "עץ חיים היא", אך אנו מתקשים להבין שנצחיות ישראל עליונה עליה. אולם לפי דברי רבי שמעון בר יוחאי, ישראל הם שמחזיקים את התורה. ואם התורה יכולה להחזיק עם בגלות אלפיים שנה, עם ישראל עצמו יכול להחזיק לנצח על אחת כמה וכמה.

כאשר עם ישראל שב לארצו וחוזר לחיים מלאים, הוא שב לחייו הלאומיים. בשיבה זו אין ויתור על התורה, חלילה, ואין בכך מיעוט בערך התורה. אדרבה- דווקא כאשר נעמיק להתבונן בגדולתם של ישראל, כך גם ערך התורה יעלה ויתייקר בעינינו יותר. ייתכן אף לומר שכאשר ישראל חוזרים להיות אומה, יש צורך בשינוי מרחיק לכת גם ביחס לתורה. הדבר דומה לחולה שהיה נתון בתקופת אשפוז ארוכה ונטל תרופות רבות כדי להחזיק מעמד ולחיות. האם כאשר חולה זה שב לבריאותו, עליו להמשיך וליטול תרופות? התורה היא בבחינת תרופה, "רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ"[ה]. לכן אפילו אם בזמן הגלות לא החזקנו מעמד מצד עצמנו אלא מצד התורה, לאחר הגלות כבר איננו צריכים את התורה בגדר תרופה אלא כביטוי לבריאותה של האומה[ו].

 

לִמּוּד אֻמָּה בֵּין אֻמּוֹת

במשך אלפיים שנות גלות סוגיית הלאומיות הישראלית כמעט ולא נידונה לעומקה. במשך הגלות התפזרה האומה הישראלית על פני כל הארץ לקהילות ויחידים, וקיומה כאומה פסק. ומפני שחדלנו להיות עם ולא היה לאומה כל גילוי ממשי במציאות, הלימוד של התגלות האומה הישראלית כאומה בין אומות נדחק לשולי התודעה התורנית של עבודת ה'[ז]. רוב חכמי ישראל לאורך הדורות לא היו עסוקים בלימוד סוגיה זו, ואילו אנו זכינו בדורנו שהתגלגלה אלינו מטלה וזכות נפלאה זו ללמוד את הסוגיה המרוממת הזו.

סוגיית מהות האומה הישראלית בין האומות ומהות נשמתם של ישראל שקדמו לתורה, עוסקת בגילוי המשמעותי ביותר של אלוקות בעולם. זוהי סוגיה עליונה מנשמתא דאורייתא ועמוקה מכל מה שיש בתורה עצמה. סוגיה זו שבה וניעורה כעת, כאשר הקב"ה מחזיר אותנו להיות עם בארצו והאומה הישראלית שבה ומחדשת את חייה, ובה נמצאת ההתרחשות המרכזית בדורנו. אנו נמצאים בראשית הדרך של לימוד סוגיה זו, ואנו נדרשים לעסוק בה בכל עוז.

סוגיה זו, העוסקת במקומם של ישראל בין האומות, היא סוגיה קשה מאוד ללימוד ולהבנה משום הפער שבין נשמתם וסגולתם של ישראל לבין אופן גילויים במציאות. מצד עומק נשמתם של ישראל, קדושתם היא עליונה יותר מהתורה, אולם מצד אופן יציאתם אל הפועל והתגלותם במציאות, הם נראים בעין חיצונית כאומה ככל האומות, ופעמים אף יורדים למטה מהאומות. מפני הפער הזה קשה להבין מהו ההבדל שבין ישראל לשאר האומות. כך זועק הנביא: "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע, עמי לא התבונן"[ח]. כלומר, אפילו בעלי החיים טובים יותר מעם ישראל. ומפני שסוגיה זו בפנימיותה היא כל כך עליונה ובהתגלותה היא כל כך מורכבת, יש לעסוק ולעיין בה רבות בכדי ליישבה.

את הלימוד העמוק בדבר סגולתה של האומה הישראלית אנו שואבים מתוך הספר 'אורות' של מרן הרב קוק זצ"ל[ט]. מסופר על רבנו הרצי"ה, שהיה יושב ולומד בלי להישען על משענת הכיסא גם עד גיל מבוגר, מפני שאמר שיש להיות ערניים ודרוכים על מנת להבין לעומק את הלימוד בספר 'אורות', את הבנת גודל נשמתה וקדושתה של האומה הישראלית והגילוי האלוקי שבה, וכיצד היא מופיעה מכל התסבוכות.

 

רִבּוּי וְאֲחְדוּת

כיצד יש להבין את מקומה של האומה הישראלית בין האומות ובמהלך ההיסטוריה? בפרשתנו מוצגות שתי דרכי קיום שונות ומנוגדות שמהוות אלטרנטיבה לקיום האנושות בצורה של אומות. עד המבול הייתה מציאות שבה כל אחד חי לעצמו. אורך החיים העצום שהיה אז לכל אחד, קרוב לאלף שנים, הפך כל אחד להיות יחיד העומד בפני עצמו. "ויחי פלוני כך וכך שנים ויולד בנים ובנות". כל אדם חי כיחיד בודד, וכל אדם היה היסטוריה בעצמו. נח, למשל, חי גם בימיו של אדם הראשון וגם בימיו של אברהם אבינו. לעומת דור המבול, בדור הפלגה הוצבה אלטרנטיבה הפוכה לחלוטין: "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים"[י]. האישיות הפרטית נמחקה לגמרי לטובת הכלל.

בכל אחת מצורות הקיום המנוגדות הללו ישנו חיסרון גדול, ולכן שתיהן נידונו לכליה. יחידי הענק נמחו במי המבול, ו'כל הארץ שפה אחת'- נבללה ונפוצה על פני כל הארץ. הדור שלפני המבול הוא דור של ברקים אנושיים על במת ההיסטוריה שמאירים ונעלמים, מאירים הברקות אנושיות ונעלמים בלי שום תוכן שמתקיים, ולא נותר מהם רושם בעולם. כשכל אחד עצמאי וחי לבדו ללא שיתוף עם אחר, הוא אינו מנחיל דבר לבאים אחריו ולא נשאר ממנו זכר. כל אחד הוא אפיזודה חולפת, גם אם ארוכת שנים, ולכן ההארה של כל אחת מהדמויות היחידאיות שלפני המבול נעלמה לחלוטין.

לעומת דור המבול, דור הפלגה ביטא את האלטרנטיבה ההפוכה וביקש להציב קיום בארץ לנצח ולדורות עולם מתוך 'יחד' שמבטל כל גוון וכל אופי פרטי, ללא ריבוי וללא מרחב. רק מגדל אחד וראשו בשמים. דור הפלגה טעו לחשוב שאם האנושות תיצור יצירה אחת בכל תמצית דמה- הדבר יבקע את השמים. אולם מגדל אחד אינו מחזיק מעמד משום שעולם הריבוי לא נותן בו את ביטויו והאנושיות לא מתגלה בו.

לעומת דור המבול ודור הפלגה, בסוף פרשתנו צומחת ועולה צורת קיום נוספת המשלבת בין שתי צורות הקיום של יחידים וציבור לכדי צורה אחת שלמה - הלאומיות. האומה אינה ריבוי פרטים לבד ואינה אחדות כללית לבד אלא שיתוף בין השניים. אם צורת הקיום של דור המבול היא ריבוי וצורת הקיום של דור הפלגה היא אחדות, אזי צורת הקיום של האומות היא ביטוי לאחדות שבריבוי. כל אומה כוללת יחידים שיוצרים יחד גוף אחדותי עם המשך היסטורי, שלא תלוי בפרט. האומה משלבת בין ריבוי גוונים לאחדות והמשכיות, ונועדה לבשר בשורה על במת ההיסטוריה מתוך ריבוי גוונים[יא].

מעבר לכל זאת, בכדי שהאחדות לא תתמוסס בתוך הריבוי, ישנה אומה נוספת, האומה הישראלית. אומה זו אינה חלק משבעים האומות אך אינה נבדלת מהם לחלוטין. היא האחד שבתוך השבעים- כוללת את כל השבעים, והנצחיות שלה נותנת נצחיות לכל השבעים. תפקידה של האומה הישראלית מראשית ההיסטוריה - לבטא את האחדות שמתגלה בתוך הריבוי, ולבשר לעולם שהריבוי הוא כלי להכיל אחדות. באמצעותה כל ריבוי הגוונים עתיד להפוך ולהיות מרקם אחד.

 

אֲחְדוּת שֶבְּתוֹךְ הָרִבּוּי

ההיסטוריה של העולם נועדה להיות תהליך גילוי האחדות שבתוך הריבוי. זוהי ההתגלות האלוקית בעולם, והיא באה לידי ביטוי באמצעות האומות. האחדות שבריבוי אינו רק רעיון פילוסופי אלא עומק טבע החיים והמציאות, והוא מתגלה בעולם הזעיר ביותר בחלקיקים התת-אטומיים ועוד יותר מכך באורגניזם החי. אך מעל כל אלה, הוא הסוד של העולם האנושי, שצורת חייו בהיסטוריה לובשת צביון לאומי.

על מנת שהריבוי יקבל את מקומו הראוי, יש צורך בהיפרדות העולם לאומות שונות ומגוונות. וכדי שהריבוי יקבל את מקומו, כל אומה צריכה להוציא לפועל את הגוון המיוחד לה ולהביאו לידי ביטוי בעולם. הדבר כרוך במאבקים ומלחמות, שחיתויות ושפך דם נוראי, אך המאבקים שבין האומות לאורך שנות ההיסטוריה האנושית הם רק ביטוי חיצוני לסיפור האמיתי שמתחולל על במת ההיסטוריה: סיפור הופעת רב-גוניות הפנים האנושיות בעולם. כפי שמלמד מרן הרב קוק זצ"ל במבטו המטא-היסטורי, המלחמות נועדו לחדד את תוקף הגוון, מפני שכל גוון צריך לצאת במילואו. האומה אינה מודעת לכוחות הפנימיים המניעים אותה. המלאך, שר האומה, הוא שנלחם על מנת להוציא אל הפועל את הגוון המיוחד לאומה בתוך המכלול של ריבוי הפנים האנושיות. כעין זה ולהבדיל, הסביר הרצי"ה את מכירתו של יוסף והמתח שבין האחים כתהליך שבו כל גוון יוצא במילואו גם בתוך עם ישראל.

לאורך שנות ההיסטוריה, בתהליך איטי, הולכות הפנים האנושיות ומתגלות בכל גווניהן באמצעות האומות השונות. בדורות האחרונים, עם גילוי מגוון הפנים, תם תפקידן של האומות, והולכת ומתגלה אחדות בין הגוונים השונים. בעבר כל אומה הייתה נלחמת על הגוון שלה ומדברת בשפתה. לא היו מבינים איש שפת רעהו, ולא היו רואים גוון אחר מלבד זה המקומי והמצומצם. לעומת זאת כיום, האומות והתרבויות מתערבבות זו עם זו, וכולם מבינים את שפת כולם. כך למשל בתחום המוסיקה: בעבר הייתה מוסיקה מזרחית ומוסיקה מערבית, "ולא קרב זה אל זה כל הלילה", אך כיום גווני המוסיקה השונים משפיעים זה על זה ומתערבבים זה עם זה. התרבות כולה מחפשת כעת את ריבוי הגוונים, ומבקשת לינוק מאומות שונות ומתרבויות רחוקות גוונים נוספים וייחודיים.

האומה הישראלית אף היא עוברת תמורות ונולדת כעת מחדש. לאורך כל ההיסטוריה הגדלות המיוחדת של האומה הישראלית השתלבה בתוך עולם הריבוי התוסס, ובשורת האחדות שלה הוטמעה במעמקים. אט-אט היא באה לידי ביטוי בדתות המונותיאיסטיות ובתרבות. כעת, לאחר שנות היסטוריה שבהן הלכו והתגלו מגוון הצבעים של הפנים האנושיות, אנו שבים להיות אומה חיה, והאחדות מבקשת לצאת אל הפועל במילואה. כחלק מתהליך זה אנו עדים לכך שרעיון האחדות שבריבוי הגוונים מקבל תוקף ועוצמה. הדבר בא לידי ביטוי ממשי בארגון האו"ם שמאגד את האומות, וחרט על דגלו רעיונות השאובים מן התורה וממורשת האומה הישראלית- "לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". הגוונים המרובים הופכים אט-אט להיות כלי לאחדות.

מאידך גיסא, לאחר תקופת הגלות שהתכנסנו בארבע אמות של תורה ולא יכולנו לראות את הגוונים השונים של האומות אשר רמסו ורדפו אותנו, העיניים נפתחות לראות את הגוונים המרובים ואת מגוון התרבויות והדעות. תהליכים אלו מתרחשים דווקא כאשר האומה הישראלית חוזרת להופיע על במת ההיסטוריה בתפקידה האמיתי- להביא לתכלית של כל ההיסטוריה, לאחדות שמתוך הריבוי. כאשר האחדות עומדת לצאת אל הפועל, חידוד הגוונים כעומדים בפני עצמם הולך ומתרכך לטובת אחדות הגוונים, כשכל גוון מקבל את מקומו בתוך אחדות ססגונית אחת.

 

אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה

כפי שמתואר בפרשתנו, בתחילת ימי ההיסטוריה נולדים האומות בכל תוקף גווניהן, והאומה הישראלית היא כקו דק וחלש אחריהם. אולם כעת מתרחש תהליך מנוגד, כנגטיב לפרשת נח. האומות על גווניהן הולכות ומתמוססות לכדי אחדות אחת, ואילו האומה הישראלית מופיעה בכל תוקפה ומגלה את האחדות שבתוך הריבוי.

תהליך גילוי פניה של האנושות באמצעות הופעת הלאומים על במת ההיסטוריה יגיע אל תכליתו כאשר כל הגוונים כולם יהיו כלי לאור האחד של גילוי אלוקות שבישראל, אשר יודעים שבעים שפות ומקריבים שבעים פרים, והם שנותנים ערך לכל המציאות. אנו מובטחים שתהליך זה יגיע לסיומו: "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד"[יב]. 'שפה ברורה' נראית דומה ל'שפה אחת' שבפרשתנו, פרשת נח, אולם זוהי אינה שפה אחת המבטאת רק גוון אחד כמו בדור הפלגה, אלא שכל השפות כולן, בריבוי גווניהן, נעשות כלי לאחדות[יג]. לאור זאת יש להסביר שהמ"ם בברכה "אשר בחר בנו מכל העמים" היא לא רק מ"ם היתרון, אלא גם מ"ם במשמעות של "מתוך"- אשר בחר בנו מכל העמים- מתוך ריבוי כל הגוונים של ההיסטוריה. האחדות הזאת הולכת וצומחת כנשמה הפנימית של כל ריבוי הלאומים שהופיעו על במת ההיסטוריה.

יהי רצון שנזכה להבין לעומק את סוגיית מקומה של האומה הישראלית במהלך ההיסטוריה. ממילא גם התפקיד של האומה הישראלית- לגלות אלוקותו יתברך בתוך כל שבעים הגוונים- ילך ויתגלה, עד שיהפוך ה' אל העמים לקרוא שפה ברורה בשם ה', במהרה בימינו.

 


[א] כוזרי מאמר ראשון מז: "...וּפְרָטָם מְבאָר מִימות אָדָם וְשֵׁת וֶאֱנוש עַד נחַ, עַד שֵׁם וְעֵבֶר אֶל אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקב עַד משֶׁה. וְאֵלֶּה מִפְּנֵי הִתְחַבְּרוּתָם הָיוּ לֵב אָדָם וּסְגֻלָּתו, וּלְכָל אֶחָד מֵהֶם הָיוּ בָנִים כַּקְּלִיּפות, אֵינָם דּומִים לָאָבות וְלא הִתְחַבֵּר בָּהֶם הָעִנְיָן הָאֱלהִי, וְנִמְנָה הַמִּנְיָן לְאֵלֶּה הָאֱלהִיִּים וְהָיוּ יְחִידִים וְלא רַבִּים, עַד שֶׁהולִיד יַעֲקב אָבִינוּ שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים כֻּלָּם רְאוּיִים לָעִנְיָן הָאֱלהִי, וְשָׁבָה הָאֱלהוּת בְּקָהָל רַב וּבָהֶם הָיָה הַמִּנְין...". וראה שם מאמר ראשון צה.

[ב] ישעיהו נט כא

[ג] קהלת רבה א ד: "אמר ר' שמעון בר יוחי כתיב (ישעיה ס"ה) 'כי כימי העץ ימי עמי' ואין עץ אלא תורה שנאמר (משלי ג') 'עץ חיים היא למחזיקים בה', וכי מי נברא בשביל מי, התורה בשביל ישראל או ישראל בשביל תורה, לא תורה בשביל ישראל, אלא תורה שנבראת בשביל ישראל הרי היא קיימת לעולמי עולמים, ישראל שנבראו בזכותה' על אחת כמה וכמה".

[ד] ישעיהו סה כב

[ה] משלי ג ח

[ו] רק ענקי עולם שראו את שורש שורשיה של התורה ואת השייכות שלה לצדדים וזמנים שונים, הבינו את מקומה במהלך ההיסטוריה. הבעש"ט הקדוש אמר על עצמו שהוא הופיע בעולם כדי להכניס ליהדות 'פרישקייט' – טריות, רעננות וחיוניות. הבעש"ט ראה כיצד הגלות גרמה לתורה לאבד את כוחותיה, כיצד התורה כמשה וקמלה, ומלהיות סם חיים הפכה לעיתים לדומה יותר לסם מוות. הבעש"ט העצים את החיוניות של התורה והעלה את עם ישראל מדרגה ביכולת להתמודד עם המציאויות שבאו אחריו ולהישמר מהרוחות העזות- ההתבוללות וההשכלה. החיוניות שהביא עימו הבעש"ט הייתה כה עזה עד כי יש לומר שהיא התעצמה גם בקרב המתנגדים אליו.

[ז] היו רק מעט יחידי סגולה שגם במצב של המוות הלאומי הביטו במבט גבוה וראו אומה בין אומות, ובכך נתנו פשר לקיום האומה בגלות. אחד מיחידי הסגולה וענקי הדורות שעסקו בסוגיה זו הוא המהר"ל אשר נתן עומק ופשר לגלות, ומתוך כך אף שרטט את מהלך הגאולה. לדבריו, הגלות היא הנס הגדול ביותר בהיסטוריה, משום שאין תהליך היסטורי דומה שבו עם נמצא מבוזה ומושפל וכל העמים רודפים אותו, ובכל זאת עדיין הוא שורד במשך אלפי שנים, ואף בטוח בעתיד המנצח שלו. להבדיל אלף אלפי הבדלות, גם ההיסטוריונים של אומות העולם מתקשים לרדת לשורשי האנטישמיות ולהבין את עומק השנאה התהומית שבין העמים לאומה הישראלית. הרב קלנר בספרו "עם כלביא" מביא מעט מההסברים לאנטישמיות, ומראה כיצד התנהלותה של האומה הישראלית היא תופעה היסטורית יוצאת דופן, ואינה חלק ממסכת העמים הרגילה.

[ח] ישעיהו א ג

[ט] הרעיונות המופיעים במאמר זה מתבססים ברובם על עיקרי הרעיונות המופיעים בספר אורות ובעיקר אורות התחיה ב, י ואורות ישראל.

[י] בראשית יא א

[יא] מדוע התורה מונה דווקא שבעים אומות העולם? יש מקום לומר שהמספר שבע הוא ריבוי הגוונים - שש קצוות ונקודת האמצע. המספר עשר הוא אחדות הגוונים, שהרי זהו המספר שמעביר את החשבון מפרטים לכלל אחד. תשע מבטא יחידות ועל כן יש לו סיפרה בפני עצמו ואילו עשר מבטא יחידה אחת שכוללת עשרה פרטים ועל כן אין לו צורה וסיפרה ייחודית. ההתכללות והזיווג של שניהם יחד של שבע ועשר- ריבוי ואחדות- מתגלה במספר שבעים, כפי שהאחדות והריבוי נפגשים בצורת הקיום של האומות.

[יב] צפניה ג ט

[יג] על המחלוקת בין רבי אליעזר וחכמים האם כלי זין הם תכשיט, מסביר מרן הרב קוק זצ"ל (עין אי"ה שבת ב, בפרק שישי, עמ' 97) שתהיה תקופה שכלי הזין יהיו רק תכשיט, כלומר שהחידוד של אומה מול אומה לא יבוא עם התנגשות, אלא רק עם החן של גוון מול גוון, כתכשיט. אז הגוונים שבין האומות ישלימו אחד את השני לכדי אחדות רבת פנים, מגוונת ומלאת חן, ללא התנגשויות ומלחמות.

עבור לתוכן העמוד