• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

ומתהמות הארץ תשוב תעלני - פרשת נח

בראשית ימי עולם אנו מוצאים שלוש טראומות קשות המחרידות את המציאות –
הגירוש מגן עדן, המבול והפלגה.
תהומות העולם מתפרצים ומזעזעים את העולם, ומאיימים לשוטפו ולמחותו.
מדוע בתשתית העולם מצויים התהומות ומה משמעות הטראומות המתפרצות מהן?
באיזה אופן דמותו של אברהם אבינו מתחילה את עולם תיקון התוהו
ולאן מוליך המשיח את התהומות הללו?


וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ

פרשות בראשית ונח המגוללות את שהתרחש מבריאת העולם ועד הופעתו של אברהם אבינו, שייכות לתקופה של "אלפיים שנות תוהו"[א]. בפרשות אלה אנו מוצאים שלוש טראומות המתרחשות בעולם ומזעזעות את הארץ ואת מבנה המציאות- חטא אדם הראשון, המבול והפלגה. טראומת חטא אדם הראשון זעזעה את התבנית הראשונית שבה נברא העולם. בעקבותיה, גורש אדם הראשון מגן עדן והתערבו בו הטוב והרע. טראומת המבול הייתה טראומה כלל עולמית אשר זעזעה זעזוע עמוק את האדם, החיה, הבהמה והרמש ומחתה את היקום כולו מעל פני האדמה. טראומת דור הפלגה זעזעה את האנושות שלאחר המבול והפיצה אותה על פני כל הארץ. שלוש טראומות אלה, זעזעו את המבנה היסודי של המציאות העולמית והאנושית וגרמו לה לפשוט צורה וללבוש צורה. הרצי"ה היה מכנה את פרשות בראשית ונח פרשות של "פרה-היסטוריה", כתקופה הקודמת להיסטוריה[ב]. בפרשות אלה ישנו ביטוי לכל כוחות התהום וההתרחשויות התוססות במעמקי המציאות הגלויה ומאיימים להתפרץ בכל רגע.

מדוע בראשיתו של העולם אנו מוצאים טלטלות וטראומות כה עזות? לשם מה יש צורך בתהומות הללו? ומדוע האדם נברא כך שתהומות ואי בהירות מרכיבים את אישיותו?

במציאות אנו מוצאים שני אופנים של קיום. מצד אחד, ישנה ההיסטוריה, שהינה תהליך התפתחות והתקדמות של העולם בעל קו ליניארי, רציף, עקיב והגיוני: גימ"ל עומד על גבי בי"ת, ובי"ת על גבי אל"ף. מנגד, ניצבת הפרה-היסטוריה, הכוללת את כל הכוחות והזרמים חסרי הכיוון וההיגיון אשר שוצפים תחתינו בתהומות המציאות. גם בכל אדם פרטי מתרחשים במקביל שני אופני קיום מעין אלה. הצד הנגלה כולל תהליכי התפתחות והתקדמות המסודרים על פי רצף מובנה, שיטתי והגיוני. אדם המתבונן בפן זה בחייו יכול לשרטט תמונה בהירה ומסודרת של מהלך ההתקדמות של חייו. לעומת זאת, ישנו צד נסתר במעמקי האישיות הכולל התרחשויות תהומיות וזרמים תת קרקעיים הרוחשים ושוצפים בכוחות אדירים מתחת לפני השטח ללא סדר וכיוון, אשר אינם מולידים משהו ברור. בחלק נסתר זה חבויים כוחות מופלאים ואוצרות אדירים של האדם. אולם הטלטלה, התסיסה ואי הסדר שבהם נתונים כוחות אלה, אינם מאפשרים לאדם להוציא אל הפועל את אותם כוחות מופלאים ונסתרים שבקרבו.

כוחות התוהו והתהום, הטראומות והפרה-היסטוריה הם כוחות עומק חסרי-גבול שאין המציאות הגלויה של ההיסטוריה יכולה להכיל. יש בהם ביטוי לקיומו של רכיב במציאות שאינו ניתן להכלה, ושלא ניתן לתת לו משמעות. גם האדם הפרטי אינו יכול לתפוס בדעתו את כוחות התוהו והתהום שבמציאותו ולהעניק להם פשר ומשמעות. ישנם חלקים מצומצמים מאוד בקיום האנושי שהאדם יכול להכיל בדעתו, לתארם, לסדרם ולהבינם. עולם התוהו הוא כעולמו של אדם משוגע בעל כוחות ודחפים עזים ופנימיים ללא היכולת לסדרם ולהכילם בכלים מוגבלים. לעומת זאת, עולם התיקון הוא כעולמו של אדם "נורמלי", אשר אצלו הכול מדוד ושיטתי. ובכל זאת, ככל שאדם יותר "נורמלי", שכלי, מחושב, ליניארי ומסודר, הוא נעשה יותר חלול וריק מעומק, כיוון שהוא מנסה להכיל הכול בכלי הדעת המוגבלים שלו. באמת, אם הכול היה מובן ומגובש, ללא כוחות התהום השוצפים, המציאות לא הייתה יכולה להתרחב ולהתפתח מעבר למוכר לה. אם היה רק 'גבול' – לא היה שום דבר, ואם היה רק 'בלי גבול' –לא היה דבר. זהו פשר קיומם של כוחות התוהו והתהום והיסודות ה"פרה-היסטוריים" שבמציאות, המהווים שכבת עומק למציאות כולה.

 

לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ

מרן הרב קוק זצ"ל מתאר טראומות בעולמות עליונים שההדים שלהם נשמעים באלפיים שנות תוהו המתוארות בפרשתנו:

ועולם התוהו, ושבירותיו, ותיקוניו, מורים לנו שעוצם הרצון לתיקון, לשכלול, להוויה, שהם הטוב הגמור, פועל הוא בכוח מלא מאוד-מאוד. אין ההוויה יכולה לקבל את כל עוצם הטוב של המהווה העליון, אמיץ כוח אין סוף, ההוויה החלקית מתמסמסת מרוב הטוב, מעוצם החיים, משתברת היא מרוב שאיפתה. אבל לא מפני זה יחדל הטוב הנשא לעשות את דרכו, הוא חוזר ובונה אחר השבירה, והבניין המתוקן עולה יפה יפה, באין ערוך לייקרתו. וכל כך מרובה היא מידה טובה ממידת פורענות, עד שכדאי לסבול את כל ייסורי השבירה, את כל קלקולי הריסה, רק שיצאו עולמים משוכללים כאלה, שנושאים בכוחם עושר חיים כזה, שהוא מצד עצמם למעלה מכוחם. ואין המהווה העליון בוחר בדרך מדודה ומצומצמת, כדי שיעור היכולת של ההוויה, שאם כן היה הטוב מוגבל לא לפי עוצם עוז חיי היוצר כול, אלא לגמרי לפי תנאי היצירה החלושה[ג].

הרב קוק מבאר, שהופעת כוחות בלתי גבוליים בתוך המציאות יוצרת משבר. המשבר הינו ביטוי לחוסר היכולת של עולם התיקון המוגבל להכיל בכלי המציאות את כוחו ועוצמתו של עולם התוהו, הבלתי גבולי. בעולמות התוהו מתגלים כוחות קמאיים "דינוזאורים", של חיים ארוכים כחייו של מתושלח, ללא הגבלה וללא פרופורציה, המתגלים לבסוף בשאיפה לבנות מגדל שראשו בשמים. כוחות אלה אוצרים בתוכם שאיפת טוב אינסופי ובלתי מוגבל שהעולם זקוק לו. הקב"ה בחר לברוא את העולם דווקא בכפילות פנים, כיוון שאם העולם היה נברא בקו ליניארי ומדוד בלבד, שאיפת הטוב שבו הייתה מוגבלת. אך בעולם שיש בו תהום, כפי שברא הקב"ה, שאיפת הטוב, אף היא אינסופית ובלתי מוגבלת. זוהי הסיבה בשלה ברא הקב"ה את העולם בכפילות פנים כזו, שיש בה מציאות מוגבלת ומציאות תוהו בלתי גבולית. לעיתים ישנם אנשים אשר נבהלים מפני כוחות החיים והדחפים העזים הקיימים בקרבם, ועוזבים אותם לטובת הנהגת הדעת והשכל בלבד. אך באמת טעות בידם, כיוון שיש לנו צורך בכל כוחות החיים, גם אלה הנראים מאיימים להטביע אותנו בתהומותיהם.

בכל מפגש בין שני היסודות במציאות, בין המציאות הגלויה לעין, לבין זו המפעפעת מתחת לפני השטח, מתפרצת טראומה. הטראומה במובנה החיובי, היא המאפשרת את תהליך הוצאתם של כוחות התוהו כלפי חוץ, ומצמיחה אותם במציאות הגלויה על גבי התנועות האדירות הפנימיות. כל האנושות הינה תהליך ארוך של מפגש בין הבלתי גבולי והגבולי והכלת מה שמעבר לכל גבול בתוך הגבול. אך כיוון שהגבולי אינו יכול להכיל את הבלתי גבולי, בנקודת המפגש וההשקה שבין הבלי-גבול לגבול, מתרחשת טראומה. הטראומה היא הכלי באמצעותה יכול המוגבל להכיל את הבלתי מוגבל. הטראומה מטביעה את הבלתי גבוליות בתוך הגבולות והגדרים, ומאפשרת לגבולי להכיל בתוכו את הבלתי גבולי, בבחינת "מעט המחזיק את המרובה". זהו סוד הצמצום של הגבולי, המחזיק בקרבו בתמציתיות את הבלתי גבולי. הטראומה מתרחשת כאשר חודר למוגבל ולסופי יסוד בלתי גבולי ואין סופי. זעזוע זה מחדיר למעמקי הגבול את הבלתי גבול. מהנובלות ומהשיריים של כוחות התוהו שנשברו, הולך ונבנה עולם מסודר, בעל גבולות ברורים, מתפתח ופורה, הפותח שער וצוהר למה שמעבר לגבולו הנוכחי. עיקר ההתרחשות הבראשיתית שעליה עומד העולם היא זו המתרחשת מתחת לפני הקרקע בתהומות המציאות. הטראומות והמשברים הינם הכרחיים לעולם שבו מתרחשים מפגשים אינסופיים בין הבלי-גבול לגבול, והעולם כולו נבנה מתוך כוחות אלה.

חז"ל מסבירים את ההבדל שבין רשעים לצדיקים: "רשעים - ברשות לבם, וצדיקים- לבם ברשותם"[ד]. הלב הוא כוח חיים אדיר המזרים דם אל הגוף, ומזרים את כל הרגשות והתנועות הפנימיות הבלתי מוגבלות. אצל הרשעים הופך זרם החיים האדיר של הלב לבעל הבית והוא שמובילם בדרכו. לעומת זאת, אצל הצדיקים הלב אינו מציף ושוטף את החיים. המוח הוא זה השליט על הלב, והוא שמובילו על פי דרך ההיגיון והיושר[ה]. לצדיקים ישנה היכולת להכיל את הכוחות הבלתי מוגבלים מצד דעתם המוגבלת, כפי שהעולם הגבולי מכיל בכליו המצומצמים את כוחות התהום המתפרצים. הצדיקים אשר לבם ברשותם, עם כל היותם בעלי דעת מוגבלת, ספגו עמוק בקרבם את הטראומות, ובכך הם יכולים להכילם. הרשעים, לעומת זאת, כיוון שהם הולכים אחר לבם, אין מתרחש אצלם מפגש בין הגבולי לבלתי גבולי. על כן אין הם מעבדים את הטראומה באופן שתחדיר בהם את הבלתי גבולי במציאות עולם הזה מתוך בחירה. הגיהינום, במובן זה, הוא תהליך עיבוד כל כוחות התהום באופן כפוי, שאינו ברצון האדם ובבחירתו. אף על פי כן, הכול לטובה, ולבסוף גם הרשע מודה על כך שהכוחות המתפרצים מצאו את מנוחתם והגיעו לרגיעה. הדבר דומה לסיוע רפואי לאדם המצוי במצב פסיכופטי, אשר למרות התנגדותו הרגעית, לבסוף הוא מודה למי שהביא להחלמתו ונתן רוגע לנפשו[ו].

הרב קוק מסביר בהקשר זה ש"מרובה מידה טובה ממידת פורענות". אמנם התרחשו טראומות נוראיות ופורענויות קשות בראשית העולם. גורשנו מגן עדן, העולם כולו נשטף במבול, והאנושות נפוצה על כל הארץ. בכל זאת, טראומות אלה מתגמדות לעומת גודל הטובה היוצאת מהן: "מתוך ייסורי השבירה וקלקולי ההריסה, יוצאים עולמים משוכללים שיש ביכולתם לשאת כוחות חיים שהיו למעלה מכוחם". נתבונן כעת בשלושת הטראומות שהתרחשו בבריאת העולם. כיצד השבירה שבהם הטביעה את הבלתי גבוליות ובכך התהפכה לתיקון, וכיצד מידת הפורענות שבהם הגבירה את המידה הטובה, בבחינת איתהפכא חשוכא לנהורא.

 

חטא עץ הדעת - כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת

בתוך עצי גן העדן, אנו מוצאים שני עצים המשקפים יפה את המתח שבין התוהו לתיקון ובין הבלתי-גבולי לגבולי, הלוא הם עץ הדעת טוב ורע ועץ החיים. עץ הדעת טוב ורע מבטא את התהליכים המסודרים שיש בהם דעת, הבחנה ונתינת פשר ומשמעות למציאות. באמצעות הדעת אנו יכולים להכיל, לתפוס ולהגדיר את המציאות. יחד עם זאת, החיים בתוך גבולות מצומצמים וברורים, המתוחמים בקווים ליניאריים, הם חיים יבשים שיש בהם טעם של מוות. בהכלת המציאות בתוך כלי הדעת שלנו, אנו בעצם ממיתים אותה, "ביום אכלך ממנו מות תמות". לעומת זאת, עץ החיים שבתוך הגן מכיל יסוד של חיים נצחיים, זורמים, ללא גבולות ובלתי סופיים- "ואכל וחי לעולם". האכילה מעץ החיים לאחר האכילה מעץ הדעת, בכוחה להשכיח את כל הדעת ולהעניק חיים ללא גבול. אם כן, יש לשאול, מדוע מנע הקב"ה מן האדם לאכול מעץ החיים וגירשו מגן עדן? ומה התרחש בחטא האכילה מעץ הדעת?

לפני החטא, היה אדם הראשון כולו טוב, ללא כל רע. הרע היה קיים מחוץ לאדם: בפועל -בנחש, ובכוח- בעץ הדעת. כיוון שהאדם היה נקי לגמרי ללא כל רע, לא היה לאיסור האכילה מעץ הדעת על מה לחול. היה צורך שהאדם ידע לפחות מהו הרע על מנת להימנע ממנו. מכאן יש להסביר, כדברי רבותינו כדוגמת המהר"ל, שחטא האדם נעשה ללא בחירה אלא הוא חלק מן הבריאה שבה נוצר האדם יחד עם החטא.

הנחש הוא הדמות של הטראומה הראשונה בעולם. הוא דמות ביניים בין אדם לחיה, ועומד על הגבול הדק שבין הגבולי לבלתי גבולי. מצד אחד הוא גבולי ונברא. יחד עם זאת, יש בו רצון לבלתי גבולי - "והייתם כאלוקים"[ז]. בשאיפה של הנחש לאלוקות מתגלה השאיפה של הגבולי והנברא לבלתי-גבולי ולאלוקות. לעומת הנחש, האדם נוצר בצלם אלוקים כיצור אלוקי- "אני אמרתי אלוקים אתם"[ח]. אולם החטא גרם לאדם ליפול אל תוך העולם הזה וגבולותיו, והוא נעשה יודע טוב ורע. לאחר החטא גילה האדם את שפלותו והיותו גבולי, עד שנעשה בן מוות. כתוצאה מכך נולד בו פחד מוות, אשר ממנו משתלשלים הפחדים כולם, לכן ברח והתחבא.

עם האכילה מעץ הדעת הוכל המוות בקרב האדם ונקבעה סופיותו. הטראומה שהתרחשה בחטא עץ הדעת, היא הפיכתו של האדם בעל צלם אלוקים לבן-מוות סופי וגבולי, והירידה מהבלתי-בעל-גבול אל הגבול. זוהי טראומה עמוקה כל כך עד שהיא אינה מזעזעת אותנו, כיוון שהיא למעלה מכוחותינו לגמרי.

  

המבול- נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה

הטראומה השנייה בראשית העולם היא הטראומה שבה נבקעו מעינות תהום וארובות השמים נפתחו. המבול הוא הטראומה הגדולה ביותר הנראית לעין. המבול מחק את כל המציאות שנבראה ומחה את כל היקום. המבול יצר טראומה נוראית בעולם - אבדן, מוות וכיליון. אין טראומה שדומה לה לפניה. גם לאחריה הבטיח ה' שלא יהיה שוב מבול לשחת את הארץ.

נח, שאמנם ניצל מן המבול, עבר גם הוא את אותה טראומה. הוא היה עד למיתה המשונה שבה נכחדו כל החיים שהיו על פני האדמה, כולל חבריו, קרוביו, בני עמו ומשפחתו הרחבה. בתוך התיבה, כמו מחוץ לה, הוקפאו החיים, והמוות חלחל אף לתוכה. גברים ונשים, זכר ונקבה היו נפרדים זה מזה ונאסרו בפרייה ורבייה[ט]. רק לאחר היציאה מן התיבה החלו החיים מחדש. כאשר נח יצא מן התיבה, הוא היה שרוי בצער עמוק, לכן הוא נטע כרם, על מנת לשמח את נפשו המרה בבחינת "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש"[י].

טראומת המבול היא ביטוי לירידה נוספת בבלתי גבוליות של העולם. על אף גזירת המוות שבחטא עץ הדעת, האדם הראשון לא מת באופן מידי, אלא חי תשע מאות ושלושים שנה. המוות נטבע בו רק בכוח, אך חייו המשיכו בממדי ענק. לעומת זאת, בדור המבול נעשה המוות חד וברור. בני דור המבול ביקשו לשוב ולהיות בני אלמוות כאדם שלפני החטא וניסו להחזיק במה שמעבר לגבולותיהם. לכן לקחו להם בני האלוהים את בנות האדם. כך אף מתפרש חטא החמס, ש"לא נגזר גזר דינם אלא על הגזל"[יא]. החמס הוא התפרצות של כוחות חיים הפועלים נגד החיים עצמם. אדם החי כמעט אלף שנה, משך זמן כמעט "אלוקי", מרגיש שיש בו כוחות מעבר לכל גבול. על אף שיש מוות רחוק, יש בו תחושת גדלות והוא חש שהעולם שייך לו. כאשר כוחות אלה שלמעלה מן הגבול ירדו לתוך גבולות המציאות, הם ניפצו אותם. זהו החמס- פריצת הגבולות הקיימים במציאות בין אדם לאדם ובין מין לשאינו מינו. בדור המבול התפרצו בעוצמה כוחות אדירים של שאיפה להיות כאלוקים. הן כלפי מעלה- בערבוב בין בני אדם ובנות אלוקים, והן כלפי מטה-בפריצת הגבולות שבין בני האדם לבעלי החיים. לכן מחיי נצח קוצרו חיי האדם למאה ועשרים שנה- "בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים"[יב], ופחות מכך- "ימי שנותינו בהם שבעים שנה"[יג].

בדור המבול כוחות החיים שטפו את העולם, שברו את גבולות המציאות, והתפרצו בעוצמה כזו עד כי הם קרסו לתוך עצמם כמו חור שחור, וכילו את עצמם כמעט לגמרי. המבול מחה את היקום כולו, המציאות הלכה והצטמצמה בגבולות צרים ומוגבלים, מלבד תיבה אחת קטנה בתוך השטף הגדול.

 

דור הפלגה- הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם

לאחר טראומת המבול הנוראה, כל העוצמות והשאיפות להתפשט מעבר לגבולות נגנזו לטובת שאיפה הפוכה לגמרי. לא עוד התפשטות ללא גבולות, לא עוד הגדלת מציאות הפרט על חשבון השני, לא עוד חמס וגזל. כעת- "שפה אחת ודברים אחדים". זוהי תגובה הפוכה לחלוטין לחטאי דור המבול שבבסיסה עומד הרצון למחוק את האני לטובת אחדות הכלל. זהו ניסיון להיות בני אלמוות באופן כללי וציבורי ולא באופן פרטי.

הטראומה והפחד הגדול מפני קריסת העולם כפי שהתרחשה במבול, הולידה בדור הפלגה את השאיפה לבנות מגדל, כדי לעשות סמוכות ברקיע שלא ייפול שוב[יד]. השאיפה הזו לתיקון העולם מחקה את הפרט לטובת אידיאל נשגב ועליון. דור הפלגה האמין שבכוח אחדותו יהיה בידו לקיים את כל העולם לבדו. בכך הפגין דור הפלגה את ביטחונו בהיותו בעל הבית על העולם, הארץ והשמים גם יחד. "אמרו: לא כל הימנו שיבור לו העליונים וייתן לנו התחתונים!"[טו]. לפי חז"ל, בוני המגדל רצו ליצור פסל עם דמות בעלת חרב הנלחמת בקב"ה[טז], כנמרוד – שהמריד את כל העולם נגד הקב"ה[יז]. השאיפה העמוקה הטמונה במעמקי העולם מראשיתו להיות בלי גבול, הולידה בפעם השלישית בימי ראשית הבריאה את השאיפה להיות כאלוקים, להחזיק גם את השמים, לבנות סמוכות לרקיע, להילחם כנגד בורא העולם ולהחליפו.

עונשם של בני דור הפלגה היה שה' הפיצם לכל עבר, ובכך שאב מהם את כוח אחדותם. זוהי ירידה נוספת ביכולת האנושית להיות כאלוקים. לאחר חטא מגדל בבל נעשה האדם מוגבל יותר ונפרד עוד יותר ממקורו האלוקי. מאז ועד ימינו אנו מלחמת ההישרדות בין העמים והלשונות היא מלחמה תמידית על הקיום. בשלב זה, כאשר הוגבלו כל הכוחות פורצי הגבולות באדם, החלה ההיסטוריה והחלו "אלפיים שנים של תורה", בדמותו של אברהם אבינו.  

 

וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר

אברהם אבינו הוא הדמות הראשונה ב"היסטוריה", בראשית "אלפיים שנות תורה". הוא צומח על גבי אותם דורות של תוהו, כקרקע יציבה הניצבת על פני התהום. דמותו של אברהם אבינו, שהתגלתה בעולם בשנת אלפיים, כוללת באישיותה את כל מרכיבי הטראומות שהתפרצו באלפיים שנים של תוהו ואת דמותו בת האלמוות של האדם הראשון לפני החטא. אברהם אבינו כולל את גודל האנושות כפי שהייתה לפני המבול, ואת האחדות שלפני הפלגה, כשכל הארץ הייתה "שפה אחת ודברים אחדים". אברהם אבינו הוא "אב המון גוים"[יח], הכולל בדמותו את כל העמים והלאומים. ההיסטוריה כולה מקופלת בדמות ענקים מטא-היסטורית זו, וההיסטוריה כולה היא מעין התרחשות תוך-אברהמית שבה מוצאות כל הטראומות הללו את כיוונן[יט].

ברכת "אבות" מקפלת את כל ההיסטוריה כולה, מחסדי אבות ועד גאולתם של בני-בנים, והכול בכלל "מגן אברהם". ההשגחה האלוקית המכוונת את תולדות חיי האנושות דרך כל נפתוליהם אל הגאולה השלמה, היא הגנה על דמותו של אב המון גויים המחזיר את האנושות לשלמותה- "נדיבי עמים נאספו עם אלוקי אברהם כי לאלוקים מגיני ארץ מאוד נעלה"[כ]. מתוך הגנה זו, גם חטא אדם הראשון מתוקן, ועל כן אנו סומכים לברכת אברהם את ברכת "מחיה המתים", המולידים "קדושים שבכל יום יהללוך סלה", לנצח[כא].

בימות המשיח עתיד העולם לשוב לתיקונו. העולם כולו ישוב לאחדות של "שפה אחת ודברים אחדים", היא לשון הקודש, לפי חז"ל[כב], וכל העמים יתאחדו במקום אחד- "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים"[כג]. לעתיד נשוב ונקרא "עם אלוקי אברהם". עם שאינו צריך סעד ותמך כמו נח, שעליו נאמר "את האלוקים התהלך נח"[כד]. זהו עם המתהלך לבדו לפני ה', כאברהם, "אשר התהלכתי לפניו"[כה]. דמותו של נוח כוללת בקרבה כוחות אלוקיים שמוטבעים במעמקי המציאות אך כיוונם אינו ברור. לעומת זאת, בדמותו של אברהם אבינו קיימת היכולת לכוון את כוחות הטראומה הללו כלפי מעלה, אל בורא העולם, כאהבת ה' שהתגלתה לראשונה באברהם אבינו, המכונה "אברהם אוהבי"[כו].

מימי אברהם אבינו, כל כוחות התוהו שבמעמקי העולם אינם גורמים עוד לנפילה, לטראומה ולשבירה, אלא מתהפכים לעולם של תיקון והליכה לפני ה'. כוחות אלה מתהפכים למידה טובה המרובה ממידת פורענות, בשני פירושים המשלימים זה את זה- מרובה יותר ממידת פורענות, ומרובה דווקא מתוך מידת הפורענות. כוחות התוהו והטראומה הטבועות במעמקי המציאות מבטאות אור של אלוקות בלתי מוגבלת אשר בראה את העולם. בכיוון ההפוך, כוחות התיקון המתפרצים באברהם אבינו ובזרעו, מבטאים את הפנייה האנושית אל ה', ההליכה אליו, עבודתו ואהבתו. זוהי כל תמציתו של עם ישראל, שאינו רק נברא על ידי הקב"ה, אלא עובד את ה' ופונה אליו. בזרעו של אברהם אבינו חבויים כל הכוחות האלוקיים שלמעלה מן הגבול, אך דווקא מתוך הגבול עצמו, מתגלים עומק הגעגועים והכיסופים אל ה' יתברך, אל הבלתי-בעל-גבול.

דמותו של המשיח ממשיכה ומסיימת את כיוון ההליכה של אברהם אבינו. לפי חשבון ימי העולם של חז"ל, לאחר אלפיים שנות תוהו ואלפיים שנים של תורה, באים אלפיים שנים של ימות המשיח. מיהו המשיח? המשיח הוא הדמות אשר בכוחה להפך את מידת הפורענות ולהפכה למידה טובה. המשיח הופך את כל הטראומות לבניין ואת החושך לאור- "לאתהפכא חשוכא לנהורא"[כז].

הנחש, הדמות הטראומתית הראשונה בעולם, שווה בגימטריה ל'משיח', מפני שדווקא הטראומה, היא שעתידה להתהפך לתיקון בדמותו של המשיח. כל הטראומות שבעולם מתקיימות במשיח החי את כל הסבל שבעולם- "אכן חוליינו הוא נשא"[כח]. המשיח כולו פצע וחבורה, אך כל מעשיו להחליף תחבושות ולרפא את החוליים כולם. המשיח הוא הדמות המהפכת את כל הטראומות, יוצרת מתוכן מפגש עם ה', ומגלה כיצד הגבולי הולך אל הבלתי-גבולי. זהו גילוי תמצית קיומו של עם ישראל, "זרע אברהם אוהבי", המגלים את געגועי הגבולי אל האין-סוף. גילוי אשר עתיד לבוא אל שלמותו בדמותו של המשיח, עד אשר "ובילע המוות לנצח", במהרה בימינו, אמן.

 


[א] עבודה זרה ט ע"א

[ב] הרצי"ה אף היה קורא לפרשיות אלה "נסתר". לא פשוט להבין את דרכי ההנהגה האלוקית אשר ברא עולם ומיד מחריבו במבול. אין בנו די כלים להכיל טראומה כה עמוקה של "וימח את כל היקום". כלפי חוץ אין אנו מודעים לטראומה העמוקה שסיפור כזה מחולל בנו. אף הגירוש מגן עדן הוא טראומה נוראית, אבל גם הוא נוגע במקום עמוק מאוד עד שאין אנו זוכרים זאת במהלך היום-יום בתודעתנו.

[ג] שמונה קבצים קובץ א רמד

[ד] בראשית רבה לד י

[ה] תניא יב

[ו] כדברי הרמב"ם בשמונה פרקים פרק שלישי, שהחוטא הוא חולה נפש.

[ז] בראשית ג ה

[ח] תהלים פב ו. בפשט, הכתוב מתייחס לאדם הראשון לפני החטא, שהרי הוא מסיים ואומר "אכן כאדם תמותון".

[ט] מדרש תנחומא ח סימן יא

[י] משלי לא ו

[יא] רש"י בראשית ו יג

[יב] בראשית ו ג

[יג] תהלים צ י

[יד] בראשית רבה לח א

[טו] תנחומא נח יח

[טז] בראשית רבה לח א

[יז] עירובין נג ע"א

[יח] בראשית יז ה

[יט] דברים אלה נזכרים באחת מאיגרותיו של מרן הרב קוק זצ"ל.

[כ] תהלים מז י

[כא] כל דברינו מתאימים להסברה הפסיכולוגית בדבר המתח שבין התת-מודע למודע וה'הגנות' שבהן משתמשת האישיות על מנת לווסת נכון את החיבור המופלא הזה.

[כב] רש"י בראשית יא א

[כג] ישעיהו נו ז

[כד] בראשית ו ט

[כה] בראשית רבה ל י; בראשית כד מ

[כו] ישעיהו מא ח

[כז] זוהר ח"א ד א

[כח] ישעיהו נג ד

עבור לתוכן העמוד