• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

שמן וקטרת ישמח לב - פרשת כי תשא

התורה מקדישה משקל רב לאופן עשיית הקטורת ושמן המשחה הנזכרים בפרשתנו.
הקטורת דורשת דיוק מושלם, בעוד השמן זקוק דווקא לחוסר-דיוק בכוונה תחילה.
על מה מצביע ההבדל, ומה נוכל ללמוד מכך לעבודת ה'?

עריכה: דרור יהב


שני תשמישי קדושה ריחניים מופיעים בפרשתנו. הראשון הוא שמן המשחה:

וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְקִנְּמָן בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם וּקְנֵה בֹשֶׂם חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם. וְקִדָּה חֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ וְשֶׁמֶן זַיִת הִין. וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ רֹקַח מִרְקַחַת מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה. וּמָשַׁחְתָּ בוֹ אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת אֲרוֹן הָעֵדֻת. וְאֶת הַשֻּׁלְחָן וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמְּנֹרָה וְאֶת כֵּלֶיהָ וְאֵת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. וְאֶת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ. וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְהָיוּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִקְדָּשׁ. וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּמְשָׁח וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם לְכַהֵן לִי. וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי לְדֹרֹתֵיכֶם. עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ לֹא תַעֲשׂוּ כָּמֹהוּ קֹדֶשׁ הוּא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם. אִישׁ אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר וְנִכְרַת מֵעַמָּיו.[א]

השני הוא הקטורת:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶה. וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ. וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם. וְהַקְּטֹרֶת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּמַתְכֻּנְתָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לְךָ לַה'. אִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כָמוֹהָ לְהָרִיחַ בָּהּ וְנִכְרַת מֵעַמָּיו.[ב]

סמיכות הפרשיות נובעת כנראה מדמיון חיצוני שיש ביניהם. גם השמן וגם הקטורת עשויים ממספר רכיבים מבושמים; ואת שניהם אסרה התורה לעשות כמתכונתם, כלומר שאין ליצור העתק מדויק שלהם שלא לצורך עבודת המקדש. בניגוד לעבודת הקורבנות, בהם לא הקפידה התורה על דיוק במידה ובמשקל, בענייני הריח ההקפדה רבה ביותר. גם לשמן המשחה וגם לקטורת יש מידות מדויקות, וחריגה קלה מהן גוררת עונש חמור.

עם זאת, קיים הבדל גדול ביניהם. שמן המשחה משמש לקידוש כלי המשכן, אוהל מועד והכהנים העומדים לשרת בו, כך שהמשיחה בשמן מהווה את נקודת המעבר מחול לקודש. הקטורת, לעומת זאת, היא אבקה ריחנית, המהווה חלק יומיומי מעבודת המקדש. תיאור עבודתה היה אמור להופיע בין שאר עבודות המקדש כמו לחם הפנים והקרבת הקורבנות, ולא בסמוך לשמן המשחה, העוסק באירוע החד-פעמי של חנוכת כלי המשכן.

למרות ההבדל העמוק, ניסו חכמינו לעמוד על הקשר ביניהם, ומלימודם נוכל ללמוד יסוד גדול על תהליך ההתקדשות שלנו בעבודת ה'.

לדייק או להכריע

הגמרא דנה בשאלה עד כמה יש לדייק בשקילת סממני הקטורת ושמן המשחה:

אמר ליה רב פפא לאביי: כשהוא שוקל - בהכרע הוא שוקל או עין בעין הוא שוקל?

 אמר ליה: רחמנא כתב 'בד בבד', ואת אמרת בהכרע?!

והאמר רב יהודה: הקב''ה יודע הכרעות, אלמא דאית בהו הכרע! [ג]

 

בזמן חז"ל, השקילה התבצעה באמצעות מאזנים, כאשר בכף אחת ניצבה משקולת במשקל הרצוי, ובצד השני העמידו את החומר הנשקל. חכמים קבעו כי בשל קושי טכני להגיע לדיוק מוחלט, במשא ומתן רגיל על המוכר להכריע מעט את הכף לטובת הקונה כדי שלא יעבור על חשש גזל. האם בשקילת הסממנים של שמן המשחה והקטורת יש לנהוג באופן דומה ולהוסיף קצת על המשקל המצוין בתורה ('הכרע'), או שמא יש לדייק לחלוטין בשקילה?

אביי סובר כי המילים "בד בבד" מציינות דיוק מוחלט, אולם רב יהודה אומר כי 'הקב"ה יודע הכרעות'. הפרשנים מסבירים כי 'יודע' פירושו אוהב – הקב"ה אוהב שמטים מעט את הכף ולא מדייקים כל כך[ד]. הדבר נלמד מן העובדה שאת הקינמון לשמן המשחה יש להביא בשתי מחציות – מאתים חמישים ומאתים חמישים. מדוע לא להביא אותו בפעם אחת במשקל חמש מאות? משום שבכל שקילה מתווסף 'משהו' למשקל, וכיון שהקב"ה אוהב את התוספת הזעירה הזו, הוא ציוה עלינו להביא את הקינמון בשתי פעמים.

מצד שני, על קטורת הסמים נאמר 'בד בבד', ויש שפירשו שהכוונה מלשון 'בודד', כלומר בדיוק נמרץ[ה]. לכאורה קיימת סתירה בין הדברים: משמן המשחה נלמד כי הקב"ה חפץ שלא נדייק, ומעשיית הקטורת לומדים כי הוא חפץ שנדייק!

הדבר מעורר שתי שאלות מרכזיות: ראשית, כיצד קשורה הדייקנות לקטורת ואי-הדייקנות לשמן המשחה? ושנית, מה נוכל ללמוד מכך לעבודת ה' שלנו? האם הקב"ה חפץ בדייקנות של הקטורת או דווקא בחוסר-הדייקנות של השמן?

 

 

מחול לקודש ואל קודש הקודשים

שמן המשחה מציין כניסה מעולם החול אל הקודש. כל זמן שלא משחו את הכלים או את הכהנים בשמן, הם עדיין שייכים לעולם החול. השמן מרומם את כלי השרת או את האדם הנמשח בו למקומו האמיתי – אל הקודש.

עניינה של הקטורת  שונה. מצינו שהכהן הגדול מצווה לבוא רק פעם בשנה לקודש הקודשים, וגם אז תחת תנאי - "כִּי בֶּֽעָנָן אֵֽרָאֶה עַל הַכַּפֹּֽרֶת", הוא ענן הקטורת[ו]. היכולת להיכנס לבית קודשי הקודשים מותנה בכך שהכהן יבוא עם קטורת בידו, "וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה' וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָֽעֵדוּת וְלֹא יָמֽוּת"[ז].

מהי אפוא הקטורת? רבותינו מלמדים שריח טוב הוא חוש שרק הנשמה נהנית ממנו.[ח] הקטורת בעבודת ה' היא ההתמסרות הנשמתית לעבודתו יתברך. ישנה התמסרות של הכוחות החומריים הנשרפים על המזבח החיצון, ולצידה יש התמסרות של עצם הנשמה. מסירות הגוף יש בה שפיכות דמים ומוות, אך התמסרות הנשמה מעלה ריח ניחוח מלא נועם עליון. כשאדם מקטיר קטורת הוא כביכול נותן את חלק הניחוח שבו, את נשמתו, לקב"ה. הקטורת אינה מצריכה שחיטה, הזאה או מסירות גוף כהעלאת איברים על גבי המזבח – היא מבטאת את העונג העילאי של עבודת ה'. אולם יש לשאול, אם היא קדושה כל כך, מדוע אין מקטירים אותה בפנים, ליד ארון העדות? משום שהקטורת היא היסוד המביא את האדם אל קודש הקודשים, ומרומם את הנשמה למקומה האמיתי והעליון. לכן גם היא עולה על מזבח. גם החלק הנשמתי עולה, אלא שזו עליה שניחוחות גן עדן מתפשטים על ידה.

בהשוואה בין השמן לקטורת מתברר כי יש ביניהם דמיון עצום והפרש עצום. הדמיון הוא ששניהם מרוממים את מי שבא איתם במגע למדרגה שאליה הוא שייך באמת. ההפרש הוא שהשמן בכוחו להפוך חול לקודש, ואילו הקטורת מכניסה את האדם מהקודש לקודש הקודשים. הפער הגדול שביניהם מתגלה בשאלת הדיוק וההכרע. נראה שככל שהדבר קשור יותר אל הקודש, הכל צריך להיות מדוקדק יותר, ואילו ככל שמתקרבים למגע עם עולם החול, רמת הדקדוק פוחתת. 

שמן המשחה - נתינה מהלב

בכך שהתורה מצווה להביא את הקינמון של שמן הקודש בשתי פעמים היא גם דורשת מאיתנו להביא שתי הכרעות - תוספות, אותו 'משהו' שאינו מדויק ושאין לו מידה. זהו יסוד גדול בעבודת ה' – מידת החסידות. עניינה של מידת החסידות היא לעשות בנדיבות ומעומק הלב מעבר למה שכתוב בתורה, כמו בן המבקש לעשות נחת רוח לאביו, שעושה יותר ממה שנאמר לו מתוך הבנתו את כוונתו הפנימית של האב.

אך למרות מעלתה של הנדיבות, יש בה גם סכנה עצומה – החיסרון הוא שהיא איננה אלוקית אלא מעשה ידי אדם. כשהאדם מביא תוספת כפי רצונו, הוא כבר אינו פועל מתוקף ציווי אלוקי אלא מתוך גדר אנושי, וכמו שאמרו רבותינו "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה"[ט]. המאתיים וחמישים של קינמון המופיעים בתורה הם ציווי בבחינת 'מצווה ועושה', וההכרע, שאינו כתוב, הוא בבחינת 'אינו מצווה ועושה'. מה הטעם בפרדוקס לצוות על דבר שאינו מצווה? העניין הוא שאם התורה היתה אומרת כמה בדיוק עלינו להביא, מידת ההתנדבות היתה נעקרת. כשהיא מצווה עלינו להביא אך לא אומרת כמה, נתינת האדם מעצמו הופכת לאלוקית.

באופן דומה פירש הרמב"ן את מצוות "קדושים תהיו כי קדוש אני"[י]. לדבריו,  מדובר באיסור להיות 'נבל ברשות תורה': אדם שאינו עובר על הכתוב בתורה, אך פועל בניגוד לרוח התורה. קדושים תהיו פירושו 'קדש עצמך במותר לך'[יא]. כאשר האדם מקדש עצמו במותר לו אף על פי שהדבר אינו כתוב בתורה, העובדה שהקב"ה ציווה זאת עלינו במילים "קדושים תהיו" הופך גם אותו לביטוי של הרצון האלוקי.

שמן משחת קודש מבטא את הרעיון שדבר שנעשה חול יכול להתקדש. האנושי יכול להיעשות אלוקי, וכשהוא נעשה אלוקי אסור לאנושי להגיע אליו.[יב] משום כך אוסרת התורה לעשות 'כמתכונתו' – שמא תאמר, אם האנושי יכול להפוך לאלוקי, סימן שלאדם יש כוח להפוך דברים אנושיים לאלוקיים, ולא היא. רק בגלל ציווי התורה יכול החול להתעלות לקודש, אך לאדם אין כח לקדש חול ללא הציווי האלוקי. ביצירת שמן המשחה התורה רוצה שלא נדייק, משום שתהליך המעבר מחול לקודש מצריך נדיבות לב אנושית. הנדיבות היא המקשרת את החול אל הקודש.

קטורת – דיוק מתוך ציווי

בקטורת נאמר בדיוק ההיפך. הקטורת, המציינת את המעבר מקודש לקודש הקודשים, דורשת דיוק מוחלט. אין מחצה לקטורת, והמחסר אחד מכל סממניה חייב מיתה[יג]. העונג האלוקי מוכרח להיות מדויק, משום שאחרת יש בו סכנה של היסחפות אחרי העונג וטשטוש האלוקיות שבו.

ובכל זאת, רבותינו למדו בגזירה שווה שאף על פי שהקטורת מדויקת, גם בה יש הכרע; ואף על פי שהשמן מאפשר נדיבות, גם בו נדרש דיוק מסוים.[יד] נוכל לומר שבשביל להתקדש אנו זקוקים לחיבור של דייקנות ונדיבות. אנחנו יוצרים את הכלים בעולם החול ומוסיפים להם נדיבות, והאנושיות הזו מתרוממת למעלה גבוהה וקדושה. אולם היא מתרוממת כל כך עד שמגיעה למקום "אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָֽׁמָּה"[טו], מקום בו הקב"ה מתגלה ולאדם אין דריסת רגל בו. האפשרות להיכנס לשם קיימת רק בזכות הציווי האלוקי, ולכן היא דורשת את הקטורת שנעשתה בדייקנות. ועם זאת, גם בקטורת יש נקודת נדיבות שמשאירה מקום לאנושי, אחרת הכהן הגדול יתבטל לגמרי מחמת העונג האלוקי.

 

מידת החסידות

בספר 'מסילת ישרים' מקדיש הרמח"ל מספר פרקים לכל מידה ובהם הוא דן בביאור המידה, דרכי קנייתה, מפסידיה וכיצד להימנע מהמפסידים. רק למידת החסידות נוסף פרק שלא מופיע בנושאים האחרים – "משקל החסידות", מלשון איזון.

כשאדם מתחסד ועושה מעבר לנדרש ממנו, הוא עלול לשבש את הדבקות האלוקית בגלל תענוג רוחני. הדבקות מבטאת את האהבה הבוערת של האדם אל ה', כשהוא מוכן לשים את כל נשמתו בכל מצווה. הדוגמה הטובה ביותר היא נדב ואביהו, שמרוב דבקותם האלוקית הביאו קטורת זרה "אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָֽם"[טז]. המפרשים מסבירים שהדבר לא נבע מרצונם לעבור על פי ה' אלא להיפך, הם עברו על דבריו דוקא מרוב דבקותם העילאית.

משקל החסידות דורש מהאדם לבחון האם המעשה הבא מתוך אהבה אינו גורם לחסרון בציווי. למשל, אם אדם מקיים איזו מידת חסידות עליונה אך תוך כדי כך גורם לאדם אחר לחשוב שהוא משונה, או שהוא מתכונן זמן רב לתפילה ובגלל זה מפסיד את זמן קריאת שמע - זוהי מצוה הבאה בעבירה, והקב"ה אינו שמח בכך. 

'רחמנא ליבא בעי'[יז], ה' אוהב את נתינת הלב של מידת החסידות, כל זמן שהיא נשענת על ציווי מדויק, "בְּמַתְכֻּנְתָּהּ לֹא תַֽעֲשׂוּ לָכֶם"[יח]. דוקא בה צריך להיזהר מכל, ובזכות החיבור בין מידת החסידות לציווי המדויק מתקבלת הקדושה השלמה – "קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לְךָ לַֽה'"[יט].

יסוד זה קיים גם בלימוד התורה. ה'אגלי טל' כתב בהקדמתו שטעות היא לחשוב שלימוד לשמה מתקיים רק אם לא נהנים מהלימוד – אדרבא, אם אדם אינו לומד בהנאה, סימן שלא טעם ממתיקות התורה ואינו דבוק בה. עיקר לימוד התורה הוא כשכל הנשמה נהנית ומגיעה לעונג עילאי שאי אפשר לעמוד בו - כך לפחות עלינו להשתדל ללמוד תורה. ובכל זאת, באותה עת עלינו לדעת שכל ההנאה והמתיקות נובעות לא מאיתנו, אלא רק משום שהתורה הגיעה ממנו יתברך. זהו לימוד גדול מסוד שמן המשחה ומעשה הקטורת, שנזכה במהרה בימינו.

 

 הרב יהושע שפירא


שיעורי הרב יהושע שפירא

 



[א] שמות ל, כב-לג

[ב] שם לד-לח

[ג] כריתות ה, ע"א

[ד] כמו שנאמר על אברהם אבינו "כי ידעתיו למען יצוה את בניו אחריו", 'כי ידעתיו' הכוונה שאני מקושר אליו ואוהב אותו

[ה] מהר"ל מפראג, גור אריה על התורה

[ו] ויקרא טז, ב ופירוש רש"י שם

[ז] שם יג

[ח] ברכות מג, ע"ב: "איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו? הוי אומר זה הריח".

[ט] בבא קמא לח, ע"א

[י]  ויקרא יט, ב

[יא] יבמות כ ע"א

[יב] זו גם הסיבה שלוחות הראשונים, שעליהם נאמר "וְהַלֻּחֹת מַֽעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה", נשברו, לעומת הלוחות השניים, שנעשו על ידי משה עצמו, ויכלו להתקיים.

[יג] כריתות ו, ע"א.

[יד] יש מהמפרשים שלמדו שהמילה 'במתכונתה ו'במתכונתו' מרמזות על גזרה שווה

[טו] שמות ל, ו

[טז] ויקרא י, א

[יז] סנהדרין קו, ע"ב

[יח] שמות ל, לז

[יט] שם

עבור לתוכן העמוד