• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

והיה לעת ערב יהיה אור - פרשת בא

מזכירין יציאת מצרים בלילות,
ומספרים ביציאת מצרים כל אותו לילה המיוחד ומשומר בשנה.
מה בין יציאת מצרים ללילה?
ומדוע בחר הקב"ה לגואלנו דווקא בחשכה, בחצות הלילה?
נתבונן בחושך הכבד העוטף את מצרים לקראת מפלתה,
ונסביר מהו אורה המיוחד של גאולת מצרים, כמו גם אור הגאולה האחרונה.



וַיְהִי חֹשֶׁךְ

מצינו בדברי רבותינו חלוקות שונות ומגוונות לעשר המכות. חלוקה ידועה ומפורסמת ביותר היא חלוקתו של רבי יהודה שאנו מזכירים בהגדה של פסח- דצ"ך עד"ש באח"ב. המהר"ל בגבורות ה' מסביר, כי חלוקה זו אינה רק סימן, אלא טמונה בה חכמה עמוקה. לדבריו, כל קבוצת מכות מכוונת כנגד הכאה אחרת- בארץ, בתווך שבין ארץ לשמים, ובשמיים[א].

סדר פרשיות השבוע שקיבלנו מרבותינו על ידי משה רבנו ע"ה, יוצר אף הוא חלוקה בין המכות. כך אנו מוצאים שפרשות וארא ובא יוצרות חלוקה בין שבע המכות הראשונות לשלוש המכות האחרונות. יש לתמוה על חלוקה זו, שהרי לכאורה, היה מקום לסדר את הפרשות כך שכל עשר המכות יופיעו בפרשה אחת. אך כיוון שאין הדבר כן, עלינו להתבונן בסדר הזה- מהו התוכן הפנימי בחלוקה זו של המכות? מה ייחודן של שלוש המכות האחרונות, שהן מופיעות בנפרד משאר המכות[ב]?

מתוך התבוננות בפשט הכתוב ניתן לומר, כי המכנה המשותף לשלוש המכות האחרונות המופיעות כיחידה נפרדת, הוא החושך. החושך מתפשט ומתגבר בשלוש המכות הללו - במכת ארבה, במכת חושך כמובן, ובמכת בכורות. החושך אף מתגלה בעוצמה במכה האחרונה והקשה מכולן- בקריעת ים סוף. במכת ארבה גרמה הכמות העצומה של הארבה לחושך על פני הארץ: "וַיְכַס אֶת עֵין כָּל הָאָרֶץ וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ"[ג]. במכת חושך נעשה מרחב החיים שעל פני הארץ חשוך. כל המציאות נעשתה חשוכה, עד כדי שאי אפשר היה לנוע בה: "וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים"[ד]. מכת בכורות אף היא, בניגוד לכל המכות שהתרחשו בהשכמת הבוקר, התרחשה בחושך, בחצות הלילה: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם". מפני מצב גרמי השמים באותה שעה, חצות הלילה היא הנקודה החשוכה והרחוקה ביותר מאור יום, אך דווקא בה החלה הגאולה. גם הנס האחרון של כל גאולת מצרים, קריעת ים סוף, התרחש כל כולו בלילה, והסתיים לפנות בוקר, כאשר שב הים לאיתנו.

כמו שלוש המכות האחרונות הנקשרות לחושך, כך כל גאולת מצרים נקשרת ללילה, ונקראת על שם הלילה: "לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". היציאה ממצרים התרחשה בפועל אמנם ביום, אך היא החלה בחצות ונמשכה לכל אורך הלילה. הרמב"ן מפרש, שהגאולה הייתה בלילה והיציאה הייתה ביום. כלומר, כיון שפרעה היה מוכן לשלחם כבר בלילה, הם כבר נגאלו, והיו פטורים משעבודו ושלטונו, אלא שהם הוציאו לפועל את גאולתם ביום, ואז יצאו ממצרים[ה].

 

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה

מצוות הפסח היא מצווה מיוחדת שאין כמותה בכל התורה כולה, בכך שעיקר עניינה שייך דווקא ללילה. אמנם, מאז שישנה תאורה חשמלית בכל בית, התרגלנו לשעות ערות רבות בלילה, ואין זה נראה בעיננו משונה, אך בדרך הטבע בימים עברו, היה ליל פסח לילה מיוחד, קודם כל, מפני שהיו נשארים בו ערים. בהלכה, אנו אף מוצאים עצות ומנהגים שונים, כיצד לעורר את הילדים בלילה זה, על מנת שלא יירדמו, מפני שעיקר החידוש של הלילה הזה הוא הערנות שבו. לעומת שאר הלילות בימיהם, שבהם כל בני הבית, ובוודאי הילדים, פרשו לישון עם חשיכה.

לילה מיוחד זה, נזכר לדורות עולם, כזכר ליציאת מצרים שהתרחשה בלילה. אין בתורה עוד מצווה שעיקר עבודתה הוא דווקא בלילה. אמנם קידוש בליל שבת ואכילה בסוכה בליל סוכות הן מצוות שיש לקיימן בערב, אך עיקר המצווה שבהן אינו בעשייתן בלילה, אלא עיקרן הוא ציון המעבר והכניסה אל היום הקדוש, ויש בהן ביטוי וסימן לתחילתו של היום החדש, המתחיל מן הערב.

ליל הסדר, לעומת זאת, הוא עיקרו של חג הפסח, לא בגלל היותו פותח את שבעת ימי החג, אלא מפני שכל מהותו של חג זה היא דווקא בלילה. כל עניינו ומצוותו של הלילה הזה מכוונים לחצות הלילה, אל הזמן בו החלה גאולת מצרים: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם". בזמן שבית המקדש היה קיים קרבן פסח היה נאכל עד חצות, ובימינו, האפיקומן נאכל עד חצות זכר לקרבן הפסח ולגאולת מצרים. אם כן, יש להתבונן בעניין זה- מדוע גאל אותנו הקב"ה ממצרים דווקא בלילה, בתוקף החושך?

 

וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ

התרחשות גאולת מצרים בלילה מצטיירת בשני פנים הפוכים המשלימים זה את זה- מצד מצרים ומצד ישראל. מצד המצרים, המכות האחרונות נעשו בהם דווקא בלילה ובחושך מפני שלמכות הנעשות דווקא בלילה, ישנו איום ותוקף לאין ערוך, מאלו הנעשות לאור היום. בחושך ישנה תחושה עצומה של מוות וחידלון שאין כמותו באור היום. החושך מהווה מחסום מפני המציאות, ולכן הוא אף גורם לתחושת איום ופחד מן הלא נודע.

באור יום, ישנה לאדם תחושה של שליטה על המציאות שסביבו. גם אם האדם נפגע, קיבל מכה, או איבד שליטה, זהו איבוד שליטה זמני, אך אין הוא מאבד את התחושה על עצם יכולת השליטה במציאות. חוש הראייה, הזקוק לאור, נוגע בשורש כל המציאות. בבריאת העולם כל מציאות העולמות החלה בהופעת האור על רקע החושך ששרר על פני התהום. המאמר "יהי אור" מהווה את תחילתה של הופעת מציאות העולם הזה. הראייה שייכת לדעת, מפני שבאמצעות האור והראיה ניתן לדעת את המציאות. כך אנו אומרים "נראה לי כך", כלומר- זו דעתי. החושך, לעומת זאת, הוא היעדר. הלילה מעורר בכל אדם, אימה ופחד בלתי רציונאליים, מפני שהחושך מסתיר את המציאות, וגורם לסילוק הדעת. במידה מסוימת יש בחושך איבוד צלם אנוש, שהרי עיקר האדם היא הדעת שבו.

כל המכות שהתרחשו במצרים באור יום, הן מכות שפגעו במציאות הקיימת והגלויה לעיני המצרים. כך, במכת דם לא היו מים לשתות, כי הכל הפך דם, ובמכת דבר כל הבהמות מתו, כי חלו בדבר. בשבע המכות הראשונות, המציאות הגלויה והנראית לעין הוכתה והפכה לנגועה. לעומת זאת, שלוש המכות האחרונות, אשר ניתנו בחושך, גרמו לאיבוד כל שיח עם המציאות. במכות אלה, עצם המציאות הוכתה ונהייתה נגועה. כך במכת חושך, "וימש חושך"- החושך היה כל כך מוחשי, עד שאי אפשר היה להזיז את הגוף במרחב. כך אף במכת בכורות. תחושת פחד המוות המתלווה אל החושך, באה לידי מימוש אחרון במכה זו, במציאותו הממשית של המוות בעצמו- "כי אין בית אשר אין שם מת". המצרים כולם הרגישו כיצד המוות עוטף אותם, וכל המציאות חשוכה לחלוטין- "כי אמרו כולנו מתים".

אנו מוצאים במכות עליית מדרגה, ממציאות מנוגעת, אל נגע שבמציאות עצמה. בתחילה חלקי המציאות מוכים הארץ, בעלי החיים ובני האדם, אך לאחר מכן הארץ מחשיכה, המציאות עצמה מחשיכה, מאבדת את תוקפה, מתערערת ומתפוררת, עד למוות בעצמו. קריעת ים סוף היא הביטוי האחרון לחושך מצד מצרים. אז עוטף את המצרים חושך מארבע רוחותיהם. המצרים נוהגים בכבדות בחושך המדבר ובתוך הים, אל הלא נודע, ואל מוות חשוך מאין כמותו, עד אשר לא נשאר מהם עד אחד.

 

וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה

כשם שישנה משמעות למכות שניתנו למצרים דווקא בלילה, כך, מנקודת המבט של ישראל, ישנה משמעות לגאולה שנעשית דווקא בלילה. חשכת הלילה של מצרים, היא המהווה קרקע ובסיס לגאולתם של ישראל. החושך הגדול שמתלווה לסיום הכאת המצרים, מנוגד באופן סימטרי להופעת האור הזורח ומתעצם לבני ישראל. כך במכת חושך- שלושת ימי החושך שהיו למצרים במכת זו, הם שלושה ימים של אור לישראל "וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם". משתמע, שלבני ישראל היה ריבוי אור יותר מן הרגיל. לפי חז"ל, נכנסו בני ישראל לבתי המצרים באותם ימים, וראו בהם כלי כסף וזהב ושמלות, שלאחר מכן בעת היציאה השאילו ממצרים[ו]. מה שהיה עד עכשיו נסתר וחשוך מעיני בני ישראל, נעשה להם נגלה. יתר על כן ניתן לומר, כי דווקא חושך השעבוד שבא לידי מימוש ברכושם, נכסיהם ותאוותם של המצרים, הוא שנחשף לעיני ישראל והאיר להם. גם ליל יציאת מצרים שהיה לילה חשוך עד מאוד למצרים, היה מואר לבני ישראל. אז שמו בני ישראל את הדם על המשקוף ונשארו ערים, דרוכים ומצפים לגאולתם, בידעם, כי עתה הם נעשים חופשיים, יוצאים מעבדותם לפרעה, והופכים להיות עבדי ה'.

גם בקריעת ים סוף מתעצם האור לבני ישראל ואילו למצרים מחשיך. עמוד האש מאיר לבני ישראל את דרכם, ואילו לפרעה ועבדיו עמוד הענן מחשיך: "וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹקִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם. וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה"[ז]. קריעת ים סוף היא בבחינת ה"מכה בפטיש" לכל היציאה ממצרים. אז מטפל הקב"ה בשורש עצם המציאות, ותחת חשכת מעמקי הים צוללים המצרים, ונקברים ב'תהומא רבה' של חשיכה ואפילה, שאין כל מוצא ממנה. אך זוהי בדיוק הנקודה שבה ישראל נגאלים, וה'תהומא רבה' שלהם הולך ומאיר.

מלבד האור הגשמי, זורח ומתגלה לבני ישראל גם אור רוחני ומיוחד בליל קריעת ים סוף. כך אומרים רבותינו: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי"[ח]. המחזה המופלא שראתה שפחה על הים, שייך להתגלות העליונה שהתרחשה באותו לילה. אך אין הכוונה למדרגת הנביאים, שרואים נבואתם בלילה מתוך שינה, אלא לראייה במדרגה עליונה ביותר, המתרחשת מתוך תודעה מלאה וערנות, דווקא בלילה. לא ב'כה' כשאר נביאים, אלא ב'זה'[ט]! "זה אלי ואנוהו"! בבהירות ואספקלריא מאירה כמעלת משה רבנו. זוהי המעלה המופלאה שהתגלתה באותו לילה.

 

הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל

כאמור, אצל המצרים כל עניין החושך הוא שהמציאות עצמה מתערערת ומתפוררת. כך, באופן הפוך אצל ישראל, כל עניין אור הגאולה הוא שהמציאות הולכת ונעשית ברורה, יציבה ואיתנה. במציאות שאינה גאולה ישנם סכנות, פחדים ולא נודע. המציאות האמיתית והבטוחה היא המוות בלבד, "אל תאמין בעצמך עד יום מותך"[י]. משמע, עד יום המוות אין להאמין במציאות ובעצמך, כי אין בהם ממשות. כל רגע יכולים להיות הפתעות לא מתוכננות. רק במוות אפשר להאמין. כשאדם הולך לתוך החושך הגמור של המוות– נולדת המציאות האמיתית. לכן אומר שלמה המלך ע"ה לגבי עולם הזה, שמי שמת – טוב מן החי, ומי שלא נולד – טוב משניהם: "וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה"[יא]. המציאות המוארת היא מטעה, מבלבלת, ומעוררת ציפיות שווא. אין בה דבר אחד נצחי. היא נותנת אשליה בדמות מציאות, אך אשליות אלה הם כאיים בודדים בתוך ים החושך של העולם הזה. גם האור של המציאות שאנו מכירים, מבוסס במעמקים על החושך, לכן, אין שום בטחון ברגע הבא, וממילא גם רגע ההווה איבד את בטחונו, את תוקפו ואת שלוותו, והאדם נותר מלא דאגות. "אשרי אדם מפחד תמיד" זוהי המציאות האנושית, ב"עלמא דחשוכא".

המציאות כפי שהיא נגלית לעינינו כעת, איננה המציאות האמיתית, כפי שתתגלה בשלמות הגאולה. אז תהיה בהירות וודאות מוחלטים, ולא יהיה כל הפרש בין המציאות הפנימית לזו הנגלית לעין. בגאולה תתוקן המציאות כולה. הן זו החיצונית והן זו הפנימית. הצד חיצוני של הגאולה שייך לתיקון נגעיה החיצוניים של המציאות. אך לא די בכך. הרי, אם במצרים הייתה באה גאולה אחרי שבע המכות הראשונות, הייתה זו גאולה על גבי החושך של המציאות, ואילו שורש המציאות לא היה מתוקן. גאולה ביום משאירה את הלילה חשוך, אך גאולה בלילה, הופכת את החושך עצמו לאור, ומגלה את האור הגנוז בחושך עצמו- "וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם".

גאולת מצרים הנעשית דווקא בחשכת הלילה, דומה לתהליך הבראה של חולה, המתרחש בעיקרו בלילה. הלילה הוא הזמן בו מתרחש המהפך משיא תוקפה של המחלה אל הריפוי וההחלמה,  בדיוק כשם שהתרחש בליל היציאה ממצרים. כך לימדונו חז"ל, שלא לבקר חולה מוקדם בבוקר או בערב, בזמנים הנושקים ללילה[יב], מפני שבזמנים הללו מצבו של החולה עלול למנוע מהמבקר להתפלל עבורו. מוקדם בבוקר האדם נראה כבריא, גם כשהוא עדיין חולה, מפני שהלילה הוסיף לו כוחות מחודשים, ונראה שאין הוא צריך תפילה. לעומת זאת, בערב המחלה גוברת, והאדם נראה חולה יותר ממצבו האמיתי. או אז ייתכן שהאדם יתייאש מלהתפלל על חברו. כל הרפואה מתרחשת בלילה מפני שהחולי תקיף אז מאוד, ודווקא משום כך מתגברים אף תהליכי הריפוי וההחלמה, עד שלבסוף, מתעורר האדם בכוחות מחודשים.

 

וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר

שלוש המכות האחרונות וקריעת ים סוף השייכות לחושך, נותנות את מימד העומק של הגאולה. באמצעותן הופכת המציאות מצד שורשה להיות שותפה בגאולה. כל הירידה למצרים, העבדות ומ"ט שערי טומאה שהיו ישראל נתונים בהם, הם מציאות של חושך מאין כמוהו. אם היו יוצאים ממצרים רק ביום, היה נוצר נתק בין הגאולה לבין הגלות, והיה נראה כאילו כל מר הגלות והחושך הם דבר אחד, ואילו הגאולה היא דבר אחר. אך גאולה מתוך החושך, היא גדולה לאין ערוך, משום שהיא מגלה כי אין הפרש בין האור לחושך. גאולה מעין זו הופכת את החושך עצמו לאור, ונותנת אף משמעות לכל העבר, הצרות והייסורים.

גם על הגאולה שלעתיד לבוא, כתוב שעיקרה הוא בלילה, "וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַה' לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר"[יג]. אז יהיה זמן שהוא לא יום ולא לילה, אך לא כתערובת אפרורית של אור וחושך, אלא "וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר"! עיקר הגאולה יתרחש בכך שהחושך בעצמו יאיר. זוהי הגאולה אשר בה מתגלה נקודת המבט האלוקית, אשר אין בה הפרש בין יום ללילה, עימה שריה נהורא, "גַּם חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָ וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה"[יד].

גאולת מצרים היא השורש והיסוד לכל הגאולה האחרונה, אשר רק בה תצא לפועל בשלמות ההתגלות בה החושך מאיר. להתגלות עליונה זו זכתה שפחה על הים אשר ראתה מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי. נבואתו היא אמנם בלילה ובחלום, אך קיים בה נתק בין החלום לבין המציאות, ובין הלילה לבין היום. שפחה על הים, לעומת זאת, במדרגתה השפלה, רואה בעיניה בלילה, מראות אלוקים- עמוד ענן, עמוד אש וים שהופך ליבשה. השפחה מצביעה באצבע ואומרת "זה אלי", ולא קיים אצלה כל נתק בין הלילה ליום, ובין הגילוי האלוקי למציאות. היא רואה את המציאות עצמה, כפי שהיא מוארת באור אלוקי.

לידתו של עם ישראל בלילה, הטביעה בבני ישראל את היכולת להאיר את כל התהומות העמוקים ביותר של המציאות. יכולת זו עוד לא יצאה אל הפועל במלואה, אך היא עתידה להתגלות בגאולה האחרונה, כאשר יתגלה האור של החושך עצמו. עד אז, בכל דור ודור וכל שנה ושנה, ישנו לילה אחד, ליל השימורים, אשר הופך פעם אחת בשנה ללילה שכולו אור, "וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר". שנזכה במהרה בימינו. "קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה, רָם הוֹדַע כִּי לְךָ הַיּוֹם אַף לְךָ הַלַּיְלָה, שׁוֹמְרִים הַפְקֵד לְעִירְךָ כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה, תָּאִיר כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַת לַיְלָה, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה"[טו].



[א] גבורות ה', פרק ל"ד.

[ב] החלוקה של המספר עשר למספרים שבע ושלוש מוכרת בפנימיות התורה. עשר הספירות מחולקות אף הם לשבע ושלוש- ז' מידות התחתונות וג' ראשונות. בספרים הקדושים מבוארות עשר המכות בדרך סוד זו, אלא שכאן ברצוננו לעסוק בדרך הפשט.

[ג] שמות י, טו.

[ד] שם, י, כב-כג.

[ה] רמב"ן, שמות יב, לא, ד"ה: "ויקרא למשה ולאהרן לילה".

[ו] רש"י שמות י, ל"ד.

[ז] שמות יד, יט-כ.

[ח] רש"י שמות טו, ב.

[ט] ספרי במדבר, קנ"ג.

[י] אבות ב,ד.

[יא] קהלת ד, ב.

[יב] נדרים מ.

[יג] זכריה יד, ז.

[יד] תהלים קלט, יב.

[טו] פיוט של ינאי, מן ההגדה.

עבור לתוכן העמוד