• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

פרי הארץ - פרשת בשלח, ט"ו בשבט

בחמישה מיני פרות נשתבחה ארץ ישראל.
באמצעות הקבלתם לחמש מדרגות שבנפש האדם
ננסה לעמוד על ייחודו של כל פרי ומעלתו,
ולטעום מעט מטיב מעלתה של הארץ.


גֶּפֶן תְּאֵנָה וְרִמּוֹן זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ

ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, הוא היום שבו אנו עוסקים בשבח פרותיה של ארץ ישראל. בתוך שבעת המינים שנשתבחה בהם הארץ, מייחדת התורה מקום חשוב לחמישה אילנות- גפן, תאנה, רימון, זית ותמר. לכאורה ישנם פרות נוספים הגדלים בארץ, אך התורה מונה רק חמישה מינים מיוחדים. מדוע בוחרת התורה לשבח את ארץ ישראל דווקא באילנות הללו? ברצוננו לנסות לעמוד כאן על אופי פרותיה של הארץ, ולהבין מהי מעלתם ומהו המקום הייחודי שנותנת התורה לכל פרי ופרי מבין החמישה.

לפי דיני הקדימה בברכת הפרות, אין סדר מיוחד לאכילת מיני פרות שונים, אלא רק בפרות שנשתבחה בהם הארץ. בכל הפרות, רשאי אדם לבחור לפי נטיית ליבו על איזה פרי ברצונו לברך תחילה, ובכך לפטור את שאר הפרות, אולם בפרות משבעת המינים קובעת התורה סדר מדויק לפי מעלת כל פרי ופרי.

סדר הקדימות בברכת הפרות שבשבעת המינים נקבע על פי מקומם בפסוק המונה את שבעת המינים, לפי קרבת שמו של הפרי למילה 'ארץ', כפי שפוסק השולחן ערוך: "כל הקודם בפסוק "ארץ חיטה ושעורה" קודם לברכה, וארץ בתרא הפסיק העניין, וכל הסמוך לו חשוב מהמאוחר ממנו לארץ קמא; הילכך תמרים קודמים לענבים, שזה שני לארץ בתרא וזה ג' לארץ קמא"[א].

הפסוק אומר: "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ"[ב]. המילה 'ארץ' מחלקת את הפסוק לשניים ויוצרת חלוקה בין שלושה מיני פרות בחלקו הראשון של הפסוק ושני מיני פרות בחלקו השני. אם כן, לפי כללי סדר הקדימה בברכות, אנו מוצאים שסדר חשיבותם של הפרות, מלמעלה למטה הוא: זית, תמר, גפן, תאנה ורימון. מהי משמעותו של סדר זה?

 

שְלֹשָה וּשְנַיִם

מלבד הפסוק המונה את שבעת המינים ומחלק את חמשת מיני הפרות לשלושה ושניים, אנו מוצאים חלוקה דומה בסיפור חטא המרגלים. התורה מספרת שהמרגלים אשר הוציאו לעז על ארץ ישראל, הביאו עמם מתור הארץ רק שלושה מיני פרות- גפן, תאנה ורימון, אך לא הביאו מן הזית והתמר: "וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים"[ג].

שלושת מיני הפרות שהביאו עמם המרגלים הם בדיוק שלושת המינים שמופיעים בחלקו הראשון של הפסוק המונה את המינים שנשתבחה בהם הארץ- גפן, רימון ותאנה, אך שני המינים הנוספים שמופיעים בחלקו השני של הפסוק, זית ותמר, לא היו שותפים בחטא המרגלים. כשם שיהושע וכלב לא היו שותפים בחטא המרגלים, כך גם שני מיני הפרות הללו לא נפלו בחטא. ככל הנראה המרגלים לא ראו טעם לפגום בשני העצים הללו, או שהייתה להם מניעה מלהביא את דיבת הארץ משני המינים העליונים הללו.

חלוקה נוספת בתוך הפרות שנשתבחה בהם הארץ, יכולה להיעשות לפי זמנם של הפרות והעונות החקלאיות שבהן הם גדלים ומבשילים. מבין שבעת המינים, השעורה ראשונה להבשיל, וזמנה הוא ט"ז בניסן, יום הבאת העומר שמתיר את אכילתה. החיטה- זמנה הוא יום ו' בסיוון, יום הביכורים, שבו מקריבים את קרבן שתי הלחם. מתוך הפרות שנשתבחה בהם הארץ, הענבים מבשילים בחודש תמוז, "יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים"[ד]. התאנים מבשילות בחודש אב. הרימונים מבשילים בחודש אלול, וזמן אכילתם הוא ליל ראש השנה, א' בתשרי. רק מאוחר יותר מבשילים התמרים והזיתים- בחודשים חשוון וכסלו[ה].

אם כן, גם כאן קיימת חלוקה בין שלושת הפרות הראשונים לשניים האחרונים. שלושת הפרות המופיעים בחלקו הראשון של הפסוק, מבשילים במשך שלושה חדשים רצופים בזה אחר זה- תמוז, אב ואלול; ואילו שני הפרות האחרונים, התמר והזית, זמן הבשלתם מגיע רק לשנה הבאה, בחודשים חשוון וכסלו.

 

נר"נ ח"י

את חמשת הפרות שנחלקים לשלוש ושניים, ניתן להסביר באמצעות משל מנפש האדם. רבותינו לימדו שנפש האדם נחלקת לחמישה רבדים, שלושה תחתונים ושניים עליונים. שלוש המדרגות הגלויות של הנפש הן נפש, רוח ונשמה (נר"ן), ושתי המדרגות הנסתרות, המופלגות והמופלאות של הנפש, למעלה מגדרי העולם הזה, הן מדרגות חיה ויחידה (ח"י)[ו].

דרגת הנפש היא הכוח הבהמי שבאדם אשר מתגלה בדמו "כי הדם הוא הנפש"[ז], והיא מכונה 'מרוצת חיי הגוף'. הדם הוא שמחדיר את היסוד הדינמי לתוך הגוף הדומם, ובלעדיו הגוף חסר חיים. הנפש כוללת לא רק את הדם עצמו אלא גם הרצונות השייכים לענייני הגוף והעולם הזה- תאוות אכילה, רכישת ממון והישרדות, כפי שאומר אברהם לבני חת לגבי קניין מערת המכפלה, "אם יש את נפשכם"[ח], כלומר- רצונכם. הנפש, מרוצת חיי הגוף ורצונותיו, נמצאת גם אצל בעלי החיים, ומהווה את המדרגה הראשונה, החלק הבהמי של האדם.

למעלה מן הנפש, דרגת הרוח שבאדם כוללת את המעלה האנושית של האדם על פני הבהמה, כפי שאומר הפסוק "אָכֵן רוּחַ הִיא בֶאֱנוֹשׁ"[ט]. מדרגה זו כוללת שלושה תחומים שבהם עוסקים אלו המכונים "אנשי רוח"- אומנות, מדע ומוסר[י].

מעל למדרגת הרוח, המדרגה העליונה המתגלה באדם בגילוי בעולם הזה היא הנשמה. כל עניינה שייך לקישורה לעליונים- לאלוקות, לתורה ולמצוות. כפי שאומר המשך הפסוק שבאיוב- "אָכֵן רוּחַ הִיא בֶאֱנוֹשׁ וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם". הנשמה נמשלה לנר- "נר ה' נשמת אדם"[יא], וכמו הנר, כך הנשמה משתוקקת ומבקשת תמיד לעלות כלפי מעלה משום שייכותה לעליונים.

נפש-רוח-נשמה הן מדרגות בהמי-אנושי-אלוקי בדמות האדם אשר מופיעות בעולם הזה. לעומת הנשמה, יסוד האש, ששואפת למעלה, הנפש היא הדם דומה ליסוד המים, יורדת תמיד למטה ונוטה אל הגוף והחומר. לעומתן, הרוח נמצאת בתווך, ועולה ויורדת חליפות, כפי שנאמר- "רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ"[יב]. רוח הבהמה זוהי הנפש הבהמית הנוטה כלפי מטה, ואילו רוח האדם עולה כלפי מעלה, מצטרפת אל הנשמה ועולה עמה אל העליונים.

לעומת מדרגות נפש, רוח ונשמה, מדרגות החיה והיחידה אינן מתגלות בעולם הזה. הן השורש העליון והשמימי לדמותנו כפי שהיא מתגלה בעולם הזה, ומקור החיות האלוקית של מה שמתגלה כאן. ה'חיה' היא ביטוי לשורש נשמתנו אשר נמצא מעלינו, מחייה ומוליד אותנו. היא היולדת- שנקראת 'חיה'- את מציאותנו פה, השורש לחיי העולם הזה של האדם. המדרגה העליונה ביותר, מדרגת ה'יחידה', אפילו אינה שורש לחיינו כאן בעולם הזה, אלא שייכת לאופן שאנו כלולים בצרור החיים האלוקיים, באור האלוקי. היא המציינת את מדרגתנו כחלק אלו-ק ממעל.

לאור ההקבלה שתבואר לקמן בין חמש מדרגות הנפש לחמשת מיני הפרות שנשתבחה בהם הארץ, מובן מדוע ישנו הבדל בין שלוש המדרגות הראשונות לשתיים האחרונות. שלוש המדרגות הראשונות שייכים לארץ קמא, למציאות העולם הזה, ואילו השתיים האחרונות שייכות לארץ בתרא, למציאות עליונה ושמימית. על פי דברינו הרימון הוא כנגד מדרגת הנפש, התאנה כנגד הרוח, הגפן כנגד מדרגת הנשמה, תמר כנגד החיה והזית כנגד היחידה.

 

רִמּוֹן- נֶפֶש

פרי הרימון הוא פרי אדום בתוכו ובחיצוניותו, כמו צבע הדם, הוא הנפש. הצבע האדום מבטא את תסיסת החיים על חומריותם וארציותם. אמנם גם התאנים והענבים נוטים אל האדום, אך יש בהם גם צבעים נוספים.

פרי הרימון הוא הפרי היחיד מבין חמשת המינים שהינו בעל קליפה שאינה נאכלת, שהינה סימן היכר לחומריות החיצונית אשר מסתירה את התוכן הפנימי ולא נותנת לו להיגלות. צד החומר לבדו הוא קליפה, לכן אין בו מתיקות. ומפני שפרי זה שייך אל החיצוניות שבעולם הזה ולא לעולם הפנימי האחדותי האלוקי, כל עניינו הוא הריבוי, כפי שאנו מבקשים ואומרים "שירבו זכויותינו כרימון".

מכל הפרות שנשתבחה בהם הארץ דווקא הרימון מסמל את הפושעים והריקנים שבישראל, כפי שדורשים חז"ל: "כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ"[יג]- "אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון"[יד]. הרימון מתייחד בכך שכולו מלא גרעינים. תוכו של הרימון הוא חמצמץ וגרעיני, אבל אפשר לגדל ממנו עתיד עצום. באופן זה הסביר רבנו הרצי"ה זצ"ל שפושעי ישראל, 'ריקנין שבך', מלאים סגולה פנימית של פוטנציאל צמיחה אדיר, כמו גרעיני הרימון.

הרימון הוא הרובד הגרעיני שעליו צומחות שאר קומות הנפש. רובד זה שייך אל הקליפה והחומר, אך בניגוד לאומות העולם, בכנסת ישראל קיים ברובד זה פוטנציאל סגולי שטרם יצא אל הפועל, כפי שלימדנו מרן הרב קוק זצ"ל, שאפילו הגוף הישראלי הוא קדוש, ושונה מהגוף הגויי[טו].

במקורותינו נקשר הרימון גם לדמותו של אלישע בן אבויה, "אחר". ר' מאיר תלמידו, המאיר שברבותינו עד שחבריו לא יכלו לרדת לסוף דעתו, המשיך ללמוד מרבו תורה על אף שהתפקר, ועליו נאמר- "רימון מצא, תוכו אכל קליפתו זרק"[טז]. כלומר, שברר את הטוב שבו.

בהמשך הדברים נאמר: "בזמן שאדם נצטער מפני כובד העונות, שכינה מה לשון אומרת, "קלני מראשי קלני מזרועי", כלומר, שהשכינה אינה יכולה לשאת את כובד העונות, והיא כואבת יחד איתו. מוסיף על כך ר' מאיר ואומר, שאם ה' מצטער כך על דמם של רשעים, ק"ו על דמם של צדיקים שנשפך. הדם הוא הנפש והרשעים הם הרימון, ואם אפילו על אחר השכינה מצטערת, קל וחומר על הצדיקים. אנו יודעים שבסופו של דבר ר' יוחנן העלה את אחר לגן עדן למרות שנפל והתפקר[יז], מכיוון שאפילו לחלק הנמוך שבישראל שנופל אל חיי החומר ורוכב על סוס בשבת, ישנה מעלה. זהו פרי הרימון.

לרימון ישנם עוד שני יתרונות ומעלות שמרימים אותו למעלה מכל הפרות. הרימון הוא הפרי היחיד שיש לו כתר. בנוסף, מקבל הרימון מקום של כבוד בבגדי הכהן הגדול, בשולי המעיל[יח]. כמו כן, בראשי העמודים בבית המקדש שבנה שלמה היו רימונים[יט]. עניינים אלו דומים למעלת הערבה שבהושענא רבה שמציינת את המעלה המופיעה בפשוטי ישראל, המעלה של עצם היהדות, שמופיעה במקום שאין בו טעם וריח של מדרגות חיצוניות, אלא אך ורק סגולת ישראל העצמית.

 

תְּאֵנָה- רוּחַ

פרי התאנה מתייחד בכך שזהו הפרי היחיד מבין הפרות שאין לו קליפה וגרעין. לשלושת הפרות העליונים- זית, תמר וגפן, יש גרעינים; לפרי התחתון ביותר, הרימון, ישנה קליפה וגרעינים נאכלים, ואילו לתאנה שנמצאת בתווך אין קליפה ואין גרעינים, וכולה נאכלת.

התאנה מקבילה למדרגת הרוח שבאדם ודומה בצורתה ללב. רבותינו דורשים מל"ך אותיות- מוח, לב כבד. ובהקבלה למדרגות הנפש, הכבד, איבר הדם, הוא הנפש; הלב הוא הרוח, והמוח הוא הנשמה.

מה מיוחד בלב? בלב מתגלים שני צדדים הפוכים זה מזה. צד אחד מלא דם, כמו הכבד, שמושך את האדם למטה, וצד אחר, כמו הריאות והמוח- ריק, פנוי, ושואף למעלה. בלשון בעל התניא- חלל הימני וחלל השמאלי שבלב. הלב הוא כמו הרוח אשר נעה חליפות בין מעלה למטה, "רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ"[כ]. הלב יכול להיות מוטה הן כלפי מטה והן כלפי מעלה, עד כדי שרבותינו לומדים מדרגות באהבת ה', חשיקה, דביקה וחפיצה, מאהבת שכם בן חמור לדינה[כא].

לפי דברי חז"ל, עץ התאנה הוא העץ הראשון שאכלו ממנו בהיסטוריה האנושית. לאחר חטאו של אדם הראשון נאמר "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת"[כב], ומפרש רש"י בשם הגמרא, שעץ הדעת טוב ורע היה תאנה, שבדבר שנתקלקלו בו נתקנו[כג]. עץ הדעת טוב ורע נמצא בתווך שבין טוב לרע. ניתן לעלות איתו למעלה, וניתן לרדת מטה. אפשר להתקלקל באמצעותו ואפשר להיתקן בו, כמו הרוח שעולה ויורדת, וכמו הלב, מקום הבחירה האנושית, שיש בו חלק שמושך לעליונים, וחלק שמוריד לתחתונים, והכול נתון בבחירתו של האדם- "אָכֵן רוּחַ הִיא בֶאֱנוֹשׁ"[כד].

הלב, כמו עץ התאנה, הוא מורכב: מצד אחד הוא נמשך אל הגשמיות, "תאווה הוא לעיניים", ומצד שני נשתבחה בו הארץ ויש בו תיקון לחטא אדם הראשון. באופן זה ניתן אף להסביר את ייחודה של התאנה שיש בה קליפה וגרעין שנאכלים.

עיקר זמן ההבשלה של התאנה הוא מאוחר, אולם כפי שנאמר במסכת פאה, לקיטתה של התאנה אינה כאחת, אלא נמשכת על פני תקופה ארוכה[כה]. ניתן להסביר זאת בכך שדרכו של הלב היא ארוכה ומפותלת, מיטלטלת בין שני קצוות, ולכן דורשת זמן הבשלה ארוך ואיטי. "עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא מִי יֵדָעֶנּוּ"[כו].

 

גֶּפֶן- נְשָמָה

לעומת הדעת המתגלה בפרי התאנה, פרי הגפן שייך ליציאה מעבר לדעת ולגבולות, עד דלא ידע, לנטייה כלפי מעלה, אל השורש, כפי שנאמר- "וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן"[כז]. זו אולי הסיבה שכאשר נוח יצא מן התיבה לאחר המבול, מיד הוא נטע כרם, שתה והשתכר. היה בו צורך עז לפרוץ את הגבולות המסוגרים שהיה כלוא בהם[כח].

הראשון שעולה למזבח מבין חמשת הפרות שבשבעת המינים הוא פרי הגפן, המנוסך עם הקורבנות. הוא עולה עם הקרבנות למעלה משום ששאיפתה של הנשמה היא שאיפה תמידית אל שורשה בעליונים.

השלמות של חיי האדם בעולם הזה מתוארת במקורותינו באמצעות השלמות שבין עץ התאנה לעץ הגפן: "וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה"[כט]. וכן לעתיד לבוא: "וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד כִּי פִי ה' צְבָ-אוֹת דִּבֵּר"[ל]. שלמות האדם בעולם הזה היא המצב שהאדם, מכוח הנשמה שמאירה בכל הכלים האנושיים שבו, אינו נמשך למטה, אחר החיים החומריים, אלא הולך אחר הנשמה.

 

זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ- חַיָּה יְחִידָה

כאמור, שתי המדרגות העליונות שמעל לגבולות העולם הזה, מיוצגים בפרי התמר ופרי הזית. עץ התמר הוא עץ מרשים משום שהוא מיתמר לגובה רב. זהו עץ 'שמימי', ולכן הצדיק משול אליו- "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח"[לא]. אולם למרות שמימיותו של עץ זה, ולמרות פירותיו המתוקים כדבש, עיקר השמחה במקדש, שעליה אומרים הלל בימים השמחים ביותר בשנה, נעשית דווקא עם כפות תמרים במצוות נטילת לולב. הלולב הוא השמים של עץ התמר, ובדרך כלל אינו נראה מן הארץ. הוא שייך לעולם אחר, ומעלה את כל הרעננות של ארבעת המינים למקורם האלוקי. רמזו חכמים: "אמרתי אעלה בתמר", 'אעלה' ראשי תיבות, אתרוג, ערבה, לולב, הדס[לב]. וכולם עולים דווקא עם התמר אשר שייך למקור השמימי, אשר שם מקומו.

שם פריו של עץ הדקל נקרא בתורה 'דבש', ובשל כך נקראת הארץ כולה- "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ"[לג]. זוהי ארץ שפרותיה שייכים למעלה, אך מרוב עסיסיות ומתיקות השפע נוזל מלמעלה למטה, מהארץ העליונה לארץ התחתונה[לד]. כל עניינו של התמר הוא לרדת ולזוב מלמעלה למטה- "זבת חלב ודבש", משום שהוא שורש החיים שכאן. ומפני שייכותו לעליונים ופניו אל התחתונים, פרי התמר, בניגוד לפרי הגפן, אינו מועלה על גבי המזבח- "כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'"[לה].

לפרי הגפן, לתמר ולזית יש גרעין, דבר המעיד על כך שהפרות הללו חיים בעולם עליון, והגוף הגשמי בלוע ונסתר בתוכם. מבחינתם, הגרעין הוא הגוף הגשמי אך אין לו עמידה עצמאית וערכו בטל ומבוטל בפני הפרי. זאת לעומת קליפת הרימון שנמצאת מחוץ לפרי כמעטפת, ולעומת התאנה שקליפתה וגרעיניה נאכלים. כלומר, הטעם של הנשמה, החיה והיחידה הוא עסיסי, ואילו ענייני החומר סמויים ובלועים בו[לו].

לעומת התמר, מעלתו של הזית היא, שהוא חלק ממנו יתברך, כביכול, בצרור החיים. כמו היין, השמן עולה על גבי המזבח, ובנוסף לזאת מתגלה בו אף מעלה עליונה יותר. הוא היחיד מבין הפרות שנכנס לתוך הקודש פנימה, ועימו מדליקים את המנורה, אור שאצלו יתברך, אור הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא.

בעת הדלקת האור במקדש לובש הכהן הגדול את מעילו ששוליו רימונים. זהו המקום שבו העליון ביותר נוגע בתחתון ביותר, בבחינת "נעוץ סופן בתחילתן", כפי שאין תפילה שאין בה מפושעי ישראל, ורק כך היא מגיעה אל מקומה העליון.

משום שייכותו המוחלטת של פרי הזית לעולם האלוקי, אין בו ממתיקות העולם הזה. כך דורש רש"י בשם מדרש אגדה, שהיונה הביאה בפיה ענף עץ זית כרוצה לומר: "יהיו מזונותיי מרורין כזית בידו של הקב"ה ולא מתוקין כדבש בידי בשר ודם"[לז]. מעלתו של השמן מתגלה אף בשמן המשחה, במשיחת הכהן לכהן גדול או במשיחת כלי המקדש. במעשה זה נעשה מהפך מחול לקודש, מחיי העולם הזה לעולם עליון יותר, אלוקי[לח].

כל ציפיית הגאולה שלנו נקשרת לפרי הזית. אנו מצפים לגואל, לפודה ולמלך מושיע, המכונה 'משיח', מפני שמשיחתו בשמן המשחה הופכתו להיות חלק מההנהגה האלוקית ומהעולם האלוקי, ש"אין על גביו אלא ה' אלוקיו"[לט]. לא מדרגתו מצוינת אלא דווקא משיחתו, כלומר- המעבר לעולם האלוקי אשר מתגלה באישיותו. באמצעות הכוח העליון שניתן בו, הוא מעלה את העולם כולו לגילוי האור האלוקי השלם.

כל כולו של השמן, פרי הזית, שייך לה', ומשום מדרגתו העליונה והאלוקית, שמשייך הכול למעלה, הוא אינו מתערב בשאר נוזלים. זוהי אף מעלת אורו של משיח צדקנו שיבוא ויגאלנו בגאולה שלמה, במהרה בימינו- אמן.

 



[א] שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפרות סימן ריא

[ב] דברים ח ח

[ג] במדבר יג כג

[ד] במדבר יג כ

[ה] מפורסם ההקשר, שזמן הבשלת הזיתים תואם לזמנו של חג החנוכה.

[ו] בראשית רבה יד ט

[ז] דברים יב כג

[ח] בראשית כג ח

[ט] איוב לב ח

[י] גם את השלושה הללו ניתן לדרג במדרגות פנימיות של 'נפש, רוח ונשמה', ואין כאן המקום להרחיב בעניין זה.

[יא] משלי כ כז

[יב] קהלת ב, כא

[יג] שיר השירים ד ג

[יד] ברכות נז ע"א

[טו] אורות התחייה לא

[טז] חגיגה טו ע"ב

[יז] חגיגה טו ע"ב

[יח] שמות כח לג-לה

[יט] מלכים א ז יח

[כ] קהלת ב כא

[כא] בראשית רבה פ ז: ריש לקיש אמר בג' לשונות של חבה חבב הקב"ה את ישראל, בדביקה, בחשיקה, ובחפיצה, בדביקה "ואתם הדבקים" (דברים ד), בחשיקה (דברים ז) "לא מרובכם מכל העמים חשק ה'", ובחפיצה (מלאכי ג) "ואשרו אתכם כל הגויים" וגו'. ואנו למדים אותה מפרשה של רשע הזה, בדביקה, "ותדבק נפשו", בחשיקה, "שכם בני חשקה נפשו בבתכם", בחפיצה, "כי חפץ בבת יעקב". ר' אבא בר אלישע מוסיף אף תרתין (עוד שניים) באהבה ודיבור, באהבה – "אהבתי אתכם אמר ה'", (מלאכי א), בדיבור- "דברו על לב ירושלים" (ישעיה מ), ואנו למדים מפרשתו של רשע הזה, באהבה – "ויאהב את הנערה", בדיבור – "וידבר על לב הנערה", וכי יש לך אדם שמדבר על הלב? - אלא דברים שמיישבים את הלב.

[כב] בראשית ג ז

[כג] ברכות מ ע"א

[כד] איוב לב ח

[כה] פאה א ד

[כו] ירמיהו יז ט

[כז] תהלים קד טו

[כח] בראשית ט כ-כא

[כט] מלכים א ה ה

 [ל]מיכה ד ד

[לא] תהלים צב יג

[לב] תיקוני זוהר יג כט ע"ב

[לג] שמות ג ח

[לד] זהו אף הפירוש לברכת 'מזל טוב'- שהשפע הטוב ייזל וירד מלמעלה למטה.

[לה] ויקרא ב יא

[לו] יש עוד לרמוז ולדרוש, שהתמר הוא עץ שחי בזוגות, כפי שנאמר בבראשית רבה פרשה מא: "א"ר תנחומא מעשה בתמרה אחת שהייתה עומדת בחמתן ולא הייתה עושה פרות עבר דקלי אחד וראה אותה, אמר תמרה זו צופה מיריחו, כיון שהרכיבו אותה עשתה פרות". זאת לעומת הגפן שמשולה לאישה- "אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ", תהלים קכח ג. ולמעלה מכך, ההמשכיות הנצחית בבנים - "בָּנֶיךָ כִּשְׁתִילֵי זֵיתִים". ותן לחכם ויחכם עוד.

[לז] רש"י בראשית ח יא

[לח] רמב"ם הלכות כלי המקדש פרק א: "מצות עשה לעשות שמן המשחה שיהיה מוכן לדברים שצריכין משיחה בו שנאמר ועשית אותו שמן משחת קודש... אין מושחין ממנו לדורות אלא כהנים גדולים ומשוח מלחמה ומלכי בית דוד בלבד, אפילו כהן בן כהן מושחין אותו, שנאמר והכהן המשיח תחתיו מבניו וגו'. כל כלי המקדש שעשה משה במדבר לא נתקדשו אלא במשיחתן בשמן המשחה שנאמר וימשחם ויקדש אותם, ודבר זה אינו נוהג לדורות, אלא הכלים כולן כיון שנשתמשו בהן במקדש במלאכתן נתקדשו שנאמר אשר ישרתו בם בקודש בשירות הם מתקדשין".

[לט] הוריות ג ג

עבור לתוכן העמוד