כמשוש חתן על כלה – פרשת בשלח

מִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ

נפלאות הן דרכי ההנהגה האלוקית, ואין לנו הבנה בהן כלל וכלל. פעמים אנו
עדים לצרות וייסורים הבאים על העולם, ואין לנו תפיסה בהירה מהי הכוונה והסיבה
האלוקית בהופעתם. יחד עם זאת, מתוך האמור בתורתנו הקדושה, יודעים אנו בוודאות, כי
הצרות והייסורים באים כעונש על חטאינו. רוב תולדות עם ישראל רוויות בסבל צרות
וייסורים. אלפיים שנות גלות, היו מנת חלקינו, עד שובנו ארצה ועדיין אין לנו מנוחה
שלמה, וכל זאת בא עלינו כעונש על חטאינו- “מפני חטאינו גלינו מארצנו”. האם
יש לעונש תכלית ומטרה? מדוע מנהיג הקב”ה את עולמו באמצעות העונש, ומה ההיגיון
העומד מאחוריו?

על מנת לעמוד על ההיגיון שבעונש, נתבונן תחילה במעשה החטא. כאשר בן עובר על
מצוות אביו, ועושה מעשים הנוגדים את ציווי אביו, 
בין אם הוא מודע לכך ובין אם לאו, התנהגות זו נובעת ממאבק הקיים בתוך נפשו.
מאבק זה נסוב על השאלה מה יותר יקר לו בחייו- הקשר שלו עם אביו, מעלת חכמתו
וציוויו, והיושר והמוסר שיש בהם, או התענוג והרווח שירוויח מהעבירה? כך אומרים רבותינו
– “והוי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה, ושכר עברה כנגד הפסדה”[א]. משמע, אדם צריך
לשקול מה יותר יקר לו. אם אדם חוטא – ממילא ניכר, כי דברי אביו אינם יקרים לו כמו
טובתו והנאתו שברגע זה. לעומת זאת, אם אדם קשור מאוד לאביו, הוא אינו נותן לתענוג
מן החטא להגיע אליו כלל, כי אין זו אפשרות ישימה מבחינתו. נכון ששני הצדדים הללו
מזינים זה את זה הדדית. התענוג של החטא גורם לחולשה בקשר עם האב,
וחולשה בקשר עם האב מאפשרת טעימה יותר עמוקה מתענוג החטא. ובכל זאת, גם אם יבואו לאדם
תאוות גדולות, הוא יידחה אותן על הסף מפני יקרותו של אביו. כל אחד מאיתנו נכשל בכמה
חטאים, אבל על פי רוב אין לנו התמודדות עם איסור אכילת חזיר, למשל. תוקף ובהירות הקשר
של הבן לאביו הם שמונעים את החטא, אך כאשר חלה התרופפות בקשר עם האב וירידה בערך
יקרות מצוות האב, ממילא מופיע חטא. עומק החטא מופיע מתוך שכחת אלוקים.

וְחַטָּאִים אֵלֶיךָ יָשׁוּבוּ

מהי פעולתו של העונש? כאשר האב נוכח לראות כי בנו פעל בניגוד לציוויו, הוא
מכהו, בבחינת “ואוהבו שיחרו מוסר”. אך כיצד פועלת המכה על שורש החטא,
היינו, על התרופפות הקשר עם האב? ברור, כי המכה אינה מעוררת בבן חרטה על הריחוק
מאביו. אף להפך. ברוב המקרים המכה היא בבחינת הוספת חטא על פשע, והיא גורמת לריחוק
נוסף מן האב, כעס ואף שנאה. אדם שכבר התרופפה בו עוצמת הקשר שלו עם אביו, מגיב
למכה ולעונש כהמשך לדרך התרחקותו. הוא מתקומם, כועס, ומתרחק עוד יותר. אם כך, יש
לשאול מהי הפילוסופיה של העונש? מה ההיגיון העומד מאחורי נתינת העונש, שהרי לכאורה
הוא רק מזיק?

ברובד הפשוט והראשוני, לעונש יש כוח לעורר לתשובה מתוך יראת העונש. קיים
בעונש מנגנון הגורם לאדם החוטא והרחוק לשוב מתוך יראה מעונש נוסף. העונש אינו מתקן
את הריחוק מן האב ואת יקרות הקשר עם האב. יש בכוחו של העונש לבטל את התענוג מן
החטא, אך אין בו להביא את הבן לחידוש והעמקה בקשר עם אביו. אנו מוצאים כי מנגנון
זה עבד היטב בימים עברו, כמו בימי שפוט השופטים למשל. באותה תקופה, כשעשו בני
ישראל הרע בעיני ה’, נשלח אויב להלחם בהם. כתוצאה מכך זעקו בני ישראל אל ה’ וביקשו
תשועה, וה’ הושיע אותם באמצעות השופטים. אז פעל העונש להשיב את הבנים אל אביהם לא
מקרבה ואהבה יתירה, אלא מיראת העונש.

לפי הסבר זה, העונש אינו מהווה מרפא לשורש החטא, אלא לסימפטומים שלו. גם
לאחר העונש, האב אינו מעניין את הבן, והבן אף ממשיך להתנכר ולהתרחק ממנו. יחד עם
זאת, כתוצאה מן העונש, הבן מכניס לשיקוליו את טובת הנאתו מן החטא אל מול רוע העונש,
ומסיק, כי לא משתלם לו לחטוא. בשלב זה שיקוליו של האדם נסובים סביב טובתו האישית
בלבד, כמו בחטא.  הוא בוחר להימנע מעבירות
ולעשות מצוות מאינטרס זר, רק מפני שאינו רוצה להיענש.

אלא, שמתוך שלא לשמה- בא לשמה. מערכת השיקולים האנוכיים שמובילה את האדם לבחור
במצווה על מנת להימנע מן העונש, מובילה אותו לקיים את מצוות התורה, ולהן יש כוח
לפעול באדם. המאור שבהן מחזיר את הבן למוטב, עד אשר הוא מחדש את קשר האהבה עם
אביו. טעמה הטוב לכאורה, של העבירה מתברר בסופו של דבר כמר. טעמה של המצווה לעומת
זאת, אינו מוחש למראית עין כטוב, אך בסופו של דבר מתגלה כי גנוז בה טוּב טעם פנימי
ונצחי. כאשר אדם טועם מן הנצחיות הגנוזה במצווה, עד מהרה הוא נפעל לטובה. אט-אט שב
האדם לייקר את המצווה, עד אשר לבסוף הוא מייקר אף את המכה שקיבל כשחטא. אז מבין האדם
כי העונש פעל לטובתו, והוא שהשיבו אל אביו שבשמיים.

מרן הרב קוק זצ”ל בספרו ‘אורות התשובה’ מלמד על דרך זו, כי גם בתוך
תשובה מיראת העונש גנוזה תמיד תשובה מאהבה. לדבריו, בפנימיותה של כל תשובה מיראת
העונש כבר גנוזה תשובה מאהבה. יראת העונש היא רק מעטה ולבוש החיצוני, ואילו בפנים-
תוכו רצוף אהבה. הקשר עם האב וטוּב הטעם של המצוות, לא נעלם לחלוטין אף פעם, אלא
הוא מתכהה ומסתתר, וסופו להתגלות:

תשובת המחשבה קודמה לתשובת המעשה,
ותשובת החפץ הטמיר קודמת גם לתשובת המחשבה; ותשובת החפץ הטמיר היא באמת תמיד תשובה
מאהבה, אפילו אצל אותם שתשובת-המחשבה שלהם היא מיראה[ב].

הרב קוק מונה כמה עומקים בתהליך התשובה. כלפי חוץ מתגלה תשובת המעשה.
לתשובה זו קודמת תשובת המחשבה, ולמחשבה אודות התשובה קודמת “תשובת החפץ
הטמיר”. “החפץ הטמיר” היא בקשת ה’ העליונה של הנשמה. בקשה זו שייכת
לרצון נסתר, נשגב ועליון ביותר, לשוב להיות דבוק בה’ יתברך. לפי דברי מרן הרב,
השורש האמיתי לכל תהליך של תשובה, היא “תשובת החפץ הטמיר”. גם תשובה
הנראית כתשובה מיראת העונש, שורשה נעוץ בתשובה עליונה, המלאה באהבת ה’ ובאהבת תורה
ומצוות[ג].

עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת

דברינו עד כה, שייכים לדעתו של ר’ אליעזר כי הגאולה תלויה בתשובה[ד]. אם הגאולה תלויה
בתשובה, יש צורך בתהליך תשובה מעין זה שתיארנו עד כה: הבן חוטא, נענש, ולאחר מכן
הוא עובר תהליך של תשובה על מנת לחדש את הקשר עם ה’. תחילה הוא שב על פי הבנתו,
מיראת העונש. לאחר מכן פועלת תשובתו, ומתוך התשובה והמצווה הוא שב אל אביו מאהבה.

אם נתבונן בדברים לדעתו של ר’ יהושע, כי הגאולה אינה תלויה בתשובה, לא ברור
כלל מהי פעולתו של העונש וההיגיון הטמון בו. אמנם גם לדעת רבי אליעזר, אם נתבונן באלפיים
שנים של גלות ארוכה ניווכח, כי עונש זה לא הועיל כלום על מנת להשיב את ישראל
בתשובה. זוהי קושיה עצומה על כל עונש הגלות. הרי מאז חורבן הבית והיציאה לגלות ועד
ימינו אנו, אין עלייה ושיפור במצבם הרוחני של עם ישראל, ואף להפך. לאורך ההיסטוריה
אנו עדים לירידת הדורות, ולא לעלייתם. חזרנו מהגלות שפלים יותר מהאופן בו יצאנו אליה.
אם הגלות נועדה כדי להשיב אותנו בתשובה, אלפיים שנות גלות יוכיחו שלא כך התרחש.

אלא, שיש להסביר ולומר כי ישנו מנגנון נוסף, אחר לחלוטין, בפילוסופיה של
העונש. לפי מנגנון זה, העונש אינו משפיע באופן ישיר על התשובה. עמוק יותר מלהשיב
את הבן אל אביו במובן הפשוט שהסברנו עד כה, העונש מבטא את רצונו של האב לתקן מן
השורש את מערכת היחסים עם בנו. החטא, מעיד על נתק בקשר, משמע, קשר האהבה עצמו לא
היה די יציב עוד לפני החטא. אם כן, העונש לא בא כדי לתקן את החטא, אלא את מה שקדם
לו. העונש בא לתקן את השורש של השכחה, אשר איפשר לחטא לעלות ולצמוח. תיקון זה נעשה
כדי לחדש את הבסיס היציב, ולפתחו לקשר עמוק ומשמעותי, של אהבה גדולה ומופלאה.

הגלות הארוכה הינה תקופה בה כל מערכת היחסים בינינו לבין הקב”ה עוברת
שידוד מערכות. הכל מתפרק ומתמוטט, מפני שככל הנראה הבסיס עליו נבנתה עד כה מערכת
היחסים היה רעוע ולא מספיק יציב וראוי. גם האהבה שלפני החטא לא הייתה מספיק יציבה,
מפני שבסופו של דבר היא אשר הולידה רפיון, ובה התגלו חטאים, פגמים וקלקולים. מטרתו
של העונש, אם כן, הוא תיקון וריפוי עמוק מן הבסיס של שורש הקשר בעצמו, כמו שהוא בא
לידי ביטוי עוד לפני החטא. העונש מפרק את האהבה הקודמת, ובכך מפנה את המקום לאהבה
אחרת לגמרי, שתהווה בסיס לקשר חדש שלא יימוט, ולא יתגלו בו פגמים נוספים.

הפילוסופיה של גאולה שתלויה בתשובה תופסת את הגאולה כמצב אשר יופיע כאשר התשובה
תחזיר את מערכת היחסים ליחסי האהבה שלפני החטא. אם כך יש לשאול, למה לא הייתה
גאולה לפני שחטאנו? אלא, שגאולה שאינה תלויה בתשובה מחדדת, שכוונת הגלות והעונש
היא בגאולה שאינה שיבה למצב שכבר היה בעבר, אלא למצב שעוד לא היה מעולם. זה סוד
הפסוק “וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ”[ה]. טיב הגאולה שאנו
עומדים בפתחה עוד לא היה מעולם. אפילו לבית ראשון, עם כל גדלותו, “סיהרא
באשלימותא”[ו],
הנבואה, השראת שכינה ועשרה ניסים שהיו בו, לא היה את הכוח להיות נצחי. גם בית שני,
עם מעלותיו שלו, שהיה בבחינה מסוימת אף גדול יותר מהבית הראשון[ז], ועמד שנים רבות
יותר מהבית הראשון, גם הוא נחרב. איננו רוצים לחזור לבית שנחרב – לא לבית ראשון
ולא לבית שני. גם לא לאהבה שהיוותה את הבסיס לבתים הללו. אנו מצפים לגאולה שלא
תתפורר ולא תחרב. ממילא, גאולה שכזו אינה יכולה לעמוד על הבסיס הישן, אלא צריכה שייכון
לה בסיס חדש שעוד לא היה כמוהו. כשאנו מבקשים “חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם”,
אנו מתכוונים כי החידוש של הגאולה יהיה אמנם דומה לימים עברו- ‘כְּקדם’, אבל עיקר הגאולה
יהיה דווקא החידוש שבה. איננו מסתפקים ב’קדם’, שהרי הוא התפורר והתמוטט, אלא כל
מאוויינו לחידוש של המציאות, ולצמיחתה של הוויה מופלאה שעוד לא הייתה כמוה[ח].

הגלות אינה תהליך של ריחוק בין האב לבנו, אלא תהליך שמסלק, מפורר ומפוגג לגמרי
את מערכת היחסים הקודמת שהייתה ביניהם. ההתבוללות, הכפירה, והחילוניות שהופיעו
כחותם לגלות, יחד עם פוגרומים והשואה האיומה, מבטאים בבהירות רבה את ההתפוררות הזו,
עד אשר הקשר הקודם נמוג בהם לחלוטין. מתוך הריק הזה, וממעמקים שעוד לא הופיעו, עומדת
להיוולד ולהופיע מציאות חדשה, של גאולה. מערכת היחסים בין האב לבן עתידה להתחדש, כמו
גם דמויותיהם של האב והבן עצמם. האב והבן עומדים להיוולד מחדש כאב ובן שעוד לא התגלו
כמותם. הלידה החדשה הזו מחייבת את ההתפוררות של כל מה ששייך אל העבר. אנו עדים
בעצמינו לתהליך זה. כיצד בדורנו כל דמותו של הבן מתרחקת מאביה ומתפוררת עד כלות. אך
אנו יודעים, כי כל זאת מתרחש על מנת שהבן יוכל להיוולד מחדש, ממעמקים שהוא לא גילה
מעולם. דורנו, דור שכולו חייב, מגלם את ההתפוררות הזו, עד ללידתו המחודשת. ככל שהדור
יותר חייב, כך הגאולה קרובה יותר, וככל שההתפוררות יותר גדולה, כך מתפנה מקום
ללידה מחודשת יותר. כמובן שאין זה מתפקידנו להתערב בתהליך זה, אלא אנו ממונים רק על
הוספת אור וקודש. הבן אינו עוסק בהענשת עצמו. רק האב בעומק דעתו יכול לכוון בדייקנות
מופלאה את כמות ההתפוררות מחד, ואת מידת השרידים שמהם עתידה לצמוח הקומה החדשה.
כשם שעובד האדמה אינו אחראי לריקבון הגרעין ולשמירת נקודת החיות, שממנה תנבוט
הצמיחה החדשה, מפני שכל אלו מפלאות תמים דעים  – אלא-  “מאמין בחי עולמים וזורע”[ט].

וּגְמַר הַנְּסִירָה הוּא תֹּכֶן הַבִּנְיָן

מרן הרב קוק זצ”ל מתאר תהליך מעין זה, של פירוד המאפשר קשר אחר וחדש
לגמרי:

 אי אפשר לאדם להיפרד מדבקות האלוקית,
ואי אפשר לכנסת ישראל להיפרד מצור ישעה אור ה’ אלוקי ישראל. אבל אי האפשרות הזאת,
ההולכת ומופיעה בכל הדורות, יש בה הכרח טבעי, שאיננו נותן מקום לבהירות הדעת לגלות
את פעולתה. על כן באים ימים שתרדמה נופלת על האדם, והפרצופים ננסרים זה מזה, עד
שהפירוד הגמור נעשה אפשרי, ובכללות[י]
התרדמה במקום צלע מחוברת, חיבור טבעי, גב לגב, עומדת תפארת אדם בכליל הדרה,
שהבחירה השכלית מכרת לומר “זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי”, והעולם
מתכונן בהופעת חיים ותולדות קיימות עדי עד. האפשרויות לדבר “גבוהה
גבוהה”, על דבר שמד, על דבר כפירה, על דבר פירודים מוחלטים, הן תולדותיה של
הנסירה, המביאה לידי ההתאחדות הגמורה, הצורית החופשית, “כמשוש חתן על כלה
ישיש עליך אלקיך”. החזיון מתגלה ביחושה של התורה אל האומה, שהחיבור הטבעי
הולך ומתפרד ע”י הנסירה התרדמית, וגמר הנסירה הוא תוכן הבנין, המביא לאחדות משוכללת,
ותורה חוזרת ללומדיה, וכל בניך למודי ד’ ורב שלום בניך”[יא].

מרן הרב קוק פותח דבריו
ואומר, כי אי אפשר לאדם הפרטי ולכנסת ישראל להיפרד מדבקות אלוקית. הרי האלוקות היא
מקור החיים, ולכן בדבקות יש הכרח וכורח, ואין בה בחירה. אלא, שעל מנת שיהיה מקום
לבחירה חופשית ולדעת אנושית, יש צורך בתהליך נסירה, כמו שהתרחש בין אדם וחוה בגן
עדן. שם, הייתה האישה צלע של האיש, עד אשר הקב”ה הפיל על האדם תרדמה, ויצר
פירוד גמור בין האיש לאישה. במצב של “אחור באחור”, לא היה כל שכל, רצון,
בחירה, מפגש ואהבה. הנסירה והפירוד הם שמולידים קשר חדש שמעולם לא היה, והם
שמאפשרים קשר “פנים אל פנים”, שיש בו בנין עדי עד, של אהבה וחיים.

גם העונש הוא תהליך של
נסירה, בו הבן מתרחק מאביו, עד כדי פירוד גמור. כל החטא והרפיון שהובילו לעונש
התרחשו, מפני שהבן לא עמד כדמות בפני עצמו. הבן מבקש לעצמו מקום שבו יעמוד כדמות
בפני עצמו, ובקשה זו היא שמובילה אותו לחטא ולרפיון במערכת היחסים הזו. האב מעניש
את בנו ומרחיקו, כחלק מתהליך של נתינת עצמאות לבנו. רק באופן זה יוכל הבן להיבנות
כדמות נפרדת בפני עצמו. לאחר שהבן מקים ובונה את דמותו העצמאית, הוא מפנה מבטו פנימה,
ושואל עצמו בדבר זהותו העצמית, עד אשר לבסוף גם הקשר הטבעי והחופשי בינו לבין אביו
מתכונן מחדש. 

וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי

במנגנון הראשון שתיארנו לעיל, העונש מופיע כדי לעורר את האדם מן החטא, על
מנת שיבין כי אין זה משתלם לחטוא. בדיעבד, מעורר העונש את האהבה. לאחר שהאדם שב אל
המצווה בשנית, וטועם את טעמה, מתעוררת גם האהבה. אך כאמור, אין זה המנגנון שפועל ביחס
לגלות. הרי גם לאחר עונש כבד של אלפיים שנות גלות, לא שבנו אל אבינו. לכן יש לומר
כי עונש הגלות מתפקד באופן אחר לחלוטין. כאמור, הגלות אינה באה בעיקרה כדי לעורר אותנו
לתשובה, אלא לפרק את כל מערכת היחסים והאהבה שהייתה קיימת בינינו לאבינו שבשמיים.
האהבה הראשונה הייתה אהבה אשר מחקה את בן הזוג כדמות עצמאית. לכן יש צורך לפרק אהבה
כזו, ולתת לאהבה אחרת לצמוח. אהבה שתתן את כל מלֵיאוּת הפרצוף של הבן.

כל עבודת ה’ שלנו עתידה להשתנות ולצמוח מחדש, יחד עם לידה מחודשת זו של
דמות הבן. גם אלו מאיתנו שהגלות לא פוררה לחלוטין את הקשר שלהם עם אביהם שבשמיים,
עתידים להיוולד בפנים חדשות. תהליך התשובה המופלא שאנו עדים לו היום, עתיד להביא
עלינו תורה חדשה, תורה של בעלי תשובה, יהדות רעננה, וצמיחה של בתי מדרש נפלאים.
אלא שגם לידה כזו כרוכה בקושי, טלטלה ומשבר, כיוון שיהיה עלינו לעזוב את הדרך
המוכרת, ולבחור בדרך חדשה שלא הייתה כמותה:

אחרי המגרעות הרבות, שאנו רואים
בדרכי חיינו הכלליים בדורנו בכלל ובארץ ישראל בפרט, הננו מוכרחים להרגיש שאנו
נולדים מחדש, מתחתית המדרגה הננו הולכים ונוצרים עוד הפעם כימים מקדם. כל הרכוש
הרוחני של העבר הולך ונבלע לכאורה במקורו, ויוצא הוא בפנים חדשות, מקוטנות הרבה
בכמותן, אבל רעננות מאד ועלולות לצמיחת גדולה, מלאה חיים עזיזים[יב].  

תהליך התשובה של ימינו אינו מבטא רצון לחזור רק למה שהיה בעבר, אלא יש בו ביטוי
של גילוי פנימי חדש. לאחר שהאדם נפרד פירוד גמור ממקור החיים, הוא מגלה בקרבו מתוך
עצמו, את געגועיו לאביו שבשמיים. דווקא מתוך מקום הפירוד של עצמו הוא חש, כי אין לו
שום דבר אחר מלבד הדבקות באביו. גילוי זה הוא שיוצר את האפשרות לחיבור פנים אל
פנים, והוא שעתיד להביא לגילוי של דבקות עליונה בין הבן לאביו מתוך חידוש גמור, “יָשִׂישׂ
עָלַיִךְ אֱלֹקָיִךְ
כִּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה”[יג].

[א] אבות ב,
א.

[ב] אורות
התשובה טז, ח.

[ג] רעיון מעין זה מופיע גם בסעיף אחר באורות התשובה פ”ח, סעיף ב’, אליו
מפנה רבינו הרצי”ה בהערות לסעיף לעיל:

“המכאובים הגדולים, התוקפים את הנפש ע”י
רעיון התשובה, אע”פ שלפעמים נראים הם כאלו הם באים מצד יראת העונש, אין התוכן
הפנימי שלהם כי אם יסורים עצמיים, שהנשמה נכוית בהם מפני שהחטא מכאיב אותה, שהוא
נגד כל תנאי חייה, ואלה היסורים בעצמם הם ממרקים אותה והאדם המכיר בהכרה פנימית את
האוצר הטוב, המונח בתוכיותם של יסורים אלו, הוא מקבל אותם באהבה גמורה ודעתו מתיישבת
בהם, ובזה עולה הוא במעלות רבות, ותלמודו מתקיים כידו, ואפיו הפנימי משתלם,
והרשמים שעשו עליו עונותיו נמחקים, והם מתהפכים לסימנים טובים, שהוד נשמתי בולט
מהם”.

[ד] סנהדרין צז: “רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושין
תשובה – נגאלין, ואם לאו – אין נגאלין. אמר ליה רבי יהושע: אם אין עושין תשובה אין
נגאלין? אלא הקב”ה מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן וישראל עושין תשובה
ומחזירן למוטב”.

[ה] דברים ל,
ה.

[ו] זוהר, ח”א ק”נ ע”א.

[ז] חגי ב,
ט: “גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון”. ואומרים חז”ל כי
“חכם עדיף מנביא”, בבא בתרא יב.

[ח] בהקשר
אחר מסביר מרן הרב זצ”ל את התהליך, ראה שמונה קבצים, קובץ ז, קפב.

[ט] תוספות,
שבת לא.

[י] צ”ל
כפי שמופיע בשמונה קבצים, קובץ א’, סעיף שכ”ה “ובכלות התרדמה”.

[יא] אורות
ישראל פרק א’, סעיף יג’.

[יב] אורות
התחיה, כו.

[יג] פיוט
“לכה דודי”, לפי ישעיהו סב, ה.