• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

אין גאלה אלא בדעת - פרשת וארא

מה פשר הזכרת האבות ומניית התולדות המופיעות בפרשתנו?
מדוע בשורת הגאולה מופיעה דווקא דרך ייחוסם של משה ואהרון,
ומדוע מתגלה הקב"ה למשה בשתי פנים מנוגדות- דין ורחמים?
ננסה לבאר כל זאת, ומתוך כך להבין
כיצד נוכל להכיל אורה בשעת החשיכה,
ולהתקשר בדעתנו אל מה שלמעלה מכל דעת.


כְּאָדָם הָאוֹמֵר נַחֲזֹר עַל הָרִאשוֹנוֹת

פרשתנו פותחת בכמה עניינים שנראים לכאורה תמוהים על הרצף הסיפורי שהחל בפרשת שמות. בפרשת שמות מתואר כיצד פרעה מכביד את העבודה על בני ישראל, שוטרי בני ישראל מוכים, והם מתלוננים בפני משה. משה פונה בטענה לה' "למה הרעותָ לעם הזה", והקב"ה משיב תשובה ניצחת: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ"[א]. לכאורה ההמשך הישיר לכל זאת הוא סיפור המכות. היינו מצפים שהתורה תספר כיצד משה מגיע לבית פרעה ונותן לפניו את האותות והמכות. אם הן היו מופיעות מיד, לא לכאורה היה חסר דבר. כפתור ופרח. נראה שהכול כבר נאמר בסוף הפרשה הקודמת, ולא ברור מה עוד יש להוסיף על כך. אולם בתחילת פרשתנו ועד העולה הרביעי, מופיעים עניינים שונים שאינם שייכים לרצף הסיפורי הצפוי. מה פשרם כאן?

התורה חוזרת ומספרת את מה שנאמר למשה כבר במעמד הסנה: "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי... וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ... לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי... וְהִצַּלְתִּי... וְגָאַלְתּי... וְלָקַחְתִּי... וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים... וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ"[ב]. גם בדבריו של משה לבני ישראל לכאורה אין כל חדש. אך שלא כמו בפרשת שמות, בני ישראל אינם שומעים אל משה: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה"[ג].

כמו במעמד הסנה, ה' שב ומצווה את משה לבוא לפרעה ולבקש ממנו שישלח את בני ישראל, ואילו משה מתרץ ומקשה: "הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם"[ד]. לאחר מכן שוב חוזר ציווי ה' למשה ואהרון: "וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"[ה]. לא ברור מהו תוכן הפסוק, מה הוא מחדש על הפסוק הקודם ועל הנאמר במעמד הסנה.

לאחר הדברים הללו, התורה אינה ממשיכה לעסוק בעניין הציווי על גאולת ממצרים, אלא מונה את סדר התולדות: "אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם"[ו] ראובן, שמעון ולוי. בתוך תולדות בני לוי מופיעה תוספת שאינה מופיעה בשאר התולדות, במניית שנות חייהם של לוי, קהת ועמרם. לאחר מכן ממשיכה התורה ומונה גם את תולדותיו של אהרון ובניו. מניית התולדות כאן מתבררת כנצרכת לשם ייחוסם של משה ואהרון: "הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם. הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן.[ז]" אולם גם בדברים הללו תמוהה האריכות הרבה. הרי לכאורה אין צורך במניית שנות חייהם של לוי ובניו. עוד תמוהה החזרה הרבה על הדברים שכבר נאמרו, כמו גם בפסוקים הבאים: "ויְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר אֲנִי ה' דַּבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה"[ח].

הקב"ה חוזר ואומר למשה שהוא יהיה אלוהים לפרעה ואהרן יהיה נביאו, והם יוציאו את בני ישראל ממצרים באותות ומופתים. על דברי ה' אומר רש"י "כאדם האומר נחזור על הראשונות"[ט], כלומר, הקב"ה הפסיק כדי למנות תולדותם והוא חוזר לדבריו הקודמים. אולם פירוש זה אינו פשוט, משום שלאחר דברי ה' ממשיכה התורה בספירת מניין השנים של משה ואהרון: "וּמֹשֶׁה בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלֹשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה בְּדַבְּרָם אֶל פַּרְעֹה".

מן הדברים הללו, מניית התולדות ומניין שנות בני לוי, מסתבר שגזירת ארבע מאות שנה השתנתה. צא וחשב את כל ימיהם של לוי ובניו, שאין בהם ארבע מאות שנה. מכאן שהקב"ה קיצר את השעבוד למאתיים ועשר שנים. ובכל זאת, דרכה של התורה לספר אודות קיצור שנות השעבוד הוא תמוה. לכאורה התורה הייתה יכולה לומר באופן מפורש כי השתנתה גזירת ארבע מאות שנה, ומדוע הדבר נאמר באופן עקיף ונסתר? מדוע נאמר עניין זה דווקא כאן? כמו כן יש להבין מדוע נמנים בני ראובן ושמעון ולא רק בני לוי. ואם חשוב מניין זה, מדוע לא נמנים שאר השבטים? כל התמהות שהעלנו כאן מבקשות להם ביאור ומענה, ואנו ננסה לבארם.

 

גָּלוּת הַדַּעַת

בפנימיות התורה מסבירים שעיקר הגלות הוא בדעת. הגלות אינה מצטמצמת להתרחשות החיצונית, אלא שייכת בעיקרה להתרחשות הפנימית. כאשר אנטולי שרנסקי הגיע ארצה וירד מהמטוס, הוא אמר לכל האלפים שבאו לקבלו כי הידיעה שעם ישראל מחכה לו היא שהחזיקה אותו כל אותם ימים במרתפי הקג"ב. שרנסקי הוסיף ואמר שכל הזמן ליווה אותו פסוק אחד: "הנה מה טוב ומה נעים, שבת אחים גם יחד". "ידעתי", הוא סיפר לקהל שבא לקבל את פניו, "שכולכם נמצאים איתי בליבכם". זה מדהים! אדם יושב לבדו בצינוק שנים על גבי שנים, אך בתודעתו הוא לא לבד, אלא נמצא עם אחיו יחד! ידיעה זו היא שנתנה לו את היכולת להחזיק מעמד. גופו אמנם היה נתון שם בכלא, אך תודעתו לא הייתה בגלות כלל.

על זו הדרך אמר הבעש"ט: "במקום שמחשבתו של האדם שם הוא כולו"[י]. אדם חופשי החולם שהוא אסור באזיקים- הוא כבול, ואילו אדם כבול שנמצא בתודעתו בחופש- הוא חופשי. הדעת היא האדם. החיצוניות מקיימת משא ומתן עם הדעת ונמצאת עמה בהשפעה הדדית- משפיעה ומושפעת, אבל היא לבדה לא האדם. רק הפנימיות היא האדם. לכן גם הגלות- עיקרה הוא בדעת.

באותו אופן אמר רבי שמחה בונים מפשיסחא, שנס קריעת ים סוף התרחש מפני שישראל חשבו שהם ראויים לנס. הידיעה שאנו ראויים לנס היא מביאה את הנס. כך גם היום: אם ישראל יהיו בדעה שהם ראויים לגאולה שלמה, מיד היא תבוא כי הדעת כבר אינה משועבדת.

הדבר נכון גם באדם הפרטי. חז"ל אומרים "דבשעת יצר הרע לית דמדכר ליה ליצר טוב"[יא], כלומר- הזמן שבו מופיע היצר הרע הוא זמן שבו נשכח היצר הטוב. כל פעם שאנו משועבדים לרע שבתוכנו, אנו שוכחים את רצוננו בטוב. אולם, אם בזמן השעבוד ליצר הרע נזכור את היצר הטוב, ממילא לא יהיה זה זמן של היצר הרע, אלא זמן של מאבק וניצחון. נכון שהניצחון תלוי בתוקף הזיכרון ובתוקף הדעת, אבל היא הנותנת, שככל שיש תוקף הדעת, כך יש תוקף הגאולה. אין עניות אלא בדעת[יב], אין גלות אלא בדעת, ואין גאולה אלא בדעת.

 

וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה

ברצוננו להסביר את תחילת פרשתנו כתהליך הכנה לגאולה מגלות הדעת וראשית היציאה לחרות ולגאולה שלמה. בסיום פרשת שמות מופיעה במלוא תוקפה הגלות שבדעת. כאשר משה בא בפעם הראשונה אל בני ישראל ומבשר להם את בשורת הגאולה, מיד הם מאמינים לו: "וַיַּאֲמֵן הָעָם"[יג]. אולם לאחר שממשיך השעבוד, האמונה מוחלפת בחוסר אמונה, ובשורת הגאולה נופלת בתהומא רבה של דעת הגלות: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה"[יד]. פרעה בעצמו מעוניין להכביד את העבודה על בני ישראל על מנת שלא יחשבו כלל על גאולה: "תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר"[טו]. בני ישראל משועבדים ונסוגים לגלות דעת עמוקה. הם בטוחים שאין כל סיכוי, ומחמת עומק השעבוד הם נמנעים מלקוות לגאולה.

גם בעבודת ה' הפרטית אנו מוצאים תהליך דומה שיש בו עלייה ונסיגה לאחור. לאחר שאדם נופל בחטא, חס וחלילה, עולים בקרבו הרהורי תשובה והוא מתעורר לשוב אל ה' יתברך. יחד עם זאת, גם היצר הרע מתגבר כנגדו ומפיל אותו עוד יותר, ולעיתים האדם מתייאש לחלוטין. מרן הרב קוק זצ"ל בספרו "אורות התשובה" מסביר ואומר, שאדם החוטא בחטא זה נקרא "טועה בדבר מצווה":

 

אפילו אם רואה אדם, שעם מה שנתעורר בלבו להחזיק בדרך ישרה ולהתגבר יותר בעבודת ה' יתברך, מתגבר בו היצר הרע יותר ומפילו לתאוות ושפלות, מכל מקום לא יתחרט כלל על התגברותו ויוסיף גבורה על גבורתו, ועל המכשולים שאירעו לו בדרך עילויו ישוב בתשובה, וידע שכל זה כלול בכלל טעה בדבר מצווה דפטור מחטאת[טז]. ולא יירא כלל כי אם יראה קדושה ותשובה ייקח מכל דבר[יז].

 

לדברי מרן הרב קוק, על חטא מעין זה המתרחש כחלק ממעשה התשובה, לא צריך להביא חטאת, כדין מי שנתכוון לעשות מצווה ועשה בטעות עבירה. יש בדבריו חידוש עצום, משום שדינו של אדם זה מוכרע לפי כוונתו הראשונה, ולא לפי מעשיו האחרונים שנעשו במזיד בשעתם. הרי אותו אדם מתעורר לעשות תשובה, ואילו היצר הרע נאבק ונלחם כנגדו ביתר שאת ומפילו מטה, אך מפני שכוונתו לעשות מצווה, העבירה שעשה נחשבת כשוגג של עוסק בדבר מצווה, והוא פטור מחטאת.

לאחר שהאדם התעורר לתשובה ובעקבות זאת נפל ועבר עבירה גרועה, הוא חושש ומפחד מן התשובה, שהרי היא גורמת לנפילות קשות עוד יותר מקודם[יח]. לכן הוא מתייאש מן התיקון. כך התרחש גם במצרים. כאשר בא משה בראשונה עם בשורת הגאולה, בני ישראל האמינו לו בכל לבם, בבחינת הרהור תשובה. אולם לאחר מכן באה נפילה, ובני ישראל- רפו ידיהם, ולא שמעו למשה בשנית. בעת שמתגבר היצר הרע בני ישראל אינם רוצים שמשה יזכיר להם את היצר הטוב. במקרה זה הרהור התשובה שהיה להם בתחילה, הופך לאחר מכן להיות מקור יניקה לחיצונים. היצר הרע יונק את כל כוחו של הרהור התשובה לרעה, ומופיע בתוקפו.

 

דְּאַבְדִּין וְלֹא מִשְתַּכְּחִין

לאור דברינו מתבאר הפסוק הפותח את פרשתנו באר היטב. בפסוק זה מובאים שמות שונים של הקב"ה: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'"[יט]. בעקבות דברי חז"ל מביא רש"י את ההבחנה בין שתי שמות האלוקות השונים: "וידבר אלוקים"- "דיבר איתו משפט", במידת הדין, "ויאמר אליו אני ה'"- "נאמן לשלם שכר טוב למתהלכים לפניי", במידת הרחמים[כ].

מי השילוח דורש על כך ואומר, שכאשר משה החציף פניו כלפי מעלה ואמר "למה הרעות לעם הזה", פנה אליו הקב"ה בלשון קשה ובמידת הדין, "וידבר אלוקים". משה נבהל שנמתחה עליו מידת הדין, אך הקב"ה חייך ופייסו בלשון רכה ובמידת הרחמים- "ויאמר אליו אני ה'"[כא]. לדברי מי השילוח, הקב"ה התגלה כאן בדרך של משחק והומור, כביכול[כב]. לקב"ה ישנה יכולת התגלות בריבוי פנים, צורות וגוונים. היכולת לעבור בגמישות מגוון לגוון מרמזת על פנימיות בלתי מוגבלת ועמוקה יותר מכל גילוי חיצוני. "זקנה ביום דין ובחרות ביום קרב... וישווך לפי מעשיך". ההתגלות בריבוי הפנים נותנת השערה בגודל האלוקי שלמעלה מכל גדר ומידה, כמו ההתגלות המופיעה בתחילת פרשתנו - במידת הדין ובמידת הרחמים.

בתחילה מופיע הקב"ה למשה רבנו בתוך שעבוד הדעת לגלות. כאשר משה, הנתון תחת מידת הדין, פונה אל ה' בטענה "למה הרעות לעם הזה", הקב"ה מתגלה אליו במידת הדין, לפי ערך מצבו. אך דווקא מתוך כך מלמד הקב"ה את משה שהוא יתברך נמצא במקום אחר, במידת הרחמים, "אני ה'".

בפסוק הבא אומר ה': "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי, ושמי ה' לא נודעתי להם". לפי הפשט נראה שאצל האבות התגלה הקב"ה בשם 'א-ל שד-י' המקביל לשם אלוקים שבפסוק הראשון. השם "אל שד-י" כוונתו- "שאמר לעולמו די"[כג], וכולו עניין של הגבלה והגדרה, כמידת הדין. לעומת זאת, אצל משה רבנו התגלה הקב"ה בשם הוי"ה ובמידת הרחמים: "לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה'". בניגוד לאמור לעיל, ברצוננו לפרש את הדברים בדרך הפוכה ולבאר, שהרחמים שהתגלו אל משה התגלו לו דווקא מכוח השם א-ל שד-י שנאמר לאבות הקדושים. חז"ל אומרים: "אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: חבל על דאבדין ולא משתכחין"[כד]. כלומר, בעת הגלות והשעבוד תוקף קדושתם של האבות משתכח מן הדעת, עד כי גם משה רבנו מהרהר אחר מידתו של הקב"ה. כל מקור הכוח הטמון באבות נאבד תחת השעבוד, ואינו מהווה עוד נקודת אחיזה ומשען. בניגוד לכך, ניתן לדרוש 'משתכחין' מלשון שכחה. אמנם האבות אינם נמצאים עוד, אך תוקף דבריהם וכוחם לא נשכחים גם בעת השעבוד. משל לדבר: כשבחור לומד בישיבה איזה קושי צפוי לו בצבא, אפילו הידיעה הזו נשכחת מדעתו תחת הקושי שבצבא. יחד עם זאת, אם הוא נזכר בידיעה זו ונאחז במה שלמד בבית המדרש, כל קושי מקבל משמעות אחרת.

ישנו קשר של התכללות בין לימוד הקושי לקושי עצמו. יצירת הקשר בין האור לחושך, מאפשרת לחושך להאיר יותר. ככל שאדם יסביר לעצמו את התהליכים שהוא יעבור כשהוא יהיה בנפילה, אז בשעת הנפילה תהיה לו היכולת להיאחז בשעה שלפניה. ככל שאדם המואר בעבודת ה' עוסק במבט הנכון בנוגע למה שעלול להתרחש לו בעת הנפילות, כך בשעת הנפילות עצמן הוא יהיה מואר יותר.

האבות הם בבחינת בית המדרש לקשיי הגלות. כבר אברהם שומע בברית בין הבתרים על צרות הגלות: "כי גר יהיה זרעך... ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה", ונחלש ליבו. אמנם אין קשר ודמיון בין חלישות זו לקושי ולחלישות הדעת של הגלות, ובכל זאת היא מהווה סימן לבנים בעת הגלות. מכוחה הם יכולים להיאחז באור היקרות של האבות הקדושים, ובמידה מסוימת, לצאת מגלות הדעת שבה הם נתונים. הקב"ה מספר לאבות הקדושים על הגלות כדי שהם יכילו את החשיכה בתוך האורה, ומכוח זה יהיו סימן לבנים להכיל אורה בשעת חשיכה.

 

בְּאֵל שַׁדָּי

השם "א-ל שד-י" שבו התגלה הקב"ה לאבות, הוא ביטוי ליכולת להכיל את החשיכה בתוך האורה. השם "א-ל" מכוון למידת החסד בלי גבול. ואילו השם "שד-י" מורה על הצמצום, "שאמר לעולמו די". הצירוף של שני השמות הללו יחד מלמד על התכללות הדין בתוך החסד[כה]. הקב"ה התגלה לאבות ב"אל שדי" משמעו, שהתגלה ואמר להם שתהיה גלות, אך שיהיה לה גם גבול וקץ. ממילא הם הכינו את כל החשכה באופן מואר ומלא תקווה ושייכות לגאולה. כך מתגלה הקב"ה גם למשה. תחילה בגלות, בחשיכה ובמידת הדין- "למה הרעות לעם הזה", ודווקא מכוח הדין הוא מתגלה בשם הוי"ה של רחמים.

מתוך דברינו מוסברים גם המשך דבריו של הקב"ה: "לכן אמור לבני ישראל אני ה'". רש"י מקשה לפי דברי רבותינו, כיצד ניתן לומר "לכן אמור" שהרי "חבל על דאבדין ולא משתכחין". אך לפי דברינו, קושיית רש"י מתורצת היטב: מתוך שלאבות נתגלה עניין יציאת מצרים, נמשך אורם גם אל תוך השעבוד והגלות. אם כן, מטרתה של הזכרת האבות היא ביקורת בונה: מתוך זכרונם יבוא כוח הגאולה והישועה. מתוך זיכרון האבות מצטווה משה ללכת שוב לבני ישראל ולהביא להם את בשורת הגאולה, אף שהם אינם יכולים לשמוע זאת מפאת קושי השעבוד.

 

אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם

כדי להבין מדוע נשלח משה בשנית לדבר אל בני ישראל ומה יועילו מעשיו, נתבונן בדמות האדם המצוי "בעידנא דיצר הרע". אנו מוצאים שלושה הלוקחים חלק בנפשו. מצד אחד עומד היצר הרע. כנגדו, קיים ניצוץ של טוב החבוי גם בתוך הנפילות העמוקות ביותר. ובתווך- נמצא אותו חלק הנתון במאבק, היודע שצריך לעשות טוב, אך נוטה להיכנע לרע.

גם בפרשתנו אנו מוצאים שלוש דמויות מעין אלה. מצד אחד שולט פרעה, הוא הרע בעצמו. מנגד עומד משה רבנו הוא היצר הטוב, במיעוט שבמיעוט, ובתווך- נמצאים בני ישראל, המשועבדים לפרעה. על מנת לאזן את מצב הכוחות לטובת היצר הטוב, מצטווה משה לשוב ולשנן את בשורת הגאולה על לבם של בני ישראל בארבע לשונות שונות: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי. למילים יש כוח לחלחל פנימה. בכוחן לבקוע את המסכים החיצוניים מלאי הייאוש, עד לנקודה הפנימית הטומנת בקרבה אמונה גדולה.

משה לבדו אינו יכול לפעול את פעולת הדיבור כטענתו, "ואני ערל שפתיים". לכן הקב"ה פונה גם לאהרון, בעל היכולת לדבר על לבם של אנשים, המפייס את הבריות, אוהב שלום ורודף שלום, ומצווהו לדבר אל בני ישראל ואל פרעה: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"[כו]. לאחר מכן אף נאמר: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ"[כז]. לאהרון יש את היכולת לדבר פנימה, גם אל פנימיותו של פרעה, ובסבלנות ורכות למוסס את תוקף הרע מבפנים.

בדבריו לבני ישראל, כמו בדברי ה', קושר משה בין גאולת מצרים לאבות הקדושים. הוא אומר לבני ישראל שגאולתם היא הייעוד של האבות, אברהם יצחק ויעקב: "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה"[כח]. בכך הוא זורע זרע של גאולת הדעת בתוך הגלות, למרות שכלפי חוץ עדיין הגלות בתוקפה.

זהו פשר מקומה של מניית תולדותיהם של משה ואהרון. התורה קושרת את משה ואהרון לאבות, אברהם, יצחק ויעקב, ובכך היא מלמדת שמשה ואהרון משתלשלים מהאבות הקדושים והם חלק מהמארג השלם של האומה. זו אף הסיבה שגם השבטים שבין האבות ללוי מופיעים כאן. התורה אינה מספרת רק את התוצאה של קיצור הגלות למאתיים ועשר שנים. תחת זאת בוחרת התורה לפרוש את הקישור והשייכות של ארץ ישראל ותקופת האבות, דרך כל ההסתעפויות, המגיעות עד משה ואהרון, מפני שדווקא בהם ועל ידם מאיר אור הגאולה בתוך השעבוד.

בייחוס התולדות לאבות הקדושים מלמד הקב"ה שכל האומה היא טובה בפנימיותה. אמנם כלפי חוץ היא נראית ברעתה, בתוך מ"ט שערי טומאה, וכביכול לא ראויה לגאולה. אולם, גם דור שכולו חייב הוא רק 'ביש מלבר' אך 'טב מלגאו'. בפנימיותה קשורה האומה הישראלית בקשר בל יינתק להבטחת הגאולה ולגאולת הדעת שניתנה כבר לאבות הקדושים. "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי". בתוך מידת הדין יש רחמים. בתוך ה"בעיתה" יש "אחישנה". בתוך האומה מתנוצצים כוחות של גאולה, ומתנוצצת דעת של גאולה.

הקב"ה ממשיך למנות את התולדות ומזכיר גם את נחשון בן עמינדב- "ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון לו לאישה". נחשון הוא פועל הגאולה, הקופץ הראשון למים הזדונים, בעל כוח המלכות, ולאחריו נכנסים כל ישראל לצלוח את החושך. גם בניו של אהרון- נדב ואביהוא, אלעזר ואיתמר, ואף פינחס, מוזכרים בתוך תולדות הגאולה. נדב ואביהוא הקריבו אש זרה, אך בפנימיות מעשיהם לקחו את הזרות למעלה, ואלעזר לקח אישה מבנות פוטיאל. כל אלה מסמנים את היכולת של שרשרת האור המשתלשלת מהאבות הקדושים לרדת לתוך החושך והתסבוכות, ולהאיר בתוכם את האור. מכוח שלשלת האור הזאת בא משה אל בני ישראל ואל פרעה, ומבשר להם את בשורת הגאולה. משה אחוז בחלק העליון של השרשרת, ואהרון תחתיו מעביר את המסר הלאה, כלפי מטה. שניהם יחד הם שיכולים לגאול את הדעת מגלותה ולהוציאה לחירות עולם.

 

קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ

בימים ההם בזמן הזה. כל תהליך היציאה ממצרים שביארנו כאן, הוא לימוד לעבודת ה' הפרטית והכללית המכוון לכל הדורות כולם. "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". כל אדם פרטי שנמצא בגלות ובנפילה, יש לו איזה הרהור תשובה שהוא יכול לצאת משם, אך לעיתים הוא נופל עוד יותר. על מנת להתרומם ולהתחזק, עליו לבנות את שלשלת האור מתוקף היותו בן לאברהם, יצחק ויעקב, ומתוקף הארת הניצוץ של משה רבנו שמאיר בתוך כל אחד ואחד גם בשעת הנפילה. גם אם הוא נתון בחולשת דעת ואינו יכול לשמוע "מקוצר רוח ומעבודה קשה", עליו לשמוע דברי נחמה ועידוד. גם אם נראה שהוא לא מצליח לצאת מן המְצרים ושום דבר לא פועל עליו, בכל זאת יש כוח לדיבורי גאולה. צריך לפנות אל אותו אדם בכוחו של אהרון ולפייסו, עד כדי להמיס אפילו את החושך עצמו. בסופו של דבר גם פרעה מודה "ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים", גם אם עדיין היצר הרע פועל בו במלוא התוקף.

גם במובן הכללי, שרשרת האור הגואלת מתוך החושך פועלת גם באומה. הקשיים והצרות תוכפות ובאות מבית ומחוץ. לעיתים חושך רודף חושך. אך בתוך המאבק הזה עלינו לזכור כי עיקר הגאולה היא בדעת. עלינו לשים דעתנו לכך שעם כל המשברים, העַם הזה, שכלפי חוץ נראה לעיתים ככולו חייב, הוא כולו זכאי. עלינו להמשיך להחזיק בשלשלת האמונה הנמשכת מהאבות הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, דרך השבטים, דרך יציאת מצרים ודרך כל הגלויות וכל הגאולות. עלינו להחזיק בשרשרת האור ולהאיר כלפי עצמנו וכלפי האנשים סביבנו, גם אלו שהקליפה חוצצת בעדם. עלינו לדבר בלשונות רבות של חיזוק וגאולה, אור ופלא, אודות הטוב הגנוז לנו, עד שמרוב טוב יתמוסס כל הרוע. עלינו להיות "גדוד של מאמינים", בעלי אמונה ודעת הגאולה, הנמצאים בקצה של שלשלת האור היורדת אף לתוך החושך, כדי להאיר הכול ולגאול הכול בגאולת עולם. בעזרת ה', במהרה בימינו.

 


[א] שמות ו א.

[ב] שמות ו ג-ח.

[ג] שמות ו ט.

[ד] שמות ו יב. משה מתרץ דבריו בקל חומר, אך יש להקשות על כך. אצל בני ישראל נאמר שלא שמעו "מקוצר רוח ומעבודה קשה", ואין זה שייך כלל לפרעה. ועוד, לגבי פרעה משה אומר "ואני ערל שפתיים", אך לא זו הסיבה שבני ישראל לא שמעו לו.

[ה] שמות ו יג.

[ו] שמות ו יד.

[ז] שמות ו כו-כז.

[ח] שמות ו כט-ל.

[ט] רש"י שמות ו ל.

[י] תולדות יעקב יוסף עמ ס"ו ובמקומות נוספים

[יא] נדרים לב ע"ב.

[יב] לפי נדרים מא ע"א.

[יג] שמות ד לא.

[יד] שמות ו ט.

[טו] שמות ה ט.

[טז] שבת קלז ע"א. הדוגמא בגמרא מתייחסת לאדם שהיו לו שני בנים והיה צריך לעשות להם ברית מילה, לאחד בשבת ולאחד ביום ראשון. אותו אדם התבלבל בין הילדים ועשה ברית מילה לבן שאין דינו לעשות ברית בשבת. נמצא שהוא חובל בשבת, ובכל זאת הוא אינו צריך להביא חטאת, כי התכוון לעשות מצווה ונמצא עושה עבירה.

[יז] אורות התשובה יד יט.

[יח] בסוף ספרי 'אשיב ממצולות' הובאו דברי רבי חיים מוולוז'ין, שבמידה רבה מהווים בסיס לספר זה. הוא שואל מה יעשה אדם שלא יחטא? לדבריו, אם אדם יסתכל במקומות האסורים, זה אסור. אם הוא לא יסתכל – זה עוד יותר גרוע, כי אז היצר בוער בו יותר, וכשהוא יסתכל הוא ייפול מטה-מטה. לכן כל זה לא בכוח האדם, ואין תקנה אלא רק שיתפלל לה' יתברך שיציל אותו.

[יט] שמות ו ב.

[כ] שמות רבה ו ג.

[כא] מי השילוח פרשת וארא: "אחר שדיבר מרע"ה דבריו נגד השי"ת, ע"כ נתן הש"י גערה עליו וזה לשון וידבר שהוא לשון קשה. גם השם אלוקים מורה על זה, אך תכף "ויאמר אליו" - זהו כאדם שכועס על חברו ואוהבו וכאשר רואהו עומד ומשתומם ומפחד, אז מרמז לו כי כל כעסו אינו רק לפנים. וכן הוא העניין של ויאמר אליו אני ה', כי אמירה לשון רכה היינו שלחש לו שאינו בכעס ח"ו, וזה עניין אני ה' כי שם הוי' ב"ה הוא מלא רחמים, והגערה שגערתי בך לא היה רק לפנים, ולא תפחד כלל".

[כב] חז"ל אומרים זאת בפירוש לגבי גזירת המן. נאמר (מגילה יב ע"א): "למה נתחייבו שונאיהן של ישראל באותו דור כליה – מפני שהשתחוו לצלם". ויש להבין מדוע בסופו של דבר לא הייתה כליה? אומרים רבותינו: "הם לא עשו אלא לפנים אף הקב"ה לא עשה עמהן אלא לפנים". כלומר, בני ישראל לא עשו את הדברים באמת אלא רק כלפי חוץ, ולכן גם הקב"ה נהג כמידתם ופעל כאילו יש גזירה, אך בסופו של דבר לא היה כך.

[כג] חגיגה יב ע"א.

[כד] שמות רבה ו ד.

[כה] אפשר אף לדרוש "שאמר לעולמו די"- שאמר להיעלמו די, כלומר, שההעלם והגלות מתבטלים ונעלמים מכוח חסדו יתברך.

[כו] שמות ו יג.

[כז] שמות ז א.

[כח] שמות ו ח.

עבור לתוכן העמוד