שחורה אני ונאוה – פרשת כי תשא

אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹקִים אַתֶּם

במעמד הר סיני זכו בני ישראל להתגלות אלוקית מופלאה ועליונה, ועלו למדרגה
עליונה מאין כמותה: “פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה’ עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ
הָאֵשׁ”[א].
בני ישראל חזרו להיות כאלוקים, במדרגת אדם הראשון שלפני החטא, “אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹקִים אַתֶּם”[ב]. אולם מיד לאחר מכן,
למרגלות הר סיני, חטאו ישראל בחטא החמור
בעגל. על
חטא זה התבטאו חז”ל במילים הקשות “עלובה כלה מזנה בתוך חופתה”[ג]. כנסת ישראל,
הרעיה, שעמדה בהר סיני ככלה תחת חופתה, מבקשת אלוהים אחרים. כיצד ניתן להסביר חטא
זה?

על חומרת החטא מוסיפים חז”ל חטא נוסף בדרשה חריפה על הפסוק “ויפתוהו
בפיהם… וליבם לא נכון עמו”[ד].
לפי דבריהם, הצהרתם של בני ישראל במעמד הר סיני “נעשה ונשמע”, הייתה
בבחינת “אחד בפה ואחד בלב”. “ויפתוהו בפיהם”- שאמרו ‘נעשה
ונשמע’, “וליבם לא נכון עמו”- שלא התכוונו לכך, שהרי הם עשו את העגל[ה]. אם כן, לפי דברי
חז”ל חטא העגל התחיל כבר ברגע שבו בני ישראל אמרו ‘נעשה ונשמע’, ולא כאשר בושש
משה לבוא אחרי ארבעים יום.

דברים אלו קשים הם: כיצד חז”ל מאשימים את ישראל בדבר כזה? מדוע
מרחיבים חכמינו את חומרת חטא העגל על חשבון הזכות של אמירת ‘נעשה ונשמע’, ומה דוחק
את חז”ל לומר דבר כה נורא, שגם כאשר בני ישראל אמרו ‘נעשה ונשמע’ הם חשבו על
חטא העגל, וליבם לא היה נכון לבוראם?

וַיְנַסּוּ אֵל בִּלְבָבָם

על מנת להסביר כיצד נפלו בני ישראל מן המדרגה העליונה שזכו לה, אל עומק
תחתית החטא, נתבונן ביחסי הזוגיות שבין איש ואישה. נצייר לעצמינו תמונה של זוג אשר
נרקם ביניהם קשר עמוק ואמיתי. משני הצדדים ישנו בטחון בקשר, ובכיוון אליו הוא
מוביל, ואולי אף כבר מתוכננת חתונה. אולם פעמים רבות דווקא אז קורה שאצל אחד
הצדדים מתגלה התנהגות הפוכה לחלוטין מן הצפוי, שאינה תואמת כלל את טיב הקשר שנרקם
בין השניים. לפתע ובאופן בלתי מוסבר הבחור מעצבן את הבחורה, מציק ומתנכל לה. בני
הזוג מוטרדים מההתנהגות הזו, שהרי הם כה אוהבים זה את זו, ובטוחים בבחירתם. בייחוד
מוטרד הבחור מהתנהגותו כלפי בת זוגו. הוא אינו מבין לפשר מעשיו, ומדוע הוא עושה לה
כך.

אם נעמיק בתוככי הנפש האנושית, נוכל להסביר תופעה זו על בסיס חוסר הסימטריה
שמתגלה בין בני הזוג. באופן טבעי ואמיתי, כל אדם עושה אידיאליזציה לבת הזוג שלו.
אידיאליזציה מעין זו מוכרחת להיות בכל בחירה של בן זוג, כי היא זו המאפשרת לאדם להחליט
לקשור את חייו דווקא עם מישהו מסוים. אולם, בד בבד עם תחושתו של בן הזוג כי בת
זוגו היא המושלמת ביותר, מתעצם חוסר הביטחון שלו לגבי עצמו. פעמים רבות האדם מרגיש
שהוא זכה בבת זוג מעולה, אך הוא עצמו מלא חסרונות ופגמים. באופן קיצוני אפשר למצוא
אדם שבטוח שהוא לא יתחתן לעולם, מפני שהוא לא רוצה להיות האוויל שיתחתן עם מי
שתסכים להתחתן עם אחד כמוהו…

כאשר אדם נמצא ליד מי שהוא תופס ככליל השלמות, דווקא אז מתבלטים אצלו הצדדים
הפחות טובים באישיות. מצד השכל האדם חושב שאם בן הזוג בחר בו, ככל הנראה שגם הוא
בסדר. אך כל זה מתרחש בשכל, ואילו מצד הלב האדם מרגיש שהוא זכה בכליל השלמות לא
בזכות עצמו, אלא בדרך נס ופלא. מהלך זה שבנפש מבליט את אי הנוחות של האדם מעצמו,
לעומת התפעלותו והערצתו את בת זוגו.

כשאדם נמצא במצב מעין זה, הוא עלול לחשוב שלא באמת מגיעה לו כזו בת זוג, אלא
שבת הזוג ניאותה לו מרחמנות או מחוסר ידיעה. אותו אדם אף חושש שמא חלום זה יפוג.
הלך נפש זה גורם לו לחוש חוסר בטחון בקשר. במצב כזה, האדם עושה מבחנים וניסיונות
לבת זוגו על מנת לבחון את רצינות הקשר. הוא מגלה את מגרעותיו ואת הצדדים הכי שפלים
שבו, על מנת לראות האם באמת הבחירה בו נעשתה מתוך דעת או שמא חלה טעות.

זוגות רבים ‘נתקעים’ עקב סיבוך מעין זה. מצד אחד החתן מעריץ את הכלה עד
מאוד ואילו מצד שני, הערצה זו מגבירה בו את דימויו העצמי הנמוך. החתן רוצה להיות
בטוח שהכלה בוחרת בו, על דרך דברי בית שמאי- “חתן כמו שהוא”, לכן הוא
מראה לה כל הזמן את הצדדים הכי נוראיים שבו. הוא מתאמץ באופן מלאכותי להיות קשה
ורע, כדי לוודא שכלתו מוכנה להתחתן איתו גם על דעת כל זאת. אך היא מצידה לא מנידה
עפעף, ואומרת שגם על דעת כן.

תיאור הלך הנפש הפנימי הזה שביחסי הזוגיות, הינו הסבר עמוק ואמיתי לחטא
העגל. עם ישראל נמצא במצרים, שרוי במ”ט שערי טומאה, “הללו עובדי עבודה
זרה והללו עובדי עבודה זרה”[ו].
לפתע, לכלה השפלה והמשועבדת הזו מגיע “החתן המושלם”, באמת, ובלי בלי שום
אידיאליזציה. הקב”ה, בכבודו ובעצמו, מתגלה אל כנסת ישראל ומוציא אותה ממצרים,
“אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא שליח”. הקב”ה מרומם את כנסת
ישראל במדרגות הקדושה, מביא אותה למעמד הר סיני, ונותן לה את התורה באהבה כלולה.
אולם, כנסת ישראל לא מאמינה שזה אכן קורה לה. היא אינה יכולה להבין כיצד ייתכן שהקב”ה
באמת רוצה בה, במצבה השפל, או שמא זהו רק חלום? תחושה זו מפעמת עמוק במעמקי הלא
מודע של הנפש הלאומית. לכן כנסת ישראל מוכרחת לבדוק שהמציאות הזו היא אמיתית.

כאשר אדם רוצה לבדוק אם תחושתו היא אכן מציאות, או שמא רק חלום, הוא צובט
את עצמו, או את הזולת. באותו אופן, גם כנסת ישראל כביכול צובטת את בן זוגהּ, לבדוק
אם הוא ממשי וקיים, ואינו חלום שעתיד לחלוף. כנסת ישראל אף בוחנת את תחושתה
הפנימית, ועושה לבן הזוג מבחנים, על מנת לבדוק האם באמת הוא אוהב אותה, ובוחר בה
כמות שהיא. חטא העגל הוא מבחן מעין זה. בחטא העגל מתגלה רצונה של כנסת ישראל
בקב”ה, אך בבלבול נוראי. כך אומרים בני ישראל לפני העגל: “אֵלֶּה
אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם”[ז]. בחטא זה כנסת
ישראל ‘בוחנת’ כביכול, את הקב”ה, האם על אף כל זאת עדיין הוא בוחר בה ומעוניין
בה.

גם את תגובתו של הקב”ה ניתן להסביר על פי מהלך זה. בתגובה לחטא אומר ה’
למשה: “הרף ממני ואשמידם… ואעשה אותך לגוי עצום”[ח]. האם כוונתו של
הקב”ה היא כפשוטה? ודאי שהקב”ה לא באמת התכוון להשמיד את בני ישראל. כל
כוונתו הייתה להביא את משה ואת בני ישראל עצמם לוודאות באהבתו אותם. הרי אם הקב”ה
היה ממשיך ואומר לבני ישראל על אף החטא, שהוא עדיין אוהב אותם, זה לא היה מספיק
כדי לפוגג את חוסר הוודאות בתחושתם, אלא רק מצעיד אותם לעבר המבחן הבא שהם היו
עורכים לו. אם הקב”ה היה אומר שהוא סולח להם על חטאם וממשיך לאהוב אותם, הדבר
היה אמנם נותן איזו וודאות בנפשם, אך לא מענה שלם לשאלתם – מדוע ולמה זכו לכך. אולם,
כשהקב”ה אומר למשה שהוא לא באמת אוהב את בני ישראל, ואף רוצה להשמידם, ואילו משה
מצידו עונה שאין זה נכון, והקב”ה כן אוהב את בני ישראל, יוצא, שמשה הוא שגילה
את וודאות אהבתו של הקב”ה את ישראל. כביכול הקב”ה נותן לבני ישראל להגיד
בעצמם שהם יודעים שהקב”ה אוהבם באמת. זה סוג של פסיכולוגיה הפוכה. הקב”ה
“מעביר את הכדור” לבני ישראל, ומצפה, שהם יבחנו בעצמם את העניין בו הם
ניסו לבחון אותו.

הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶת לִי

כמו ביציאת מצרים ובמעמד הר סיני, עד עצם היום הזה ממשיכה כנסת ישראל לבחון
את הקב”ה. גם הכפירה המתגלה היום היא אופן מסוים של מבחן. אולם הקב”ה
ממשיך ובוחר בנו במצבנו, עם מעלותינו ומגרעותינו. בכל יום ויום הקב”ה נותן
לנו את תורתו מחדש באהבה כלולה כקידושין, מקדש את נשמתנו, ואומר לכנסת ישראל
“הרי את מקודשת לי” בתורה זו ובמצווה זו[ט]. בכל פעם
הקב”ה ממשיך ובוחר בנו, מתוך שהוא נותן לנו להבין כי זהו רצונו האמיתי והשלם.

ישאל השואל: האם הקב”ה אוהב אותנו כפי שאנחנו כעת או כמו המצב העתידי
שאליו נגיע? אך שאלה זו היא בעצמה מעין מבחן. החילוק בין מצבנו כעת לבין מצבנו
בעתיד אינו שייך כאן. לדעתנו, כעת אנו לא ראויים לכך, ואילו בעתיד נהיה כביכול מישהו
אחר. אולם לדעת הקב”ה אין הדברים כך כלל ועיקר. אין חילוק בין מה שאנחנו בהווה
לבין מה שנהיה בעתיד. כנסת ישראל היא אותה כנסת ישראל, והקב”ה בוחר בסגולתה
הפנימית, ולא בגילוייה החיצוניים.

גם בזוגיות קורה פעמים רבות שאחד מבני הזוג הוא בוסרי לגמרי, ואף אחד בעולם
לא רואה שיצמח ממנו משהו נפלא. רק בן הזוג מגלה אותו, רואה את הפוטנציאל הגלום בו,
ואת מה שעתיד לצמוח ממנו. כך בתו של כלבא שבוע בחרה ברבי עקיבא מפני שראתה את
שגלום בו מבעד למעטהו החיצוני[י].
אמנם לאחר מכן ר’ עקיבא צריך היה לעבור תהליך ארוך, אך הבסיס לשינוי שחל בו, נעוץ
בתגלית של אשתו שהיטיבה לראות מיהו אפילו טוב ממנו עצמו. באופן זה בחר הקב”ה
בכנסת ישראל למרות מצבה החיצוני, מפני שידע את מעלתה הפנימית.

פעמים רבות השאיפות של האדם והציור האידיאלי שלו לגבי בת הזוג, משקפים אותו
עצמו. באופן זה, בחורה רוצה מישהו חזק לא מפני שהיא חלשה, אלא מפני שיש בשורשה חוזק
ועוצמה, אך הם עדיין לא באו לידי מימוש והתגלות. כך גם רצונם של ישראל בקב”ה
ותמיהתם במה זכו באהבתו, מלמדת עד כמה הוא הדמות שמשתקפת מתוכם עצמם.

נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע

חז”ל דורשים שכאשר רצה ה’ לתת את התורה חיזר אחר כל אומה ולשון ושאל
אותם אם הם רוצים לקבלה[יא].
האומות שאלו “מה כתוב בה?”, והקב”ה הציג לכל אומה דווקא את אחת
המצוות שהיוותה עבורה נקודת תורפה, מפני שהכול נבחן בנקודה זו. כך לבני עשו אמר
הקב”ה ‘לא תרצח’. “אמרו לפניו: ריבונו של עולם, כל עצמו של אותו אביהם רוצח
הוא, “והידיים ידי עשו”, ולא הבטיחו אביו אלא על החרב “ועל חרבך
תחיה”. לבני עמון ומואב אמר הקב”ה ‘לא תנאף’. “אמרו לו: ריבונו של
עולם, כל עצמם של אותם האנשים אינם באים אלא מניאוף, “ותהרין שתי בנות לוט
מאביהן”. לבני ישמעאל אמר הקב”ה ‘לא תגנוב’. “אמרו לפניו: ריבונו
של עולם, כל עצמם של אותם האנשים אינם חיים אלא מן הגנבה ומן הגזל- “פרא אדם,
ידו בכל ויד כל בו”. כל האומות מסרבות לקבל את התורה מפני שלטענתם, היא אינה
מתאימה עבורם[יב].

מעלתם של ישראל היא שלא שאלו מה כתוב בתורה כמו אומות העולם, אלא מיד
הסכימו לקבלה, באמרם “נעשה ונשמע”. שאלתם של אומות העולם “מה כתוב
בתורה”, היא הקדמת נשמע לנעשה. שאלה זו מעידה על כך שהם מודדים את התורה לפי
קנה המידה האנושי שלהם- האם התורה מתאימה להם, והאם הם מתחברים אליה. לעומת זאת, בני
ישראל יודעים שהתורה אינה נמדדת לפי הגבולות האנושיים, כיוון שזו תורה אלוקית. לכן
הם אינם שואלים מה כתוב בה, אלא נותנים מיד את הסכמתם לקבלה.

אמירת “נעשה ונשמע” היא תגובה של “עמא פזיזא”[יג], ואין בה כל הגיון. הרי ייתכן שבני ישראל כלל
לא יוכלו לעמוד בהתחייבותם. ואכן, ככל הנראה הם לא עומדים בה, כפי שמתגלה מיד לאחר
מתן תורה. אלא שככל הנראה בני ישראל יכולים באנושיותם לקשור ברית עם הקב”ה,
ולהסכים לקבל תורה אלוקית, ממש כפי שביחסי זוגיות הניגודים משלימים זה את זה.

מן העובדה שחתונה היא חיבור של איש ואישה מתברר שחתונה היא חיבור של הפכים
וניגודים. קשר אמיתי בין בני זוג נוצר דווקא על בסיס ההבדלים והפערים ביניהם. הפער
בין השניים בא לידי ביטוי בכמה רמות. באופן מודע, אדם מחפש בת זוג שתשלים אותו.
באופן לא מודע, בסופו של דבר, האדם בוחר דווקא בבת זוג שהפוכה ממנו. אמנם בתחילה
נראה כי ישנה הרמוניה ביניהם, אך לאחר מכן מתגלים החיכוכים. ישנה מעלה עצומה להתחתן
עם מי שלכאורה לא מתאים. כך נוצר מרחב שבו צריך להתעדן, לגדול ולהתפתח[יד].

עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ

דורשים חז”ל “עזר כנגדו”- “אם זכה – עזר, ואם לא זכה –
כנגדו”[טו]. על כך אומרים חסידים,
שאם אדם זכה, היינו- אדם הסתכל על צד הזכות והטוב שבו, אזי הוא מקבל ‘עזר’, עם
מעלות טובות כמוהו. אך אם אדם רואה את עצמו מנקודת מבט ש’לא זכה’, ויש לו עוד הרבה
לתקן, הוא מקבל בת זוג “כנגדו”, על מנת שתגרום לו להתקדם ולהשתנות, ולא
להישאר באותו מקום.

“לא זכה” היא בחינה שבה אדם רוצה משהו שהוא מעבר לגבולותיו. כך
בהקשר האנושי בין איש לאישה, וכך אף בקשר שבין האנושי לאלוקי. כאשר בני ישראל לא
שואלים את הקב”ה מה כתוב בתורה, סימן הוא שהם אינם מבקשים תורה המתאימה
למדרגתם האנושית, הנמדדת בכליהם המוגבלים. אמירת “נעשה ונשמע” מבטאת
רצון לדבקות אלוקית המבקש להיפתח מהמוסרות האנושיות אל המרחבים האלוקיים.

בני ישראל יודעים שהם באנושיותם לא יוכלו לעמוד ברף שמציבה תורה אלוקית. אך
בכל זאת, ואדרבה, דווקא מפני כך, הם מוכנים ומשתוקקים לקבל תורה כזו. בני ישראל
מבקשים לקבל תורה אלוקית. זה פירוש דברי חז”ל, שהבאנו בראשית דברינו על הפסוק
“ויפתוהו בפיהם… וליבם לא נכון עמו”. בני ישראל אומרים לקב”ה ‘נעשה
ונשמע’ ויחד עם זאת הם יודעים שלא יוכלו לעמוד בכך. מתוך מה הם יודעים זאת? מתוך שהם
מקדימים ‘נעשה’ ל’נשמע’. הרי אם היו אומרים קודם ‘נשמע’, הם היו בוחנים אם התורה
מתאימה למידותיהם, אך ישראל אומרים קודם ‘נעשה’ מפני שהם רוצים תורה אלוקית שלמעלה
ממידתם האנושית. אם כן, עמדה נפשית של “אחד בפה ואחד בלב” היא מוכרחת
לאמירת ‘נעשה ונשמע’, ואין צריך את חטא העגל על מנת לקבל אישור לכך.

רש”י, על סמך המדרש, מסביר את דבריה של הרעיה בשיר השירים “שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה”[טז]:

“שחורה אני במעשי ונאה אני
במעשה אבותיי. ואף במעשי יש מהם נאים. אם יש בי עוון העגל, יש בי כנגדו זכות קבלת
התורה”.

לפי דברי רש”י, חטא העגל אמנם משחיר את מראה הרעיה, אך אין הוא סותר, ואף
לא פוגם, בזכות של קבלת התורה. זכות זו עומדת כנגד חטא העגל, והופכת את מראה הרעיה
לנאה. אם כן, מעמד הר סיני מתרחש בד בבד עם חטא העגל, מפני עומק רצונם של ישראל
בתורה אלוקית עליונה.

לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם

חז”ל אומרים שכאשר עלה משה רבנו למרום, שאלוהו המלאכים “מה לילוד
אישה בינינו”. המלאכים אינם מבינים כיצד ניתן לתת את התורה לבן אנוש. בתשובתו
אומר משה שהתורה מתאימה דווקא לילוד אישה ולא למלאכים: “וכי יצר הרע יש
ביניכם?”. לאחר מכן הודו לו המלאכים ונתנו לו מתנות: “שנאמר: ‘עלית למרום
שבית שבי לקחת מתנות באדם'[יז],
בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות”[יח]. מן הדברים הללו אנו
לומדים שהתורה נבראה דווקא בשביל האדם שיש בקרבו יצר הרע- “בראתי לו יצר הרע,
בראתי לו תורה תבלין”[יט].

המלאכים אינם יכולים לקבל תורה מפני שהתורה לא נועדה למי שהיא מתאימה לו,
אלא דווקא למי שלכאורה, היא אינה מתאימה לו. המלאכים מצפים לקבל את התורה כי הם
בטוחים שהיא מתאימה למדרגתם. אכן, התוכן הרוחני של התורה מתאים למלאכים כי הם מן
העליונים, אך התורה אינה עוסקת רק ברוחניות, אלא עוסקת בעניינים אנושיים, כגון
כיבוד הורים, לא תרצח ויצר הרע. גם אומות העולם, כמו המלאכים, מבקשים תורה שמתאימה
להם. לכן הם שואלים “מה כתוב בה”. אומות העולם רוצים תורה לפי מה שמתאים
להם בגשמיות, ואילו המלאכים רוצים לפי מה שמתאים להם ברוחניות. אולם התורה ראויה
דווקא לישראל, מפני שהם מחפשים תורה שלא מתאימה להם. התורה ניתנת בהכרח בחוסר
התאמה למקבליה, מפני שהיא רוצה לרומם ברוא למדרגת בורא. במתן תורה מקבל האדם
בגבולותיו האנושיים תורה אלוקית. זוהי נקודה בלתי ניתנת לגישור כביכול, שהאנושי מקבל
תורה אלוקית, אך היא מתרחשת במעמד הר סיני, כאשר ישראל אומרים “נעשה
ונשמע” וגם כאשר הם חוטאים בעגל.

“ויפתוהו בפיהם וליבם לא נכון עמו” הוא תנאי הכרחי מלכתחילה, ולא
רק בדיעבד, לקבלת התורה. כל עניינה של התורה, שיש בכוחה ליצור קשר בלתי אפשרי, הפורץ
את כל הפער התהומי שבין הבורא לנברא. אין פער יותר עמוק במציאות, מאשר הפער בין
הבורא לנברא, והתורה היא זו הפורצת את הפער הזה. מי שרוצה להתחבר לתורה, ולהרגיש
שהכול בה מתאים לו, בעצם אינו רוצה לקבל תורה באמת. הוא אינו מקדים ‘נעשה’ ל’נשמע’,
אלא מקדים ‘נשמע’ ל’נעשה’. אולם, מי שרוצה לקבל תורה באמת, צריך להבין שהיא לא
מתאימה לו. זו עצמותה של התורה.

יחד עם זאת יש לדעת שאי- ההתאמה הוא רק חיצוני. באופן עמוק וסמוי מן העין,
ישנה התאמה מלאה בין ישראל לקב”ה ולתורתו. כאשר בני ישראל אומרים ‘נעשה ונשמע’
אין בכך פשרה, אלא ביטוי לעצם נשמתם ועצם אישיותם. חטא העגל הוא, כאמור, חלק מהותי
מאמירה זו, כיוון שכל רצוננו הוא לקבל תורה הגדולה ממידתנו, עד שנהיה ראויים
לגודלה ומידותיה.

[א] דברים
ה ד

[ב]
תהלים פב ו

[ג]
שבת פח ע”א

[ד] תהלים עח לו-לז: “וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ
לוֹ וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנוּ
בִּבְרִיתוֹ”.

[ה]
במדבר רבה ז ד: “ר’ מאיר אומר: לא כדברי אלו ולא כדברי אלו,
אלא אפילו בשעה שהיו אומרים: (שמות כד) “כל אשר דבר ה’ נעשה ונשמע”, היו
אומרים בפיהם אחד ובלבם אחד, שנאמר: (תהלים עח) “ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו
לו ולבם לא נכון עמו”, הרי אפילו באותו היום שהיו עומדים לפני הר סיני, לא
היה לבם נכון לבוראם”.

[ו]
מדרש שוחר טוב טו

[ז]
שמות לב ד

[ח]
דברים ט יד

[ט]
כך מסביר בעל התניא את תוכן הברכה “אשר קדשנו במצוותיו”,
פרק מ”ו

[י] במגילת רות הנקראת בחג מתן תורתנו אנו מוצאים בחירה מעין זו. גם בועז מגלה
את רות ובוחר בה, למרות שהיא מואבית. רות מצידה מתפלאת על כך, שהרי היא גויה,
ושואלת: “למה מצאתי חן בעיניך להכירני, ואנוכי נוכרייה” (רות ב יב).

[יא]
ספרי דברים, וזאת הברכה “ה’ מסיני בא”.

[יב] המדרש מתאר כיצד הקב”ה כביכול
“משווק” את התורה לכל האומות דווקא באמצעות נקודת התורפה שלהם. על דרך
זו יש לומר, שאילו בני ישראל היו שואלים את הקב”ה מה כתוב בתורה, היה
הקב”ה אומר להם “אנוכי ה’ אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים” מפני
שזוהי נקודת התורפה של בני ישראל. הראיה לכך- שזוהי בדיוק הנקודה שבה הם נופלים
בחטא העגל באמרם: “אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים”.

[יג]
שבת פח ע”א

[יד] כמובן שלכתחילה, אין לחפש בן זוג הפוך ומנוגד.
עד ההחלטה להתחתן, צריך
לבדוק היטב האם בן הזוג מתאים לי, ולא לסמוך על כך שהדברים ישתנו. אולם, מרגע
ההחלטה משתנה כל נקודת המבט מ’אני’ ל’אנחנו’. כעת יש לבדוק ללא הרף כיצד אני מתאים
את עצמי לבן הזוג. רבים לא מוצאים את בן זוגם מפני שאין להם מספיק בטחון וחופש
לאבד את זהותם העצמית, כשיתחתנו עם בעל זהות אחרת. הם שומרים על זהותם, עד כדי שהם
אינם יכולים למצוא מי שיתאים לה. תופעה זו נובעת מחוסר בטחון עצמי, המחייב את האדם
להיות שרוי במי שהוא, בלי יכולת להיפתח למשהו אחר. על מנת להתחתן יש צורך לוותר על
משהו, כי לא תיתכן התאמה מלאה. יש בכך תהליך של בחירה והכרעה המצריך גמישות
ופתיחות. אך כאמור, מלכתחילה, אין ללכת דווקא על מה שלא מתאים. בתחילה צריך למצוא
את בן הזוג המתאים ביותר כדי להציע יסודות של אמון, ולאחר מכן מתברר, כי יש עוד
עבודה אינסופית על מנת להתאים זה לזו, ולחיות זה עם זו.

[טו]
בראשית רבה יז ג

[טז]
שיר השירים א ה. שיר השירים רבה: “שחורה אני בחורב, שנאמר: (תהילים קו) “יעשו עגל
בחורב”. ונאווה אני בחורב, שנאמר: (שמות כד) “כל אשר דבר ה’, נעשה ונשמע”.

[יז]
תהלים סח יט

[יח]
שבת פח-פט

[יט]
קידושין ל ע”ב