• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

וטהרתם - פרשת כי תשא, פרשת פרה

באופנים שונים משמשים המים כדרך טהרה- בטבילה, בהזאה ובהשקיה.
נתבונן בדרכי הפעולה השונות של המים בטהרת מצורע,
בטהרה מטומאת מת, בטהרת הסוטה ובטהרה מחטא העגל.
נברר- כיצד מושגת טהרה בכל אחת מן הדרכים הללו,
ומהי הטהרה העליונה לה זכו ישראל לאחר חטא העגל.


טָהֳרָה עַל יְדֵי מַיִם

מצינו בתורה כמה פעמים בהם נעשית טהרה על ידי מים. הטהרה הראשונה הפשוטה והבסיסית ביותר היא טהרת הנעשית בטבילה במקווה- "וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים, וְטָהֵר"[א]. הטומאות כולן, הן אדם והן כלים, מלבד טומאת המת, מיטהרות בדרך זו. בטבילה במקווה בא האדם אל המים, נכלל ובטל בתוכם ונולד מחדש. טהרה זו קיימת עד עצם היום הזה בשלמות בין איש לאשתו. בנוסף, יש הנוהגים לטבול כתוספת טהרה בערבי שבת, בערבי חג ומועד ואף בכל יום.

מלבד טהרה הנעשית על ידי הטבילה במקווה, מצינו בתורה עוד ארבע דרכים אחרות של טהרה על ידי מים. שתיים מהן נעשות על ידי הזאה ושתיים מהן נעשות על ידי השקיה. הטהרה הראשונה היא טהרת המצורע, הנעשית בהזאת מים עם דם ציפור שחוטה. השנייה היא טהרת פרה אדומה, הנעשית אף היא בהזאת מים, המכונים "מי נידה", עם אפר הפרה. טהרה שלישית היא טהרת אישה סוטה השותה "מי סוטה", וטהרה נוספת היא הטהרה על חטא העגל המתוארת בפרשתנו, כאשר משקה משה את בני ישראל במים בהם נטחן העגל.

נתבונן כעת בארבע טהרות אלה כארבע דרגות, זו על גבי זו, ונבאר את הקשרים השונים המתקיימים בין דרכי הטהרה השונות הללו.

 

טָהֳרַת הַמְּצֹרָע

הטהרה הראשונה על ידי מים היא טהרת המצורע המתוארת בספר ויקרא:

 

זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן. וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ. וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב. וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים. אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת הָאֵזֹב וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים. וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה[ב].

 

בטהרת המצורע, לוקח הכהן ארבעה מינים מן הצומח ומן החי- עץ ארז, שני תולעת, אזוב וציפור, ומזה עימם על המצורע מים בהם נשחטה ציפור נוספת. לאחר הזאה זו, צריך המצורע לגלח את שערותיו ולטבול במקווה, ואף לטבול בשנית ביום השביעי.

טומאת המצורע היא טומאה של אדם אשר דיבר לשון הרע ונענש בצרעת. שתי הציפורים שמביא המצורע לטהרתו מבטאות את תיקון חטאו: "לפי שהנגעים באין על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים, שמפטפטין תמיד בצפצוף קול"[ג]. חומרת מעשיו של המדבר לשון הרע נוגעת למעשים שבין אדם לחברו, ולא למעשים שבין אדם למקום. בדיבור לשון הרע, הורג המדבר שלושה: המספר, השומע, ומי שמספרים עליו לשון הרע[ד]. המוות של דובר לשון הרע, בא לידי ביטוי בעונש הצרעת הבא עליו, שהוא נחשב כמוות, שהרי "המצורע חשוב כמת"[ה]. אך מלבד העונש הניתן מגבוה בנגע הצרעת, על האדם עצמו לתקן את מעשיו. ראשית, עליו לבקש מחילה מן האדם עליו דבר רע. מלבד זאת, עליו לתקן גם את הקלקול שהביא על עצמו באמצעות תהליך טהרתו, הנעשה על ידי שתי הציפורים והזאה.

בקרבן המצורע אנו מוצאים מיזוג של שתי דרכי כפרה שונות- קרבן וטהרה. קרבן בהמה הינו אך ביטוי מוחשי למסירות הנפש של המקריב עצמו- "אדם כי יקריב מכם קרבן". הקרבן ממש כתחליף לאדם החוטא, הצריך לחוש כי הוא עצמו נשחט, מוקרב ועולה מעלה. לעומת זאת, הטבילה במקווה מים, הנעשית אף היא לטהרה, הינה ביטוי להתמזגות האדם החי עם מקור החיים ולידתו המחודשת. בקרבן המצורע מתמזגים יחד שתי דרכי הכפרה השונות הללו. מצד אחד, בשחיטת הציפור האחת ישנו ביטוי למוות של המדבר לשון הרע. מצד שני, שילוח הציפור השנייה על פני המים הינו ביטוי ללידה המחודשת המתרחשת בטהרת המצורע, שאינו מת לגמרי אלא נולד מחדש. שחיטת הציפור לא נעשית על גבי המזבח לשם הקרבה או הזיה, אלא לתוך מים. שחיטה זו שיש בה מוות, היא כקרבן של מי שחשוב כמת, אך היא נעשית דווקא כפעולה של טבילה, לתוך המים החיים.

זוג הציפורים בטהרת המצורע, שאחת מהם נשחטת ואחת משתלחת על פני המים, מהווים פעולה ייחודית בעבודת הקורבנות. שתי ציפורים אלה מבטאות את מצבו של המצורע, שאף על פי שהוא חשוב כמת, הוא מיטהר ונולד לחיים מחדש. בדומה לכך, מצינו את זוג השעירים של יום הכיפורים, אשר אחד מהם מועלה לקרבן ואילו השני משתלח ביד איש עיתי המדברה, על מנת לכפר על עוונות בני ישראל. אך על אף הדמיון, רב השוני. זאת מפני שבטהרת המצורע נשלחת הציפור לחיים, שלא כמו השעיר המשתלח למוות.

מלבד הקשר בין טהרת המצורע לשעירי יום הכיפורים, ישנם כמה קווים משותפים בין טהרת המצורע לטהרת פרה אדומה. ראשית, שתי הטהרות הללו נעשות בדרך פעולה של הזאה בשלישי ושביעי, אחת עם הציפורים ואחת עם אפר פרה אדומה. כמו בטהרת המצורע, בטהרת פרה אדומה, נעשה שימוש בעץ ארז, אזוב ותולעת שני, הנשרפים יחד עם הפרה ואפרם מושם בתוך המים. בנוסף, טהרות אלה משמשות כתהליך טהרה ממוות. פרה האדומה מטהרת את טומאת המת בעצמו, וטהרת המצורע הינה תיקון לזה שנעשה חשוב כמת.

 

טָהֳרַת פָּרָה אֲדֻמָּה

נתבונן בטהרה הנוספת על ידי מים, היא טהרת פרה אדומה, הנעשית לטיהור מטומאת מת.

 

... וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל. וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו. וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים. וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו אֶת עֹרָהּ וְאֶת בְּשָׂרָהּ וְאֶת דָּמָהּ עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף. וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה... וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִוא...

וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי. וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם וְעַל הַנֹּגֵעַ בַּעֶצֶם אוֹ בֶחָלָל אוֹ בַמֵּת אוֹ בַקָּבֶר. וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב[ו]

 

פרה אדומה נשחטת ונשרפת יחד עם עץ ארז, אזוב ושני תולעת. אפרה מושלך לתוך מים חיים, אותם מזים על הטמא באמצעות אזוב ביום השלישי וביום השביעי. פרה אדומה, כמו הציפור המשולחת של המצורע, אינה עולה לשמים. אין ממנה הקטרה, זביחה, או זריקת דם, והיא נעשית בהר הזיתים ולא בבית המקדש. אמנם יש בה פעולת קבלת הדם והזיה כנגד בית קודשי הקודשים, אך עיקר עניינה של הפרה, כמו בציפור המצורע ובשעיר המשתלח, אינו כלפי שמיא, אלא דווקא כלפי ארעא. הציפור המשתלחת אצל המצורע הינה ביטוי ללידה מחדש של האדם המיטהר. השעיר המשתלח הינו ביטוי לעוונות בני ישראל ושיקוף למצבו של האדם, שעל פי מידת הדין כך היה ראוי לעשות בו. מעל כל אלה, שחיטת פרה אדומה הינה ביטוי להקרבה של האדם עצמו. בכך, יש בכוחה לטהר את טומאת המוות עצמו. אדם השוהה באוהל אחד עם מת נעשה לפי חוקת התורה טמא מת, משום שהוא נפגש עם המוות בעצמו. הסמיכות למת מעוררת את המוות ואת הכיליון השרוי בקרב האדם והוא נעשה טמא. תקנתו של טמא מת נעשית אף היא במפגש ממשי עם המוות, על ידי הנותר מן השחיטה והשריפה של הפרה האדומה.

פרה אדומה, הינה ביטוי מוחשי לעומק המוות. חכמינו לומדים בגזירה שווה כמה מדיני שעיר לעזאזל מפרה אדומה. פרה אדומה, כמו שעיר לעזאזל, מגיעה לכיליון מוחלט. היא נשרפת כולה, ואף נשרפים עמה ארז, אזוב ותולעת שני. שלא כמו בטהרת המצורע שציפור אחת משולחת לחיים, בפרה אדומה ישנו מוות מוחלט. אין בה הקרבה, ואין בה עבודת דבקות, אלא כליון. בשריפת הפרה עובר האדם תהליך של המוות בעצמו. שלא כמו הקורבנות כולם, נשרפת פרה אדומה על המערכה, ובכך נקשר דינה אף למעשה עקידת יצחק. גם בעקידה אנו מוצאים דין שונה מדיני הקורבנות, שבכולם אסורה שחיטה על גבי המזבח "ולא תניף חרבך עליו", ואילו העקידה, כמו פרה אדומה, נעשתה על גבי המזבח והשחיטה אף היא, עמדה להיעשות דווקא על המזבח. בכל הקורבנות, עיקר עבודת הקרבן היא ההעלאה על המזבח, שהרי שחיטה היא כהכשר מצווה וכשרה בזר. ההעלאה על המזבח היא ביטוי למסירות הנפש והדבקות המתגלה באדם המקריב את עצמו כלפי שמיא. עיקרה של עקידת יצחק לעומת זאת, צריך היה שייעשה דווקא בשחיטה על המזבח. לפי הצו האלוקי "והעלהו לעולה", לומד אברהם כי קודם צריך להעלות למזבח ולאחר מכן לשחוט. השחיטה צריכה להיעשות דווקא על גבי המזבח, מפני שכל עניין ההקרבה של מסירות נפש מוחלטת בדעת צלולה, בבהירות וברצון גמור, יכולה להיעשות רק על גבי המזבח. לו יצחק היה נשחט לפני שהועלה למזבח לא הייתה זו מסירות נפש אלא רק שחיטת בשר ודם, ככל קרבן בהמה, מפני שהדעת הייתה כבר ניטלת. מהסיבה הזו, הנחת החרב על הצוואר מהווה בסופו של דבר, את קיומה השלם של מסירות הנפש המופלאה אשר התרחשה בעקידת יצחק. הרי, לו הייתה החרב מונפת על צווארו של יצחק והוא היה נשחט, הייתה בטלה הדעת, ולא היה זה קרבן אדם.

החיים הנולדים מחדש בפרה אדומה באים לידי ביטוי במים החיים המשמשים כמי נידה. מי פרה אדומה חייבים להיות דווקא "מים חיים", ולא מי מקווה, מי ים או כל מים מכונסים אחרים. לאחר הזאת המים החיים, מיטהר האדם ונולד לחיים מחדש. אך שלא כמו הטבילה במקווה שנעשית בעוד האדם בחיים[ז], ולא כמו המוות שיש באחת הציפורים שבטהרת המצורע, המוות והכיליון הגמור שבשריפת הפרה האדומה יחד עם המים החיים, הם "חוקת התורה", ודווקא הם אשר מטהרים את האדם מטומאת המוות.

 

טָהֳרַת סוֹטָה

תהליך בירור וטהרת הסוטה נעשה אף הוא על ידי מים, כמבואר בספר במדבר:

 

אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ.. וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים בִּכְלִי-חָרֶשׂ וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם. וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה'... וְהִשְׁבִּיעַ אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְאָמַר אֶל הָאִשָּׁה אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ וְאִם לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ הִנָּקִי מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה... וְכָתַב אֶת הָאָלֹת הָאֵלֶּה הַכֹּהֵן בַּסֵּפֶר וּמָחָה אֶל מֵי הַמָּרִים. וְהִשְׁקָה אֶת הָאִשָּׁה אֶת מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים לְמָרִים... וְאַחַר יַשְׁקֶה אֶת הָאִשָּׁה אֶת הַמָּיִם. וְהִשְׁקָהּ אֶת הַמַּיִם וְהָיְתָה אִם נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים לְמָרִים וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ. וְאִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע[ח].

 

בתוך מי הסוטה שם הכהן עפר מן הקרקע של המשכן ואת המגילה עם דברי האלה ומוחה אותה במים. בניגוד לטהרת המצורע ולטהרת פרה אדומה הנעשית בהזאה, טהרת הסוטה נוגעת פנימה יותר, בכך שהיא נעשית על ידי שתיית המים בעצמם. המעלה המושגת במי הסוטה אינה מתרחשת מבחוץ כטבילה או הזאה, אלא דווקא בהיותם נמסכים בגוף האישה ונעשים חלק ממנה. בנוסף לכך, בטהרת הסוטה אין מחיקה של חיים כמו בפרה אדומה ובציפור המצורע, אלא שם ה' בעצמו נמחה במי הסוטה. הקב"ה מוחה את שמו במים על מנת להשכין שלום בין איש לאשתו. שלום הבית בין איש לאשתו הוא עצמו שם שמיים השוכן ביניהם- "זכו שכינה ביניהם", ובשביל שלום זה, מוחה ה' את שמו במים: "תני רבי ישמעאל: גדול שלום, ששם הגדול שנכתב בקדושה, אמר הקדוש ברוך הוא ימחה במים, כדי להטיל שלום בין איש לאשתו"[ט].

המים אותם שותה הסוטה מבררים את מצבה. אם היא סטתה ונטמאה, המים הופכים להיות מי מוות וגורמים למיתתה בפועל, ולא רק על ידי תמורה כמו בקרבן. אך אם היא טהורה, הדבר מתברר ביכולתה להמשיך ולהוליד חיים חדשים- "וניקתה ונזרעה זרע". כל בירור האישה הסוטה צריך להיעשות בהסכמתה: "ואמרה האישה אמן אמן", לכן, אם היא לא שותפה לתהליך, היא נעשית בחזקת טמאה ויוצאת, אך לא נהרגת. אם האישה אכן טהורה, כאשר היא משתפת פעולה ושותה את המים, היא נטהרת ואף זוכה מעבר לכך, למדרגה של חיים עליונים יותר. כך דורשים חז"ל את נפלאות המים הללו, שיש בכוחם להפוך חשוכא לנהורא: "שאם הייתה יולדת בצער יולדת בריווח, נקבות יולדת זכרים, קצרים יולדת ארוכים, שחורים יולדת לבנים"[י]. לפי דברי חז"ל, ניסתה חנה אם שמואל שהייתה עקרה, לעשות שימוש בכוח הפלאי של מי סוטה. בתפילתה, הטיחה דברים כלפי מעלה ואמרה, כי אם תפילתה לא תיענה, היא תיסתר, תשתה מי סוטה וכך תזכה בילד[יא].

 

הַטָּהֳרָה מְחֵטְא הָעֵגֶל

בפרשתנו אנו מוצאים כי תהליך הטהרה מחטא העגל נעשה אף הוא על ידי מים:

 

וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ... וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר. וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל[יב]

 

כתגובה לחטא העגל, שורף וטוחן משה את העגל, מפזר את אפרו במים, ומשקה את בני ישראל[יג].

ב"יוצר" לפרשת פרה, אנו מוצאים קשר בין הטהרה על חטא העגל לטהרת פרה אדומה[יד]:

 

הם המירו כבוד בבן פרה, וסררו בו כפרה, תבוא אמו אשר היא פרה ותהיה לעם כפרה... הם נקהלו עבורו אל כהן, ואונף בהשמיד איש מְכַהֵן, תבוא אמו ותינתן לכהן, ויכופר בה עוון כהן וכמו באש נשרף, כן באש תושרף. וכמו טוּחן והוּדק עד עפר, כן תוּדק ותיעשה עפר. וכמו הושלך עפרו אל המים, כן תוּשלך אפרהּ אל המים. וכמו טינף עם טהור, כן תטמא במגע כל טהור. וכמו טיהר עם בו נטמא, כן תטהר איש אשר נטמא.

 

חז"ל קושרים באופן מפורש בין פרה אדומה לחטא העגל[טו]. כמו בפרה אדומה, גם בפרשתנו, נשרף העגל ואפרו מפוזר על המים. ועוד, שדין פרה אדומה בא כמענה, תקנה וטהרה לחטא העגל: "משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך. אמר המלך: תבוא אמו ותקנח את הצואה! כך אמר הקב"ה: תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל"[טז].

חטא העגל מהווה נפילה נוראית של בני ישראל מהמדרגה העליונה לה זכו ישראל במעמד הר סיני. אז, פרחה נשמתן של ישראל והם נעשו כמלאכי השרת, למעלה מדרגת אדם: "אני אמרתי אלוקים אתם ובני עליון כולכם"[יז]. במצב עליון זה, זכו בני ישראל להיטהר מטומאת חטא אדם הראשון, ולהביא לתיקון של כל המוות במציאות. אך כיון שחטאו בעגל, נקנסה עליהם שוב מיתה: "אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תיפולו"[יח]. המוות שחזר עם חטא העגל מוצא את תיקונו בטהרת הפרה.

אך לא רק יסוד המוות חזר בחטא העגל. חטא העגל לפי חז"ל, הוא כמעשה סוטה שנסתרה. חז"ל מסבירים, כי בני ישראל נענשו בשלוש מיתות שונות, לפי חומרת מעשה העבודה הזרה שעשו. אלו שחטאו עם עדים והתראה, מתו בסיף על ידי בני לוי. אלו שחטאו עם עדים בלא התראה, מתו במגיפה, ואלו שחטאו בלי עדים ובלי התראה, הושקו במי העגל[יט]. השקיית מי העגל היא כהשקיית מי סוטה שנסתרה. בני ישראל נסתרו עם העגל כאישה סוטה- "עלובה כלה מזנה בתוך חופתה"[כ]. אז נתגלע ספק לגבי טיב כוונתם- האם כוונתם לשם שמיים או לעבודה זרה. שמא נפגע טוהר לבבם לשם שמיים? לכן, כאשר יורד משה מן ההר ורואה את העגל, הוא מעביר את בני ישראל כולם תהליך טהרה כשל אישה סוטה שנסתרה, במים המבררים את הספק לגבי מעשיהם. מים אלו פועלים בקרב בני ישראל ומבררים מי עבד לעגל בלבבו, וצריך לבוא על עונשו[כא]. בנוסף, מלמדים ומבררים מי העגל את רצונם של בני ישראל בשותפות בתהליך טהרה זה. הרי, מי שחטא לא ירצה לשתות מן המים הללו. אך בהסכמה לשתות מן המים הללו, מביעים בני ישראל את רצונם להיות שותפים בבירור זה, על אף הספק שמא חטאו, מפני שבאמת לא רצו לחטוא.

הרמב"ן מסביר, כי מעשה העגל הוא מעשה אשר נעשה לשם שמים[כב]. בחטא זה התגלה הרצון לדבקות בה', אלא שהיה ספק לגבי טיבו וטהרתו. זוהי כוונתם של בני ישראל בהסכמתם לדברי אהרון כי "חג לה' מחר", לה' דווקא. כך אף מוסברת הסכמתם של בני ישראל לשתות ממי העגל, שלא חששו מתוצאת הבדיקה הזו, מפני בטחונם בטוהר לבבם. מי העגל בדקו את בני ישראל ואת טוהר כוונתם. אז התגלה כי אכן כוונתם הייתה לשם שמיים, ולא לעבודה זרה. רק מיעוט קטן אשר הייתה בליבו נטייה דקה לעבודה זרה, מת כסוטה. לעומת זאת, כל השאר, אכן התכוונו לשם שמיים, ולא מתו ממים אלו. שריפת העגל לעיני בני ישראל הוא מעשה התומך בטענה כי לא היה כאן חטא של עבודה זרה, שהרי אם היו בני ישראל אכן מאמינים כי העגל הוא אלוהים, לא היו שותקים כשראו אותו נשרף לעיניהם.

 

שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים

מי העגל, כמו מי הסוטה, ביררו את טהרתם וכוונת ליבם של בני ישראל במעשה העגל. אך לאור ההשוואה לטהרת הסוטה, יש להסביר איזו תוספת חיים צמחה מן המים הללו, כפי שנאמר על האישה שלא נטמאה "ונקתה ונזרעה זרע"? נראה לומר, כי הדרגה העליונה לה זכו ישראל לאחר שתיית מי העגל היא קבלת הלוחות השניים.

חז"ל מונים מעלות רבות של לוחות שניים על לוחות ראשונים. באופן פשוט, מעלתם של הלוחות השניים נעוצה בעובדה שלוחות אלה לא נשברו כלוחות הראשונים. בנוסף מסביר הרמב"ן, כי בעוד שהלוחות הראשונים ניתנו לפי דירוג ומעלה- לזקנים, לנדב ואביהוא, לאהרון, ולמשה, הלוחות השניים, לגודל מעלתם, ניתנו לכולם כאחד. בפעם השנייה שעלה משה להר, אף אחד לא הורשה לעלות מלבד משה רבנו, והוא אשר נתן את הלוחות לכולם[כג]. ועוד אומרים חז"ל, כי לוחות ראשונים שניתנו בקולות ובמקהלות וברעש – לא נתקיימו, מפני עין הרע[כד]. כלומר, אחיזתם של אחרים בתורה מלבד משה רבנו, זו עצמה הסיבה בשלה נשברו הלוחות הראשונים. מעלתם של לוחות שניים ניכרה אף במשה רבנו אשר "קרן עור פניו". קירון עור הפנים של משה רבנו כפני חמה, מעיד על תורה שבעל פה שלימדנו משה בלוחות השניים, שבו עצמו מתגלה אלוקות.

קירון עור פניו של משה הוא הפלא אשר מתרחש בסליחתו של ה' למעשה העגל: "וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה"[כה]. כאשר התורה היא רק מכתב אלוקים ורק ה' מאיר בה, גם גוי יכול לקבלה, אך כאשר אור התורה קורן מפני משה רבנו, נעשית התורה שייכת רק לבני ישראל. בלוחות שניים ובתורה שבעל פה נעשים בני ישראל נבדלים מהגויים. אומות העולם יכולים לקבל רק את התורה שבכתב, אך רק בני ישראל הם שיכולים לקבל את התורה שבעל פה. זוהי מעלתם של לוחות שניים על פני הראשונים, שדווקא בהם נעשתה כריתת ברית בין הקב"ה לישראל: "הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּל עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹא נִבְרְאוּ בְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הַגּוֹיִם"[כו].

דורשים חז"ל ש"לא נכרתה ברית אלא על תורה שבעל פה", כי בעוד שלוחות ראשונים כללו את דבר ה' אשר ניתן תורה שבכתב בלבד, הלוחות השניים הם דבר ה' כפי שהוא נאמר מפי משה רבנו, בתורה שבעל פה. לכן כאשר יורד משה מן ההר, כל מעמד הר סיני ממשיך באוהלו. משה נוטה את אוהלו הרחק מן המחנה, ונבדל ממעלתם של בני ישראל כולם, בדיוק כפי שהוא עלה להר סיני לבדו. הענן שהיה על הר סיני יורד לשכון באוהלו של משה, הנטוי מחוץ למחנה, וכל מבקש ה' יוצא לשם: "וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה[כז]. התורה מתארת את אוהלו שך משה כמעמד הר סיני המתרחש ממש בתוך המחנה: "וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה. וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם מֹשֶׁה. וְרָאָה כָל הָעָם אֶת עַמּוּד הֶעָנָן עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל וְקָם כָּל הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה"[כח].

לאחר שבני ישראל מתוודעים במעמד הר סיני לגודל הגילוי האלוקי, מכרסם בהם ספק וחשש- האם הם יכולים לעמוד במדרגה זו. אכן אמרו בני ישראל "נעשה ונשמע" אך לגודל ההתגלות, אין הם בטוחים כי אכן הם יכולים לעמוד בהתחייבותם[כט]. שבירת הלוחות הראשונים מצדיקה את היסוסם של בני ישראל, כי אכן אין ביכולתם לקבלם. רק בלוחות השניים יכולים בני ישראל לקבל את התורה, כאשר יורד הענן ושוכן באוהלו של משה. ולא די בזאת, אלא שהקב"ה מבקש ממשה לשוב אל המחנה עצמו, על מנת שההתגלות אלוקית תהיה בתוך המחנה עצמו[ל]. ההתגלות האלוקית מתרחשת באוהל מועד "השני", אשר נחנך בא' בניסן, ונעשה על ידי בצלאל, שהיה "בצל א-ל"[לא]. אך ההתגלות אינה מתרחשת רק באוהל מועד אלא אף באוהלו של כל אחד ואחד מישראל: "ושכנתי בתוכם" - "בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד"[לב].

בקבלת הלוחות הראשונים בני ישראל נעשים "כאיש אחד בלב אחד" ומתבטלים לגמרי אל מול ההתגלות העליונה של "מכתב אלוקים חרות על הלוחות". בני ישראל אינם יכולים לקבל תורה כה עליונה ומבקשים ממשה "דבר אתה עמנו". זוהי המעלה העליונה שבמתן תורה, המוכרחת כשלב ראשון של קבלת התורה, אך אין בה די. המעלה העליונה לה זכו ישראל בלוחות ראשונים נשברה והתנפצה בעגל, מפני שבני ישראל ביקשו להם כלי ואמצעי להכיל דרגה עליונה זו. הלוחות השניים הם המהווים כלי קיבול מתוקן לתורה ששמעו ישראל מפי הגבורה, ומעלתם נעוצה דווקא ביכולתם של בני ישראל עצמם לקבל את התורה. כאשר ירד משה עם הלוחות השניים ביום הכיפורים, קיבלו בני ישראל את היכולת לקבל את התורה. "לא היו ימים טובים לישראל... כיום הכיפורים"[לג], מפני שזהו יום קבלת התורה. יום הכיפורים הוא "יום חתונתו- זה מתן תורה"[לד], אשר בו ישנו מפגש אמיתי, פנים בפנים בין החתן לכלתו[לה].

 

וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם

השקיית המים המבררת את הספק שמא סטו בני ישראל במעשה העגל, גילתה את מעלתם העליונה של בני ישראל. אמנם מעט שבמעט מן הערב רב מתו מן המים, כיוון שהתגלתה בלבבם כוונה לעבודה זרה, אך רבבות בני ישראל אשר עשו בטהרת הלב, נתגלו במעלה עליונה. בהמשך לדברינו לעיל, ניתן לומר, כי באותו אופן בו חנה אם שמואל, מבקשת להיסתר כסוטה על מנת לבטא ולקיים ביתר תוקף את הקשר עם בעלה, כך בני ישראל עושים את העגל רק על מנת להתקשר לקב"ה ביתר תוקף. בני ישראל הם ככלה הנסתרת תחת חופתה רק מפני שהיא מבקשת להעמיק ולחדש ביתר תוקף את הקשר עם חתנה- "ונקתה ונזרעה זרע". כלה זו, מקבלת בתוכה את השפע מבעלה, ומולידה מתוכו חיים חדשים, בתורה שבעל פה "אשר נטע בתוכנו".

לוחות השניים אשר ניתנו בקירון עור פניו של משה, הם ריבוי החיים כתוצאה מהשקיית מי העגל. כעת, ישראל הם המאירים את אור התורה בעולם, מגודל מעלתם העליונה, אשר התבררה והתעלתה דווקא במעשה העגל. אכן בחטא העגל התעורר כל המוות בקרב ישראל, כאשר הם ירדו ממדרגת המלאכים העליונה של מעמד הר סיני למדרגה תחתונה מאין כמותה, אך יחד עם זאת, דווקא העגל הוא אשר ברר, כי ירידה זו הייתה רק צורך עליה.

כמו חוקת הטהרה הנעשית על ידי פרה אדומה, שמותה ושריפתה הם תיקון לטומאת מת, כך שריפתו ושחיקתו של העגל, מהווים תיקון והעלאה למוות של מעשה העגל: "תבוא האם ותקנח צואת בנה". טהרת פרה אדומה, כמו טהרת המוות של חטא העגל, שלא כמו הטבילה במקווה על ידי האדם החי, ולא כמו טהרת המצורע שיש בה ציפור חיה, מחייבת כליון ומוות גמור, על מנת להוליד חיים חדשים של טהרה. חז"ל דורשים כי בעת נתינת הלוחות הראשונים פרחה נשמתם של ישראל לנוכח ההתגלות האלוקית העליונה. ומבארים, כי על מנת שבני ישראל יוכלו לקבל את הלוחות השניים, רפא הקב"ה את המוות שאחז בהם והחיה אותם, באמצעות טל שעתיד להחיות בו מתים:

 

כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה יצתה נשמתן של ישראל, שנאמר: (שיר השירים ה) "נפשי יצאה בדברו" ומאחר שמדיבור ראשון יצתה נשמתן, דיבור שני היאך קיבלו? הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים והחיה אותם, שנאמר (תהילים סח) "גשם נדבות תניף אלקים נחלתך ונלאה אתה כוננתה"[לו].

 

טל חיים זה, הוא כטהרה אשר הושגה בהשקיית מי העגל, שיש בה לידה של חיים חדשים לאחר מוות גמור. טהרה ותחייה מעין אלו, אנו מוצאים אף בהפטרה לפרשת פרה, בנבואתו של יחזקאל על אחרית הימים:

 

וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם[לז]...

 


[א] ויקרא טו, יג.

[ב] ויקרא יד, ב-ט.

[ג] רש"י ויקרא יד, ד ד"ה "טהורות".

[ד] מדרש תנחומא פרשת מצורע, סימן ד. במדבר רבה, פרשת חוקת יט, ב.

[ה] נדרים סד:

[ו] במדבר יט, ב-ט, יז-יט.

[ז] גם ברגע הטבילה ישנו מוות חלקי מאוד, שהרי המים אינם מקום חיותו של האדם.

[ח] במדבר ה, יב-כז.

[ט] ויקרא רבה ט, ט.

[י] סוטה כו.

[יא] ברכות לא:

[יב] שמות לב, טו-כ.

[יג] ישנה מחלוקת בחז"ל לגבי שריפת פרה אדומה. יש אומרים שהעגל עצמו נשרף, אך יש שאומרים שהמזבח שעשו לעגל נשרף. לפי שכתוב "ויקח את העגל אשר עשו וישרוף באש", ולא כתוב "וישרוף אותו באש", לומדים חז"ל כי המזבח הוא אשר נשרף באש, כדין משמשי ע"ז. ועוד, שדנו הראשונים האם בכלל ניתן לשרוף זהב. יש אומרים שאם מוסיפים מלח לאש ניתן לשרוף את הזהב.

[יד] ה"יוצרות" מיוחסות לרבי אלעזר הקליר, אשר לפי התוספות זהו התנא רבי אלעזר בנו של רשב"י.

[טו] אצל חז"ל, מלבד ב"יוצר" שהובא לעיל, לא מצאתי כלל ההשוואה באופן שריפת פרה אדומה לשריפת העגל, אלא רק השוואה להשקיית מי העגל כמי סוטה. ההשוואה בין פרה אדומה לחטא העגל מורחבת בפירושו של רש"י במדבר יט, כב.

[טז] במדבר רבה פרשה יט, ח.

[יז] תהלים פב, ו. ראה מהר"ל גור אריה.

[יח] שם, ז.

[יט] רש"י שמות לב, כ ד"ה "וישק את בני ישראל".

[כ] שבת פח:

[כא] מן התיאור בספר דברים עולה קישור לטהרת הסוטה. שם נאמר "ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי ואשרוף אותו באש, ואכות אותו טחון היטב עד אשר דק לעפר, ואשליך את עפרו אל הנחל היורד מן ההר" (דברים ט, כא-כב). העפר שנעשה מן העגל מזכיר את העפר שמכניס הכהן במי הסוטה המבררים את מצבה.

[כב] רמב"ן, שמות לא, ב ו- לב, ה.

[כג] רמב"ן על הפסוק "ואיש לא יעלה עמך וגם איש אל ירא בכל ההר", שמות לד, ג.

[כד] תנחומא כי תשא, סימן לא. ורש"י שמות לד, ג.

[כה] שמות לג, טז.

[כו] שמות לד, י. ורש"י ד"ה "ונפלינו"- שתהיו מובדלים בזו מכל האומות עובדי כוכבים, שלא תשרה שכינתי עליהם.

[כז] שמות לג, ז. לאור זאת מתבררת מדרגתו של יהושע בן נון: "ומשרתו ויהושע בן נון נער, לא ימיש מתוך האוהל".

[כח] שמות לג, ח-יא.

[כט] על כך אומרים חז"ל- "ויפתוהו בפיהם ולשונם יכזבו עמו" (תהלים עח, לו), שמות רבה, פרשה מב, ח.

[ל] ראה רש"י שמות לג, יא, ד"ה "ושב אל המחנה": "ודבר ה' אל משה שישוב אל המחנה, אמר לו אני בכעס ואתה בכעס, אם כן מי יקרבם".

[לא] ברכות נה.

[לב] ראשית חכמה שער האהבה פ"ו (בשם מדרש חז"ל).

[לג] תענית ד, ח.

[לד] תענית ד, ח.

[לה] ב'בית גנזי' מבואר, כי האיסור בהר סיני "איש אל ירא בכל ההר" דומה להגבלה במקום המקדש ביום הכיפורים: "וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבואו לבקר בקודש עד צאתו". משה רבנו נמצא בהר סיני לבדו, כשם שכהן גדול נכנס לבדו לקודש הקדשים, כחדר ייחוד אשר אין רשות לאף אחד אחר להיכנס.

[לו] שבת פח:

[לז] יחזקאל לו, כד-כז.

עבור לתוכן העמוד