שני לחת אבנים כראשנים – פרשת כי תשא

וּבְיוֹם
פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי

בפרשתנו אנו קוראים על החטא הגדול ביותר של עם ישראל. חטא אשר הכתוב אומר
“וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם”. דורשים חז”ל שאין לך עונש בכל
הדורות שאין בו פקידה מחטא העגל[א].
כל החטאים של ישראל בכל הדורות הם בחינת ענפים לשורש החטאים – חטא העגל וכל הצרות
והייסורים שבאו על עם ישראל הם בחינת ענפים לחטא זה.

חטא העגל בדומה לחטא
אדם הראשון, יצר תפנית במהלך ההיסטוריה כאשר ממצב מתוקן ועליון חלה ירידה נוראית
ששיבשה את מהלך הגאולה. במעמד הר סיני היו ישראל במדרגה עליונה, כמו  “אני אמרתי אלוקים אתם”[ב],
שחזרו להיות כאלוקים, במדרגת אדם הראשון שלפני החטא.  ואם היו ישראל מקבלים לוחות ראשונים, מיד הייתה
באה הגאולה השלימה. כמו בגן עדן, כך בהר סיני, החטא שיבש את המהלך ההיסטורי כולו
ובשביל החטא הזה נתעכבנו בגאולתנו למעלה משלושת אלפים וחמש מאות שנה.

וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם
אֲחֹרַנִּית

לימדונו חכמינו זכרונם לברכה לחדור לעומק המהלכים ההיסטוריים ולהתבונן בהם
בעיניים עליונות ורוממות. כך הייתה דרכם של רבותינו הקדושים, שעיקר ההתבוננות שלהם
היא מהצד האלוקי של המציאות, שלמעלה מהבחירה האנושית. כך לימדנו מרן הרב להתבונן
על הדור שלנו. לא מצד הבחירה האנושית אלא מצד המהלך האלוקי. עומק המהלכים
ההיסטוריים אינם תלויים רק בבחירה האנושית שלנו. הם אמנם מתגלים בבחירה האנושית
שלנו, אך שורשם למעלה.

אף חטא העגל ראוי
להתבוננות כזו. בעומק הדברים, חטא העגל אינו חטא של עם ישראל אלא תוצאה מההנהגה
האלוקית. כך אומר אליהו בהר הכרמל בהפטרה של פרשתנו – “ואתה הסיבות ליבם
אחורנית”[ג].
כך אף דורשים חז”ל[ד] שבא משה
לפני הקב”ה ואמר לו שמכיון שנתן לישראל כל כך הרבה שפע- חטאו בעגל.
הקב”ה הודה על כך למשה – “כסף הרבית להם וזהב עשו לבעל”[ה].
גם המהר”ל מתבונן על כל המהלך של חטא העגל ואומר שממילא מכל גודל המהלך לא
יכול להיות שהייתה לישראל בחירה בחטא.

השבוע ביום פורים חל
יומא דהילולא של הרב צבי יהודה זצ”ל. פרשה זו הייתה מעין צוואה שלו, כיון
שהיה חוזר עליה אינספור פעמים לפני מותו[ו].
הרצי”ה הלך בדרכו של אביו מרן הרב זצ”ל אשר התבונן בהיסטוריה בהתבוננות
עליונה. הוא אינו חקר מן העבר אל ההווה- 
מהן הסיבות בעבר שגרמו למציאות ההווה אלא הסביר את ההיסטוריה בראיה אלוקית
מן העתיד אל ההווה, מהסוף להתחלה, התבוננות בבחינת “סוף מעשה במחשבה
תחילה” – כאשר מציאות ההווה מוסברת לאור העתיד אליו מוליך אותנו הקב”ה.

עיקר דבריו הייתה
ההתבוננות במעשה ההיסטוריה כמעשה אלוקי בו פועל הקב”ה. את תפקיד הגורם האנושי
במהלך ההיסטורי היה מתמצת הרצי”ה בחידוד הלשון “סיעתא לשמיא”.
כלומר בני האדם רק מסייעים לקב”ה במהלכיו. מי שתופס את ההיסטוריה כמעשה ידי
אדם לא מבין את עומק מהלכיה אלא רואה רק את ההתרחשות החיצונית שלה. אנו, תפקידנו
להיות “סיעתא לשמיא” ולסייע למגלגל ההיסטוריה לפעול בה.

כְּכַלֹּתוֹ
לְדַבֵּר אִתּוֹ

כפי שראינו, בעומק הדברים החטא כולו נעשה בהכוונה אלוקית כחלק ממהלך עליון
ולא נידון לגמרי כחטא. אף למעלה מכך- 
המהלך האלוקי שהוביל אותנו הקב”ה בדרך החטא מכוון בשביל כל המעלות שיש
בלוחות שניים על הלוחות הראשונים, כפי שמונים אותם חז”ל. 

חז”ל אומרים
“בואו ונחזיק טובה לאבותינו, שאלמלא הם חטאו בעגל אנחנו לא באו לעולם”[ז],
כלומר, אם לא היו חוטאים בעגל הייתה מיד באה גאולה לעולם. לא היו יותר לידות של
נשמות  ואנחנו לא היינו מגיעים לעולם. יוצא
מכך, שקיומנו שלנו הוא הוא מעלתם של לוחות שניים על הלוחות הראשונים. במה דברים
אמורים?

לפני שנסביר את מעלתם
של הלוחות השניים, נקדים ונתבונן בשלבי הקשר בין איש ואשה בחיי הנישואין. הרב קוק
זצ”ל לימדנו להבין מידות ותהליכי עומק בכלי הפסיכולוגיה המודרנית. כלים אלו
ישמשו אותנו להבנת המעלה הפנימית של הלוחות השניים מתוך משל הזוגיות. אנו ממשיכים
ומבארים את דברי רבותינו אשר במקומות רבים ממשילים את מעמד הר סיני ונתינת התורה
לקשר בין חתן וכלה. כך למשל בדרשת חז”ל לפסוק המקדים את חטא העגל-
“ככלותו לדבר עמו”[ח], הדורשים
“ככלתו כתיב”[ט],  שהתורה ניתנה למשה ככלה.

וְעַל
כָּל-פְּשָׁעִים, תְּכַסֶּה אַהֲבָה

חכמי הנפש מונים שלושה
שלבים מרכזיים בחיי הנישואין. השלב הראשון בזוגיות הוא “השלב הסימביוטי” בו
מתרחשת התמוססות בין בני הזוג, עד שכלל לא ניתן להפריד ביניהם. הקשר בין החתן
והכלה הוא כל כך שמימי עד ש’האהבה מקלקלת את השורה’ ו’על כל פשעים תכסה אהבה’. בני
הזוג כלל לא מודעים למצב הסימביוטי שביניהם וגם אם אחד חוטא לשני, השני בטוח שהוא
בעצם עושה לו טוב.

בתחילת הדרך הזוג הצעיר
בכלל לא נמצא על הקרקע. בשלב זה בני הזוג כל כך קשורים אחד לשני ולמראית עין נדמה
שאין ביניהם שום מחלוקת או אי-הסכמה. הם בטוחים שהם כל כך מתאימים עד שהם לא
מרגישים שקיימים ביניהם הבדלים, ובטוחים שהם מבינים אחד את השני אפילו בלי שידברו.
בשלב זה הכל נראה דומה, מתאים ומושלם, ממש כמו “זוג משמיים”.

בעיניים מפוקחות שלב זה
נראה תלוש ומרחף אך בל נזלזל בשלב הזה. זהו שלב חשוב מאוד המהווה את הבסיס לכל
הקשר הזוגי. מי שרוצה להתחתן בלי רגשות אהבה אלא עם השכל בלבד עושה טעות חמורה ביותר
שבשלה עלול הקשר להגיע לכשלון. בכינון קשר של נישואין, השכל אינו יכול לשמש רכיב
מרכזי אלא צריך רק להתלוות לרגשות “אהבה ואחוה ושלום ורעות”.

בשלב הראשון כאשר בני
הזוג נקשרים זה לזה בקשר נישואין, יש צורך בבחינה של “עד דלא ידע” –
בסחף של רגשות המובילות את בני הזוג למצב בו הם לא באמת יודעים בשכלם מי הוא זה
העומד מולם ומה הוא אומר באמת.

וַתִּפָּקַחְנָה
עֵינֵי שְׁנֵיהֶם

השלב הסימביוטי הוא,
כאמור, שלב בעל חשיבות עליונה מאוד אך בכל זאת, במוקדם או במאוחר, בני הזוג
מתפכחים ממנו והוא מתפוגג כלא היה. ההתפכחות חלה כאשר פתאום אדם מבין שתהום פעורה
בין מי שהוא חלם עליה ומי שהתחתן אתה בפועל. זה “תרי דיני”. בת הזוג שבחלום
הייתה מתאימה לו כשתי טיפות מים אך לדאבונו, בת הזוג שבפועל- אינה מתאימה כלל.

התפכחות זו מובילה לשלב
“מאבקי הכוחות”. בשלב זה מתחילה בבית רעידת אדמה, סדקים, פערים ומתחים.
בשלב זה מרגישים בני הזוג שהם צריכים לפנות לגורם חיצוני שיעשה ביניהם שלום בית.

אֹמֵר לַדֶּבֶק טוֹב 

מהו השלב השלישי לאחר
מאבקי הכוחות? בשלב זה מתכונן קשר מחודש הנבנה דווקא לאחר ההתפכחות מתוך עומק
הפערים שבין בני הזוג.

מעשה ברבי אחד אשר לימד
את תלמידיו “מוסר” מבעל מלאכה הבונה בעץ. נגר המכיר את טבע  העץ יודע כי מקום התפצלות הענף מן הגזע, המכונה
“עין”, הוא מקום קשה במיוחד כיון ששם מרוכז בהשגחה אלוקית כוח רב על מנת
שיוכל להחזיק ענפים רבים. כאשר נגר רוצה לחבר שני גזרי עץ במקום ה”עין”
והבליטה, קשה לשייפה וללטשה.

התבונן הרבי וראה שבעל
המלאכה אינו מקציע בכוח את בול עץ עם ה”עין” והבליטה אלא יוצר מגרעת
בבול העץ השני, מכניס את בול העץ הקשה עם הבליטה לתוכה וכך מחברם יחד. לימד הרבי,
שכאשר אדם רוצה להיפגש עם חברו, ולחברו יש איזו “בליטה”, מעין “עין”
ומקום קשה הבולט החוצה מעבר למידותיו הראויות, שקשה לשייף אותו ו”להיכנס
בו”, עליו לעשות בעצמו מגרעת, ובכך הקשר יהיה חזק ומדובק היטב.

בשלב מאבקי הכוחות
מתרחשת רעידת אדמה היוצרת סדקים באישיותם של שני הצדדים. אותם סדקים שנבקעו
באישיות של כל צד, דווקא הם המקום בו יוכלו בני הזוג להיקשר אחד לשני בקשר חזק
ועמוק יותר, לחדור ולהיספג אחד בשני.

השלב השלישי יוצר קשר
מחודש ועמוק יותר, כאשר כל אחד עומד בפני עצמו עם הבליטות שלו,
ה”עיניים” שלו ונקודת המבט שלו. לאחר היקשרות כזו, החיבור בין בני הזוג
מתעצם ומתחזק ונעשה עמוק ואמיתי, בלי אשליות ודמיונות. המשבר והייסורים יוצרים
קרעים בתוך האישיות המאפשרים לנו יכולת לספוג שפע עצום עמוק לתוכנו, הרבה מעבר למה
שיכול להתרחש על מי מנוחות. עיקר הגדילה וההתעצמות שלנו כאשר מתוך הקושי אנו
יוצרים בעצמנו מגרעת ובכך סוללים בקרבנו יכולת לספוג שפע של גילוי אלוקי וקדושה.

חיי הנישואין הם חיים
כאלה שתמיד אדם נאלץ לעשות “מגרעות” בתוכו על מנת שיהיה לזולת מקום
להיכנס בו. במהלך החיים החורים והמגרעות צריכים להתרחב ולגדול על מנת להכיל את בן
הזוג ובהמשך, אף את הילדים. עלינו להטמיע בקרבנו את המוכנות לעשות בעצמנו
“מגרעות” ואף לבחור בכך מראש במקום לנסות לצלוח את המקום הקשה של השני,
עד שנגיע לדרגה ש’לית ליה מגרמיה כלום’- שלא יהיה לנו מעצמנו כלום.

בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ

מן המשל אל הנמשל. שלושת השלבים בחיי הנישואין מקבילים לשלושה שלבים בנתינת
התורה, אשר התרחשו כאמור בתהליך אלוקי מכוון מראש.

השלב הסימביוטי מקביל
ללוחות הראשונים- “מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה”. ביום חתונתו זה מתן
תורה.  השלב הראשון של תחילת הקשר הוא יום
החתונה, מתן תורה[י].
במעמד הר סיני, בעוצמת ההתגלות האלוקית בקולות וברקים, פרחה נשמתנו, כלתה נפשנו
ואישיותנו ודימינו שאנחנו קשורים לקב”ה לנצח: “מי יתן והיה לבבם זה להם
ליראה … כל הימים”[יא]. היתה
לישראל תחושה של רצון ודבקות אלוקית עד שאמרו “נעשה ונשמע” והתמסרו
לרצון ה’. מצד האמת, באופן לא מודע עם ישראל עוד לא היה מוכן לטוטאליות הזו,
והראיה- שמיד לאחר מכן עשו את העגל.

חז”ל אומרים זאת
בפירוש: “ויפתוני בפיהם וליבם בל עמם”. 
כמו כלה מאוהבת שאומרת “כן” עוד לפני שהיא יודעת מה בדיוק רצון
בעלה ובטוחה שזה בדיוק תואם לרצונה. אכן, בשביל שתהיה דבקות עמוקה והתמסרות אחד
לשני, צריך שבתחילה תהיה מחיקה של צלילות הדעת כפי שדימו ישראל שהם כבר לגמרי
דבקים בה’.

אך מיד לאחר שלב זה
הגיע גם המשבר- עשינו לנו אלוהים אחרים. לא היינו ראויים ללוחות הראשונים והמשבר
הוביל לשבירת הלוחות: “וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת-הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם
תַּחַת הָהָר”[יב]. שלב זה
של המשבר והחטא הוא שלב מאבקי כוחות, בו כל צד מגלה את ייחודו. עם ישראל התגלה
לפתע כבעל  “בליטה” נוראית – עגל
מסכה. כנגדם, מתגלה גם הקב”ה במלוא עוזו ומבקש להשמיד את עם ישראל-  “הרף ממני ואשמידם”.

עוצמת הזעזוע של חטא
העגל פערה בקרבנו תהומות, מלחמת אחים קרעה בתוכינו קרעים, אך המשבר הזה סופו שהביא
לשלב גבוה יותר ולקישור עמוק יותר: “איש בבנו ובאחיו ולתת עליכם היום
ברכה”. מתוך הזעזוע ומשבר הלוחות הראשונים צומחת התקשרות גדולה, התקשרות
מבוגרת יותר, מבוקרת, יציבה ונצחית- ההתקשרות של הלוחות השניים. זהו השלב האחרון
שהוא היעד של חיי הנישואין. 

תורת הלוחות השניים היא
התורה שאנו לומדים עד ימינו אלה. כל הצער, החולשות והרפיונות של עם ישראל לאורך
הדורות הנם המשך של חטא העגל. עלינו לזכור כי בכל המהלך הזה קיימת מטרה אלוקית.
הקב”ה נתן לנו להיכשל ולחטוא על מנת שעל ידי הקרעים, הכאב וההשתוקקות ייספגו
ויופנמו בתוכנו דברי התורה והדבקות האלוקית[יג].

מַעֲלַת
הַלֻּחוֹת השְנִיִּם

בברכות החתונה אנו מברכים “כמשוש חתן על כלה” אך אין אנו גורסים
“כמשוש זקן על זקנה”. ללוחות ראשונים ישנה מעלה עצומה. בזוגיות הבוסרית
קיימת תמימות גדולה ונגיעה ברובד עליון מאוד של הקשר הנשמתי של בני הזוג, אך ודאי
הוא שהקשר העמוק והבשל קיים אצל זוג זקנים לאין ערוך מאשר זוג צעיר. אצל זוג צעיר
עדיין אין באמת קשר, הוא רק נדמה ככזה בדמיון הוורוד שלהם. הקשר האמתי נוצר עם
השנים, לאחר משברים ותהפוכות, כאשר כל אחד מבני הזוג יצר בעצמו חורים ומגרעות על
מנת שיוכל לספוג ולהכיל בקרבו את השני.

חז”ל אמרו שלוחות שניים הם למעלה מלוחות ראשונים. עיקר מעלתם של לוחות
שניים היא שהם מסוגלים להיות ספוגים בתוכנו ומוכלים בקרבנו. לוחות ראשונים הם
לוחות עליונים, שמימיים, הם למעלה למעלה מלוחות שניים ובדיוק זוהי נקודת התורף
שבהם. לוחות ראשונים  נכתבו על אבנים
אלוקיות מן העולם הבא.  אף הלוחות האבן של
משה הגיעו מן העולם הבא-  אבני סנפירינון
שבאו לתוך אוהלו של משה, לפי רש”י, אך הם ירדו והגיעו לתוך עולמנו. ומה הביא
אותם לעולם הזה? דווקא החטא הוא שהפך את הלוחות ממהות שמימית אלוקית שלמעלה מכל
גדר ומידה למציאות שיכולה להתקבל בתוכנו.

מְשֻׁבָּצִים
זָהָב יִהְיוּ

במקומות שונים מזכירים
חז”ל את מעלתם של הלוחות השניים על הלוחות הראשונים. להלן  נפרט אחד עשר מעלות הנזכרים אצל חז”ל
ונסדרם לפי סדר פנימי. בעניין זה ננהג על פי הדרכתו של הרצי”ה. באגרת לרב
חרל”פ מתייחס הרצי”ה לשימוש במילים הפנימיות והסדרים הפנימיים של עולם
הסוד:

על
דבר דרך גלוי סתרי תורה… בהסברה פופולרית נרחבת לבני הדור בוודאי אין להשאיר את
כל השמות והכינויים המיוחדים ללשון הסתרים כמו שהם וללכת בעקבותיהם בדרך עבודת
הסברת הרעיונות הכללית, כמו שהם. וגם בהסברה נרחבת זו נבלעים אגב אורחא באורי
השמות וכנוים, למען דעת גדל ערך ספרי הסתרים וחכמי קודש וסתר… בהפך, לאנשי
הסגולה השקועים ועסוקים בחכמה המופשטת בהגיון דעת אלוקים, אע”פ שגם להם צריכה
ההסברה הרחבה והעמוקה עם הבירור השכלי ורוממות הרוח הפנימי, ראוי ונכון בעיקר
ללמוד- אחרי היכנסם לטרקלין- דווקא באותם הלשונות והסגנונות והמלות המקובלים, אשר
הם יישארו בצביונם תמיד לעולם, בעושר יופי רוח הקדושה הפנימית הגנוזה בהם[יד].

הרצי”ה מסביר כי
לפי מרן הרב זצ”ל, דרך גילוי סתרי תורה להמון העם צריכה להיות בהסבר  ותוכן המובן ומתקבל על הדעת המשולבים בה אזכור
שמות וכינויים השייכים לעולם הנסתר. שיבוץ המילים הפנימיות ירגיל את ההמון לכך
שמילים אלו מכוונות לחכמה עליונה ו”לטבע המציאות העצמית” כלשון הרצי”ה, חכמה שהיא
באמת עליונה מכל הסבר, אותה קיבלנו מרבותינו בעלי הסוד שבדורות קדמונים. לעומת
המון העם, אנשי הסוד שנכנסים פנימה, צריכים ללמוד את לשון הסתר כסדרה. כך הייתה
דרכו של מרן הרב זצ”ל, וכך ננהג גם אנו[טו].

תְּשוּבָה קָדְמָה לָעוֹלָם

כעת נפרט את אחד עשר המעלות של לוחות שניים על
פי סדר ההשתלשלות מלמעלה למטה.

מעלה ראשונה של לוחות שניים מתייחסת לעובדה
שלוחות ראשונים לא ניתנו עם י”ג מידות ואילו לוחות שניים ניתנו עם י”ג
מידות הרחמים. מעלה זו היא שורש גילויו של 
הקב”ה אלינו, גילויו במידת הרחמים, ביכולתנו לחזור בתשובה[טז].

בי”ג מידות מופיע שם ה’ פעמיים :”ה’
ה’”. כפילות זו נדרשת בחז”ל-  אחת לפני
החטא ואחת אחרי החטא: “אני ה’ קודם שיחטא האדם ואני ה’ לאחר שיחטא האדם ויעשה
תשובה”[יז].  כשניתנה תורה בלוחות ראשונים, ללא מידת הרחמים,
הכל נוהג על פי דין ואין מקום לנפילה וחטא – “הנפש החוטאת היא תמות”,
לפיכך רצה הקב”ה להשמידנו לאחר חטא העגל. 
אך לוחות שניים מלמדים אותנו שיש ה’ שאחרי החטא. מעלתם של לוחות שניים זו
התשובה ש”מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אין יכולין לעמוד”[יח].
הרחמים פורצים את מידתם ופותחים מעיינות עליונים ונשגבים.

כמו בבריאת העולם, ראה הקב”ה שלוחות
ראשונים אינם יכולים לעמוד לבדם בתוקפם ו’שיתף עמהם מידת הרחמים’. כביכול קבע
הקב”ה כי ניתן לפי שעה לוותר על השלמות של לוחות ראשונים כדי שגם בשר ודם
יזכו לשלמות הזו. 

עיקר עניינם של י”ג מידות הרחמים נעוץ
באפשרות שהתורה השמימית והאלוקית, תתקבל אצלנו לפי ערכנו, בהתחשב בחולשות
ובכישלונות שלנו. הגילוי העליון של י”ג מידות הוא רצונו של הקב”ה לתת
לנו, בעלי החולשות, תורה נשגבה ועליונה, הנרכשת בדרך ארוכה וסבלנית. זוהי
ענוותנותו של הקב”ה הנמצאת דווקא במקום גדולתו, הנוהג באריכות אפיים עד שכל
מאוויו ל”תהילה מקרוצי חומר”.

אם נחזור למשל הזוגיות, כאשר הקב”ה נותן
לנו לחטוא, אפילו בשעת החטא, הוא שנותן לנו את הכוח לכך.  כמו אדם שמאפשר לחברו להכותו ולמכה להמשיך
להכאיב לו, כך הקב”ה כביכול יוצר בעצמו מגרעות והופך עצמו לאָיִן על
מנת לאפשר לנו להיות אנחנו, בחטא ובתשובה.

בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת וּבִתְבוּנָה
יִתְכּוֹנָן וּבְדַעַת

שלושת המעלות הבאות של
הלוחות השניים מתייחסות לאופן בו מתגלה חכמתה של התורה.

ראשית, בלוחות שניים
שיתף הקב”ה שמים וארץ, עליונים ותחתונים ונתנם[יט].
לעומת לוחות ראשונים שהיו רק בשמים, בלוחות שניים יכול האדם להתחבר לתורה מתוך
נגיעתה בחכמה האנושית. משה רבנו עלה עד למקום
האין, נגע בתורה השמימית והורידה בחכמה אנושית- “והחכמה מאין
תמצא”.

מעלה נוספת של לוחות
שניים שמונים חז”ל, היא שבלוחות ראשונים יש רק עשרה דיברות ואין שום חידוש
כיון הקב”ה אמרם ואילו לוחות שניים, כיון שאמרם משה, נוספו בהן אגדות ומדרשות[כ].
כל התפרטות התורה נמצאת בלוחות שניים ומתוכה
משתלשלת כל תורה שבעל פה. היכולת לחדש בתורה, להבין דבר מתוך דבר וכל מה
שתלמיד ותיק עתיד לחדש- הכל ניתן למשה מסיני. 

בהקדמה
לשערי יושר, מביא ר’ שמעון שקופ, הבדל בין לוחות ראשונים לשניים הנראה כמגרעת של השניים
אך הוא מבארם כמעלה. על לוחות ראשונים דורשים חז”ל[כא]
שאם אדם היה לומד אותן – לא היה שוכח אותן לעולם אך בלוחות שניים מה שאדם לומד הוא
שוכח. מבאר ר’ שמעון שקופ, שזוהי דווקא מעלתן של לוחות שניים על לוחות ראשונים.
בלוחות ראשונים אדם היה לומד ולא שוכח לימודו, אך אז לא היה לו יותר מה ללמוד
ולחדש בתורה. אך בלוחות שניים, על ידי 
שמשתכחין בכל עת מתחבבת התורה מחדש. 
החידוש בתורה מביא עמו את השכחה ובשכחה יש את מעלת היכולת להתקרב בכל פעם מחדש.

תורת לוחות ראשונים נחקקה בתוכנו מלמעלה
למטה ללא כל מעשה מצידנו. אך בלוחות שניים שניתנו במידת הרחמים מתוך התשובה
שעשינו, נעשינו שותפים בתורה, בלימודה ובחידושה.  
ממילא גם מה שאנחנו לומדים בכוחנו אנחנו משכחים וצריכים ללמוד עוד פעם
מחדש, ובכך נעשים שוב ושוב שותפים ומקושרים בדעתנו אל התורה בכל פעם
מחדש.

חֲדָרִים
יִמָּלְאוּ

שלושת
מעלות הלוחות השניים הבאות מתייחסות לאופן בו מתגלים הלוחות השניים בקרבנו.

ראשית,
הלוחות השניים מעידים בעצמם כי הקב”ה בחסדו נתן בשבילינו את התורה.
חז”ל אומרים שבלוחות ראשונים לא כתובה המילה ‘טוב[כב]’,
ואילו בלוחות שניים ישנו ‘טוב’: “למען ייטב לך”[כג].  הטוב המתגלה בלוחות השניים הוא חפצו של
הקב”ה להטיב לנו בנתינתו לנו את התורה. זאת, בניגוד ללוחות ראשונים, בהם נתן
לנו הקב”ה את התורה רק מצד האמת שלה. כך אומר רשב”י על הפסוק “כימי
העץ ימי עמי”[כד]  העץ היא התורה, שנאמר “עץ חיים היא
למחזיקים בה ותומכיה מאושר”. שואל רשב”י מי בשביל מי? – ישראל בשביל
תורה או תורה בשביל ישראל?  וקובע
רשב”י שהתורה היא בשביל ישראל. ומה תורה שהיא רק בשביל ישראל היא נצחית –
“כימי העץ”, ישראל שלא ניתנה תורה אלא בשבילם, על אחת כמה וכמה.

כאשר
אדם מעניק מתנה, תמיד מקבל המתנה חשוב יותר מן המתנה עצמה. לא יכול להיות שהמתנה
יותר חשובה ממקבלה. כך התורה, שהיא מתנה עליונה שהייתה גנוזה בבית גנזיו של
הקב”ה,  אך ישראל מקבלי המתנה הם
למעלה מהמתנה עצמה. מעלתם מתגלה באמצעות הלוחות השניים- “למען ייטב לך”.

תכליתם
של לוחות שניים היא “למען ייטב לך”, למען ישראל שהתורה צריכה להתקבל בקרבם,
ולכן צריכה להיות במידתם. מצד הקב”ה, התורה היא בלי גבול וללא מידה,
“ארוכה מארץ מדה ורחבה, מני-ים”, לכן לא היה ארון לקבל לוחות ראשונים. אבל
מעלת הלוחות השניים שישראל בנו על פי מידתם ארון להניח בו את הלוחות. הקב”ה בגבורתו
צמצם שכינתו בין בדי הארון וצמצם תורתו בתוך ארון הנבנה בידי בשר ודם.

מעלה
נוספת של הלוחות השניים בהם קרן עור פניו של משה אך בלוחות ראשונים לא קרן עור פני
משה: “עד שהיה כותב בקולמוס נשתייר קמעא והעבירו על ראשו וממנו נעשו לו קרני
הוד”[כה].  קירון עור הפנים מגלה את התקבלותה של התורה
בתוך מידתם של לומדיה, כיצד היא שוכנת במשה רבינו שהוא אמת ותורתו אמת. משה
עצמו מאיר תורה, והתורה הופכת לתורתו שלו – “זכרו תורת משה עבדי”.

מקשה
הגמרא: “כתוב אחד אומר ‘ובתורתו יהגה’, וכתוב אחד אומר ‘כי אם בתורת ה’
חפצו’”. מדעתנו היינו אומרים שבתחילה אדם לומד למטרותיו האישיות- בשביל
להיקרא רבי או בשביל שכר עולם הבא, זו “תורתו”, וכאשר הוא עולה למדרגה
עליונה יותר, הוא עוסק בתורת ה’ האמתית בטהרתה. אך חז”ל הקדושים מורים לנו
ההפך: קודם אדם לומד תורת ה’ ורוצה את האמת שבה כמו לוחות ראשונים. אך לאחר מכן,
הוא סופג את התורה לתוכו והיא הופכת לתורתו- 
תורה דיליה. וכמו מידתו של משה רבנו הוא עצמו מאיר אור תורה, הוא עצמו
תורה- “חכמת אדם תאיר פניו”.

כָּל-הוֹן
יָקָר וְנָעִים

שלושת
המעלות הבאות של הלוחות השניים מתייחסות לאופן בו התורה יורדת אל המציאות ומתקיימת
בתוכנו. ראשית אומרים חז”ל שבעוד שלוחות ראשונים היו רק לפי שעה, לוחות שניים
הם לנצח. הלוחות הראשונים נשתברו, ולא זו בלבד אלא שלפי חז”ל אף האותיות פרחו
ונעלמו. אך לוחות שניים ניתנו לדורות עולם, 
לנצח נצחים ואינם פוסקים לעולם. 

המעלה
הבאה מסבירה- מכוח מה הלוחות השניים מתקיימים לנצח נצחים ומוטבעים בתוכנו? – מכוחם
של ישראל שעשו תשובה. חז”ל אומרים שבעוד שהלוחות הראשונים ניתנו ביום חול,
לוחות שניים ניתנו ביום כיפורים. אם ישראל לא היו עושים את העגל, הם היו סתם מחכים
למשה ללא מעשים מיוחדים עד שהיה יורד מן ההר אך בלוחות שניים, לאחר חטא העגל, משה
יורד ומוצא את ישראל בתשובה. לוחות שניים ניתנו לאחר ארבעים יום של תשובה
ותחנונים- מראש חודש אלול ועד יום הכיפורים, ומכאן הם קבועים כימי תשובה לדורות
עולם.

בימים
אלו של “אני לדודי”, אנו פותחים בעצמנו פתח כחודו של מחט ונותנים לתורה
להיכנס בנו. זוהי מידתו של אהרן הכהן, וממשיכו בכל הדורות כולם, הכהן הגדול, אשר
פעם בשנה ביום הכיפורים נכנס בהודו לפני ולפנים למקום אש להבת שלהבת- נוגע
ומתקשר אל תורה שבכתב, אל הלוחות שבארון הברית. ההתקשרות הפנימית שלנו עם הלוחות
מתרחשת רק פעם בשנה, ביום הכיפורים. מתוך תשובה על חטאינו ועל כל הבקיעים שנוצרו
בקרבנו אנו מתכפרים וסופגים את התורה. בכל שנה ביום הכיפורים, אנו זוכים שדווקא על
ידי החטאים שהנם ענפים של חטא העגל, לקבל את התורה מחדש וביתר שאת.

מעלה
נוספת של הלוחות השניים שניתנו בברית: “לא כרת הקב”ה ברית
עם ישראל אלא על תורה שבעל פה שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית”[כו]. כריתת
הברית נעשתה בשבירת הלוחות הראשונים,והיא שהפכה את ישראל להיות כלי ראוי לקבל
לוחות שניים כחלק מברית הנישואין[כז].
זוהי המעלה הנוספת של הלוחות השניים. בעוד שבלוחות ראשונים עלה משה רבנו למרום,
בלוחות שניים יורד הקב”ה עד אלינו, כורת איתנו ברית ושוכן בתוכנו
לעולם: “הנה אנוכי כורת ברית, נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נראו בכל הארץ
ובכל הגוים”.

כֶּתֶר
מַלְכוּת

מעלה
אחרונה של הלוחות השניים על הראשונים, היא שלוחות ראשונים ניתנו ברעש, ולוחות
שניים ניתנו בצנעה[28].
זו אף הסיבה שלוחות שניים נתקיימו לדורות ולוחות ראשונים נשברו, יפה הצניעות שעל
ידה זכינו לדורות עולם.

מעלה
זו מבארת את האופן שבו התקבלה התורה. בלוחות ראשונים כאשר קיבלנו תורה שמימית- הכל
חל מלפני ה’, הכל רעד, קולות וברקים וענן כבד על ההר. הרעש הוא הביטוי לנוכחות
האלוקית העליונה שהייתה למעלה ממדרגתנו ולכן אף לא יכולה הייתה להיטמע בנו. אך
לעומת לוחות ראשונים, לוחות שניים כל עניינם שקט וצנעה, שנתנו בחשאי והיחבא ללא
מעמד הר סיני, ללא קולות וברקים.  קבלנו
אותם מתוך מדרגתנו ולכן הם אף התקיימו בידינו.

אם
נחזור לראש דברינו, המעלה הראשונה של לוחות שניים אותה הזכרנו מתייחסת למעלה מצידו
יתברך, ובו עיקר החידוש הם הרחמים המתגלים מצידו כלפינו. בסוף סדר ההשתלשלות,
המעלה האחרונה של לוחות שניים מתייחסת למעלה מצידנו ובה עיקר החידוש הוא היכולת
לקבל תורה בחשאי ובשקט. כך באמת ראוי לכל אדם, שכל לימוד תורה צריך שיהיה בשקט
ובחשאי, בלי רעש וצלצולים, מתוך תחושה ש’לית ליה מגרמיה כלום’.

במשל
הזוגיות בו פתחנו, ההבדל בין “השלב הסימביוטי” לשלב הקשר המבוגר מתגלה
במד הווליום:  בחתונה יש רעש וצלצולים.
כולם מוזמנים. אצל זוג מבוגרים לעומת זאת, ישנה חיבה שקטה. אין אף אחד שנוכח שם
מלבדם היכול להעיד כי החיבה הזו הרבה יותר עמוקה, שקטה וחודרת. הנוכחות וההתרגשות
האדירה פינו מקומם לטובת קשר פנימי ועמוק המתרחש בשקט וצנעה.

כעת,
לאחר שלושת אלפים וחמש מאות שנה שזכינו והתקיימו בידינו לוחות שניים, אנו מצפים
שעל גבי מדרגה זו בה הכנו את הכלי מצידנו, ישובו אלינו הלוחות הראשונים, ועמם
ישובו לראשינו אותם הכתרים שקבלנו בסיני: “וּפְדוּיֵי ה’ יְשׁוּבוּן וּבָאוּ
צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם”[כט].

[א]           סנהדרין
קב, א.

[ב]          
תהילים פב, ו.

[ג]          
מלכים א’, יח, לז.

[ד]          
ברכות, לב, א.

[ה]          
הושע ב, י.

[ו]            הרצי”ה היה מזכיר פרשה זו מצד נצח
ישראל שמתגלה מתוך המאבק בין משה רבנו לקב”ה. משה רבנו מסר את העוה”ז
שלו ואת העוה”ב שלו – “מחני נא מספרך” –  מתוך אמונתו בכוח נצחיותם של ישראל שלמעלה מכל
חשבונות וחטאים, ואפילו חטא כזה שמעכב את הגאולה בשלושת אלפים וחמש מאות שנה,
עדיין אינו פוגם בנצח ישראל.

[ז]          
עבודה זרה ה, א.

[ח]          
שמות לא, יח.

[ט]             מדרש תנחומא כי תשא סימן טז.

[י]         
תענית כו, ב: “ביום חתונתו זה מתן תורה”.

[יא]         
דברים ה, כה.

[יב]         
שמות לב, יט.

[יג]          כך
בימי פורים שקבלת התורה מחדש “הדור קיבלוה”, התרחשה על רקע הרפיון
הנוראי ששרר עד כדי שנתחייבו שונאיהם של ישראל באותו הדור כליה ומתוך הזעזוע והכאב
הנוראי של גזירת השמד צמחה מדרגה של קבלה מתוכינו ומרצוננו.

[יד]           אגרות
הרצי”ה, צמח צבי, אגרת י’, אלול התרע”א.

[טו]           הרצי”ה לא נהג כך ואין זה המקום
לעיין בסוגיה זו אך הרצי”ה מסביר שכך נהג הרב וכך אף ראוי לנהוג.

[טז]
ראה אורות התשובה יא, א, שם מבחין הרב בין תשובה הבאה מן הבינה
לתשובה מן הכתר.

[יז] ראש
השנה יז, ב.

[יח]         
ברכות לד, א.

[יט]          ברכות לב, א: “אשר נשבעת להם בך – מאי בך, א”ר אלעזר, אמר
משה, רבש”ע, אלמלא נשבעת להם בשמים ובארץ הייתי אומר כשם ששמים וארץ בטלים כך
שבועתך בטלה, עכשיו שנשבעת להם בשמך הגדול מה שמך הגדול חי וקים לעולם ולעולמים כך
שבועתך קיימת לעולם ולעולמים”.

[כ]   שמות רבה, מז, ז: “בלוחות הראשונות
לא היו אלא י’ הדברות בלבד, עכשיו שנצטערת אני נותן לך הלכות מדרשות ואגדות”.

[כא] עירובין נד א: “אל
תקרי חָרות אלא חֵרות”, אלמלא נשתברו לחות
הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל”.

[כב] בלוחות
הראשונים לא כתובה אפילו במילה אחרת האות “טי”ת”, שאין בהם אפילו
רמז לטוב ולא כאן המקום לעסוק בסוגיה של הבדלי הנוסחאות בין לוחות ראשונים לשניים
שהינה סוגיה עמוקה הדורשת התבוננות בפני עצמה.

[כג] בבא
קמא נד,  ב: “שאל רבי חנינא בן עגיל
את רבי חייא בר אבא: מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב, ובדברות האחרונות
נאמר בהם טוב? אמר לו: עד שאתה שואלני למה נאמר בהם טוב, שאלני אם נאמר בהן טוב אם
לאו, שאיני יודע אם נאמר בהן טוב אם לאו, כלך אצל ר’ תנחום בר חנילאי, שהיה רגיל
אצל ר’ יהושע בן לוי, שהיה בקי באגדה. אזל לגביה, א”ל: ממנו לא שמעתי, אלא כך
אמר לי שמואל בר נחום אחי אמו של רב אחא ברבי חנינא, ואמרי לה אבי אמו של רב אחי
ברבי חנינא: הואיל וסופן להשתבר. וכי סופן להשתבר מאי הוי? אמר רב אשי: חס ושלום,
פסקה טובה מישראל”. 

[כד] מדרש
רבה קהלת א, ד.

[כה]   שמות רבה, מז, ו.

[כו]   גיטין ס, ב.

[כז]   זהר, כי תצא רעו, עא.

[כח] תנחומא,
כי תשא סימן לא: “הלוחות ראשונות על שנתנו בפומבי לפיכך שלטה בהם עין הרע
ונשתברו וכאן א”ל הקב”ה אין לך יפה מן הצניעות”. וברש”י שמות
לד, ג: “הראשונות על ידי שהיו בתשואות וקולות וקהילות שלטה בהם עין הרע – אין
לך יפה מן הצניעות”.

[כט] ישעיה נא, יא.