• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

עשי דברו לשמע בקול דברו - פרשת משפטים, פרשת שקלים

ידועים ומוכרים דברי חז"ל אודות מעלתם העליונה של בני ישראל
אשר הקדימו "נעשה" ל"נשמע", אך המעיין בסדר הכתובים יגלה
שביטוי זה נאמר לאחר שכבר קיבלו ישראל את החוקים והמשפטים.
כיצד יכולים ישראל לומר "נשמע" לאחר שכבר שמעו?
מהי מעלת ההתחייבות השנייה על זו הראשונה,
ומהי המעלה העליונה של הקבלה המחודשת בימי אחשורוש?


נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע

בסוף פרשתנו מתוארת הברית שעורך משה בין ישראל לקב"ה, בבניית מזבחות, הקרבת עולות וזבחים, קריאת ספר הברית והזאת הדם על בני ישראל. נקודת השיא של ברית זו היא הבעת נכונותם של בני ישראל לעשות ולשמוע את כל דברי ה': "וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע"[א]חז"ל הפליגו והרבו להעצים ולשבח את מעלתם הרמה של בני ישראל אשר הקדימו 'נעשה' ל'נשמע', ובכך הביעו את נכונותם לעשות את דבר ה' עוד לפני שקיבלו את התורה. שלא כאומות העולם, בני ישראל אינם שואלים את הקב"ה מה כתוב בתורה, אלא נכונים לקבלה ללא כל תנאי: בין אם זה ימצא חן בעיניהם, בין אם לאו, בין אם יוכלו לקיים, ובין אם לאו. נוכח ההתגלות האלוקית, נגלית מדרגתם העליונה של ישראל בהתמסרותם המוחלטת ורצונם השלם לדבר ה', כמעלת המלאכים. באמירת "נעשה ונשמע" בני ישראל עולים למדרגה חדשה של מחויבות ומסירות מוחלטת לדבר ה', כאיש אחד בלב אחד, לשם שמים וללא כל פנייה:

 

אמר רבי אלעזר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו דכתיב: (תהילים קג) "ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו", ברישא עשי והדר לשמע. א"ר חמא ברבי חנינא מ"ד (שיר השירים ב) "כתפוח בעצי היער" למה נמשלו ישראל לתפוח? לומר לך מה תפוח זה פריו קודם לעליו, אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע[ב].

 

לפי דברי חז"ל משתמע שהתחייבות "נעשה ונשמע" נאמרה עוד לפני קבלת התורה, שבתחילה בני ישראל ביקשו לעשות את דברי התורה עוד לפני שקיבלוה. אך דברי חז"ל אינם מתאימים לפשט הכתובים, שהרי אמירת "נעשה ונשמע" מופיעה בפרשתנו לאחר שישראל כבר קיבלו את התורה ושמעו מפי משה את המצוות והמשפטים.

רש"י הולך בדרכם של חז"ל עם הכלל הנקוט בפירושו ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה". לפי דבריו, אף על פי שפרשת יתרו קודמת לפרשת משפטים, סדר ההתרחשות היה הפוך[ג]. בתחילה, לפני מעמד הר סיני, נערכה הברית המתוארת בפרשתנו אשר כוללת את אמירת "נעשה ונשמע", ורק לאחר ששמעו ישראל את הדברות, עלה משה להר לארבעים יום וארבעים לילה לקבל את התורה.

הרמב"ן חולק על דברי רש"י, ולדעתו הכול התרחש כסדר הדברים הכתובים בתורה[ד]. בתחילה, בשישי ושביעי בסיוון, שמעו בני ישראל את הדיברות, ואף שמעו מפי משה את פרטי המצוות המופיעות בסוף פרשת יתרו. לאחר מכן נערכה הברית בהקרבת הקורבנות והזאת הדם, ולאחריה עלה משה להר לארבעים יום וארבעים לילה[ה]. לפי דברי הרמב"ן, הביטוי "נעשה ונשמע" נאמר לפי סדר הפסוקים, לאחר מתן תורה. ויש להבין את דבריו: מהי משמעות הביטוי "נעשה ונשמע" לאחר שכבר קיבלו ישראל את התורה? כיצד יכולים בני ישראל לומר 'נשמע' לאחר שכבר שמעו את דבר ה'?

אבן עזרא שהולך בשיטתו של הרמב"ן, מביא כמה וכמה תירוצים בעניין זה על פי דברי הרס"ג. לפי אחד התירוצים הוא מבאר שאמירת 'נעשה' כוללת הן את מה שכבר נאמר בסוף פרשת יתרו ובפרשת משפטים, והן את יתר המצוות, שעדיין לא ניתנו. הרמב"ן עצמו אינו מבאר כלל את משמעות הביטוי "נעשה ונשמע". לפי שיטתו היה מקום לתרץ שאכן בפרשת יתרו, לפני מעמד הר סיני, נאמר: "וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה"[ו]. כלומר, שגם לפי סדר הכתובים הקדימו ישראל אמירת 'נעשה' לשמיעת התורה במעמד הר סיני.

 

כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה

מלבד אמירת "נעשה" המופיעה בפרשת יתרו לפני מתן תורה, אנו מוצאים בפרשתנו פעמיים נוספות שמופיעה בהם נכונותם של ישראל לקבל את התורה. בתחילה אומרים ישראל 'נעשה', בדיוק כפי שמופיע בפרשת יתרו לפני מעמד הר סיני: "וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה"[ז], ולאחר מכן מופיעה האמירה "נעשה ונשמע". ויש להקשות על כך: מדוע יש צורך באמירת 'נעשה' נוספת, לאחר שכבר נאמרה בפרשת יתרו?

לפי שיטת רש"י ניתן להסביר שאכן יש בכך חזרה על הנאמר, על מנת לקשור פרשה זו של הברית המופיעה בפרשתנו, למקומה הכרונולוגי לפני מעמד הר סיני. לשיטת רש"י יש בפרשתנו פירוט של הכלל המופיע בפרשת יתרו, כפי שמצינו בתורה מספר פעמים מבנה של כלל ופרט.

לפי דרכו של הרמב"ן, כפילות אמירת 'נעשה' אינה חזרה על הראשונות, אלא יש בה אמירה כפולה. לפי דבריו, ובהסתמך על הנאמר בספר דברים, בפעם הראשונה אמרו בני ישראל 'נעשה' לפני מעמד הר סיני, לאחר מכן שמעו בני ישראל את הדיברות הראשונות מפי הגבורה ונבהלו: "וינועו ויעמדו מרחוק"[ח]. בעקבות זאת, מחמת יראתם, הבינו בני ישראל שהם אינם יכולים לשמוע את קול ה', וביקשו ממשה שידבר הוא אליהם: "וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת"[ט]. הקב"ה הסכים עם דבריהם "היטיבו כל אשר דיברו". לכן משה הוא ששומע לבדו את החוקים והמשפטים בהר סיני, ומעביר את דבר ה' לבני ישראל. לאחר שבני ישראל שומעים את דבר ה' מפי משה, הם חוזרים ואומרים בפעם השנייה 'נעשה'[י].

לפי דברי הרמב"ן, החידוש הגדול באמירת 'נעשה' השנייה על פני זו הראשונה שנאמרה לפני מעמד הר סיני, נעוץ במעלת האמונה העליונה שהתגלתה בבני ישראל דווקא באמירה השנייה. לפי דבריו, כאשר בני ישראל אומרים "כל אשר דיבר ה' נעשה" נוכח ההתגלות האלוקית, זוהי לכאורה מדרגה פשוטה, של היענות לדבר ה', ללא כל ניסיון או יכולת לפקפק בדבר. בדומה לדברי המהר"ל, שמגודל הרוממות שנגלתה בהר סיני ונוכח ההתגלות העליונה של דבר ה', פרחה נשמתם של בני ישראל, והם לא יכלו לומר הן או לאו[יא].

לעומת זאת, כאשר בני ישראל אומרים בפעם השנייה 'נעשה' על הדברים שנאמרו בתיווכו של משה רבנו, מתגלה בהם מדרגה עליונה יותר. זו אינה חזרה על הראשונות אלא אמירה מחודשת, אשר תוקף האמונה בתורה שבעל פה ובנבואתו של משה מתגלה בה. כל פרשת משפטים הכלולה בספר הברית, נאמרה לבני ישראל על ידי משה, ולא מפי הגבורה. על אף זאת, בני ישראל אומרים בלב שלם 'נעשה'. הם מגלים אמונה שלמה בדברים הנאמרים מפי משה שליח ה' באותו אופן כפי שהם נאמרו מפי הגבורה ממש, ואינם מפקפקים באלוקיותם.

כבר בפרשת יתרו התורה מבטיחה שמתוך ההתגלות האלוקית בני ישראל עתידים לגלות מדרגת אמונה גם במשה רבנו: "הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם"[יב]. ההתגלות האלוקית לעיני ישראל בתחילה, נתנה את התוקף לאלוקיות דבריו של משה לאחר מכן. כאשר בני ישראל שומעים את הקב"ה מדבר אל משה, הם לומדים שמשה הוא נאמן, ובליבם נקבעת אמונתם במשה השואבת כוחה מכוח ההתגלות האלוקית עצמה. וכפי שאין מקום לחשוד בישראל שקיום התורה על ידם תלוי בתנאים מסוימים, אף אין מקום לחשוד במשה שישנה מדבר ה', חלילה. כאשר בני ישראל שומעים את דברי התורה מפי משה רבנו, בא השטן ומקטרג על תוקף דבריו- האם אכן הדברים נאמרו בדיוק כפי שנאמרו מפי הגבורה, ולא שונו. היצר הרע יכול לטעון שמשה מקל מחומרת הדברים כפי שנאמרו. הוא אף יכול להביא ראיה לדבריו מן הפרשה הבאה, שהרי משה שינה בסדר הציווי על המשכן לעומת הצו האלוקי[יג]. אולם לפי דעת הרמב"ן, מעלתם של בני ישראל היא, שגם כאשר נאמרו הדברים מפי משה, הם קיבלו זאת בנכונות והתמסרות מוחלטת, כפי ששמעו מפי הגבורה, ללא ערבוב השטן. כאשר בני ישראל שבים ואומרים בפעם השנייה "כל הדברים אשר דבר ה' נעשה", בכך הם נותנים אותו תוקף של התגלות למצוות, לחוקים ולמשפטים שנאמרו על ידי משה. באמירה זו נקבעה בהם אמונה עליונה בהתגלות האלוקית שבדברי משה שליח ה', "תורת משה עבדי".

אם כן, מעלת אמירת 'נעשה' השנייה, מגלה את תוקף אמיתותה של תורה שבעל פה, שאכן לא נפל צרור ארצה ומשה רבנו לא שינה דבר מדבר ה'. כך מפרש רש"י את המילים הפותחות את פרשתנו: "ואלה המשפטים"- "מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני". מה ראשונים- נאמנים על ישראל מפני ששמעו מפי הגבורה, אף כל אלה ששמעו מפי משה נאמנים עליהם באותו תוקף: "עין תחת עין- ממון"[יד], הלכה למשה מסיני[טו]. מעלתה העליונה של אמירת 'נעשה' השנייה הינה תוקף קבלת המשפטים מפי משה כתוקף קבלת הדברות מפי הגבורה. וכמו בפעם הראשונה, נכונות זו נובעת ממסירותם של ישראל לקבל את התורה ללא כל פנייה. כאשר בני ישראל אומרים "דבר אתה עימנו ונשמעה" מתגלה בהם יראת שמים, שאין בהם כוח לשמוע מפי הגבורה. בנוסף, מתגלים בהם הביטחון והאמונה שגם בתוכם יכול להתגלות דבר ה', "יש ה' בקרבנו", כנבואתו של משה רבנו, "נאמן בכל ביתי".

 

מֶקָח טָעוּת

על מנת לבאר ביתר עומק את טעם אמירת 'נשמע' לאחר שבני ישראל כבר שמעו את הדברים מפי הגבורה ומפי משה, נתבונן בקשר שבין רעים האהובים. כאשר בן זוג מבקש מבת זוגו להיענות לבקשה מסוימת, בת הזוג, מתוך אהבתה, ממהרת להשיב שתשמח להיענות לבקשתו. אך כאשר בת הזוג שומעת את תוכן הבקשה, היא מבינה שהתחייבה להיענות לבקשה קשה מאוד עבורה, וליבה צונח בקרבה על אשר הסכימה להיענות לבקשה שלא ידעה את תוכנה.

על מקרה מעין זה יכול לחול דין מקח טעות. לפי דין זה, כאשר אישה נותנת את הסכמתה להינשא לאדם מסוים אך לאחר החתונה היא מגלה שאינה יכולה לעמוד בהתחייבותה לנישואין מפני מה שהתגלה לה לאחר הנישואין, אין תוקף להתחייבותה, ולפיכך הקידושין אינם קידושין, אלא מקח טעות. גם במקרה דנן, האישה יכולה לחזור בה מהתחייבותה, מפני שלא ידעה מהו הקושי הכרוך בבקשה זו. גם במקרה שהאישה אינה חוזרת בה, בסופו של דבר היא נענית לבן זוגה רק מפני שהיא חשה אי נוחות לחזור בה מהתחייבותה, אך אם הייתה שומעת את תוכן הבקשה הקשה, לא הייתה נענית בחיוב.

באותו אופן אנו מוצאים שאומות העולם שואלים את הקב"ה מה כתוב בתורה ומסרבים לקבלה, מפני שאינם מוכנים להתחייב במה שאינם יכולים לעמוד בו. לעומת זאת, בני ישראל, מגודל אהבתם את ה' יתברך, אינם שואלים מה כתוב בתורה, אלא נענים לקב"ה ונותנים הסכמתם לקיום דברי התורה עוד לפני ששמעו את תוכנם. לא זו אף זו: גם לאחר שבני ישראל שומעים את תוכן הדברים, את החוקים והמשפטים שמצווה אותם משה, הם שבים ואומרים "נעשה ונשמע", על אף שהדברים אינם קלים עבורם כלל, כפי שדורשים חז"ל- "העם בוכה למשפחותיו, על עסקי משפחות"[טז]. בני ישראל אינם מתחרטים ואינם חוזרים בהם לאחר שהם מתוודעים לגודל ההתחייבות, אלא הם מחדשים את התחייבותם ונכונותם לקיים את כל הנאמר, ואף מעוניינים לשמוע ולקבל התחייבויות נוספות. גם לאחר שבני ישראל שומעים את המצוות הרבות, פרטיהם ודקדוקיהם, ואת העול והקושי הכרוך בהם, הם אינם זזים כמלוא נימה מאמירת 'נעשה' הראשונה, אלא שבים ואומרים "נעשה ונשמע", ובכך מחדשים את הקשר כבתחילה וביתר שאת, על אף ולמרות הקשיים העצומים שבקבלת התורה. מתוך הרושם האלוקי שבמעמד הר סיני, הם בטוחים שכאשר הקב"ה נותן תורה, הוא נותן גם את הכוח לקיימה, על אף הקושי שבקבלת הדברים. בני ישראל ממשיכים להחזיק ברצונם הראשון ובנכונותם לשמוע את דבר ה', ואף מבקשים לשמוע עוד. זוהי מעלתה הגדולה של אמירת "נעשה ונשמע" המופיעה בפרשתנו, שלמעלה מן האמירה הראשונה, משום שיש בה חידוש התחייבותם של בני ישראל לשמוע את דבר ה' דווקא לאור מה שכבר שמעו.

 

קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ

לעומת ההיענות המוחלטת לדבר ה' שהתגלתה במעמד הר סיני באמירת "נעשה ונשמע", אנו מוצאים שמימות משה רבנו עד ימי מרדכי היהודי, לאורך תקופה הנמשכת כאלף שנים, בני ישראל חווים תקופות של ניסיונות, כישלונות ונפילות. חטא העגל הוא ראשון לחטאים לאחר קבלת התורה. לאחריו חוטאים ישראל בימי השופטים והמלכים, ונפילתם נמשכת. הם ממשיכים וחוטאים בשלוש העבירות החמורות בשלם נחרב הבית, ואף ממשיכים לחטוא בגלותם- משתחווים לצלם ומשתתפים בסעודתו של אותו רשע, יחד עם כלי המקדש.

לאחר כאלף שנים מזמן נתינת התורה, בני ישראל עומדים כבת זוג אשר חווה על בשרה את חוסר יכולתה לעמוד בהתחייבותה הראשונה. אין כל ספק לחשוב שלאחר אלף שנים היה בכך מקח טעות, וניתן לבטל את הקידושין. אולם בימי אחשורוש, דווקא כאשר בני ישראל עומדים מחדש מול השאלה הנוקבת אם הם רוצים לקבל את התורה, אנו מוצאים שדווקא אז, באופן מפתיע, בני ישראל מקבלים את התורה מחדש: "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם"[יז]. דורשים חז"ל: "אמר רבא, אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב "קיימו וקיבלו היהודים"- קיימו מה שקיבלו"[יח].

צמד המילים "קיימו וקיבלו" הוא בעצם חזרה מדויקת על אמירת "נעשה ונשמע". לפי פשט הכתובים של המגילה, המילים "קיימו וקיבלו" מלמדות שבאותה שנה היהודים קיימו משתה ושמחה על ההצלה, ולאחר מכן קיבלו לדורות לציין חג זה. זו גם לשון הגמרא לגבי קביעת חג החנוכה, שתחילה, בעת ההצלה, הייתה שמחה והודאה מתפרצת, ואילו לאחר מכן היא נקבעה לדורות- "לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה"[יט].

שלא לפי הפשט, לפי דרשת חז"ל בימי אחשורוש בני ישראל קיבלו את התורה כפי שקיבלו אותה לפני כפיית הר כגיגית. אם כך, סדר הדברים הוא שתחילה קיבלו ישראל מרצון, באמירת "נעשה ונשמע". לאחר מכן, ניתנה התורה בכפיית הר כגיגית, וכפי שמסבירים התוספות: "שמא חזרו בהן כשראו את האש הגדולה", ובימי אחשורוש, קיבלו ישראל את התורה מחדש: "קיימו מה שכבר קיבלו". עד לימי אחשורוש היינו אנוסים ומכאן- "מודעא רבא לאורייתא", ש"אם יזמינם לדין יש להם תשובה"[כ]. מימי אחשורוש אין 'תשובה', מפני שישראל קיבלו את התורה מרצון.

מהיכן היה לישראל הכוח לקיים את התורה לאחר שנים ארוכות של כישלונות ונפילות? מהיכן הביטחון השלם ביכולת לחדש את הקשר על אף הקשיים? הרי האפשרות לקבוע שמדובר במקח טעות נראית ברורה ומתבקשת? נראה לומר שכל כוחם של בני ישראל לשוב לחדש את הברית ולקבל מחדש את התורה, הוא ככוח מים שוצפים הפורצים סכר איתן.

 

 יֵש קוֹנֶה עוֹלָמוֹ בְּשָעָה אַחַת

חז"ל מספרים על רבי אלעזר בן דורדיא שכל ימיו חטא- "שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה"[כא]. ועוד, שאין הוא מסתפק בכך, אלא הולך רחוק יותר, ועובר שבע נהרות על מנת לחטוא גם בכרכי הים. אולם דווקא בכרכי הים, במקום רחוק מכל רחוק, מתעוררת ופורצת מתוכו תשובה עמוקה ובהירה. נקודת ההיפוך מתרחשת דווקא מן התהומות העמוקים והרחוקים של החטא שאליהם נפל. רבי אלעזר בן דורדיא מבין ש"אין הדבר תלוי אלא בי", וגועה בבכייה עד אשר יוצאת נשמתו. תשובתו של רבי אלעזר בן דורדיא היא תשובה כה חדה וחודרת, המפלחת ומבריחה מן הקצה האחד של חייו עד הקצה השני, והוא מזומן לחיי העולם הבא ואף נעשה 'רבי'.

רבי אלעזר בן דורדיא מלמדנו את גודל עוצמתה של התשובה, כפי שקונן רבי- "יש קונה עולמו בשעה אחת". בשעה אחת הוא מגלה שכל הנפילות הנוראיות שחטא כל ימיו, היו אך מעטה חיצוני, אך בעומק פנימיותו הוא נחשב 'רבי', כאחד מן התנאים.

תשובתו של רבי אלעזר בן דורדיא מגלה את מה שמלמדנו הבעל שם טוב הקדוש, שכפי מה שהקב"ה רחוק עד אין-סוף, כך הוא קרוב עד אין-סוף. זוהי אף התשובה המתגלה גם בימי אחשורוש: קרבת ה' עד אין סוף אשר מתגלה דווקא מתוך המרחק עד אין סוף. בימי אחשורוש הגיעו ישראל לשפל המדרגה שאין תחתית ממנה. בעומק גלות בבל הם משתתפים בסעודתו של אותו רשע, שותים יין נסך, ומאבדים את זהותם, כדברי המן הרשע: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים". אך דווקא בשפל המדרגה, במקום רחוק מכל רחוק, הם חווים טלטלה קשה ונוראית המזעזעת את ישותם. כאשר הם עומדים בפני הגזירה הקשה "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים" ועצם קיומם נתון בסכנה, דווקא אז, מתוך טלטלה זו, הם שבים ומחדשים ביתר שאת את ברית סיני, ומקבלים על עצמם בכל תוקף לקיים את דברי התורה. כך אומרים חז"ל "גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להן לישראל, שכולן לא החזירום למוטב, ואילו הסרת הטבעת החזירתן למוטב"[כב]. כאשר בני ישראל מוצאים את עצמם עזובים ורחוקים כאלעזר בן דורדיא, ברגע זה אין להם ברירה אלא לשאול את עצמם מי הם ולאן הם שייכים. מתוך הריחוק וההסתר הזה לא נותר להם אלא להתעורר ולהבין שאין הדבר תלוי אלא בהם עצמם. או אז, מכוח עצמם, הם בוחרים לשוב ולחדש את רצונם בברית עם ה', והם שבים אליו בתשובה עילאה[כג].

בדברי חז"ל, נמשלה אסתר לאיילת השחר, לאיילה שרחמה צר[כד]. דרך לידתה של האיילה מתוארת אף היא בדברי חז"ל, שמפני שרחמה צר, הקב"ה מזמן לה נחש אשר מכישה ופותח את רחמה: "בשעה שכורעת ללדת אני מזמין לה דרקון שמכישה בבית הרחם ומתרפה ממולדה"[כה]. בימי אחשורוש, כנסת ישראל היא כאותה איילה שרחמה צר. בפנימיותה היא מלאה טוב וחסד, וכל רצונה לקרבת ה', אך כלפי חוץ היא חסומה: "עוונותיכם היו מבדילים"[כו]. הנפילות והעוונות הם כמחיצה מבדילה, החוסמת ומונעת מפנימיותה הטהורה של כנסת ישראל להתגלות ולהתפרץ כלפי חוץ. זו הסיבה שהקב"ה מזמן נחש כהמן הרשע, המכיש את האיילה, ובכך מאפשר לה ללדת ולגלות את רצונותיה הכמוסים והפנימיים ביותר.

 

הָדוּר קִבְּלוּהָ

עיקר כוחם של ישראל לקבל את התורה מחדש בימי אחשורוש, גנוז במעמקיהם. קבלה מחודשת זו אינה מפקיעה את הברית הראשונה, אלא נותנת לה מימד חדש של חיים- "קיימו את מה שכבר קיבלו". ב"נעשה ונשמע" המחודש הזה, נתנו ישראל תוקף וקיום לאין ערוך מקבלתם בסיני, דווקא מפני הכישלונות והנפילות הקשות שהם עברו עד כה, כמעלתו העליונה של בעל תשובה על פני צדיק גמור.

גודל השמחה העצומה המתפרצת בחודש אדר, הינה ביטוי לחידוש הקשר העצמי עם ריבונו של עולם, כמדרגת בעלי תשובה. הרי אצל צדיק גמור שמעולם לא חטא גם כאשר הוא התנסה בניסיון, לא קיימת כל שייכות ליפול ולחטוא. לעומת זאת, בעל התשובה כבר חווה על בשרו אין ספור נפילות וחטאים, וכאשר הוא נתקל בניסיון, הוא יודע היטב על בשרו את שייכותו לחטא ולנפילה. בכל פעם כאשר הוא נתקל בניסיון, טוען היצר הרע לחטוא: אם אכן ישנה תשובה, ישנה תשובה גם אחרי חטא זה. אך אם אין תשובה, בין כה וכה אני אבוד ומדוע שלא לחטוא? בעל התשובה חש שעל אף הניסיונות והנפילות הרבים, הפעם אין הדבר תלוי אלא בו, ומתוך כך הוא עולה למדרגת תשובה עליונה ונישאה, המהפכת גם את הזדונות לזכויות, מפני שדווקא מתוכם מתנוצצת העצמיות שכולה מלאה טוב.

לפי דברי הרמב"ן שאותם באנו לישב, התמסרותם של ישראל לקבל תורה הולכת ומעמיקה בשלושה שלבים. הראשון, לפני מעמד הר סיני ולפני ששמעו את מצוותיה והלכותיה, כאשר בני ישראל כבר מסרו עצמם ואמרו "כל אשר דבר ה' נעשה". גם לאחר ששמעו את המשפטים, לא חזרו בהם ולא ראו עצמם ככפויים ומחויבים על ידי חוזה חיצוני, אלא שבו על אותה התמסרות ובאותה לשון, ועוד הוסיפו ואמרו "נעשה ונשמע".

עמוקה מכלן היא החזרה בימי אחשורוש - "קיימו וקיבלו". לאחר אלף שנים של ניסיונות, נפילות וחטאים, מזמן הקב"ה לישראל התעוררות מופלאה, לעמוד במדרגת בעלי תשובה ולבחור בו מכוח עצמם. ההמשכיות ההיסטורית של אמירת "נעשה ונשמע" עד ימי אחשורוש נותנת ערך עליון ותוקף לקבלת התורה דווקא מתוך הקושי העצום והעול הכבד בקיום המצוות, דווקא מתוך הנפילות, העוונות, והכישלונות, ש"אכתי בפחזותייכו קיימיתו"[כז]. על אף כל זאת, בני ישראל שבים ומקבלים את התורה בשמחה וברצון שלם, כאילו לא היו דברים מעולם. ועוד, שעל אף שמימי אחשורוש אפילו הזכות לטענה ביום הדין אינה עומדת, בכל זאת, בכל פעם מחדש מתגלה בישראל רצונם הפנימי, העמוק מכל חטא ונפילה: "לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹקַי חָפָצְתִּי וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי"[כח].

 


[א] שמות כד ז

[ב] שבת פח ע"א

[ג] רש"י, שמות כד א

[ד] רמב"ן, שמות כד א

[ה] הרב מנחם כשר ב"תורה שלימה" אסף את כל הדעות במחלוקת זו. בתחילה הוא סובר שרוב ככל הדעות סוברים כדברי רש"י, ונשאר הרמב"ן כסבור דעת יחידה. אולם לאחר מכן, הוא מביא כמה אסמכתות בחז"ל גם לדעת הרמב"ן.

[ו] שמות יט ח

[ז] שמות כד ג

[ח] שמות כ יד

[ט] דברים ה כא

[י] רמב"ן, שמות כד ג

[יא] תפארת ישראל, פרק לב.

[יב] שמות יט ט

[יג] בפרשת תרומה מופיע הציווי לעשות תחילה את כלי המשכן ולאחר מכן את המשכן עצמו. לעומת זאת, בפרשות המתארות את ההוצאה לפועל סדר הדברים הפוך. תחילה נעשה המשכן ולאחר מכן נעשים הכלים. הפער בין הציווי לביצוע מוסבר בגמרא (ברכות נה ע"א) במחלוקת שבין משה רבנו לבצלאל. בצלאל תוהה על ציוויו של משה שהקדים את הכלים למשכן: "מנהגו של עולם אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן?! כלים שאני עושה להיכן אכניסם?" ובצלאל עושה לפי דעתו- תחילה את המשכן ולאחריו ארון וכלים. אך משה רבנו אומר לבצלאל "בצל א-ל היית", שכיוון לדעת העליונים. שכאשר משה נצטווה הוא הצטווה קודם על בניית המשכן ואחר כך על עשיית הכלים. בציווי הפך משה את סדר הדברים, אך בהוצאה לפועל קיבל את דעתו של בצלאל ועשה כפי שציווה ה'.

[יד] בבא קמא פג ע"ב

[טו] רמב"ם הלכות חובל ומזיק א ג

[טז] ספרי במדבר יא י

[יז] אסתר ט כז

[יח] שבת פח ע"א

[יט] שבת כא ע"ב

[כ] לשון רש"י שם

[כא] עבודה זרה יז ע"א

[כב] מגילה יד ע"א

[כג] זוהי אף הקרקע לצמיחת התורה שבעל פה, אשר החלה בימי מרדכי, בגילוי התורה מתוך כנסת ישראל עצמה.

[כד] יומא כט ע"א: "אמר רב זירא: למה נמשלה אסתר לאילה - לומר לך: מה אילה רחמה צר, וחביבה על בעלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה - אף אסתר הייתה חביבה על אחשורוש כל שעה ושעה כשעה ראשונה".

[כה] בבא בתרא טז ע"ב

[כו] ישעיהו נט ב

[כז] [עדיין אתם בפזיזותכם] שבת פח ע"א

[כח] תהלים מ ט

עבור לתוכן העמוד