• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

נכספה וגם כלתה נפשי - פרשת פקודי, פרשת שקלים

באמצעות התבוננות בארבע משמעויות למילה 'פקודי'
נבאר במה התייחד הכסף מכל תרומת המשכן,
מה ייחודם של ווי עמודי החצר ואדני המשכן העשויים כסף,
ומהי מעלת עבודת הכיסופים שבין הזהב לנחושת, ובין הפנים לחוץ.


אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן

פרשתנו פותחת במילים "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה". אם נעמיק במשמעות המילה 'פקודי' נמצא, כי ישנם ארבע משמעויות למילה זו. המשמעות הראשונה והפשוטה למילה 'פקודי', היא לשון מניין. כך מתרגם אונקלוס, "אלה פקודי המשכן – אילין מנייני משכנא". כלומר, בפרשתנו ישנו עיסוק במניין, סכום ומספר של כל השייך למשכן. כל פרשיות המשכן עוסקות בפרטים מהם עשוי המשכן- כלי ועוד כלי, פרט ועוד פרט, אך פרשה זו היא פרשה המתארת כיצד כל הפרטים מתקבצים יחד לכללות אחת של כל מלאכת המשכן. פרשת ויקהל הקודמת לפרשתנו, כל עניינה הוא הקהלת הפרטים יחד, והכנה לכלליות המתגלה בפרשת פקודי, בה נעשים הפרטים כלליות אחת. לכן פותחת הפרשה במניין כל הזהב, כל הכסף וכל הנחושת: "כָּל הַזָּהָב הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה בְּכֹל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ", "וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה", "וּנְחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה".

המשמעות השנייה למילה 'פקודי' היא מלשון פקודה וצו. כמו שמתרגם אונקלוס את הפסוק הבא: "אשר צוה ה'" - "דפקיד ה'". במשמעות זו ישנה הבנה נוספת, שכל המעשים שנעשו במלאכת המשכן, בפרטיהם ואף בכללותם, נעשו מפני שיש מי שפקד וציווה לעשותם. לפי משמעות זו, הכלליות באה לידי ביטוי על ידי כך שאנו מחזירים כביכול, את הפקודות אל המפקד, את פרטי המעשים אל מי שנתן את הפקודה על עשייתם, וכוללים את הענפים בשורשם. במשמעות זו, באה לידי ביטוי מדרגה עליונה יותר מהמשמעות הראשונה, לשון מניין, שהרי המפקד עומד למעלה אף מהכלליות, והוא השורש של כל כללות המעשים.

המשמעות השלישית למילה 'פקודי' היא לשון גאולה, "כִּי פָקַד ה' אֶת עַמּוֹ"[א], "פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם"[ב]. לפי משמעות זו יש להסביר- "אלה פקודי המשכן"- אלה הגאולים אשר נגאלו על ידי המשכן, "אשר פוקד על פי משה" - אשר נגאל על פי משה. כלומר, על ידי המשכן, כאשר ה' יתברך משכין שכינתו בתוכנו, אנו יוצאים מן הגלות ומן הריחוק מה', לגילוי אלוקי ולגאולה.

ישנה משמעות נוספת למילה 'פקודי', לשון קירבה יתרה. זוהי המשמעות הפנימית של כל המשכן כולו. כך מפרש האדמו"ר הזקן ב"ליקוטי תורה", כי המילה 'פקודי' היא מלשון 'היוצא לדרך צריך לפקוד את אשתו'. במשמעות זו, בא לידי ביטוי הקשר העליון ביותר של הגאולה, שלא רק שהגיע הזמן של קץ השעבוד, אלא שהקב"ה מתייחס לישראל כמו איש שפוקד את אשתו, בקשר וחיבור גמור. אם כן אנו מוצאים במשמעויות השונות למילה 'פקודי' ארבע דרגות. השניים התחתונות, לשון מנין ופקודה (צו), והשניים העליונות, לשון גאולה ולשון קישור וקירבה יתרה.

 

וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה

למקרא הפסוקים המפרטים את כללות החומרים מהם עשוי המשכן אנו מגלים, כי השורש פ.ק.ד ולשון הפקידה מופיעה פעם נוספת רק בהקשר של הכסף, אך לא בזהב ובנחושת, ואף לא ביתר שאר מלאכות המשכן: "וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ"[ג]. וכן מופיעה שוב לשון הפקידה בהקשר לכסף: "בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים"[ד]. אם כן, יש להבין מדוע כל עניין הפקודים, בכל מובניו- הכלליות של המניין, החזרה אל הפקודה האלוקית ביד משה, הגאולה שבאה על ידי זה, וההתגלות האלוקית כקשר של איש ואשה, מופיע דווקא בהקשר לכסף, ולא מופיע בעניין הזהב, הנחושת ושאר מעשי שבמשכן. במה התייחד הכסף משאר החומרים במשכן, שזכה בלשון פקודה?

המשכן כולו מהווה כפרה על חטא העגל. כיוון שחטא העגל נעשה מזהב, הכפרה של המשכן נעשית בזהב- בארון, במנורה ובמזבח הפנימי העשויים זהב. אולם אנו מוצאים, כי במשכן ישנה כפרה נוספת, מיוחדת, שנעשתה דווקא בכסף של מחצית השקל. תרומת כסף מחצית השקל למשכן, היא עיקר הכפרה על חטא העגל, כפי שנאמר על מחצית השקל, שנועדה "לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם"[ה].

תרומת הכסף מיוחדת משאר תרומות, מפני שהיא נעשתה הן במניין ומפקד, והן בציווי ופקודה, כמו שתי המשמעויות הראשונות למילה 'פקודי' שהבאנו לעיל. באמצעות מחצית השקל נשאו את ראש בני ישראל ומנו אותם "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם"[ו]. מניין הכסף אף נעשה על פי פקודה וצו אלוקי: "זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה'"[ז].

 

לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹהַי חָפָצְתִּי

בניגוד לכסף, שאר התרומות למשכן- זהב ונחושת - לא הוגבלו על פי ציווי, אלא ניתנו לפי נדיבות הלב. גם חטא העגל היה מושתת כולו על נדיבות לבם של בני ישראל, ללא ציווי או הגבלה, והוא נעשה מתוך גודל רצונם ועוצמת בעירתם לדבקות אלוקית: "פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם... וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם"[ח]. אולם, שלא כמו חטא העגל, מעלתו העליונה של המשכן באה לידי ביטוי דווקא בתרומת הכסף, שאנו מוצאים כמוה רק במשכן, ולא בתרומה לעגל, שכללה רק זהב. עיקר מעלתו של הכסף, שאמנם יש בו כיסופים לדבקות אלוקית, אבל כמותו מוגבלת ומדויקת לפי הציווי האלוקי: "הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה'"[ט]. העגל נוצר על בסיס הבעירה בדרך "אשר לא ציוה ה'", ואילו המשכן, כל עניינו, שהוא מתכונן על יסוד ציווי ה' המדויק והמוגבל. זהו הבסיס לכל המשכן ולכל השראת השכינה שבו. אכן יש במשכן צד של נדבת הלב בזהב ובנחושת, אך זה רק בבחינת המשך לצו האלוקי של התרומה לפי מידה מדויקת.

כל התיקון לחטא העגל הוא בבחינת 'מין שבמינו' ובבחינת 'מין שלא במינו'. תיקון 'מין שבמינו' שייך למי שנתבע לעגל ונתן, וכמו כן נתבע למשכן ונותן. אך עומק התיקון הוא בבחינת 'מין שלא במינו', שהכפרה של המשכן אינה נעשית מנדבת הלב אלא דווקא מתוך כיסופים על פי הציווי האלוקי, "אשר פוקד".

בשמירה על הציווי האלוקי באה לידי ביטוי מדרגה עליונה, בה האוהב שרוי לגמרי במה שהאהוב אוהב, ומוכן לכפוף רצונו בפניו ולמענו. לכאורה היה נראה, כי מידה מדויקת ומוגבלת אינה שייכת לאהבה, שהרי כל עניינה היא הפריצה מן המידה וקלקול השורה. אולם, האוהב הקשוב באמת לאהובו, מגביל את רצונו וכיסופיו, ומכוונם בדיוק ובמידה לרצונו של האהוב. כאשר האוהב מצליח להגביל את כל הכיסופים הבוערים בקרבו, לפי מידת רצונו של אהובו, אזי בכך באה לידי ביטוי אהבה גדולה ועליונה, שהוא מוכן לבטל את כל רצונותיו רק כדי לעשות את רצון זולתו: "לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹהַי חָפָצְתִּי"[י]. זו מדרגת הכיסופים, אשר בה מתגלה עומק עומקיה של האהבה. זהו אף התיקון העמוק ביותר של חטא העגל, שגם נדבת הלב תתפשט, אך על בסיס הכיסופים, העשויים לפי רצון וציווי אלוקי, כפי שמתגלה בפקודי הכסף של המשכן.

 

מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת אֵת אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ

מסכום כסף מחצית השקל של שישים ריבוא בני ישראל, יצקו מאה אדנים של כסף למשכן, כפי שנאמר "וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד", ומפרש רש"י, שאלו האדנים שנעשו בכסף הכיפורים[יא]. אדני הכסף עמדו תחת קרשי המשכן והיוו להם בסיס יציב. מאה האדנים הללו שייכים באופן מדוייק להפליא גם לגאולתם של ישראל. הרי, כאשר ה' פקד את עמו במצרים, יצאו שישים ריבוא מבני ישראל: "וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף"[יב].

המספר שישים ריבוא של בני ישראל היוצאים ממצרים, הוא מספר אלוקי של האומה הישראלית. זהו סך נשמות ישראל, "ישראל" ראשי תיבות- י'ש ש'ישים ר'יבוא א'ותיות ל'תורה. לכן במצוות מחצית השקל כל הפרטים של האומה נותנים סכום שווה. משה ואהרון, כמו דתן ואבירם, נותנים כולם אותו הסכום של מחצית השקל, ושייכים באותה המידה לאדני המשכן.

עיקר השראת השכינה מיוסדת על שישים ריבוא נשמות ישראל, באדני הכסף שנעשו מסכום המחציות המהווים את הבסיס שעליו עומד המשכן כולו. כאשר משה הקים את המשכן, הוא שם תחילה את האדנים בתחומי המשכן סביב, ועליהם העמיד את הקרשים והאוהל: "וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּתֵּן אֶת אֲדָנָיו וַיָּשֶׂם אֶת קְרָשָׁיו וַיִּתֵּן אֶת בְּרִיחָיו וַיָּקֶם אֶת עַמּוּדָיו. וַיִּפְרֹשׂ אֶת הָאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן, וַיָּשֶׂם אֶת מִכְסֵה הָאֹהֶל עָלָיו מִלְמָעְלָה..."[יג].

"הפקודים" הם כללות נשמות ישראל, במניין שישים ריבוא. לכל אחד מן הפקודים יש מקום מדויק, "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט". רק כאשר יש שישים ריבוא נשמות ישראל, יכולה לשרות השכינה בעולם. בכך חוזר הכל לשורש הכללי ולציווי האלוקי, מלשון פקודה. ממילא, מכאן נולדת גאולת ישראל, שכולה תלויה במניין שישים ריבוא, ועל ידי כל זה, משרה הקב"ה את שכינתו, כפי שהאיש פוקד את אשתו.

 

וָוֵי הָעַמֻּדִים וַחֲשֻׁקֵיהֶם כָּסֶף

מלבד ייחודו של הכסף שתרומתו, בניגוד לזהב ולנחושת, נעשתה על פי ציווי ה', ישנו עניין נוסף המייחד את הכסף מן הזהב והנחושת. בפרשתנו אנו מוצאים, כי הרשימה המפרטת את כללות הכסף במשכן נחלקת לשניים. בכסף נאמרים שני סכומים. ראשית מוזכר הכסף שניצוק לאדנים, ולאחר מכן מופיע סכום הכסף הנותר, שממנו עשה משה את הווים לעמודים. לשם השוואה נראה, כי בפירוט כללות הנחושת במשכן אין חלוקה מעין זו. תחילה נאמר סכום הנחושת כולו, ולאחר מכן מופיעה רשימה מפורטת הכוללת את שנעשה עם הנחושת: "וּנְחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה שִׁבְעִים כִּכָּר וְאַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁקֶל. וַיַּעַשׂ בָּהּ אֶת אַדְנֵי פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד..."[יד].

אם כן, התורה עורכת חלוקה בין כסף האדנים של שישים ריבוא מבני ישראל- מאה כיכר, לבין כסף ווי העמודים של יתר בני ישראל- אלף שבע מאות שבעים וחמש שקל: "וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים וְצִפָּה רָאשֵׁיהֶם וְחִשַּׁק אֹתָם[טו]. חלוקה זו היא שהביאה את חז"ל לדרוש, כי משה שגה בחישוב מניין הכסף: "אמר להם משה: "אלה פקודי המשכן", כך וכך יצא על המשכן, עד שהוא יושב ומחשב, שכח באלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל, מה שעשה ווים לעמודים"[טז]. אולם חז"ל ממשיכים ודורשים, שלא רק שמשה שכח סכום זה, אלא שישראל חשדו בו שהוא לקח לעצמו חלק מהכסף. לכן משה עשה לפני ישראל את כל החשבון, והראה להם כי לא לקח מאומה.

ניתן להסביר שמשה שכח מסכום הכסף של הווים, מפני שווי העמודים מופנים כלפי חוץ, וכשעומדים בתוך אוהל מועד לא רואים אותם מבפנים. מסביר המדרש, שרק כששרתה שכינה על הווים, אז נזכר משה בווי הכסף והכניסם לחשבון. בזוהר הקדוש אף מובא, שהקב"ה בעצמו הזכיר למשה את הווים הנמצאים בחוץ. אך עדיין דברי חז"ל תמוהים הם, ויש להבין: מדוע עלה על דעתם של בני ישראל לחשוד במשה רבנו? עוד יש להבין, כיצד ניתן להבין את החלוקה שעושה התורה בתוך הרשימה של הכסף? מה עניין האדנים וווי העמודים שנעשו דווקא מן הכסף? ומדוע אין בדיוק שישים ריבוא, אלא מעט יותר?

  

וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר

המספר שישים ריבוא, הוא מספר שלם המייצג את כללות ישראל, אולם מניינם של ישראל ביציאה ממצרים ובמדבר לא היה מספר מדויק של שישים ריבוא אלא מעט יותר, "כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי". התוספת הזו, של מעט יותר משישים ריבוא, מלמדת, שהכוח של שישים ריבוא אינו סטטי, ואינו עומד במקום. כללות נשמות ישראל שייכת באמת למניין המדוקדק של שישים ריבוא, והיא שמהווה את הבסיס להשראת השכינה במשכן. לכן, כנגד שישים ריבוא נוצקו אדני המשכן. אך מתוך הבסיס השלם של המשכן, בסכום של שישים ריבוא, ומתוך כללות נשמות ישראל, יכול כל אחד ואחד לבטא את אשר בלבבו, ולהוסיף את הבעירה הפנימית שבקרבו בנדבת זהב ונחושת משלו.

הביטוי האישי הזה אינו מתגלה בתחום המשכן עצמו, אלא בחצר המשכן. חצר המשכן נמצאת לפני משכן ה', ומהווה הכנה לקראת השכינה, ומקום ההתפשטות של השכינה כלפי חוץ. החצר הוא התחום בו מתפשט כוחה של השכינה מעבר למקום המשכן, באמצעות כוחם של ישראל להוסיף ולהמשיך שכינה לעולמות. כל ישראל מנועים מלהיכנס למשכן, מלבד הכוהנים, שהם שלוחי דרחמנא להיות שלוחי דידן. אולם, בני ישראל אינם מנועים מלהיכנס לחצר, מפני שבו היו ישראל מותרים לעבוד את עבודתם כשלוחי רחמנא. כך גם במקדש, התחום שמחוץ למקדש, בדומה לחצר המשכן, נקרא "עזרת ישראל", מפני שזהו מקומם. אם כן, במשכן מתגלה רצונם של ישראל בשווה לרצון ה', אך בתחום החצר, מתגלה כל השייך למה שמעבר לציווי המדויק.

ווי העמודים הינם ביטוי להמשכת הקדושה של השראת השכינה כלפי חוץ. מחוץ למשכן, מחוץ לעמודים, ואף מחוץ לחצר. האות ו"ו עצמה מרמזת לכך, שכל עניינה היא תנועה של המשכה, כמו צינור, הממשיך את השפע ממקום למקום. לכן, כנגד סכום הכסף הנותר מסכום שישים רבוא, עשה משה ווים לעמודי החצר.

חז"ל דורשים שבימי מרדכי ואסתר קיבלו עליהם ישראל את התורה מחדש "הדור קיבלוה בימי אחשוורוש"[יז], מתוך שקיבלו על עצמם את מצוות המגילה- "קִיְּמוּ וְקִבְּלו הַיְּהוּדִים"[יח]. אך לימוד זה מוקשה- הרי מגילת אסתר היא רק מצווה אחת, וכיצד ניתן להסיק על כל תרי"ג מצוות? אלא כוונתם לומר, שמתוך כך שישראל הוסיפו מרצונם מצווה אחת על תרי"ג מצוות, סימן הוא, שאת כל התרי"ג קיבלו מרצון. התוספת המועטה הזאת, היא סימן לשייכות הפנימית של ישראל למה שמעבר לצו המפורש. שייכות זו היא שמחברת בין הפנים לבין החוץ להיות אחד, כמו ווי העמודים.

כאשר משה רבנו עוסק בסכום של שישים ריבוא התוחמים את ההתגלות האלוקית העליונה שבמשכן, הוא מבין, כי אין כל שייכות לישראל להיכנס פנימה אל הקודש, ומקומם הוא מבחוץ. משה מרוכז בסכום הכסף הזה, שכנגד שישים ריבוא מישראל, עד כי בטל ממנו סכום הכסף של ווי העמודים. כביכול, אין מקום לתוספת של הווים כאשר עוסקים בשישים ריבוא. אך נעלם מעיני משה כי חצר המשכן היא תחום נוסף, אשר בה יש רשות לישראל להיכנס, ולהמשיך קדושה והשראת שכינה כלפי חוץ.

בני ישראל חושדים במשה רבנו מפני שמשה שייך רק לתחום האלוקי, של התגלות ה' שבתוך אוהל מועד. אין בדמותו מקום לחיצוניות של החצר. בני ישראל חוששים שמא יש מהם שנאבדים, כביכול, בכך שמחצית השקל שלהם משמשת לווים הנמצאים בחוץ, ולא לאדנים, פנימה. רק כאשר שורה השכינה על המשכן, והענן יורד גם על ראשי העמודים וווי הכסף, נזכר משה כי גם כל זאת כלול בהשראת השכינה.

 

זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת

המשכן והחצר הינם שני התחומים המרכיבים יחד את המשכן, אך לכל אחד מן התחומים הללו שימוש אחר. שני התחומים הללו מבטאים סוגים שונים של בעירה ותשוקה לה' יתברך. מחד- ישנה בעירה פנימית, בבחינת זהב, המתגלה במשכן ובכלי הזהב שבו. מאידך- קיימת הבעירה החיצונית, בבחינת נחושת, הכוללת את הסרת הטומאה וההתבדלות מן הגשמיות, המתגלה בחצר המשכן ובכלי הנחושת אשר בו.

החצר, שכליה עשויים נחושת, היא המקום בו מתפשטים מהגשמיות של העולם הזה ומטהרים מכל טומאה. באמצעות עבודת הקרבנות, אנו שורפים את הצד הבהמי כלפי מעלה, ובאמצעות הכיור אנו נטהרים מטומאות העולם הזה. הבעירה הבאה לידי ביטוי בנחושת היא הבעירה לה' של החיצוניות, בבחינת 'סור מרע', השורפת ומכלה את הגשמיות. לעומת זאת, המשכן, שכליו עשויים זהב, מבטא את הבעירה והתשוקה אל ה' יתברך בבחינת זהב, של האש הפנימית, שהיא כולה בבחינת 'עשה טוב'.

האדמומיות של הזהב והנחושת מבטאת את בעירת הלב, לעומת לובן הכסף. הכהן הגדול נכנס לפני ולפנים לקודש הקדשים, לכפר על בני ישראל בבגדי לבן ולא בבגדי זהב, מפני שהוא נכנס ללא הבעירה היוקדת, שעלולה אף לכלות, כפי שמצאנו אצל נדב ואביהוא. בבגדי הלבן מבטאים גם את כללות נשמות ישראל, עמם נכנס הכהן הגדול לפני ולפנים. אדני הכסף, כמו בגדי הלבן, אף הם ביטוי לכללות שישים רבוא נשמות ישראל, בלובן הכסף שבהם.

הכסף שבמשכן ממנו נעשו האדנים וווי עמודי החצר, ניצב בין הזהב לנחושת ומהווה את נקודת הגבול שבין המשכן לחצר, ובין החצר החוצה, ואת נקודת הקשר והחיבור ביניהם. האדנים, המהווים את הבסיס למשכן, ניצבים בתחתית עמודי המשכן, על הגבול שבין המשכן לחצר. ווי העמודים נמצאים בחלק העליון של קרשי החצר. הם פונים כלפי הצד החיצוני של המשכן, ומחברים בין קרשי החצר לקלעי החצר, ובאמצעותם מתהווה הגבול שבין החצר אל התחום שמחוץ לקודש.

היה מקום לחשוב, כי המעלה העליונה נמצאת דווקא במשכן ובבעירה של הזהב שבו, "איש אשר ידבנו ליבו", אולם כאמור, התורה מגלה, כי המעלה העליונה שייכת דווקא לכסף. בכסף בא לידי ביטוי עומק העומקים של הבעירה לה' יתברך ועומק האהבה והכיסופים, דווקא מפני שהכסף ניתן לפי ציווי ה', במידה מדויקת, כאיש אחד בלב אחד, בניגוד לזהב ולנחושת שניתנו בנדבת הלב. כאמור, החצר היא הבעירה של החיצוניות והסרת המונעים, המשכן הוא הבעירה מתוך העצמיות הפנימית, בו כל אחד מתבטא בדבקות האלוקית שלו, ואילו הכסף הוא החיבור של הפנים והחוץ, ושל כל ישראל כאחד[יט].

כל עבודתם של ישראל בהמשכת השכינה כלפי חוץ ובבעירת הלב וההתעלות, עוד לפני שהם מתבטלים לגמרי בכללות ישראל, למניין שישים ריבוא, באה לידי ביטוי בתחום החצר, בווי הכסף. עבודה זו היא שנותנת את הכוח להיות בעלי כיסופים, עד שלבסוף הם מתגלים בשישים ריבוא בדיוק. אך יחד עם זאת, אנו מוצאים, כי גם סכום הכסף עצמו, שמניינו מדויק לפי ציווי אלוקי, הוא יותר משישים ריבוא, מפני שהאהבה מקלקלת את השורה, והכיסופים מתפשטים עד מחוץ לעמודים, בווי הכסף.

 

חַיָּב אָדָם לִפְקוֹד אֶת אִשְתּוֹ

כשיצאו ישראל לגלות בשעת החורבן, נכנסו נכרים להיכל וראו כרובים המעורין זה בזה[כ], "כְּמַעַר אִישׁ וְלֹיוֹת"[כא]. על כך מקשים, שהרי הכרובים היו מעורים זה בזה מפני שישראל עשו רצונו של מקום, אך כשלא עשו רצונו של מקום, היו פניהם פונים זה מזה, אל הבית. אם כן, כיצד ייתכן שכאשר חטאו ישראל וחרב המקדש היו פני בכרובים זה כלפי זה? אלא, מסביר הרבי מלובאוויטש, שזה בבחינת "חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך"[כב].

היוצא לדרך צריך לפקוד את אשתו ולהתקרב אליה, על מנת לרכך את תחושת הקושי של הריחוק. הפקידה סמוך ליציאה לדרך נעשית דווקא בשביל לצאת לדרך, ומפני היציאה לדרך. פקידה זו מלמדת, ששום מרחק לא פוגם, עד כי גם כל היציאה והריחוק נעשים מתוך הפקידה, ומתוך הקשר שאינו פוסק בין הדוד לרעיה, גם אם כלפי חוץ נראה לכאורה, שיש מרחק והפסק.

פרשתנו מסתיימת בפקידה מעין זו, בתוך הבית, לקראת היציאה החוצה, אל המסע:

 

וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם. וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ. כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם[כג]

 

ווי העמודים שייכים לעניין הפקידה לקראת היציאה החוצה. הווים מהווים את נקודת החיבור בין הפנים לחוץ, וממשיכים את השראת השכינה גם כלפי חוץ. הפקודה והמניין של ששים ריבוא הנעשים לפי הציווי האלוקי לשם שמיים, מהווים את הבסיס לכל הבעירה הפנימית של הזהב. יחד עם זאת, מתוך כך נמשך, באמצעות כסף ווי העמודים, שגם היציאה החוצה, בחורבנות, במסעות, ובמה שמחוץ למקדש – הכל נכלל במקדש. אמנם, כשנמצאים במקדש יש נטייה להגיד שהכל צריך להיכנס פנימה, והחוץ נשכח, כמו שאירע למשה. אך השראת שכינה מזכירה את ווי העמודים העשויים כסף, ובאמצעותם מתגלה, כי גם מה שנראה בחוץ, באמת הוא בפנים.

 


[א] רות א, ו.

[ב] שמות ג, טז.

[ג] שמות לח, כה.

[ד] שמות לח, כו.

[ה] שמות ל, טו, מדרש תנחומא כי תשא, י.

[ו] שמות ל, יב

[ז] שמות ל, יג.

[ח] שמות, לב, ב-ג.

[ט] שמות ל, טו.

[י] תהלים מ, ט.

[יא] שמות ל, טז. חשבון סכום מאה האדנים הוא, שהיו ארבעים ושמונה קרשים המקיפים את המשכן, שני אדנים לכל קרש, ועוד ארבע עמודים המחזיקים את הפרוכת, אדן אחד לכל עמוד, סך הכל מאה אדנים.

[יב] שמות יב, לז.

[יג] שמות מ, יח-יט.

[יד] שמות ל, כט-ל.

[טו] שמות ל, כח. יש להוסיף, שאם נמנה את הזהב והנחושת יחד, יתקבל שסכום הזהב והנחושת יחד כמעט משתווה לסכום הכסף. סך הזהב- עשרים ותשע כיכרות, ושבע מאות ושלושים שקל. סך הנחושת- שבעים כיכר ואלפיים וארבע מאות שקל. הזהב והנחושת יחד- מאה כיכר ומאה ושלושים שקל, ואילו בכסף היה מאה כיכר ואלף שבע מאות שבעים וחמש שקל.

[טז] מדרש זה מופיע אצל חז"ל בכמה גרסאות שונות, עם מעט שינויים. בבלי בכורות ה., שמות רבה, נא ו, מדרש תנחומא לח, ז, ובזוהר הקדוש. לשון המדרש בשמות רבה: "כל מה שהיו עושין, עושין על פי משה, שנאמר: "אשר פקד על פי משה". וכל מה שהיה משה עושה על ידי אחרים, שנאמר: "עבודת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן", לא עשה אלא משנגמרה מלאכת המשכן. אמר להם: בואו ואני עושה לפניכם חשבון! אמר להם משה: "אלה פקודי המשכן", כך וכך יצא על המשכן, עד שהוא יושב ומחשב, שכח באלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל, מה שעשה ווים לעמודים. התחיל יושב ומתמיה אמר: עכשיו ישראל מוצאין ידיהם לאמר: משה נטלן. מה עשה? האיר הקב"ה עיניו וראה אותם עשוים ווים לעמודים, אותה שעה נתפייסו כל ישראל על מלאכת המשכן. מי גרם לו? ע"י שישב ופייסן. הוי, "אלה פקודי המשכן". ולמה עשה עמהם חשבון, הקב"ה יתברך שמו מאמינו, שנאמר (במדבר יב): "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא", ולמה אמר להם משה: בואו ונעסוק במשכן ונחשב לפניכם?! אלא, ששמע משה ליצני ישראל מדברים מאחריו, שנאמר (שמות לג): "והיה כבוא משה האהלה ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל ודבר עם משה ... והביטו אחרי משה". ומה היו אומרים? ר' יוחנן אמר: אשרי יולדתו של זה. ומה הוא רואה בו? כל ימיו הקב"ה מדבר עמו, כל ימיו הוא מושלם להקב"ה זהו "והביטו אחרי משה". ר' חמא אמר: היו אומרים: חמי קדל דבריה דעמרם. וחבירו אומר לו: אדם ששלט על מלאכת המשכן, אין אתה מבקש שיהא עשיר?! כששמע משה כך, אמר להם משה: חייכם, נגמר המשכן, אתן לכם חשבון! אמר להם: בואו ונעשה חשבון. הוי, "ואלה פקודי המשכן".

[יז] שבת פח.

[יח] אסתר ט, כז.

[יט] בדומה לכסף המהווה נקודת חיבור, אנו מוצאים גם את הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, ובו באה לידי ביטוי האחדות של כל המשכן. לכאורה היה צריך בריח זה להיות ממוקם למעלה, כי שם לכאורה צריך את החיבור הכי חזק, אולם, למעשה, הוא ממוקם דווקא באמצעיתם של הקרשים, ואילו למעלה ולמטה הם נפרדים. למעלה, כנגד הזהב ולמטה, כנגד הנחושת.

[כ] יומא נד:

[כא] מלכים א ז לו.

[כב] יבמות סב:

[כג] שמות מ, לד-לח.

עבור לתוכן העמוד