• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

חביבין יסורין - פרשת שמות

מיד לאחר שנשלח משה לגאול את העם, חלה הרעה בשעבוד.
פרעה חדל מלספק תבן, אך בני ישראל צריכים היו לעמוד במתכונת הלבנים כתמול שלשום.
כיצד ניתן להסביר הרעה זו? מה פשר הייסורים המתגברים ערב הגאולה?
כיצד ניתן לומר כי "חביבין יסורין"? וכיצד הם מהווים הכנה ותנאי לקבלת התורה?
נתבונן במעלת הייסורים המתפרצים תמיד סמוך לשער,
ונסביר, לפי מילותיו של ר' נחמן, כיצד "כָּל הַהִתְרַחֲקוּת הוּא רַק כֻּלּוֹ הִתְקָרְבוּת".


וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ

ארבע הפרשות הראשונות של ספר שמות – שמות, וארא, בא ובשלח, עוסקות בשעבוד וביציאה ממצרים. פרשת שמות עוסקת בשעבוד ובמינויו של משה כגואל. פרשת וארא עוסקת בתחילת הישועה, בשבע המכות הראשונות. פרשת בא עוסקת בשלוש המכות האחרונות והיציאה ממצרים. ופרשת בשלח עוסקת ביציאה ממצרים ובמפלה הסופית של פרעה בקריעת ים סוף.  בהתבוננות מדוקדקת במהלך הדברים, אנו מוצאים כי התורה מאריכה מאוד בתיאור המכות והיציאה ממצרים, אך עוסקת מעט מאוד בשעבוד. התורה כמעט ואינה מתארת כיצד היו ישראל משועבדים במצרים. ארבע מאות שלושים שנות שיעבוד במצרים, לפי פשט הכתובים, או מאתיים ועשר שנים של שיעבוד בפועל, לפי חז"ל, מופיעים בשני פסוקים בודדים: "וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ, וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ[א]. לעומת זאת, תקופה של כחצי שנה, מזמן בואו של משה לפני פרעה ועד היציאה בפועל, מתוארים בפרקים רבים באורך ובפירוט.

עוד מתעצמת השאלה בכך, שגם בתיאור עבודת הפרך של השעבוד עצמו, אנו מוצאים כי התורה מדגישה דווקא את עמידתם של ישראל, ולא את סבלם: "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ, כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ". דווקא עבודת הפרך והמיסים יצרו אצל ישראל פריחה והתעצמות. בקרב המצרים עוררה התעצמות זו התנגדות עזה יותר: "וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". לכן באה גזירת הריגת הבנים על ידי המיילדות. אך גם לאחר גזירה זו, אנו מוצאים את המיילדות מתנגדות למהלכיו של פרעה. לכן לאחר מכן, באה הגזירה על השלכת הבנים ליאור. ככל הנראה גם גזירה זו לא הצליחה, מפני שהמצרים המשיכו לשעבד את ישראל ארבע מאות ושלושים שנה, וכוח העבודה לא אזל. אדרבה, משבעים נפש הפכו בני ישראל, בקצב גידול מדהים, לשישים ריבוא.  

העובדה כי התורה כמעט ואינה עוסקת בשעבוד, אלא בשני פסוקים בלבד, מצריכה עיון והעמקה[ב]. על פי רוב, בכל ספרות טובה, תיאורי הקונפליקטים, הייסורים והכאב, הם הם עיקר היצירה האומנותית, ובהם עיקר כוחה- לגעת בתמצית הקיום ובלב הקורא. אך דווקא בתורתנו הקדושה, אין אנו מוצאים עניין של ממש בייסורים ובסבל.

אנו מוצאים כי פעמים רבות מרחיבה התורה ומאריכה בסיפורים שונים, מפני שיש בהם לימוד גדול, ואין דרכה של התורה לקצר תמיד. כך קובעים חז"ל: "יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים"[ג]. משמע, ההכוונה הסיפורית המופיעה בתורה, יפה יותר מן ההדרכות ההלכתיות המופיעות בה. אך יש לשאול לגבי השעבוד והייסורים: מדוע דווקא בהם מקצרת התורה? מדוע מתעלמת התורה משנים ארוכות של סבל וייסורים בשעבוד מצרים? האם התורה אינה רוצה להטמיע בנו רגשות כאב וקושי ביחס לשעבוד במצרים[ד]?

 

לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה

כל קושי השעבוד של בני ישראל מתומצת במילים: "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ"[ה]. הקב"ה שומע את נאקת בני ישראל, זוכר את בריתו וממנה את משה כשליח, על מנת להוציא את עם ישראל מן השעבוד במצרים. לאחר שמשה רבנו מקבל את שליחותו, הוא חוזר למצרים ומבשר לבני ישראל את בשורת הגאולה: "כי פקד ה' את בני ישראל". בתחילה חושש משה, כי בני ישראל לא יאמינו לו, לכן הוא מצטייד באותות, על מנת לשכנע את העם באמיתת שליחותו. אך בניגוד לחששותיו, בני ישראל מאמינים מיד: "ויאמן העם... ויקדו וישתחוו"[ו].

לאחר בשורת הגאולה, בניגוד לצפוי, מתרחשת הרעה בשעבוד. כעת, פרעה אינו מספק לבני ישראל תבן ללבנים כתמול שלשום, ובנוסף לעבודתם, עליהם לקושש תבן ולהספיק לעמוד במתכונת הלבנים הקבועה. כתוצאה מכך, נסוגים בני ישראל מאמונתם: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה"[ז]. שוטרי בני ישראל פונים לפרעה בטרוניה על ההרעה "עבדיך מוכים וחטאת עמך", אך פרעה מאשימם "נרפים אתם נרפים". שוטרי ישראל מבינים כי מפרעה לא תצמח הישועה, ופונים למשה בטרוניה על ההרעה שחלה בשעבוד. כעת יכול משה לבחור לנקוט בדרכו של פרעה. הוא יכול לפנות אל העם בדברי כיבושין וביקורת, או בדברי אמונה וחיזוק, ולומר להם, כי עליהם לקבל את הדין. אך משה נוקט בדרך אחרת לגמרי. הוא אינו פועל כשליח ה' אל בני ישראל, 'שלוחא דרחמנא', אלא פועל דווקא כשליח ישראל אצל הקב"ה, 'שלוחא דידן'. משה רבנו, בוחר בדרך קשה ונועזת. הוא פונה בטרוניה קשה אל הקב"ה, טוען טענות כלפיו, ומזעזע את אמות הסיפים: "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי. וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה והַצֵּל לֹא הצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ"[ח].

טענות כלפי הקב"ה, אנו מוצאים גם אצל אברהם אבינו ביחס לסדום, השואל: "הגוי גם צדיק תהרוג?". בדרך זו של אברהם ומשה, הולכים רבים מגדולי ישראל לכל אורך הדורות, במצבים קשים של עם ישראל, וטוענים טענות כלפי מעלה. בזעיר אנפין, זהו אף תוכן הסליחות והקינות שאנו אומרים בימי הסליחות ובתעניות. אך דרך זו אינה קלה כלל, והיא מצריכה יראה מוחלטת. הרי, כיצד יכול לבוא אדם בטענות כלפי שמיא? ודאי אצל הקב"ה, הכל נעשה במחשבה ותכלית. והקב"ה יודע בדיוק את הכאב והצער של הייסורים[ט]. ועוד, שאפילו אדם אין לדון, "עד שתגיע למקומו", קל וחומר וודאי, שאין לנו את הכלים למדוד את פועלו של הקב"ה ולבוא בטענות כלפיו. האמונה המוחלטת בה' צריכה לכאורה, להוליד קבלת הדין מוחלטת. לכן, יש לשאול כיצד יכול משה רבנו כאיוב, להתריס כלפי שמיא ולומר "למה הרעות לעם הזה"[י]. זוהי אף טענתם של רעי איוב כנגדו: "האנוש מאלוה יצדק?"[יא]. אך בסופו של דבר, אנו מוצאים כי ה' מצדיק  את איוב, ומוכיח את הרֵעים על חטאם. גם בפרשתנו, מתוך פשט הפסוקים, עולה כי דבריו הקשים של משה מתקבלים, והקב"ה נענה לו[יב]. אמנם, וודאי שפניה כזו כלפי מעלה היא יוצאת דופן, ולא כל אחד ראוי לה, כפי שמצאנו בגמרא על חכמי ישראל שהטיחו דברים כלפי מעלה וניזוקו[יג].

 

חֲתִירָה תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד

לאחר שפונה משה רבנו בטענות קשות אל ה', אנו מוצאים את מענהו של הקב"ה. בפסוק האחרון המסיים את פרשתנו, עונה הקב"ה בלשון רכה ובבשורת גאולה: "ויאמר ה' אל משה, אתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו"[יד]. מיד לאחר מכן, בפסוק הפותח את פרשת וארא, פותח הקב"ה בלשון קשה של מידת הדין: "וידבר אלוקים אל משה". אך שוב, תוכן הדברים הוא של רחמים: "ויאמר אליו אני ה'". מפרש ר' שמחה בונים מפשיסחא, כי כלפי חוץ, על מנת לרצות את מלאכי השרת, הדברים מוצגים במידת הדין, אך באמת, כלפי פנים, בדיבור אישי וחשאי בין הקב"ה למשה, הדברים מתבהרים כשייכים למידת הרחמים:

 

'וידבר אלוקים אל משה' ... דבר איתו משפט במידת הדין, נגד צבאי מעלה להיות הכל ביושר ובמשפט... 'ויאמר אליו אני ה'' אמירה בחשאי, 'אליו' דייקא לך בעצמך, 'אני ה'', עמך אני ברחמים"[טו].

 

אין זו הפעם היחידה בה אנו מוצאים אי התאמה בין עמדת הקב"ה לעמדת המלאכים. כאשר מבקש הקב"ה לתת את התורה למשה, ילוד אישה, מנסים המלאכים להניאו מכך. משה טוען, כי התורה נועדה דווקא למציאות האנושית שיש בה חומר, נפילה וחטא. הוא שואל את המלאכים: "קנאה יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם?"[טז]. פעמים נוספות אנו מוצאים כי המלאכים מבטאים עמדה של דין - "הנפש החוטאת היא תמות"[יז]. אך לעומת זאת, הקב"ה אוחז בדרך התשובה: "יעשה תשובה ויתכפר לו". המלאכים אינם יכולים לקבל את התשובה ואת מידת הרחמים, לכן, על מנת להתמודד עמם, אוחז משה בכסא הכבוד. פעמים אחרות, יש צורך בחתירה, בחשאי ובמחתרת, תחת כסא הכבוד, על מנת להימנע מהתנגדותם של המלאכים[יח].

על מנת להעמיק בדברי ר' שמחה בונים מפשיסחא, ולהבין מה פשר חתירה זו תחת כסא הכבוד, ומהו מקומה של מידת הדין כלפי המלאכים, לעומת מקומה של מידת הרחמים, המתגלה בחשאי כלפי משה, נקדים להסביר, מדוע מתעלמת התורה מן השעבוד, ומה הטעם בייסורים המתגברים כאשר מתחיל תהליך הגאולה.

 

גָּלוּת הַשְּכִינָה

יש מקום לומר שהתורה אינה עוסקת בכל מה שקרה בשנות השעבוד, מפני שהתורה אינה יכולה לספר סיפור שאין בו התגלות ה'. התורה כל כולה היא גילוי אלוקות. השעבוד, הסבל והייסורים, לעומת זאת, הינם הסתרת פנים, לכן, אין הם מעניינה של התורה. במקום של קושי ושעבוד הקב"ה נמצא כביכול בגלות. זוהי גלות השכינה. גם במגילת אסתר, שיש בה גלות וגזירה להשמיד את כל היהודים, נסתר שם ה'. כביכול, בגלות ובשעבוד אין הקב"ה נמצא. לעומת זאת, במקום שיש גילוי ה' אין הסתרת פנים, במקום שיש תורה אין גלות, ובמקום שיש גאולה אין גלות.

כאשר בני ישראל נמצאים בגלות, הם חווים הסתר פנים, ייסורים, צרות וסבל, מפני שכביכול, הקב"ה אינו נמצא עימם. כאשר בני ישראל המשועבדים במצרים זועקים, הם זועקים אך מחמת הסבל והייסורים, ומחמת עבודת הפרך המשברת את גופם. אין הם פונים לה' כלל, ואין הם זועקים להצלה ולעזרה ממנו. בהיותם שקועים במ"ט שערי סבל וייסורים, אין ליבם יכול לפנות כלפי מעלה. כל ישותם נתונה תחת מר עינוים וצערם: וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ"[יט]. אמנם, סופה של זעקה זו, שהיא עולה ונשמעת אצל האלוקים: "וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹקִים מִן הָעֲבֹדָה וַיִּשְׁמַע אֱלֹקִים אֶת נַאֲקָתָם[כ]", אך מלכתחילה אין היא מיועדת לה'.

לו היו זועקים בני ישראל אל ה', הרי לא הייתה גלות. הפנייה אל ה' והנכחתו במציאות, היא היא גאולה. כך מפרש השפת אמת בפרשת ויחי על יעקב ש"ביקש לגלות את הקץ" אך נסתלק ממנו, כי לו היה יעקב מגלה את הקץ, לא הייתה גלות מצרים[כא]. לא ניתן להיות משועבד תחת סבלות ומרורים כאשר הקץ גלוי, והגאולה מגולה ופרושה לפנינו. אברהם, יצחק ויעקב, שאינם נמצאים תחת השעבוד, גלוי הקץ לפניהם, והם מאמינים בלב שלם בגאולה. משה רבנו אף הוא, כמו האבות הקדושים, לא חווה את השעבוד, על מנת שיוכל לבשר את בשורת הגאולה ולהוציא את ישראל ממצרים, מפני ש"אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים". לעומת זאת, אדם החווה סבל וייסורים, קשה לו להאמין בישועה שיכולה לבוא, ואין הקץ גלוי לפניו, אלא סתום ונסתר.

חייו של אדם הנולד משועבד במצרים, ומת משועבד שם, הינם חיי צער וסבל, שלא ניתן להסבירם בהגיון האנושי. הייסורים עצמם הינם הסתרת פנים, ולכאורה, אין בהם צדק וגילוי ה'. מתוך נקודת המבט של הייסורים, דומה, כי אין כל פתרון שיכול לבוא מתוכם, אלא רק מבחוץ להם. זהו הפתרון אליו מכוונת התורה, שאינה עוסקת כלל בשעבוד ובייסורים, אלא מדגישה רק את היציאה ממצרים. התורה כל כולה עוסקת בבשורה האלוקית של הגאולה ושל גילוי ה' במציאות. זהו עניינה. לכן, אין היא עוסקת בשעבוד. באופן זה יש להסביר, כי גם תיאור השעבוד עצמו המופיע בתורה, הינו חלק מסיפור הגאולה, ולא מסיפור השעבוד.

 

אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ

אולם, אפשר להתבונן בדרך אחרת על מהות הייסורים. מספרים חז"ל, כי כאשר חלה רבי אליעזר, באו ארבעה חכמים לבקרו- רבי טרפון, רבי יהושע, רבי אלעזר בן עזריה. ר' עקיבא נקט בעמדה ש"חביבין יסורין", ומסביר, כי למד זאת ממנשה מלך יהודה. מנשה הרשיע מכל המלכים שקדמו לו והחטיא את ישראל, על אף שאביו חזקיהו לימד את כל ישראל תורה. כל התורה שלמד מנשה מאביו לא היטיבה עמו. רק הייסורים, הם שהעלו אותו למוטב, והשיבו אותו בתשובה. מכאן לומד ר' עקיבא כי "חביבין יסורין"[כב].

ר' עקיבא בדבריו, עורך השוואה בין תורה לייסורים. לפי דבריו, אין ביניהם כל מכנה משותף. בנוסף, מתוך דבריו ניתן לומר, כי ישנה עדיפות לייסורים מכל התורה. גם במקום אחר אנו מוצאים אצל חז"ל, כי ישנה מעלה לייסורים על פני התורה, שהרי התורה עצמה נקנית, אלא על ידי ייסורים[כג]. מדברים אלו עולה, כי יש צד לומר, כי מעלתם של הייסורים גבוהה ממעלת התורה. אכן התורה הינה אור אלוקי עליון המאיר את מחשכי העולם הזה. יחד עם זאת, יש פעמים בהם באמצעות הייסורים, מופיע אור עליון יותר בעולמות.

יש להדגיש, כי לכתחילה אל לנו לבחור בדרך הייסורים, מפני שבמקום החושך אין תורה. התורה מצווה אותנו "ובחרת בחיים", ומורה, כי מעצמנו עלינו לבחור רק בדרך התורה. אכן, אי אפשר להימלט מלחוות ייסורים בעולם הזה, אך רק הקב"ה, הוא שמוביל את העולם גם בדרך הייסורים. הליכה לתורה ולייסורים יחד, היא הליכה בדרכו של מנשה, אשר מצד אחד, הייתה לו כל התורה שלמד מאביו חזקיה, אך יחד עם זאת, הפשיל שיפולי גלימתו ורץ לעבודה זרה.

התורה אינה מספרת את סיפור השעבוד, מפני שתורה וייסורים הם כשני קווים מקבילים שאינם נפגשים זה עם זה. סיפור השעבוד אינו שייך לסיפורה של התורה, ועל כן אין הוא נמצא בה. הייסורים והשעבוד הינם "תורה" בפני עצמם. לפיכך, שלא כהסבר שהבאנו בתחילה, התורה אינה פתרון לייסורים. הפתרון לייסורים, כעומדים בפני עצמם, נעוץ מיניה וביה, דווקא בתוכם עצמם, ולא מבחוץ להם. רק אדם המתייסר, יכול לחוש את חביבותן של הייסורים. התורה אינה עוסקת בייסורים ובשעבוד, מפני שהינה אור עליון של גילוי אלוקות. התורה אינה יכולה לבוא מחוץ למתייסר, ולומר לו כי "חביבין ייסורין". רק המתייסר, מתוך חבלי ייסוריו עצמם, יכול לגלות את חביבותן. כיון שהפתרון לייסורים נעוץ מיניה וביה, בעצם הייסורים ובשעבוד עצמו.

 

חֲבִיבִין יִסּוּרִין  

מהי חביבותם של הייסורים?

שלא כמו הייסורים, התורה באה אל העולם הזה מבחוץ. היא מציעה אלטרנטיבה טובה למציאות בכך שהיא מביאה את האדם לחיי העולם הבא. אך מפני שהתורה באה אל העולם מבחוץ, אין היא יכולה להפוך את עצם הקיום של העולם הזה, ואין היא יכולה להניעו לעבר פנימיותו. מצד התורה, תמיד יישאר העולם הזה כבול בחומריותו, ארציותו וריחוקו. בדרך זו מלמד המהר"ל, כי התורה אינה סיבה למציאות העולם הזה, ואף אינה סיבת החיים של האדם. היא אינה מחייה את האדם, אלא רק מאפשרת את המשך החיים ומונעת את קיצור ימיו בעולם הזה[כד]. זהו הפירוש להבטחה "והארכת ימים", עקב קיום מצוות התורה. וכך אף יש לפרש את הביטוי "כי הם חיינו ואורך ימינו", שדברי התורה הם המאפשרים את המשך החיים.

הייסורים לעומת התורה, הם תמצית הקיום של מיצרי העולם הזה[כה]. הם באים מתוך העולם הזה, גבולותיו ומוגבלותו. לפיכך, יש ביכולתם להניע את העולם לפנימיותו. הייסורים הם המאפשרים לעולם הזה המוגבל, לגעת בנקודת הגבוליות שלו. מתוך כך, בפנימיות, הם מניעים את העולם לגלות בו את הרצון וההיזקקות למה שמעבר לו. הייסורים מביאים את המתייסר לנקודת כלות הנפש ולנגיעה בגבול הקיום. מתוך כך, מגיע המתייסר להבנה, כי הבריאה כולה תלויה על בלימה, וכל חיותה באה לה ממקום אחר. כל אותם דורות של קדושים אשר מסרו נפשם בשעבוד, צרות וייסורים, ומתו על קידוש ה', אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם, מפני שהם יצאו לגמרי מגדר בריה. הייסורים הם שמגלים את הגבוליות שבגבול, ובעומק, לגילוי מה שמעבר לגבול. הייסורים מגלים מניה וביה, כי העולם בעצמו רוצה תורה. זוהי חביבותם.

גילוי הגבוליות שבגבול, המתרחש באמצעות הייסורים, אינו יכול להתגלות באמצעות התורה. התורה הבלתי גבולית, באה אל הגבולי ושואפת לגלות בו את הבלתי גבולי. אך הגבולי מצד עצמו, אינו יכול להכיל את העומק הבלתי גבולי של התורה. על כן, על מנת להיפגש עם גודלה של התורה במציאות העולם הזה, צריך האדם להמית עצמו באוהלה של תורה[כו]. עליו לבטל את נגיעתו בעולם הזה, על מנת לקבל את התורה ולהכילה: "כַּךָ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תוֹרָה, פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה וְעַל הָאָרֶץ תִּישָׁן וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל"[כז]. רק אדם החי חיי צער וייסורים, נוגע בגבוליות של העולם הזה, וחש כי אין הוא חי מעצמו, יכול להשיג את התורה הבלתי גבולית. בחיי צער וייסורים, חש האדם כיצד הגבוליות של העולם הזה, מתוכה עצמה, דורשת את הבלתי גבול. זוהי מדרגתם הגבוהה של הייסורים, וחביבותן.

במצרים, היו נתונים בני ישראל במצרי העולם הזה ובייסורים, כפי שהם עומדים בפני עצמם. מצרים הם מקום המיצרים "כהדין קמצא שלבושיה מיניה וביה"[כח], המולידים מתוך העולם הזה, ייסוריו וגבוליותו, את הגאולה של עם ישראל ואת הגאולה של העולם כולו. ההכנה האמיתית לקבלת התורה, התרחשה בשעבוד ובייסורים במצרים, כאשר פקעה בבני ישראל היכולת לחיות את חיי העולם הזה כמו שהם, וכל רצונם היה להיגאל ולטעום טעם חיים אמיתי. רק כאשר התגבר השעבוד לאחר בשורת הגאולה, לאחר שהתבן שבר את גב הגמל, והייסורים הגיעו עד קצה יכולת הסבל, יכולה הייתה לבוא הגאולה בשלמותה. כל זמן שעם ישראל יכול לשמוע למשה רבנו ומאמין לו, לא יכולה הייתה לבוא גאולה. הגאולה יכולה לבוא רק כאשר יש שבר מוחלט, חוסר אמונה וייאוש מן הישועה. גם על ימות המשיח נאמר בגמרא: "אין בן דוד בא... עד שיתייאשו מן הגאולה"[כט]. רק כאשר הגבוליות עצמה מבינה את גבוליותה, וחשה את היזקקותה המוחלטת למה שמעבר לה, יכולה לבקוע ולזרוח הגאולה בשלמותה. באופן זה מפרש ה"מי השילוח": "כי כך מידותיו של הקב"ה, טרם אשר ייתן הישועה, מביא בלב האדם צעקה", זאת על מנת שהאדם מתוך היותו גבולי, יהיה שותף בעצמו בתהליך הגאולה - "למען אשר ייקרא יגיע כפיך"[ל]. זוהי מדרגת חביבותן של הייסורים: "עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע"[לא].

 

"תִּסְמֹנֶת הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן"

בפרשתנו, לאחר שמשה מגיע עם בשורת הגאולה, בני ישראל מאמינים בלב שלם, אך ברגע האחרון, כאשר מוכבד השעבוד, בני ישראל כבר אינם מאמינים בגאולה. גם כאשר עולה משה רבנו לקבל תורה, מחכה עם ישראל בסבלנות ארבעים יום, אך דווקא ביום האחרון, פוקעת אמונתו והוא נופל בעגל. אותה תבנית אנו מוצאים גם במעשה מאבידת בת מלך של ר' נחמן מברסלב. משרת המלך המחפש את בת המלך, מקבל הנחיות ממנה, כיצד עליו לנהוג על מנת להשיגה. בת המלך מזהירה את המשרת לא לישון ביום האחרון. לכן, היא מצווה עליו ביום האחרון להתענות ובפעם השנייה אוסרת עליו לשתות יין. המשרת עומד בניסיונות אלה כמעט בשלמותם. הוא מתגעגע ומצפה לבת המלך במשך שנה שלמה, אך דווקא ברגע האחרון, הוא נופל. זאת, על אף אזהרותיה של בת המלך על היום האחרון, שאז "מתגבר היצר הרע מאוד". נפילות אלה הם בחינת "תסמונת היום האחרון", המתרחשת רגע לפני הגאולה.

היום האחרון הוא רגע המעבר לתקופה חדשה. זהו זמן רגיש מעין כמותו. לכן, דווקא אז מועדת להתרחש נפילה. המשבר של היום האחרון נוגע ברגע המהפך של הוויתור המוחלט על מה שהיה, לטובת דבר חדש לחלוטין. בזמן זה, נתבע האדם למסור את נפשו, לוותר על כל מה שהיה עד כה, ולהיות מלא נכונות ופתיחות להתרחשות החדשה שהוא עומד בפניה. "תסמונת היום האחרון" מתרחשת גם אצל זוגות רבים לפני חתונתם. לעיתים, לפני האירוסין, בטוחים בני הזוג ברצונם להתחתן זה עם זו בלב שלם. לעומת זאת, לאחר האירוסין, כאשר הדברים מתחילים לרקום עור וגידים לכדי מציאות ממשית, חלה נסיגה וחרטה. חתנים וכלות מוצאים עצמם נבוכים, מבולבלים ומלאי פחדים, כאשר הם עומדים רגע אחד לפני המהפך שעומד להתרחש בחייהם. הם מתקשים לקפוץ למים, לוותר על רווקותם ועל האחיזה במושכות, ולתת עצמם להיות מובלים בתהליך עצום שכבר אין להם שליטה בלעדית בו.

כאשר עומדים בני ישראל לרגלי הר סיני על מנת לקבל תורה, ברגע האחרון, הם כביכול תופסים 'רגליים קרות'. כמו כלה העומדת להיכנס לחופה, ונבהלת מן הצעד הרה הגורל הזה. בני ישראל מבקשים להמשיך ולאחוז בחייהם הקודמים והמוכרים של "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו". הם אינם מוכנים לוותר על העולם הזה לטובת חיי תורה שלמים, ולכן הם נופלים בעגל.

גם בני ישראל במצרים, רגע לפני היציאה והשחרור, ממשיכים לאחוז בהיותם עבדים. קשה לבני ישראל להשתחרר מן השעבוד לטובת הגאולה, מפני שאין הם מסוגלים לתפוס את המהפך העצום שעתיד להתרחש בגאולתם. מצבם דומה לאותו יהודי בגלות, ששב לביתו ומספר לאשתו את דברי הרב, כי עוד מעט תבוא הגאולה, המשיח ייקח אותנו לארץ ישראל, ולא יהיו יותר קוזקים. אשתו ששומעת זאת נבהלת מאוד, ומציעה, כי אולי כדאי שהמשיח ייקח דווקא את הקוזקים לארץ ישראל...

 

כָּל הַהִתְרַחֲקוּת הוּא רַק כֻּלּוֹ הִתְקָרְבוּת

הכבדת השעבוד במצרים רגע לפני היציאה, היא בבחינת היצר הרע, המתגבר מאוד דווקא ביום האחרון. אז, צריכים בני ישראל לוותר על כל המוכר והידוע להם, לקראת המהפך הצפוי להתרחש, ולהכריע את הייסורים והגלות, לטובת תורה וגאולה.

ר' נחמן מברסלב מתאר את כל התהליך הזה כפי שהוא מתרחש באדם הפרטי:

 

כְּשֶׁאָדָם נִכְנָס בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם אֲזַי הַדֶּרֶך שֶׁמַּרְאִין לוֹ הִתְרַחֲקוּת. וְנִדְמֶה לוֹ שֶׁמַּרְחִיקִין אוֹתוֹ מִלְמַעְלָה וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ כְּלָל לִכָּנֵס לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם. וּבֶאֱמֶת כָּל הַהִתְרַחֲקוּת הוּא רַק כֻּלּוֹ הִתְקָרְבוּת וְצָרִיך הִתְחַזְּקוּת גָּדוֹל מְאד מְאד לִבְלִי לִפּל בְּדַעְתּוֹ, חַס וְשָׁלוֹם כְּשֶׁרוֹאֶה שֶׁעוֹבְרִים כַּמָּה וְכַמָּה יָמִים וְשָׁנִים שֶׁהוּא מִתְיַגֵּעַ בִּיגִיעוֹת גְּדוֹלוֹת בִּשְׁבִיל עֲבוֹדוֹת הַשֵּׁם וַעֲדַיִן הוּא רָחוֹק מְאד, וְלא הִתְחִיל כְּלָל לִכְנס לְשַׁעֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה כִּי רוֹאֶה עַצְמוֹ שֶׁהוּא מָלֵא עֲדַיִן עֲבִיּוּת וְגַשְׁמִיּוּת וְהִרְהוּרִים וּבִלְבּוּלִים גְּדוֹלִים וְכָל מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם אֵיזֶה דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה אֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ וְנִדְמֶה לוֹ כְּאִלּוּ אֵין הַשֵּׁם יִתְבָּרַך מִסְתַּכֵּל עָלָיו כְּלָל וְאֵין רוֹצֶה כְּלָל בַּעֲבוֹדָתוֹ ... הֵן עַל כָּל אֵלֶּה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה צָרִיך הִתְחַזְּקוּת גָּדוֹל לְחַזֵּק עַצְמוֹ מְאד מְאד, וְלִבְלִי לְהִסְתַּכֵּל עַל כָּל זֶה כְּלָל כִּי בֶּאֱמֶת כָּל הַהִתְרַחֲקוּת הוּא רַק כֻּלּוֹ הִתְקָרְבוּת כַּנַּ"ל ... וְדַע, שֶׁיֵּשׁ אֶחָד שֶׁכְּבָר הוּא אֵצֶל הַפֶּתַח שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה, וְהוּא חוֹזֵר לַאֲחוֹרָיו מֵחֲמַת הַבִּלְבּוּלִים הַנַּ"ל, אוֹ שֶׁאֲזַי כְּשֶׁהוּא סָמוּךְ אֵצֶל הַפֶּתַח, אָז מִתְגַּבֵּר עָלָיו הַסִּטְרָא - אָחֳרָא וְהַבַּעַל - דָּבָר מְאֹד מְאֹד, רַחֲמָנָא לִצְלָן, בְּהִתְגַּבְּרוּת גָּדוֹל וְנוֹרָא מְאֹד מְאֹד, רַחֲמָנָא לִצְלָן, וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ לִכָּנֵס לְתוֹךְ הַפֶּתַח, וּמַחֲמַת זֶה הוּא חוֹזֵר לְאָחוֹר, חַס וְשָׁלוֹם. כִּי כֵן דֶּרֶךְ הַבַּעַל - דָּבָר וְהַסִּטְרָא - אָחֳרָא, כְּשֶׁרוֹאֶה שֶׁהָאָדָם סָמוּךְ סָמוּךְ מַמָּשׁ לְשַׁעֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה, וְכִמְעַט שֶׁיִּכְנֹס, אֲזַי הוּא מִתְפַּשֵּׁט עָלָיו בְּהִתְגַּבְּרוּת גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד, רַחֲמָנָא לִצְלָן. עַל - כֵּן צָרִיךְ אָז הִתְחַזְּקוּת גָּדוֹל נֶגְדּו.[לב]"

 

אם נשוב לראשית דברינו, עתה מתבהרים לנו דבריו של רבי שמחה בונים מפשסיחא. ר' שמחה בונים מבאר, כי כנגד המלאכים, אמר הקב"ה במידת הדין, אך כלפי משה ברחמים. המלאכים מחמת שלמותם, הם כאותם מניעות המתגברות סמוך לשערי הקדושה, ומציירים לפני האדם יעד בלתי מושג. בכך הם מונעים ממנו להיכנס פנימה. ההתרחקות, הנדמית לאדם דווקא כאשר הוא מתקרב, היא המונעת מן האדם להתקרב ולשוב בתשובה. אך כנגדה, צריך האדם התחזקות גדולה, לחתור תחת כסא הכבוד, על מנת לדלג מעל המשוכה האחרונה בדרכו, אל תוככי ההיכל.

מעלתו של האדם על פני המלאך, בהיותו יציר חומר, נברא ומוגבל, היא כמעלת הייסורים על התורה. כמו הייסורים, יכול האדם לחוש מתוך עצמו כיצד הגבולי, דווקא מתוך גבוליותו, משתוקק אל הבלתי גבולי, ואל מה שמעבר לו, עד אין סוף, ועל ידי כך, להביא עצמו לגאולה השלמה[לג].



[א] שמות א, יג-יד.

[ב] גם בהגדה של פסח אנו מוצאים כי היא בנויה על העיקרון "מתחיל בגנות ומסיים בשבח", אך הגנות והשעבוד כמעט ולא נזכרים בה, אלא בכמה משפטים קצרים. ועוד, לפי אחת הדעות אצל חז"ל הגנות בה פותחים את ההגדה היא "בתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועתה קרבנו המקום לעבודתו", אך גנות זו כלל אינה מתייחסת לשעבוד במצרים.

[ג] בראשית רבה ס, ח.

[ד] העיסוק בנושא השואה בימינו, מעלה שאלה דומה: עד כמה יש צורך לעסוק באופן אינטנסיבי בצרות ובזוועות שאירעו שם. נדמה, כי מן הפרשיות שלנו אנו לומדים, כי התורה אינה מעוניינת להאריך בצרות הייסורים וסבל הגלות. גם חז"ל בדבריהם מדגישים את גודל ההצלה ולא את גודל האימה, שהרי "דיה לצרה בשעתה" (ברכות ט:). לכן, בהקשר לזיכרון השואה, דווקא ההעמקה בגודל התקומה שבמדינת ישראל הינה ראויה יותר. גם לאחר חורבן הבית נשמעו דעות כי לא ניתן יותר לאכול בשר ולשתות יין מפני הצער על החורבן, אך חכמים קבעו כי יש להמשיך לחיות. בכל זאת, חורבן הבית בניגוד לשעבוד מצרים, הוא צרה השייכת גם לשעתנו ונוכחת בחיינו מפני שכל דור שלא נבנה הבית בימיו כאילו חרב בימיו. לכן אנו עדיין זוכרים ומשננים את הרעות שחלו אז. אך שואת אירופה, כמו גלות מצרים, אינה צרה השייכת לנו באופן המצריך תיקון על ידינו בהווה, ועל כן אין להפוך את זיכרון הצער והייסורים העצומים שעברנו למרכז החיים.     

[ה] שמות ב, כג.

[ו] שמות ד, לא.

[ז] שמות ו, ט.

[ח] שמות ה, כב-כג.

[ט] "עמו אנוכי בצרה"- תהלים צא, טו.

[י] לפי אחת הדעות בחז"ל, משה רבנו הוא שכתב את ספר איוב, ואכן קיים דמיון בין משה לאיוב בעיסוק בשאלת צדיק ורע לו. בבא בתרא יד:

[יא] איוב ד, יז.

[יב] בחז"ל אנו מוצאים ביקורת הן על איוב והן על משה על הפסוק "עתה תראה" מפרש רש"י: עכשיו תראה, אבל מלחמת א"י אתה לא רואה, שבגלל טענות אלה נענש משה לא להיכנס לארץ ישראל. פעמים אנו מוצאים כי פשט הכתובים אינו עולה בקנה אחד עם דברי חז"ל. אף רש"י שם דעתו על הפנים השונות הנדרשות בתורה. בתחילת פרשת וארא בפירושו למילים "מקוצר רוח" הוא מביא את ביאור הפשט ואת דרשות חז"ל ואומר: "לכך אני אומר יתיישב המקרא על פשוטו דבר דבור על אופניו, והדרשה תדרש, שנאמר (ירמיה כג כט) 'הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע', מתחלק לכמה ניצוצות". שמות ו, יא.

[יג] תענית כה. "לוי גזר תעניתא ולא אתא מיטרא אמר לפניו רבונו של עולם עלית וישבת במרום ואין אתה מרחם על בניך אתא מיטרא ואיטלע אמר רבי אלעזר לעולם אל יטיח אדם דברים כלפי מעלה שהרי אדם גדול הטיח דברים כלפי מעלה ואיטלע ומנו לוי". (לוי גזר תענית ולא בא גשם. אמר לפניו : רבונו של עולם עלית וישבת במרום ואין אתה מרחם על בניך! בא גשם. ונעשה צולע. אמר רבי אלעזר לעולם אל יטיח אדם דברים כלפי מעלה שהרי אדם גדול הטיח דברים כלפי מעלה ונעשה צולע, ומיהו? לוי).

[יד] שמות ו, א.

[טו] ר' שמחה בונים מפשיסחא, קול שמחה, תחילת פרשת וארא.

[טז] שבת פח:-פט.

[יז] פסיקתא דרב כהנא כה.

[יח] סנהדרין קב: שם, מקבל הקב"ה את תשובתו של מנשה בחתירה תחת כסא הכבוד.

[יט] שמות ב, כג.

[כ] שמות ב, כג-כד.

[כא] שפת אמת ויחי, תרל"א: "וז"ש רש"י ז"ל ביקש לגלות הקץ, פירוש שרצה לברר זה שהגלות רק הסתר וכח פנימי הוא רק מהש"י. רק אם היה נגלה זה לא היה גלות כלל. ונסתם".

[כב] סנהדרין קא. "תנו רבנן: כשחלה רבי אליעזר נכנסו ארבעה זקנים לבקרו, רבי טרפון ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא. ... נענה רבי עקיבא ואמר: חביבין יסורין. אמר להם: סמכוני ואשמעה דברי עקיבא תלמידי, שאמר חביבין יסורין. אמר לו: עקיבא, זו מנין לך? - אמר: מקרא אני דורש "בן שתים עשרה שנה מנשה במלכו וחמשים וחמש שנה מלך בירושלים [וגו'] ויעש הרע בעיני ה'" (מלכים ב' כ"א) וכתיב: "גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה" (משלי כא, כה). וכי חזקיה מלך יהודה לכל העולם כולו לימד תורה, ולמנשה בנו לא לימד תורה? אלא: מכל טורח שטרח בו, ומכל עמל שעמל בו - לא העלהו למוטב אלא יסורין, שנאמר: "וידבר ה' אל מנשה ואל עמו ולא הקשיבו ויבא ה' עליהם את שרי הצבא אשר למלך אשור וילכדו את מנשה בחחים ויאסרהו בנחשתים ויוליכהו בבלה", וכתיב: "וכהצר לו חלה את פני ה' אלהיו ויכנע מאד מלפני (ה') אלהי אבותיו ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחנתו וישיבהו ירושלים למלכותו וידע מנשה כי ה' הוא האלהים" (דברי הימים ב, לג). הא למדת שחביבין יסורין".

[כג] מכילתא שמות כ, כ: "רבי שמעון בן יוחאי אומר, חביבין ייסורים ששלש מתנות טובות נתנו לישראל ואומות העולם מתאוין להם, ולא נתנו (להם) אלא ביסורין, ואלו הן, תורה וארץ ישראל ועולם הבא".

[כד] מהר"ל, הקדמה ראשונה ל"גבורות ה'".

[כה] ואף על פי שהמהר"ל מאריך בנתיב התורה ללמד, שהתורה היא 'סדר העולם', אדרבה, משם יש ללמוד. גם הסדר והתוכנית האדריכלית של ארמון אינם חלק מהמבנה עצמו, אלא מכוונים את הקמתו מנקודת מבט חיצונית לו. סוף סוף האדריכל אפילו אינו הפועל.

[כו] תמיד לב., ברכות סג:

[כז] אבות ו, ד.

[כח] כאותו חגב – ארבה (שבלול) שלבושו ממנו ובו.

[כט] סנהדרין צז.

[ל] מי השילוח, פרשת מקץ.

[לא] ירמיה ל, ז.

[לב] ליקוטי מוהר"ן תנינא מח.

[לג] בדרך זו מפרש המהר"ל את עמידתו של משה רבנו בפני המלאכים. (דרוש על התורה לשבועות, דרשות מהר"ל, באר הגולה): "בשביל חסרון האדם, שהוא כמו מִּדְבָּר, ניתנה לו התורה להשלימו... כי בא לומר שבשביל שהאדם הוא נחשב כמדבר זה החסר, ניתנה לו תורה מן השמים שתהיה חסרה... כי בעבור היות האדם בריאה חסרה לא תשבע נפשו לעולם מלבקש תמיד השלמה יותר, כי זה ענין האדם שחסרונו לא ייתור ויגיע אל השלמה גמורה".

עבור לתוכן העמוד