• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

זכר עמלק - פרשת תצוה, פרשת זכור

התורה מתארת את פגיעתו של עמלק במילים "אשר קרך בדרך".
מה באמת קרה לנו במפגש עם עמלק?
מה בדיוק עלינו לזכור,
וכיצד בזכירה זו טמון התיקון לכל הקורות אותנו?


אֲשֶׁר קָרְךָ

בספר דברים אנו מצווים: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹקִים"[א]. לשון המקרא דורשת ביאור - מה פירוש הביטוי "אשר קרך בדרך"?

האבן עזרא הולך בדרך הפשט ומפרש: "אשר קרך – מגזרת הקורות אותם"[ב], כלומר, השתלשלות האירועים כפי שהתרחשו, על דרך לשון הפסוק "ויגידו לו את כל הקורות אותם"[ג]. לפי פירוש זה מוסברת ביאתו של עמלק כאחד מן האירועים אשר התרחשו לאחר יציאת מצרים. אולם סדר המילים בפסוק לכאורה היה צריך להיות אחר. המילים "אשר קרך" צריכות לתאר את היציאה ממצרים ולא את מעשיו של עמלק: "זכור את אשר קרך בדרך בצאתכם ממצרים, אשר עשה לך עמלק ויזנב בך...".

רש"י מפרש אחרת את המילים "אשר קרך", בשלוש דרכים שונות. לפי פירושו, המילים "אשר קרך" אינן מתייחסות לגלגול המאורעות אלא לתיאור מעשיו של עמלק[ד]:

 

"אשר קרך"- לשון מקרה.

דבר אחר: לשון קרי וטומאה, שהיה מטמאן במשכב זכור.

דבר אחר: לשון קור וחום, צננך והפשירך מרתיחתך, שהיו כל האומות יראים להלחם בכם ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים. משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה. אף על פי שנכווה, הקרה אותה בפני אחרים[ה].

 

נתבונן בשלושת פירושיו של רש"י המורים על מהותו ועניינו של עמלק, ומתוך כך נלמד כיצד נוכל לעמוד כנגדו ולנצחו.

 

לְשוֹן מִקְרֶה

בשני הביאורים האחרונים של רש"י, המילים "אשר קרך" מתארות באופן ברור את מעשיו של עמלק כלפי ישראל, אשר טימא אותם בטומאת קרי וקירר אותם. לפיכך ניתן לומר שגם הביאור הראשון של רש"י מתייחס למעשיו של עמלק כלפי ישראל, "לשון מקרה"- שעשה להם מקרה. כלומר, עמלק פגע בתפיסת העולם ובאופן בו מתבוננים ישראל במציאות, בכך שגרם להם לראות את כל המאורעות כמתרחשים באופן מקרי ולא מכוון. בתחילה הוא משכנע את בני ישראל שרק הצימאון והרעב הם מקרה, אך אט-אט מחלחלת תפיסה זו פנימה ומקרינה תפיסת עולם של מקרה על המאורעות כולם: שמא גם המכות וקריעת ים סוף הם מקרה? שמא כל ההתבוננות בניסים כמאורעות מכוונים מלמעלה אינה באמת כך?

לאחר ההצלה ממצרים, הניסים הגדולים והדאגה במדבר, בני ישראל עדיין מסתפקים במציאותו של הקב"ה. יחד עם ההצלה הם נתונים במדבר בתנאים קשים - ללא מים וללא לחם. "ואתה עייף ויגע", ולכן אף- "ולא ירא אלוקים". הרי, מצד אחד הקב"ה מקרבנו אליו מאוד, אך מצד שני הוא מתרחק מאיתנו ונוהג כלפינו בדינים קשים. מתוך הפער הזה נולד הספק במציאות ה': "היש ה' בקרבנו אם אין". הספק האוחז בבני ישראל, הוא כשטן מלפניהם, והוא אף הפתח שדרכו בא עמלק, כשטן מאחור, מזנב בבני ישראל וזורע בהם הרס עמוק יותר.

עד כה הייתה המציאות כולה דו שיח עם הקב"ה. המאורעות כולם נתפסו כגילוי ה'- בעמוד אש ובעמוד ענן, בצימאון וברעב. אך אט-אט נכנס בלבול. מה בעצם רוצה הקב"ה? מדוע לשוב על עקבותינו שלושה ימים? מדוע הרעב והצמא? הקב"ה אמנם מדבר אל בני ישראל, אך שפתו אינה מובנת להם. עד כה הייתה לבני ישראל הבנה מסוימת בדיבורו של הקב"ה כלפיהם, אך כעת, ללא הכנה, בפתאומיות ובהפתעה, בני ישראל מותקפים מאחור על ידי גורם אנושי בעל בחירה. אז מגיע הבלבול לשיאו, כמכת המחץ האחרונה של היצר הרע[ו].

עמלק מופיע בפתאומיות, שלא לפי התכנית ומחוץ לתחומי הבנתנו. אומה שלמה הולכת במדבר, ולפתע פוגש בה עמלק ומכה בה, כתאונה אקראית ולא מכוונת. מהלך אירועים זה אינו מתיישב עם הנהגתו של ה' עד כה. הרי הקב"ה סבב את בני ישראל דרך המדבר על מנת להימנע ממלחמה בדרך ארץ פלשתים: "ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים". כיצד, אם כן, חל שיבוש, ובסופו של דבר נתקלו ישראל במלחמה? וכי הקב"ה לא ידע על המלחמה עם עמלק? וכיצד לא מנע אותה?

במבט ראשון נראה שמלחמת עמלק אכן התרחשה במקרה, ללא סדר וללא תכנית אלוקית, והדברים השתבשו ויצאו מכלל שליטה. לא הייתה לבני ישראל כל הכנה ויכולת תגובה להפתעה שכזו. כביכול היא באה בניגוד לסדר האלוקי כפי שאמורים הדברים להתרחש. בכך מהווה מלחמת עמלק מאורע מכונן לספק המחלחל פנימה בבני ישראל- שמא המאורעות המתרחשים, אין בהם כל דיבור אלוקי, לא קירוב ולא ריחוק, אלא הם בבחינת מקרה גמור?!

  

לְשוֹן קֶרִי וְטֻמְאָה

תפיסת העולם שמביא עמלק שבעצם הכול במקרה, היא שמביאה לטומאת קרי. כאשר העולם מאבד את משמעותו ונתפס כמקרה, הוא נעשה רפוי, וכוחות החיים זורמים בו בלי מעצור, עד אשר הם יורדים לשפל הטומאה ולסיטרא אחרא.

יצרא דעריות פועל ומסמא את עינינו בטענה שהוא הפוך בתכלית מן המקרה ונמצא בנו תמידית. מכאן אף הקושי הגדול בהתמודדות עמו. הרי אל מול הטעיה כזו, אין כל משמעות למעשינו ולניסיונות שלנו להילחם בו, ואין לנו כל הווא אמינא שיש ביכולתנו להיאבק בו, קל וחומר לנצחו. אך באמת, יצרא דעריות אינו קיים בנו תמיד אלא מופיע רק כאשר הלב פנוי מן החכמה, כדברי השולחן ערוך: "שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מהחכמה"[ז]. תפיסת עולם תקיפה וברורה אינה מאפשרת ליצר הרע למצוא בנו פתח כניסה. רק כאשר תפישת העולם נעשית רעועה ונפולה, יצרא דעריות מוצא לו פתח כניסה. כאשר מגיעים לאדם הרהורי עבירה והוא נמצא במקום הטינופת, אמנם אין הוא יכול ללמוד תורה, אך על מנת להינצל מעבירה, עליו לחשוב מחשבות אחרות בענייני חולין, עסקים או חשבונות. אי אפשר שיהיו במוח בעת ובעונה אחת שתי מחשבות בו זמנית. "הבור ריק אין בו מים אך נחשים ועקרבים יש בו", רק מפני שהוא ריק. לו היה מלא- לא היו יכולים להיכנס אליו. באופן זה, כאשר הלב מלא בחכמה, ואפילו חכמת חולין, אין בו כל מקום להרהורי עבירה. אדם העמל למלא את הריק הנפער בו, מונע בכך ממזיקים להיכנס בקרבו ולהזיק לו. אלא שהיצר הרע פועל תחילה על מנת לאבד את טעם החכמה ולרוקן את תכנה. כאשר אדם נמצא במשך תקופה ארוכה ללא מענה לשאלותיו הקיומיות וללא תירוץ, ליבו מתייאש מלעסוק בחכמה. כך משיג היצר הרע קרקע נוחה לפעול את פעולתו הבאה ולהטיל באדם טומאה. באופן זה פועל עמלק בבני ישראל: בתחילה הוא מרוקן אותם ממשמעות באמצעות תפיסת העולם של המקרה, ולאחר מכן יכול לטמאם בטומאת קרי.

הטלת הטומאה על ידי עמלק מתפרשת בשלוש דרכים. ברש"י- לשון קרי וטומאה, וכן משכב זכור, ובעל הטורים מפרש סירוס ("קרך" בגימטרייה "סרס"). בכללו של דבר מתפרשת הטומאה כפגיעה קשה במשמעותו של כוח החיים. בטומאה, נעשה כוח החיים שוטף לכל כיוון, ללא הכוונה, ללא הבחנה וללא משמעות, במקרה גמור: "שהיה לוקח עורלותיהם (מילותיהם) של ישראל וזורק כלפי מעלה". כוח החיים השוטף ללא הבחנה, מתגלה בראשיתו כטומאת קרי. לאחר מכן נאבדת ההבחנה בין איש לאישה, במשכב זכור. השלב הגרוע מכול הוא הסירוס, כשכוח החיים עצמו מצטמק, משתבש, נפגע ובטל. הסיטרא אחרא לא עביד פירין.

 

לְשוֹן קֹר

תפיסת העולם של המקרה שמטיל בנו עמלק, מובילה בתחילה לקרי וטומאה, אך בשלב חמור יותר היא מובילה לקור ומוות. לאחר שעמלק פוגע בישראל בטומאת קרי ותאוות עריות, הוא פוגע בהם בקור, כך שלא תהיה להם שום חמימות בעבודת ה', וכולה תיעשה כמצוות אנשים מלומדה, ללא כל חיות. בכך גומר עמלק את מלאכתו.

הקרירות בעבודת ה' היא המחלה הקשה ביותר שמטיל עמלק באדם, יותר מיצרא דעריות. אמנם יצרא דעריות הוא חמור מאוד, מלפף את האדם ומשבשו. אך יחד עם זאת, נעוץ בו שורש חיובי, כיוון שטמון בו הכוח להולדת חיים. לעומת זאת, הקרירות היא הפך החיים. כאשר יצאו ישראל ממצרים הם היו לוהטים כאמבטי רותחת. עם שלם חזה בהתגלות האלוקית העליונה של יציאת מצרים וקריעת ים סוף, ולפניהם עמוד אש ועמוד ענן. מן הצדיקים הגדולים ועד לשפחה הפחותה כולם הצביעו באצבע ואמרו "זה א-לי ואנווהו", בוודאות גמורה וללא כל ספק. לא ניתן לשער גודל מעלת הרוממות שבה היו נתונים בני ישראל ביציאת משעבוד לגאולה, וגודל הוודאות בהתגלות האלוקית הזו. בכל הדורות שלאחר מכן לא הגיעה האומה הישראלית למדרגה עליונה כזו של התגלות וודאות. אך אט-אט נחלשה וודאות זו שלב אחר שלב. בתחילה מאבדת האומה את דרכה. בני ישראל אינם יודעים מה הם רוצים- לצאת ממצרים או לשוב לשם- "מי ייתן מותנו במצרים בשבתנו על סיר הבשר". הבלבול בהם גדל, וקשה להם לתת פשר למאורעות. אט-אט מחלחלת התפיסה שהכול מתנהל ללא רועה וללא כיוון, כיד המקרה. מכאן קצר המרחק לשאלתם של ישראל "היש ה' בקרבנו אם אין". אבדן הדרך, היעד, התוכן והמשמעות, מחולל ריק המושך לתוכו בתחילה תאוות וטומאת קרי, ובשלב מאוחר יותר ייאוש וקור גמור.

הקור נוגע בנקודה הפנימית של איבוד הזהות העצמית שלנו כעם וכאומה הנאמנת לעצמיותה. איבוד הביטחון והרצון בחיים, האדישות וחוסר החיוניות, הם הביטוי הקשה ביותר של מי שכבר סורס, ופגע בו הקור העמלקי. תהליך כזה אנו מוצאים גם בדורנו שלנו. אבדן המשמעות, הזהות, והספק המחלחל בקרבנו, מביאים עלינו שיטפון של הפקרות חומרנית תרבותית, אשר בפנימיותו מלא בייאוש עמוק ובדיכאון, מחלת הנפש החמורה ביותר בדורנו. קור המוות שמביא עלינו עמלק, מתבטא בדורנו בחוסר חיוניות, באדישות, בדכדוך ודיכאון, והוא הביטוי הקשה ביותר לחוסר אמונה בשינוי, בתיקון ובגאולה.

 

זָכוֹר

מהו, אם כן, התיקון לכל הקלקולים הללו? מבעד לכל הקלקולים הקשים שמביא עלינו עמלק, אנו מוצאים שעיקר התיקון טמון דווקא בדברי הפשט של האבן עזרא, בכך שנצטווינו לזכור את הקורות אותנו ביציאת מצרים. בזיכרון האירועים וההתרחשויות שאירעו לנו, ישנו ביטוי למציאת פשרם של הדברים. הזיכרון אינו מתייחס לאירועים כהתרחשות סתמית או מקרית, ללא יעד וכיוון, אלא מאגד אותם יחד, ובכך מעניק להם כיוון, מסר ומשמעות[ח]. באמצעות הזיכרון מתברר, שגם הופעתו של עמלק היא התרחשות שכלל לא אירעה במקרה. אכן, גם למקרה, לקרי ולקור יש משמעות, ויש להם מנהיג ומכוון. הרי דרכם עברנו, נולדנו וגדלנו כעם.

זיכרון עמלק הוא זיכרון מיוחד. אין הוא דומה לזיכרון יציאת מצרים או לזיכרון השבת, "זכור את יום השבת לקדשו", אשר מעידים על זמנים שבהם האיר לנו ה', בנס היציאה ממצרים ובבריאת העולם. הרי, כאשר מאיר ה' בעולם ומקרבנו אליו, אנו מלאי שמחה. כביכול, איננו צריכים לזכור זאת. לעומת זאת, זכירת עמלק  מתייחסת דווקא לזכירת הזמנים של החשיכה, שבהם אנו רחוקים מה'. הזמן שאותו אנו זוכרים בזכירת עמלק, הוא דווקא הזמן שבו אבדה המשמעות בחיינו, ונסתר הדיבור האלוקי מאיתנו. זהו הזמן שבו נטמאנו טומאת קרי, ושטפו אותנו המים הזדונים של יצרא דעריות, עד כדי שאיבדנו כל טעם בחיים, ואפילו טעם תאווה, עד לקור גמור. אך דווקא זמן זה אנו זוכרים, ובכך מבטאים את אמונתנו שהקב"ה הוא שהביא עלינו מאורעות אלה. הפיכת המקרים הללו לזיכרון, יוצקת בהם משמעות, הקשר וכיוון, ובכך יוצרת להם תיקון.

ר' נחמן מברסלב לימדנו כי "תכלית הידיעה- שלא נדע". הזכירה שעליה אנו מצווים בשבת שלפני פורים היא בחינת "תכלית הידיעה" הקודמת לפני "שלא נדע". רק מי שמגיע לתכלית הידיעה, יכול לגעת ב"שלא נדע". הידיעה היא הוודאות השלמה הבאה לידי ביטוי בזיכרון של עמלק. רק מי שמגיע לזיכרון עמלק בתוקף וודאות הידיעה, יכול בפורים להגיע "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". לכן, בכל פעם מחדש, כאשר מפגיש אותנו הקב"ה עם עמלק בתוכנו, עלינו לקיים את מצוות "זכור". עלינו לזכור ולראות את אבדן הדרך, חוסר המשמעות והכיוון אשר ממית עלינו עמלק. עלינו לזכור ולראות כיצד איבוד הדרך מביא אותנו להיות שטופים בתאוות הלב, עד המחלה העמוקה ביותר של הקרירות. זיכרון זה וראיית המאורעות כפי שהם, הם המאפשרים לנו להתבונן בתהליכי העומק של הלידה המתרחשים בפנימיותם.

 

חֹלֵל אַיָּלוֹת תִּשְׁמֹר

לאחר הייסורים הקשים שהביא הקב"ה על איוב, הוא מתגלה אליו מן הסערה בשאלות שונות, המבטאות את חוסר ההבנה האנושית באופן שבו מגלגל הקב"ה את מאורעות המציאות. אחת השאלות מתייחסת לתהליך לידתה של האיילה: "הֲיָדַעְתָּ עֵת לֶדֶת יַעֲלֵי סָלַע חֹלֵל אַיָּלוֹת תִּשְׁמֹר?"[ט]. דורשים חז"ל:

 

איילה זו רחמה צר בשעה שכורעת ללדת אני מזמין לה דרקון שמכישה בבית הרחם ומתרפה ממולדה ואלמלי מקדים רגע אחד או מאחר רגע אחד מיד מתה[י].

 

חז"ל בדרשתם מסבירים שקשה לכוון לשעת הלידה של האיילה. רק הקב"ה הוא אשר יודע את רגע לידתה והוא שמזמן לה נחש אשר מכיש אותה וגורם לה ללדת. לפי חז"ל, רגע הכשת הנחש את האיילה הוא רגע קריטי, כיוון שאם הוא יכישה מוקדם מדי, העובר עדיין לא בשל להיוולד, ואם יכישה רגע אחד מאוחר יותר, היא עלולה למות.

מצוות זיכרון עמלק הינה ביטוי לפלא הגדול שבו מחולל הקב"ה את המאורעות כולם. המאורעות שהתחוללו ביציאתנו ממצרים וביאתו של עמלק, מכוונת בדיוק כהכשת הנחש ברגע לידתה של האיילה. כאשר בא עמלק ומזנב את הנחשלים, כביכול משתבש סדר ההליכה במדבר והיציאה ממצרים, שהרי הוא פועל להמית ולהכחיד את עם ישראל. אלא שעמלק זה הוא כאותו נחש שבא להמית את האיילה, אך מזומן בדיוק ברגע הלידה ודווקא הכשתו פועלת ללידה ולריבוי חיים. באופן זה אנו מוצאים שדווקא לאחר הקור העז שהביא עלינו עמלק, מתגלה כי בעירת התשוקה לה' בבני ישראל התחזקה ולהטה, שכאשר עומדים ישראל לקבל את התורה, האהבה מקלקלת את השורה, והם ממהרים, ומקדימים את הפה לאוזן באמרם "נעשה ונשמע". כאשר בא עמלק התברר שבעצם אבדן המשמעות הוא הדבר המשמעותי ביותר שקרה לנו כעם. אמנם זוהי הכשת נחש, אבל דווקא מכוח האבדן הזה מתרחשת הלידה שלנו כעם.

"חולל אילות תשמור", זהו ה"ונהפוכו" הגדול של חודש אדר ושל נס פורים המתואר במגילת אסתר. בדורו של אחשורוש איבד עם ישראל כל משמעות לקיומו הייחודי כעם. היהודים נהנו מסעודתו של אותו רשע, שתו יין נסך ושכחו את זהותם. סעודת אחשורוש היא מעין חגיגה שערך אותו רשע לביטול נבואת שבעים השנה של גלות בבל, וההשתתפות בסעודת זו מעידה על איבוד התקווה של היהודים, שאכן עתידים להסתיים שבעים שנות הגלות. גם מרדכי שרוי במבוכה ובלבול. הוא יושב בשער המלך לדעת את שלום אסתר ומה יעשה בה, אך כל המציאות שלו מעורבבת ומסופקת.

נקודת המהפך מתרחשת דווקא עם הופעתו של עמלק, הוא המן. דווקא אז מבליח זיכרון במרדכי היהודי, כביכול "ראה מעשה ונזכר הלכה". לפתע נזכר מרדכי ש"שלוש מצוות נצטוו בני ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה"[יא]. לאחר שאסתר כבר מלכה, מרדכי מבין בוודאות גמורה שעליו להכרית כעת את זרעו של עמלק. דווקא מתוך הופעתו של עמלק מרדכי מבין את פשר המאורעות כולם ואת הימצאותה של אסתר בבית אחשוורוש- כי "לעת כזאת הגעת למלכות". לכן מרדכי מצווה את אסתר למסור את נפשה. אך מרדכי אינו עוסק בהצלה אלא דווקא ברווח: "רווח והצלה יעמוד ליהודים". כביכול ההצלה היא חלק מן הרווח. אכן בפועל כך התרחש, שתחילה היה רווח- כאשר מרדכי הורכב ברחובות המלך וכאשר תלו את המן, ורק לאחר מכן באה ההצלה בביטול הגזירה. בעצם ההצלה היא בשביל הרווח, בדיוק כפי שהנחש המכיש את האיילה מציל אותה ממוות, אך בעיקר פועל לתוספת חיים בתהליך הלידה של ולדותיה.

המפגש עם עמלק מבשר תהליך של לידה. בימי מרדכי ואסתר הוליד המפגש עם עמלק את תקופת בית שני, את התורה שבעל פה ואת הקבלה המחודשת של התורה. כמו אז גם עתה, עתיד להוליד המפגש עם עמלק מדרגה עליונה של קישור לתורה וקבלה מרצון. המפגש עם עמלק הוא שיוצר את הטלטלה האדירה המסוגלת לנפץ את המדרגה הקודמת, על מנת שתיוולד ותתפרץ מתוכה מדרגה חדשה ועליונה יותר. זכירת הטלטלה עצמה שדרכה מעביר אותנו הקב"ה, היא ביטוי להבנה שדווקא מתוכה מבקש להיוולד משהו חדש ומופלא. רגע הלידה, כשהנחש מכיש את האיילה, הוא אכן רגע קשה מנשוא. מחמת ייסורי הלידה מגיעה היולדת לכעין מוות ועילפון, עד שהיא נשבעת שלא תזדקק עוד לבעלה. כביכול אין בה כוח ויכולת לעמוד בכך: "כי באו בנים עד משבר וכוח אין ללידה"[יב]. אך המהפך של הלידה מתרחש דווקא בייסורים הללו. הייסורים הם כתרדמה עמוקה, המאפשרים פתיחתם של כל אוצרות החיים הטבועים וגנוזים בפנימיות, עמוק מכל עמוק.

זיכרון עמלק הוא זיכרון הנחש ברגע הלידה, אשר מכיש ואף מוליד. בעת כזו עלינו לעסוק ברגע ההווה ולהבין, שכל מה שעתיד להיוולד נמשך דווקא מתוך ההווה הזה, כמו מרדכי אשר השכיל לזכור את עמלק דווקא ברגע ההווה, והבין שמשהו חדש עתיד להיוולד מתוך כל זה.

כל אדם הפרטי עלול להיות נתון למתקפה של עמלק- בלבולים ואבדן דרך, קרי וטומאה, ח"ו, עד שהוא מגיע לקור וחוסר טעם לחיים בכלל, חלילה. על מנת להינצל מקליפת המן זו, אין להתעלם מן המציאות. על האדם לדעת שבכל מה שעבר, היה ה' איתו, עמו ואצלו. ועוד, שהקב"ה בטובו, העבירו בכוונה תחילה דווקא דרך הקורות הללו על מנת להוליד מתוכו מדרגה חדשה. כמו מתיחת קפיץ המשבשת ומפסיקה לרגע את התנועה על מנת שלאחר מכן יתפרצו כוחות החיים ביתר עוז.

עיקר קליפת עמלק אינה באדם הפרטי אלא במישור הלאומי והציבורי. בדורנו עלינו להציל את האומה כולה מהקליפות הסובבות את השושנה העליונה, מקליפת המן עמלק ומטומאת עמלק שאינן מניחות לנו להגיע לבית הבחירה. עלינו לזכור שכל הבלבולים שעוברים עלינו, הטומאה והקרירות, גם הם מכוונים מאת הקב"ה, כאותו נחש המגיע בדיוק ברגע הלידה ומגלה את כל החיים שעתידים להיוולד מתוך כך. אמנם אנו שרויים בשקנו ותעניתנו, אך הקב"ה יושב ובורא אורו של משיח[יג]. בזיכרון עמלק אנו מעידים ששעת המשבר זוהי שעת "חולל איילות", ומתוכה תתגלה, בעזרת ה', לידה גדולה. "לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר", כן תהיה לנו.

 


[א] דברים כה יז-יח

[ב] אבן עזרא דברים כה יח ד"ה "אשר קרך"

[ג] בראשית מב כט

[ד] המשך הפסוק המתאר את מעשיו של עמלק "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך" אף הוא נתון למחלוקת בין האבן עזרא לרש"י. לפי האבן עזרא, מתארות מילים אלו את התנכלותו החיצונית של עמלק לישראל, שהיה מכה את החלשים המזדנבים מאחור, מחמת הקושי בהליכה במדבר. רש"י לעומת זאת, ממשיך ומפרש לפי לשון קרי וטומאה, כמתארות את התנכלותו הפנימית של עמלק לישראל. ויזנב בך- "מכת זנב, חותך מילות וזורק כלפי מעלה".

[ה] רש"י דברים כה יח

[ו] באופן דומה מתאר הרב צבי מאייר ב"שיחות התחזקות" את מהלכיו של היצר הרע בתפילת הימים הנוראים. בתחילה תוקף היצר הרע חזיתית. האדם מרגיש שהוא מלא בלבולים ואינו יכול לכוון כראוי במילות התפילה. אל מול שטן כזה התוקף מקדימה, יכול האדם לעמוד ולהיאבק. לאחר מכן תוקף השטן מאחור. הוא מגיח כדמות ילד המפריע בתפילה או מתפלל מזייף וכיוצא בזה. אל מול שטן כזה נעשה האדם מבולבל, שבור ורצוץ. כעת הוא אינו מבין כלל מה רוצה מעמו הקב"ה, כיוון שאין הוא מוכן ללחום בחזית האחורית. עמלק המזנב בבני ישראל, הוא כאותו שטן המופיע מאחור, לאחר הבלבולים שזרע בנו השטן מלפנים.

[ז] אבן העזר כה א

[ח] כנגד תפיסת המקריות והפירוד שהטביע בנו עמלק, תיקון קליפת עמלק מתרחש בין השאר באחדותם של ישראל הבא לידי ביטוי בפורים. לפי ה"שפת אמת", כבר בימי מרדכי התרחשה ההצלה דווקא כאשר התכנסו היהודים ו"קיבל היהודים", כאיש אחד בלב אחד. באותו אופן, ההצלה בכל שנה ושנה תלויה בגילוי אחדות בעם ישראל. זהו טעמם העמוק של מצוות הפורים- סעודה, משלוח מנות ומתנות לאביונים, שהינם מצוות של שיתוף אדם עם חברו. רק מתוכם יכולה להיוולד שמחה אמיתית ועיקר ההצלה מקליפת המן- עמלק, המבקש רק פירוד.

[ט] איוב לט א

[י] בבא בתרא טז ע"ב. במקום אחר ממשילים חז"ל את אסתר לאיילת השחר, כאילה שרחמה צר. יומא כט ע"א

[יא] סנהדרין כ ע"ב

[יב] ישעיהו לז ג

[יג] בראשית רבה פה

עבור לתוכן העמוד