• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

בסוד אלוה עלי אהלי - פרשת תרומה

בפרשתנו מתוארים פרטי תבניתו של המשכן
בהם גנוזים ונעלמים סודות השראת השכינה שבתחתונים.
כיצד האלוקי והבלתי מוגבל יורד ומתגלה בגבוליות של העולמות?
נתבונן בשלושת כיסויי המשכן וננסה לבאר
מהו סוד הקשר שבין האלוקי לאנושי המתגלה בעדם
וכיצד תבניתם רומזת לשלושה אופני התגלות של השכינה בעולמינו.


וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם

ספר שמות נחלק לשלושה חלקים המקבילים לשלושת הרגלים: פרשות יציאת מצרים - שמות, וארא, בא ובשלח העוסקות ביציאת מצרים, כנגד חג הפסח. פרשות מתן תורה- יתרו ומשפטים, כנגד חג השבועות. ולבסוף- ארבע פרשיות המשכן - תרומה, תצווה, ויקהל ופקודי העוסקות בהשראת שכינה בענני כבוד וצילא דמהימנותא, כנגד חג הסוכות. בין הציווי האלוקי על בניית המשכן ועד ההוצאה לפועל, מופיע המשבר הגדול של חטא העגל בפרשת כי תשא[א]. בעיתוי, הוא שייך אמנם למתן תורה אך במיקומו הוא משויך להקשר של פרשיות המשכן והשראת השכינה בתוכנו.

במפגש עם פרשיות המשכן אנו מגלים את טוּב הטעם והמתיקות של הבריאה כולה. זאת מכיוון שהמשכן הוא התכלית של בריאת העולם: “שנתאווה הקב"ה לעשות לו דירה בתחתונים"[ב]. אמנם השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו אך מכיוון שחפץ ה' לשכון בבית הזה, גנוזים ומקופלים בו בפרטי פרטים עומק הסודות העליונים והמופלאים של המציאות וההוויה.

 

בֵּין כֵּלִים לְמִשְכָּן

בפרשתנו מופיע הציווי לעשות תחילה את כלי המשכן- ארון, מנורה ושולחן ולאחר מכן לעשות את המשכן, היריעות והעמודים. לעומת זאת, בפרשות המתארות את ההוצאה לפועל סדר הדברים הפוך. תחילה נעשה המשכן ולאחר מכן נעשים הכלים[ג].

הפער בין הציווי לביצוע מוסבר במחלוקת שבין משה רבנו לבצלאל[ד]. בצלאל תוהה על ציוויו של משה שהקדים את הכלים למשכן: "מנהגו של עולם אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן?! כלים שאני עושה להיכן אכניסם?" ובצלאל עושה לפי דעתו- תחילה את המשכן ולאחריו ארון וכלים. משה רבנו אומר לבצלאל  "בצל א-ל היית", שכיוון לדעת העליונים. אכן, כאשר משה נצטווה הוא הצטווה קודם על בניית המשכן ואחר כך על עשיית הכלים. בציווי הפך משה את סדר הדברים אך בהוצאה לפועל קבל את דעתו של בצלאל ועשה כפי שציווה ה'.

מדרש זה מעורר מספר שאלות. ראשית, תמוה מהיכן היה למשה רבנו העוז להפוך את דברי המקום ומה ראה ל'חלוק' עליו? באותה מידה יש לתהות כיצד העיז בצלאל להפוך את דברי משה רבנו. נוסף על כך, כיצד בסופו של דבר צדק בצלאל וכיון לדעת המקום ומה ראה משה לחזור בו ולעשות כדעת בצלאל? ועוד, נדמה, כי כל המחלוקת בין משה לבצלאל בסופו של דבר אינה רלוונטית שהרי בין סיום בניית המשכן שהתרחש בכ"ה בכסלו לחנוכת המשכן בא' בניסן, עברו כמה חודשים וממילא לא הייתה משמעות לסדר עשיית הדברים. אם כן, מה עניינה של המחלוקת בין משה לבצלאל?

עומק המחלוקת בין משה לבצלאל בנוגע לסדר בניית חלקי המשכן מכוון לעומק השאלה מהו עיקרה של השראת השכינה בישראל. במשכן קיימים שני צדדים. מצד אחד, תכלית המשכן היא מקום השראת השכינה - "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[ה]. מצד שני, תכלית המשכן היא מקום להתגלות ה'- "ונועדתי לך שם... מבין שני הכרובים"[ו]. משה רבנו רואה בהשראת השכינה במשכן את המשך מעמד הר סיני, על כן הוא מבין כי עיקר הבית הוא הארון אשר בו, מבין שני הכרובים יתגלה דבר ה'. אלא, שאין זה ראוי שהארון יעמוד בחוץ, לכן יש צורך במבנה שיסוכך ויגן עליו אך אין הוא תכלית בפני עצמו. משה מצווה על פי סדר החשיבות, תחילה על עשיית הכלים כי בהם עיקר החשיבות ולאחר מכן מצווה על עשיית המשכן, הטפל להם.

בצלאל אינו מקבל את דעתו של משה. בצלאל רואה נגד עיניו את תוכנית בנין המשכן וכליו ומבין כי יש כאן מערכת 'דיור' שלמה: המזבח בחצר כמקום המטבח והאוכל, המנורה ומזבח הקטורת בקודש מכוונים כנגד מקום חכמת התורה והרוח בפנים הבית. שולחן לחם הפנים בקודש מכוון אף הוא כנגד התפארת והיופי שבבית פנימה, שהרי אין לחם הפנים נאכל בקודש אלא בחוץ ומתקיים בנס, שלאחר שבוע הוא טרי וחם כביום הלקחו. קודש הקודשים, כחדר לפנים מחדר, מכוון כנגד החדר הפנימי שבבית, בו נמצאים זוג הכרובים ושם מתגלה הייחוד השלם שבין קודשא בריך הוא ושכינתיה. מתוך כל התבנית הזו מבין בצלאל כי יש מי שמבקש ו'מתאווה' לשכון בבית הזה. בצלאל מבין כי עיקרו של הבית הוא קורת הגג הסוככת על הדר בו, היא שתוחמת את גבולות חלל הבית והופכת את הבית לרשות היחיד. כיסוי המשכן הוא קורת הגג הנותנת את המקום להשראת שכינה ותחתה נעשים קודשא בריך הוא ושכינתיה כיחידה אחת -"יחידה ליחדך". על כן רואה בצלאל בכיסויי המשכן את  עיקרו של בית ואילו הכלים- טפלים לו.

המילה 'משכן' בלשוננו, מכוונת כנגד המבנה הכולל את האוהל, הכלים, המסכים, הכיסויים והחצר. אך התורה, משתמשת בכינוי "משכן" ככינוי ליריעות התחתונות ביותר שהיו מעשה אורג, תכלת וארגמן, תולעת שני ושש משזר. על יריעות המשכן ישנם כיסויים נוספים: כיסוי של עיזים שנקרא בתורה "אוהל", כיסוי של עורות אילים מאדמים, וכיסוי של עורות תחשים[ז].

בסדר הקמת המשכן מתברר כי משה קיבל את דעתו של בצלאל, שעיקר השראת השכינה היא בקורת הגג- ביריעות המשכן, אשר המבנה כולו קרוי על שמם. הקמת המשכן נעשתה בניגוד לדרך העולם ובאופן מופלא. תחילה הקים משה את יריעות המשכן, לאחר מכן את השלד של האוהל- האדנים, הקרשים הבריחים והעמודים ומעל המשכן פורש את שני הכיסויים הנוספים: "וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּתֵּן אֶת-אֲדָנָיו, וַיָּשֶׂם אֶת קְרָשָׁיו, וַיִּתֵּן אֶת בְּרִיחָיו וַיָּקֶם אֶת עַמּוּדָיו וַיִּפְרֹשׂ אֶת הָאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן וַיָּשֶׂם אֶת מִכְסֵה הָאֹהֶל עָלָיו מִלְמָעְלָה"[ח].

משה מודה לבצלאל, ואף הקב"ה מתגלה לפי דעתו של בצלאל במלאות המשכן כולו- "וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן"[ט], ולא רק מבין שני הכרובים, כפי שסבר משה. כיסויי המשכן אם כן, הם קורת הגג ותוחמי החלל להשראת השכינה בישראל ובהם עיקר השראת השכינה בתחתונים וטעם הבריאה כולה. כעת, נבאר כיצד מכוונים שלושת כיסויי המשכן- המשכן, האוהל והמכסה לשלוש דרגות של גילוי אלוקות בעולם: השתלשלות, התלבשות והשראה.  

 

הִשְתַּלְשְלוּת

ההסבר הפשוט של התגלות ה' בעולם מתואר במושג השתלשלות. ההשתלשלות מלמדת כי קיימים עולמות עליונים לאינספור. כל עולם מוליד עולם נמוך ממנו, כשרשרת אינסופית של עולמות האחוזים זה בזה ומשתלשלים זה מזה, מלמעלה למטה, חוליה אחר חוליה. כל חוליה מחזיקה ומחייה את החוליה שמתחתיה ולולא היא, הייתה החוליה התחתונה מתפוגגת ומתבטלת. אך יחד עם זאת, בין חוליה לחוליה קיים פער ודילוג, שהרי בשרשרת אין חוליה עליונה יכולה להיות למטה מן החוליה התחתונה ממנה. בין חוליה לזו התחתונה ממנה אין קשר אלא בנקודת מגע אחת המחברת ביניהן. בנקודת חיבור זו, הצד העליון ביותר של חוליה אחת הוא הצד התחתון ביותר של החוליה העליונה ממנה. דרך ההשתלשלות והגילוי מלמעלה למטה, הופך את החלק התחתון של החוליה העליונה לחלק העליון ביותר של החוליה התחתונה ממנו, וחוזר חלילה בסדר ההשתלשלות עד אין סוף[י]. העולמות משתלשלים זה מזה ובכך נשארים בהעלם כיון שכאשר ישנה נקודת מגע עם מה שלמעלה, יש איזה יכולת להעריך את המתרחש שם, אבל במה שלמעלה יותר מכיוון שאין נקודת מגע, אין שום יכולת להעריך ולשער בין חוליה לחוליה. החוליות העליונות הם "לעילא ולעילא", "בשמי שמי קדם", בהבדלות והפלגה מוחלטת, בלי שום ערך: "קדוש קדוש קדוש".

 

הִתְלַבְּשוּת

ההתלבשות היא דרגה נוספת של אופן גילוי אלוקות בעולם. הבגדים שלובש האדם נלבשים זה על זה, בגד לפנים מבגד ונעשים על פי מידותיו, גם זה העליון ביותר שאינו נמצא ישירות על גופו של האדם. למלבוש תמיד יש ערך לדבר שמתלבש בו הן מצד הצורה והצביון שלו, ואף מצד התנועה שלו, שהוא מתנועע יחד עם החיות הפנימית של הדמות אותה הוא מלביש ועוטף.

ההסברה שהעולמות מלבישים את העולמות העליונים מהם, רואה בעולם הזה את לבושיו החיצוניים של האור האלוקי, ועל כן קיימת היכולת לחזות באלוקות מבעד ללבושים שבעולם בבחינת "מבשרי אחזה אלוה". בניגוד להסברה של ההשתלשלות, לפיה אין יכולת להשיג מדרגה עליונה כי היא נבדלת ונפרדת לגמרי מהמדרגה התחתונה, בהסברה של ההתלבשות, לעומת זאת, קיים קשר ממשי בין דרגה לדרגה עד שהדרגה התחתונה ביותר משקפת ומגלה משהו מן הדרגות העליונות ממנה ויש יכולת להשיג אף מה שלמעלה מאיתנו.

מדרגת ההתלבשות הינה דרגה בה גילוי האלוקות בעולמות הרבה יותר נוכחת. מצד אחד, הבגדים חוצצים את הפנימיות ובוגדים בה אך מצד שני, בהתבוננות עמוקה ופנימית דווקא בעדם היכולת לגלות ולחוש את הנוכחות והאור הפנימי של מי שמתלבש בהם. בפנימיות הלבוש נמצאת החיות האלוקית. כך, כאשר אדם מחבק את לבושי המלך, כביכול הוא מחבק את המלך בעצמו. בהסברת ההשתלשלות, האלוקות נמצאת במקום נשגב עד שאין לנו שום מגע איתו אך בהתלבשות האלוקות נמצאת במעמקיה של המציאות, אמנם בלבושים וכיסויים אך להם עצמם שייכות וצביון לאלוקות הפנימית המתלבשת בהם ומחייה את הכל.

 

הַשְרָאָה

דרגת ההתגלות העליונה ביותר נקראת השראה. יש בה דמיון לדרגת ההתלבשות אך יש בה מעלה עליונה ממנה כי בעוד שללבוש אין חיות בפני עצמו, דרגת ההשראה מתארת לבוש אשר יש בו את החיות של המלובש והוא הפך לבשר מבשרו של האדם, כמו עורו. העור הוא השכבה החיצונית ביותר של האדם אך יש בו את אותה דרגת חיות שיש באדם כולו. מהצופן הגנטי של תא עור בודד ניתן לשבט את כל האישיות כולה. כך אף ביחס שבין הנשמה לגוף. אמנם ישנם דרגות שונות בין דרגת הגוף למדרגת הנשמה אך לא ניתן להפריד ביניהם: הגוף חי את חיי הנשמה הספוגה בו עד שאפילו בתוך תא בודד של הגוף מתגלה הנשמה הנסתרת בו. ההשראה היא כנשמה השרויה בגוף וכמחשבה השרויה במוח וכפי שלא ניתן להפריד בין המחשבה למוח, כך לא ניתן להפריד בין הנשמה החיה בתוך הגוף, הרי הוא כלבושה הנעשה מיניה וביה, כחלק ממנה.

במדרגת ההתלבשות בביטוי "מבשרי אחזה אלוה" הלבוש הינו משל למתלבש אך במשל עדיין ישנה הפלגה בין העולמות לאלוקות כמו הבגד הנפרד מן האדם. לעומת זאת, במדרגת ההשראה "מבשרי אחזה אלוה" אינו משמש משל אלא מציאות שבבשר עצמו ניתן לראות את הנוכחות האלוקית הגנוזה בו. אלו דבריו של דוד המלך "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי", שהבשר בעצמו היה השתוקקות לאלקות. כך גם אצל משה רבנו: קירון עור פניו של משה רבנו כמו גם אורו של אדם הראשון – 'זיהרא דאדם הראשון', אשר עשה לו אלוקים "כותנות אור", כפי שכתוב בתורתו של רבי מאיר. עור פניו של משה רבנו נהפך להיות מאור פנים, ומי שראה אותו ללא מסיכה, לא יכול היה לעמוד מפני גילוי האלוקות.

מדרגת ההשראה היא המדרגה המופלאה ביותר של גילוי אלוקות בעולם. החסידים מסבירים שזוהי המדרגה אותה גילה הבעש"ט לעולם. עד ימיו, כל גדולי ישראל לימדו בעיקר עד כמה הקב"ה רחוק עד אינסוף מהעולם, ואילו הבעש"ט גילה עד כמה הקב"ה קרוב עד אינסוף לעולם. זוהי תורת ההשראה, שהקב"ה חי בתוכנו: "כי אל חי בקרבכם"[יא] והיא המתגלה במשכן עצמו: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" - "בתוכו" לא נאמר אלא "בתוכם"[יב], שההשראה האלוקית מתגלה בתוך כל אחד ואחד.

 

הִשְתַּלְשְלוּת- הִתְלַבְּשוּת- הַשְרָאָה

הסברנו כי מדרגת ההשראה היא המדרגה העליונה ביותר אך עם כל זאת, ישנה מעלה להשתלשלות שאין בהשראה, ישנה מעלה להשראה שאין בהשתלשלות וישנה מעלה להתלבשות שאין בשתיהן. שלושת הדרגות הללו הן כדמיון הנאמר בתיקוני הזוהר "דדחילו ורחימו הן תרין גדפין"- שאהבה ויראה הן כשתי כנפיים שבלעדיהן העוף לא פורח למעלה. ההשתלשלות וההשראה הן כשתי כנפיים וההתלבשות היא התכללות של שתיהן. כאשר יש לאדם כנף ימין בלבד של אהבה ללא יראה, זהו המצב הגרוע ביותר כי אין לו כלפי ה' יתברך יחס של מעלה מרוב שהוא מרגיש קרבה אליו, ובכך הוא מוריד את האלוקות לדרגה תחתונה, ועלול לבוא לעבודה זרה ההופכת את האלוקות לבעלת צלם בדמות של נברא. מצד שני, יראה בלא אהבה, אף היא גרועה כי כאשר אדם מרגיש את עוצם גדולתו של הקב"ה נפלאותו ורוממותו, ומתוך כך הוא חש את דלותו ושפלותו, תחושה זו עלולה להביא לנתק בינו לבין האלוקות שאינו ניתן לגישור ומכך לבוא לכפירה, חלילה.

ההשתלשלות וההשראה הן בבחינת כנפי האהבה והיראה שהעוף אינו יכול לעלות בלעדיהן.  ההשתלשלות זה בחינת יראת הרוממות, המתארת השתלשלות של דרגות עליונות ומרוממות, גבוה מעל גבוה וגבוהים מעליהם. ואילו ההשראה היא בחינת אהבה בה מתגלה קרבת ה' אלינו השוכן בקרבנו. לפי הסברה זו, ההתלבשות היא העיקר, כהתכללות של אהבה ויראה כאחד כי בה קיימים שני קטבי האהבה והיראה. מצד אחד הקב"ה נמצא פה בעולמות אך מצד שני הוא רחוק ועליון מהם. כמו בלבוש, אשר מעיד על המתלבש כי הוא בתוכו, אך יחד עם זאת, בינו למתלבש בו ישנו פער אין סופי ובלתי נתפס.

שלושת כיסויי המשכן יוסברו בהקבלה לשלוש הבחינות השתלשלות, התלבשות והשראה. המכסה העליון כנגד ההשתלשלות, המכסה התחתון כנגד השראה והמכסה האמצעי כנגד ההתלבשות.

 

וּמִכְסֵה עֹרֹת תְּחָשִׁים מִלְמָעְלָה

הכיסוי העליון ביותר הוא כיסוי עורות אילים מאדמים ועורות תחשים מלמעלה. התחש הייתה חיה מופלאה שנבראה במיוחד לצורך המשכן. חיה זו הייתה חיה מפוארת וססגונית בגווניה, בעלת שבע מאות ושמונה גוונים כמנין 'תחש'. אונקלוס מתרגם "עורות תחשים"[יג] - "ססגונא" ומפרשת הגמרא- "ססגונא – שְׁשָׂש בגוונים שלו"[יד]. מרן הרב זצ"ל מעמיק בהבנת כיסוי התחש. הוא רואה בו חיה פלאית המבטאת מציאות עליונה המכילה יחד קצוות וניגודים, לכן אין ידוע אם התחש הוא מין חיה או מין בהמה והאם הוא טהור או טמא. הוא מבטא את המקום שהקדושה נוגעת ברע והטוב מברר וממתיק את הרע, לעומת כל שאר המדרגות שתחתיו אשר בהן יש טוב הנבדל מן הרע[טו].

כיסוי המשכן הפנימי שהיה עשוי תכלת, ארגמן ותולעת שני היה צבעוני אף הוא, אך הוא נעשה כ"מעשה אורג" בקישור מלאכותי בין הגוונים השונים. מראהו של כיסוי התחש לעומתו, היה טבעי והצבעוניות שבו הייתה מקשה אחת. בכך, מקביל המכסה העליון ביותר להשתלשלות, אשר מבטאת דרגות עליונות של המציאות, מלאות יופי טבעי בין כל הגוונים ללא התערבות אנושית לעומת מדרגת ההשראה שבאה לידי בכיסוי התחתון ביותר בו ההרמוניה שבין ריבוי הדברים בעולם, נעשית באופן מלאכותי כ"מעשה אורג". הכיסוי היפה ביותר הוא הכיסוי העליון אך דווקא מפני יופיו ומעלתו, לעומת שני האחרים שהיו עוטפים את המשכן גם מהצדדים, מכסה עורות התחשים היה עשוי כמכסה ומונח על המשכן רק מלמעלה כמידות שטח המשכן בגובה עשר אמות כחמשה מטר. לא היה ניתן לראותו אלא את קצות שוליו שמסביב. תבניתו של כיסוי זה מהווה ביטוי לבחינת ההשתלשלות. כמו שחוליה בשרשרת ההשתלשלות אינה יכולה לתפוס חוליה עליונה ממנה, כך האדם העומד מחוץ למשכן ומביט במכסה העליון יכול לגעת רק בשוליו התחתונים ביותר אך אין לו שום יכולת נגיעה והשגה של כל המדרגות העליונות יותר. רק מתוך היופי הנגלה בחוליה התחתונה הוא יכול לשער בדעתו את גודל יופי ומעלת המדרגות העליונות ממנו, בבחינת נקודת ההשקה שבין חוליה לחוליה. היופי הבלתי מושג של מכסה התחש מעורר כמיהה וערגה לאלוקות העליונה והנשגבת שאינה בתפיסתנו כלל.

 

וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעֹת

מדרגת ההשראה מתגלה ביריעות המשכן אשר הם עצמם היו מלאים בהתגלות האלוקית: "וכבוד ה' מלא את המשכן" זוהי מדרגתה של ההשראה, שהלבוש בעצמו בחומריותו ומוגבלותו מלא שכינה וחיות אלוקית. עיצוב ועירוב הגוונים והדוגמאות שביריעות המשכן נעשו "מעשה אורג", במעשה אנושי, כפי שההשראה מתגלה בצדדים האנושיים והפרטיים שבעולמות.

מדרגה עליונה זו ראו רק הכוהנים, המשרתים בתוך המשכן בקודש. מבחוץ לא ניתן היה לחזות במדרגה העליונה שנתגלתה פנימה. כך בהשראה. כלפי חוץ, אין נראה הבדל בין הלבוש במדרגתו כלבוש חוצץ ומסתיר לבין לבוש שחלה בו השראה והוא מלא חיות אלוקית. מדרגה זו נראית רק מתוך נקודת מבט פנימית, כאשר שרויים בתוך הלבוש. רק בין היריעות בתוך המשכן ניתן לחוש את הגילוי האלוקי השרוי בו. יתר על כן גם כניסת הכהנים ואפילו כניסתו של משה רבנו אינה מתאפשרת אלא כאשר השכינה מפנה את מקומה. כל עוד הענן שכן אין מי שיוכל לבא אל הקדש פנימה ורק בהסתלקותו יוכלו משה והכהנים להדבק בשיריים של ההשראה העליונה. מעלתם של הכוהנים, הכלולים מסיטרא דימינא והחסד, אנשי חסידיו של הקב"ה, בעבודת האהבה שבערה בקרבם, שהם היכולים לחוש את השראת השכינה העליונה שהתגלתה במשכן ולהיות בלועים ומחובקים כביכול על ידה.

 

וְעָשִׂיתָ יְרִיעֹת עִזִּים לְאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן

כפי שהסברנו, המעלה העיקרית היא בבחינת ההתלבשות, אליה מכוון הכיסוי האמצעי של עורות עיזים[טז]. עיקר לבוש המשכן הוא בעורות העיזים שהיו נראים כלפי חוץ. כל מי שעומד מחוץ למשכן ולא שרוי בתוכו, היה מסתכל ורואה את לבושו של המשכן - אוהל עורות העיזים שצבעו שחור. לבוש זה היה פרוש על המשכן והיו לו שתי יריעות עודפות, שהיו נשרכות בחזית המשכן ומאחור על הקרקע. אוהל המשכן נראה היה כמראה כלה, הלבושה בבגדיה, עם הינומא לפניה ושובל מאחוריה, כפי שאומר רש"י: "דומה לכלה צנועה המכוסה בצעיף על פניה"[יז]. לאור דברינו כי הלבוש כולו הינו משל לתוכן הפנימי של המתלבש בו, עיקר הדרה של הכלה הוא בצניעותה, ועל כן המתבונן העומד מחוץ למשכן, יודע כי השראת השכינה שבמשכן מסתעפת ומסתתרת בתוך לבושו ובכיסויו ובהם מתגלה פלא השראת השכינה.

השכינה מתגלית בתוך הכיסוי הפנימי של המשכן "כבוד ה' מלא את המשכן", אך כלפי חוץ היא מתגלה ככלה צנועה, המגלה טפח וכסה טפחיים. כלפי חוץ אין רואים כלל את כיסוי המשכן הפנימי. אמנם מסך שער החצר הנמצא בחוץ עשוי היה בדוגמא של יריעות המשכן ומתפקד כפניו של המשכן, כמו פניו של האדם המציצות מבעד ללבושו ומגלות מעט מפנימיותו. במסך שער החצר מתבטאת קירבה וריחוק בחדא מחתא. מצד אחד הוא מגלה משהו מפנימיותו אך מצד שני הוא מסך החוצץ ומסתיר את המתרחש בפנים.

מעלתם של הלבושים שהם נושאים בקרבם את המדרגות העליונות ודווקא בעדם הם מתגלים. באופן כזה ניתן להסביר את סידור המחנות כמערכת של לבושים המכסים ומלבישים את נקודת הקודש הפנימית של השראת השכינה במשכן.

על גבי יריעות המשכן מונח האוהל, בבחינת "בהילו נרו עלי ראשי"[יח], כמו אהיל המונח על גבי מקור אור ומאיר את אור המנורה כלפי חוץ בהילה ובזיו האור היוצא מן המקור עצמו. על האוהל נמצא כיסוי נוסף של מכסה התחש. מסביב, בהיקף רחב יותר, נמצאת חצר המשכן ופניה, כפי שתיארנו, הם מסך פתח שער החצר. מחנה לוויה הנמצא סביב מחנה השכינה הינו שכבה נוספת של לבוש. סביבו מקיפים שנים עשר השבטים המסודרים בארבעה דגלים במחנה ישראל. ענני הכבוד המקיפים את המחנות הם שכבה נוספת של לבוש המתפשטת מתוך הנקודה הפנימית של השראת השכינה שבמשכן. ענני הכבוד סובבים את המחנות בששה כיוונים וענן נוסף הולך לפני המחנה כמורה דרך. כל מערכת הלבושים הללו היא מערכת המלבישה ומקיפה את השראת השכינה שבישראל. מרכזה הוא בענן השוכן על המשכן המתפשט ומקיף את המחנות כולם, בבחינת התלבשות.

 

מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד

השראת השכינה במשכן מתבטאת, כאמור, בשלוש הבחינות שבכיסויי המשכן- השתלשלות, התלבשות והשראה. מצד ההשתלשלות, השראת השכינה כוללת את הצד בו האלוקות היא  מופלגת, עליונה ועלומה מאיתנו. זהו גילוי האלוקות הכולל את כל צדדיה המוארים והחשוכים של המציאות, שאין לאדם שום תפיסה ויכולת מגע איתו מצד הפער שאינו ניתן לגישור שבין בורא לנברא. מצד ההשראה, הגילוי האלוקי במשכן כולל את החיות האלוקית המחייה את המציאות, שהקב"ה חי בתוכנו ממש- "אל חי בקרבכם"[יט]. הכוהנים הם שזוכים לגעת בגילוי זה והם המאהיבים והמקרבים את ישראל לאביהם שבשמיים. מצד ההתלבשות, השראת השכינה במשכן כוללת את הקרבה והריחוק יחד. הקב"ה נמצא בתוכנו פנימה אך מתגלה לכל ישראל כלפי חוץ ככלה צנועה המעוטפת באוהל העיזים. צורת הגילוי של ההתלבשות היא צורת הקשר העמוקה ביותר, שיש בה גילוי אלוקות שהוא מצד אחד מופלג לגמרי מערך העולמות, ומצד שני נמצא בערך העולמות. בכך נעשית השראת השכינה בישראל בגילויה השלם והעליון ביותר.

 


[א] הרצי"ה היה מכנה פרשה זו "הפרשה של הפנצ'ר". כל שאר הפרשות מסודרות בזוגות – שמות-וארא – השעבוד והמכות, בא-בשלח – היציאה ממצרים, יתרו-משפטים – קבלת התורה. תרומה-תצווה - ציווי המשכן, ויקהל-פקודי - בניית המשכן. רק לפרשת "כי תשא" אין בן זוג.

[ב] תניא פרק לו וכן בראשית רבה פרשה ג, ט: “נתאווה הקב"ה לעשות לו שותפות".

[ג]  נקטנו לשון פשוטה לצורך הדיון אף שמבואר במפרשים שאין הכוונה בדברי בצלאל ששינה את הסדר לנאמר בעניין ההתנדבות אלא בהקשר לביצוע. עיין רש"י שמות לח, כב.

[ד] ברכות נה.

[ה] שמות כה, ח.

[ו] שמות כה, כב.

[ז] בעניין כיסויי המשכן ישנה מחלוקת בין רבי יהודה ור' נחמיה. אחד אמר שעורות אלים מאדמים ועורות תחשים זה שני מכסים. ואחד אמר שעורות אלים מאדמים ועורות תחשים זה מכסה אחד. אנו נתייחס לדעה זו שעורות אלים ועורות תחשים זהו מכסה אחד, כך יש שלושה כיסויים: המשכן, האוהל ומכסה של עורות אילים ותחשים.

[ח] שמות מ, יח-יט.

[ט] שמות מ, לה.

[י] למשל מלכות דבריאה הופך להיות כתר ליצירה, זוהי נקודת אחיזה של חוליה בחוליה, שהנקודה התחתונה של העליון הופכת להיות הנקודה הכי עליונה בתחתון.

[יא] יהושע ג, י.

[יב] דרשה זו מובאת בספרים קדמונים אצל כמה מרבותינו כמו הראשית חכמה והאלשיך אך אין לה מקור בדברי חז"ל המצויים בידינו.

[יג] שמות כו, יד.

[יד] שבת כח.

[טו] עין איה שבת כח. לפי דברי הרב קוק דור המדבר היה דור מיוחד שהיתה לו נגיעה במדרגות העליונות הבאות לידי ביטוי בתחש, לכן התערבו בישראל ערב רב, כפי שהרע נכנס ונכלל בטוב במכסה התחש. זו גם המדרגה שממנה מתכפרים כל העוונות ביום הכיפורים, הדרגה שכוללת טוב ורע.

[טז] לדעת ר' יהודה הכיסוי היה עשוי שתים עשרה יריעות באורך שלושים אמה כל אחת שנלקחו משנים עשר עיזים בגודל זה שנבראו באופן ניסי לצורך המשכן. לדעת רש"י נטוו יריעות העיזים לכדי יריעה אחת גדולה.

[יז] רש"י על שמות כו, ט.

[יח] איוב כט, ג.

[יט] יהושע ג, ט.

עבור לתוכן העמוד