• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

ואציעה שאול הנך - פרשת בהר

פרשתנו עוסקת במצבים של מחסור וחולשה.
נתבונן במצבים אלו של עניות כלכלית, ערכית ורוחנית,
וננסה להבין מהו היחס הראוי לכך מתוך נקודת מבט אמונית.
מתוך כך נסביר מהו היחס הראוי לחולשה ומחסור באדם הפרטי ובאומה,
וכיצד בכוחן של השבת והאהבה לרפא הכול.


כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ

על פרשתנו, פרשת בהר, מלמד האבן עזרא שפרשה זו חלקיה דבקים זה בזה: "והנה כל פרשת הסדר דבקה"[א]. אמנם האבן עזרא מלמד זאת בעיקר על חלקיה האחרונים של הפרשה, אך נראה שאכן חוט אחד שוזר את ענייניה השונים של פרשתנו, וכולם סובבים סביב השאלה כיצד יש להתייחס אל החולשות מצד נקודת מבט אמונית, שהכול הוא אלוקי.

הפרשה עוסקת במצבים של חולשה ומחסור- "כי ימוך אחיך"- חולשה כלכלית, חולשה ערכית וחולשה עצמית, ולכל אורך הפרשה אנו לומדים שני לימודים שונים השייכים זה בזה. הלימוד הראשון הוא שלא ננצל את חולשותיו הזולת. הלימוד השני מיועד לחלש, שצריך לזכור שגם אם הוא חלש ונפול, בכל זאת- לא איבד את ערכו. שני העניינים האלו הם תוצאה של העובדה שכל מה שנעשה בעולם שייך לה' יתברך, בין מי שיש לו, בין מי שאין לו. בעל הבית הוא הקב"ה לבדו, לכן גם מי שיש לו- בעצם אין לו, ומי שאין לו- לא חסר לו. הכול הוא שפע אלוקי.

איסור ריבית המופיע בפרשתנו, הוא דוגמא ללימוד הכפול הה. התורה אוסרת לקחת ריבית כיוון שמי שלוקח ריבית מנצל את חולשתו הכלכלית של מי שאין לו. התורה מלמדת שעלינו לעזור לאח בצרתו, "וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ", ולא לנצל את מצבו. עוד מלמדת התורה, שגם מי שנמצא במצב שפל ואף נמכר לעבד, צריך לזכור שלמרות מצבו הוא לא איבד את ערכו, משום שיש לו ערך אלוקי עליון, "כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"[ב].

 

שְמִיטָה וְיוֹבֵל, רִיבִּית, עֶבֶד עִבְרִי, וְעֶבֶד לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר

נתבונן בכל המצוות המופיעות בפרשתנו לפי סדרם. במצוות שמיטה ויובל מלמדת התורה שבעל הבית הוא אינו בעל הבית. בשמיטה אנו מרפים מהאחיזה ומהבעלות שיש לנו בקרקע, ברכוש ובארץ, כדי להפנים שהארץ שייכת לה', ואיננו בעלים כאן: "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל".[ג] עד לפני מאה חמישים שנה, הייתה הקרקע מקור המחיה העיקרי, ותשעים וחמישה אחוזים מאוכלוסיית העולם היו עובדי אדמה, אם כבעלי קרקע או כשכירים. אולם על אף שלקרקע משמעות כלכלית מרכזית, התורה מלמדת שהארץ אינה יכולה להימכר או להיקנות לצמיתות משום שהארץ שייכת לה', ואנו רק גרים ותושבים בה.

גולת הכותרת של השמיטה מופיעה ביובל. אז גם מחזירים את הקרקעות לבעליהן, ומתגלה שלו יתברך כל הארץ. בנוסף על כך שבשמיטה כולם מוזמנים ליהנות לשעה מידו הפתוחה והרחבה, ולאכול מפרות הארץ בלא הפרעה של בעלויות פרטיות, ביובל מתחוור שגם למפרע, כל מכירת קרקע היא רק פעולה חיצונית שאין לה קיום נצחי. היובל מלמד שפעולת הקניין הזמנית נעשית בין מי שמדמים עצמם לבעלי הבית, בעוד בעל הבית האמיתי הוא הנותן נחלה לשבטי ישראל, איש על מחנהו ואיש על דגלו.

לאחר דיני שמיטה ויובל, מופיע איסור ריבית. כאשר אדם מלווה כסף, הוא במידה מסוימת מוכר את עצמו ונעשה משועבד למלווהו, "וְעֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה"[ד]. את כל כוח עבודתו של העתיד הוא משעבד למלווהו ואת כל מה שירוויח. לכן מערכת היחסים בין בעל חוב לבעל חובו נקראת בלשון חז"ל 'שעבוד', מלשון עבדות. אכן גם מי שמוכר קרקע אינו בן חורין, אך הלווה חמור ממנו משום שהוא עצמו נעשה משועבד למלווה. אמנם הוא נשאר להיות בן חורין, אבל מרגע ההלוואה כל עבודתו משועבדת אל המלווה.

חמור עוד יותר הוא הדין המופיע מיד לאחר איסור ריבית, של מי שמוכר עצמו לעבד. "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ". זוהי מדרגה נפולה יותר ממי שמוכר את קרקעותיו או שנזקק להלוואה בריבית. אדם הנמכר לעבד, מאבד את חירותו לזון ולפרנס את עצמו ומשפחתו, ואדונו חייב בפרנסתו ופרנסת אנשי ביתו. גם במצב נפול מעין זה קובעת התורה שאין בישראל עבדות מוחלטת כי בעל הבית הוא הקב"ה לבדו, ולכן קיים איסור למכור עברי ממכרת עבד ולעבוד בו בפרך.

למטה מכך, המדרגה הנמוכה ביותר שחותמת את פרשתנו דנה במקרה שאדם מוכר את עצמו לגוי. "וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר"[ה]. דרשו חכמים שזהו הנמכר לעבודת כוכבים עצמה[ו]. במצב זה ישנה ממכרת עבד וישנה עבודת פרך, אך היא אסורה לעיני ישראל: "לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ"[ז]. ישראל מצווים שלא להיחשף לעבודת פרך של יהודי משום ש"עֲבָדַי הֵם". בנוסף, ישראל אינם יכולים להימכר לצמיתות, להפוך ל'חפצא' ולאבד את עצמיותם, לכן יהודי שנמכר לגוי אינו יכול להימכר לצמיתות כמו עבד כנעני, והוא יוצא ביובל.

 

כִּי לִי הָאָרֶץ

ראינו שכל הדינים הנמנים בפרשתנו, נמצאים על אותו ציר ושייכים לעניין אחד: הכול הוא שפע אלוקי שאינו שייך לנו. כאשר ישנם חולשה ורפיון והאדם נעשה חלש ועני, ישנו איסור של ניצול החולשה, ויחד עם זאת- איסור כניעה של החלש לחולשתו.

בפרשתנו מופיעים ארבעה פסוקים שונים המבארים את טעם הדבר בצורות שונות. בפעם הראשונה, בעניין מכירת קרקעות ויציאתם ביובל, אומרת התורה: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי"[ח]. מצוות שמיטה ויובל, והטעם "כִּי לִי הָאָרֶץ" אינם דנים באדם, אלא בארץ. הארץ שייכת לקב"ה ומכך נגזר שלאדם אין בעלות על הארץ, אלא הוא גר ותושב. לכן הוא אינו יכול למכור אותה לצמיתות. אי אפשר למכור קרקע לצמיתות משום שהשפע בעולם הזה, ובעיקר השפע בארץ ישראל, הוא אלוקי, "כי לי הארץ", ואנו רק גרים ותושבים בה. אנו כמו שכירים שיכולים להכניס לארץ שכיר משנה, אך אין לנו בעלות מוחלטת על הארץ, אלא לה' יתברך.

בפעם השנייה, בעניין איסור ריבית, נאמר טעם האיסור: "אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹקִים"[ט]. כאן מוסבר שהקב"ה הוא הבעלים שלנו, ואנו שייכים לו. אין לנו כנתיניו ארץ אחרת אלא בארצו שלו, אך הסיבה היא שהוא אלוקינו, והתוצאה - שהוא מביאנו אל ביתו. בפסוק לא נאמר על מי מדובר- על המלווה או הלווה. בפשטות מדובר על המלווה, כי הפסוק אומר "את כספך לא תיתן לו בנשך", אך רבותינו דייקו שמדובר גם על הלווה. קיימת כאן אזהרה כפולה למלווה וללווה: אסור לנו לנצל את חולשת הזולת, וגם כשאנו חלשים איננו יכולים להשתעבד מעבר למידה של חולשתנו, כי הקב"ה הוא בעל הבית על הארץ, וכל השפע שייך לו.

בפעם השלישית, בעניין עבד עברי, נאמר שאסור לרדות בו בפרך, והטעם לדבר: "כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד"[י]. בדין עבד עברי נאמר באופן ברור שהקב"ה הוא בעלים. ישראל אינם עם "חופשי" שיש לו אלוהים בשמים בלבד, אלא עבדי ה' ממש, ושייכים לו שייכות גמורה. העבד שייך לקב"ה, ולא לאדון. לכן הוא אינו יכול להימכר. כאן מסתבר שהקב"ה הוא בעלים בייחוד על מי שחלש, ושכינתו שורה דווקא על מי שמך עד כדי שהוא מוכר את עצמו ומאבד את חירותו בעולם הזה.

בפעם הרביעית, בעניין נמכר לעבודה זרה, נאמר שבכל שלב ניתן לגאול אותו מבין האומות, אך אם הוא לא נגאל, עליו לצאת ביובל. מוסיפה התורה ואומרת: "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"[יא]. אין מכירה לצמיתות משום שהקב"ה הוציא אותנו ממצרים ואנו עבדיו שלו בלבד.

 

כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים

"אור החיים" הקדוש מבחין בין עבד עברי לבין עבד לגוי, גר תושב[יב]. בעבד עברי נאמר: "כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"[יג]. כלומר, הסיבה לכך שיהודי אינו יכול להימכר ממכרת עבד היא שהוא עבד של הקב"ה. ה' הוא בעליו וכשהוא, נמכר נמכרת רק מקצת אישיותו, אך לא כולו. כביכול הקב"ה קנהו בהוציאו אותו מארץ מצרים. לעומת זאת, בדין עבד לגר תושב נאמר: "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"[יד]. יש כאן תוספת על עבד עברי וכפילות- "עבדים עבדי". על כך מסביר "אור החיים", שישנם שני סוגי עבדות של ישראל כלפי אביהם שבשמים. עבדות אחת, חיצונית, שייכת לכך שהקב"ה הוציא אותנו ממצרים. ישראל היו מכורים ממכרת עבד לצמיתות בעבודת פרך במצרים, והקב"ה קנה את ממכרת העבד שלהם. כביכול הקב"ה קנה את עבדותנו במצרים, ולכן עתה היא שלו, והוא אינו מוכר אותה לאחר. עבדות שנייה, פנימית, אינה שייכת לסיבה שהקב"ה הוציא אותנו ממצרים, אלא לכך שאנו שייכים לקב"ה מצד עצם מציאותנו, ולא מפני אירוע זה או אחר. אפילו לא מצד מאורע עמוק ושורשי כמו יציאת מצרים. "כי לי בני ישראל עבדים", הם שלי, הם בחירתי, הם בניי. "עם זו יצרתי לי". לכן כשישראל נמכרים לגוי, בכל רגע אפשר להוציאם לחופשי, ואין ממכר מוחלט אפילו זמנית.

 

כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי

נראה לומר שארבעת הטעמים שמביאה התורה לדינים שבפרשתנו, מביעים בהדרגתיות קשר עצמי בין ישראל לאביהם שבשמים. הקשר שבין קודשא בריך הוא לארץ הוא קשר בעל מעלה עליונה, אך זהו הקשר הבסיסי בלבד מבחינת מה שנוגע אלינו. מלבדו, מציירת התורה קשרים נוספים בינינו לה' יתברך הנעשים עמוקים יותר, דווקא כשאנו חלשים וחסרים יותר.

לפי סדר הדברים בתורה, הקשר הראשון המוזכר הוא הקשר בין הקב"ה למי שמוכר את קרקעותיו. התורה מלמדת שכיוון שהאדם אינו הבעלים של הקרקע, הוא אינו יכול למכור אותה לצמיתות. יתירה מכך, כיוון שהקב"ה הוא הבעלים על הקרקע, הוא הקובע שאדם מסוים ישב בקרקע מסוימת, בין אם יש לו כסף ובין אם לאו. אין בכך קשר עצמי בין האדם לבין הקב"ה, אלא שהקב"ה כביכול מזמין את האדם כאורח לביתו, כגר תושב שישב בארצו. משל למלך שהזמין רבים לסעודה, ונתן לכל אחד את המקום שלו. את העני הוא הושיב במקום נכבד, אך עשיר שבא לסעודה קנה מן העני את מקומו. כשנכנס המלך למקום הסעודה, פנה לעשיר ואמר לו שאי אפשר לקנות את המקומות שנקבעו על ידו, והוא מעוניין שהעני ישב ב"כסא כבודו". מן המשל אנו למדים שבחלוקת הקרקעות אין ביטוי לבעלות על העני, אלא ביטוי של קרבה ואהבה.

 

מְקִימִי מֵעָפָר דָּל

בדין איסור ריבית מתגלה קשר עמוק יותר בין הקב"ה לישראל. בהלוואה מתרחש שעבוד ממשי, ולכן אין בה קשר עם אורח, אלא זהו קשר שייכות עמוק יותר. איסור ריבית כולל אזהרה הן למלווה והן ללווה, ממש כשם שהאזהרה הראשונה על איסור מכירת הארץ לצמיתות מופנית גם למוכר וגם לקונה. אמנם נאמר בפסוק "הארץ לא תימכר", ולא נאמר שהארץ לא תיקנה, אך זאת מפני שאי אפשר לקנות משהו שלא ניתן למוכרו. כך גם בדיני ריבית, ישנה אזהרה לשניהם, ואין הבדל בין העשיר לעני, בין החזק לחלש, אלא 'שניכם שלי'. במשל המוזמנים אצל המלך, כאשר העשיר קנה את מקומו של העני, והעני מכר את מקומו לעשיר, המלך אינו מרוצה מהמעשה של שניהם- הן העשיר והן העני. שניהם אינם יכולים לשנות את החלטותיו של המלך, ואינם ממונים על חלוקת המקומות שלו. אמנם מותר ללוות, אך גם בלי ריבית הלווה הוא עבד למלווהו. זוהי עבדות שהקב"ה מאפשר אותה, מפני שהיא מתייחסת לממון שנתן המלך לעשיר, אך יחד עם זאת, העני לא מאבד כליל מערכו.

הקשר המתגלה בדין זה הוא קשר עמוק אשר נוצר כאשר הקב"ה הוציא את ישראל ממצרים. הקב"ה הוציא את ישראל ממצרים ומשום כך הם מלאי ערך של גילוי אלוקות. לכן אסור למלווה לנצל זאת ולהפוך את העני לעבד שפל המשועבד מעבר למה שנתן המלך בחלקו, עד כדי שגם חלק מרכושו של העני ישתעבד לו כריבית.

איסור רבית הוא בין החמורים שבאיסורי התורה, עד כדי שאמרו רבותינו שמי שמלווה בריבית לא יקום בתחיית המתים[טו]. כתוב בשו"ע שצריך להיזהר באיסור זה מאוד-מאוד, שכמה לאווין נאמרו בו[טז]. הטעם הפנימי לכך הוא שהמלווה בריבית מבטל את החיים הפנימיים, ומתייחס ללווה כאילו הוא חי רק בעולם הזה ואין בלתו. אולם, כל מי שחי בעולם הזה חי בשני רבדים: הן בחיים של העולם הזה והן בחיים הפנימיים שיעמדו בתחיית המתים, שאפילו מיתה גמורה אינה עוקרת אותם. אדם שמלווה בריבית, מנצל את חיי העולם הזה של העני, אך מתעלם וכופר בחיוניות הפנימית האלוקית שמחייה אותו. הרי גם אם אחיך נפל, עדיין יש מי שמפרנסו, ומי שנותן לו ערך וחיוניות. החיות הפנימיות אינה נפסקת גם אם אותו אדם ייפול ממעמדו הכלכלי ואף מרמתו הרוחנית, עד שאול תחתיות, ובכל זאת, גם משם הוא יצא. אולם כאמור, המלווה בריבית כופר בכך, וכן הלווה בריבית, שחושב שהכול אבוד, ולכן הוא משעבד את חלקו[יז]. לעומת זאת, המעולה שבמצוות הצדקה היא להלוות בלא ריבית כלל. המלווה בטוח שהלווה יוכל להחזיר את ההלוואה מתוך שהוא מכיר בערכו ובטוח בקב"ה שיחיה אותו, ייתן לו כוחות ויקימו מעפר. "מקימי מעפר דל".

 

וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ

במצב חמור יותר מהלוואה, אדם שאינו יכול להחזיר את חובותיו ולפרנס את עצמו ואת בני ביתו, מוכר את עצמו להיות עבד. לכתחילה, אין זה ראוי שאדם ימכור את עצמו. כך לומדים חז"ל מהיונה ששלח נח מן התיבה, "עלה זית טרף בפיה": "אמרה יונה לפני הקב"ה, רבש"ע יהיו מזונותיי מרורין כזית ויהיו מסורין בידך, ואל יהיו מתוקין כדבש בידי בשר ודם"[יח]. יותר טוב מעט מן המעט מידי הקב"ה, מאשר שפע מבשר ודם. ובכל זאת פעמים אדם מגיע לשפל כזה, והוא נמכר לעבדות. אולם, גם אז עדיין אין זו עבדות עולם. אדם מישראל אינו יכול להימכר לצמיתות ממכרת עבד משום שאנו עבדיו של הקב"ה שהוציאנו ממצרים. כפי שהקב"ה רצה בנו כשהיינו עבדים במצרים, כך הוא רוצה בנו גם כעת כשאנו חלשים.

מתוך ההתבוננות בדיני הפרשה וטעמיהם אנו מוצאים שככל שהמצב נמוך יותר, כך מתרבה בו השראת השכינה, "מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ"[יט]. כך פירש רבי נחמן את הפסוק "אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ"[כ], שכאשר האדם עולה לשמים עדיין ה' נראה אליו "שם" – רחוק, בשמי- שמים, אך כאשר אדם נופל מטה-מטה, עד השאול, אז- "וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ", הקב"ה נמצא עמו בצרתו[כא].

השעבוד לגוי הוא המדרגה הנמוכה ביותר. בשעבוד לגוי ישנה חולשה רוחנית עמוקה וחוסר בדבקות אלוקית, ובאמצעותו נעשה האדם כעובד עבודה זרה. אולם, כאמור, המדרגה העליונה ביותר של השראת השכינה קיימת דווקא בעני ובנפול מכולם. חז"ל אומרים שהמילים "אני ה' אלוקיכם" המופיעות בסוף פרשתנו, נאמרו לעומת עבודה זרה של אותו יהודי שהשתעבד לגוי[כב]. במדרגה זו מתגלה שלא רק שהקב"ה הוציא אותנו ממצרים, ולא רק שהוא גואל אותנו כשאנו בשפל המדרגה, אלא שהוא נמצא בנו ובתוכנו, כפי שמדקדק "אור החיים" הקדוש- "כי לי בני ישראל עבדים" – "מעקרם, קדושים מבטן ומהריון בשורש נפשותיהם"[כג].

 

עֲבוֹדַת ה' בָּאָדָם הַפְּרָטִי

בלימוד זה, הרמוז בדברי התורה, חבויים הכוונה והדרכה לעבודת ה' שלנו, הפרטית והכללית, וכלפי העניות, הנמיכות והחולשות בעבודת ה' של כל אחד ואחד. כל אחד מאיתנו הוא עני, וכל אחד מאיתנו הוא עשיר. הן בגשמיות ובעיקר ברוחניות, שאין עני אלא בדעת[כד] ואין עשיר אלא בדעת. מהו יחסה של התורה לחלק העני שבנו ולחלק העשיר שבנו?

העשיר ברוחניות הוא זה שיש לו תורה ומצוות והוא אינו נזקק לזולת. אדם שמוכר את קרקעותיו הוא משל לאדם עשיר ברוחניות שאינו מצליח להיות בעלים על הצדדים הארציים שבאישיותו. הוא חושב שאם הצד הארצי ינוהל על ידי מי שיכול לנהל אותו, יהיה לו מספיק רכוש. הוא אינו משעבד את עצמו כלל מפני שהוא מלא וגדוש, אך הוא אינו מוצא בעצמו די כוחות שיהיו מכוונים ומרוממים, ויצליחו להוציא פרות מכל הצדדים הארציים שבו. גם אדם שיש בו תורה, פעמים רבות מתקשה למלא בעבודת ה' את הארציות ואת כל השטחים והמרחבים הגשמיים שנתן לו הקב"ה. יש קושי שארץ ישראל הפרטית הגשמית תיתן פרותיה בעין יפה. לכן אדם מעין זה רוצה למעט את הארציות שלו, או אפילו להיפטר ממנה באמצעות מכירת קרקעותיו. לדעת התורה יש לכך מקום באופן זמני, אך התורה קובעת שאין מכירה לצמיתות, וביובל שבות הקרקעות לבעליהם. גם אם כרגע בעל הקרקע אינו מסוגל להוציא ממנה פרות מבורכים, הקב"ה מעוניין שכל אדם ישב במקומו ובנחלתו, ועליו לדעת שבבוא היום הוא יצטרך לשוב אל נחלתו ולשבת בה. הארציות והגשמיות שניתנו לכל אחד ואחד ניתנו לו מאת הקב"ה, "כי לי הארץ". ובסופו של דבר צריך שתהיה לארץ גאולה – "גאולה תתנו לארץ"[כה]. לגאול גם את כל הכוחות הארציים שלנו, לבלתי יידח ממנו נידח.

במדרגה נמוכה יותר, יש בנו צדדים של חולשה, ואנו עניים עד כדי שאין לנו מספיק פרנסה לעמוד על רגלינו ולהחיות את נפשנו. כתוצאה מכך אנו זקוקים לתמיכה, סיוע ועזרה ממקור חיצוני. מערכת היחסים שבין רב לתלמיד היא מערכת יחסים כזו, בין העני בדעת לבין מי שיש בידו להשפיע וללמד תורה. התורה מזהירה שגם כאשר לאדם אין משלו כלום והוא נזקק למישהו חיצוני שיעלהו למדרגה רוחנית, מערכת היחסים שבין השניים צריכה להיות מערכת יחסים שבין לווה למלווה ללא ריבית. התלמיד צריך לקבל מרבו על מנת להחזיר, בכך שהוא בעצמו יעמיד תלמידים בעתיד ויעביר את התורה לדורות הבאים. "הלומד תורה על מנת ללמד"[כו] היא המעלה הטובה ביותר בלימוד תורה. אולם, אדם שלומד תורה מרבו מתוך עמדה נפשית של עניות וחלישות, ומוותר על האמת שבלבבו ועל האור שהקב"ה מאיר את דברי התורה, הוא כאותו לווה שחייב למלווהו ריבית. מתוך הכבוד המלא לרבו עד שהוא רואה בו מלאך ה' ומוראו כמורא שמים, האדם צריך לכבד גם את התלמיד חכם שבקרבו, ולא לשלם כריבית אפילו חלק ממה שחננו ה' יתברך.

למטה מזאת, ישנה עבדות קשה יותר של אדם הנמצא בחלישות גדולה, וחושב שאין לו משל עצמו כלום. לכן הוא מוכר את עצמו להיות לעבד על מנת שאחרים ידאגו לו. הוא אינו רואה עצמו ראוי ללמוד תורה כלל, וגם לא להאיר ולחנך את בני ביתו, אלא רק למסור דברים ששמע מאחרים בלא שיקול דעת וללא כל התאמה לעצמו ולמשפחתו. בכל אחד מאיתנו יש חלק עבדותי כזה, מפונק וחסר אונים, שבמקום להתגבר ולנסות להסתדר באמצעות הלוואה זמנית, מתייאש ובוחר לתת את עצמו תחת אחר. אולם התורה קובעת שגם מצב כזה של דלות וריקות הוא זמני, ולא לצמיתות. אין בישראל עבדות עולם, ובשנת היובל עבד עברי שב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו.

לא רק זאת, אלא שגם מבחינה רוחנית אדם אינו יכול לחיות לצמיתות עם התחושה שהוא ריק, חלש ועני, מפני שבפנימיותנו קיימת חירות עמוקה, גם כשאנו מוכרים עצמנו להיות עבדים. גם כשהיינו שקועים בתוך מ"ט שערי טומאה, הקב"ה גאל אותנו משם, וכשם שהקב"ה נתן בנו אמון, ומתוך אהבתו הוציאנו ממצרים, כך הוא גואל כל חולשה ועניות. על כן אין אדם שפטור מלימוד ומעיון לפי ערכו, ובודאי שאין מי שפטור מלשקול איזה מן הדברים ששמע מאחרים מתאים למצבו ויועיל לבני ביתו. יתר על כן, גם מי שחש שפל וחסר דעת, אסור בעבודת פרך, שהיא משקפת ביטול צלם האדם שבו ושימוש לאחרים, ואף לרבו, כבהמה בלבד. וגם אם לאיזה זמן נשכחה מעלתו, עתיד הוא לחזור ולצאת לחירות, ולפרנס את עצמו ומשפחתו ממה שחננו ה' בתורה ובהבנתה.

כאמור, דווקא במצב השפל והתחתון ביותר הקב"ה נמצא עמנו- "וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ". לכן ההתגלות הגדולה ביותר של השראת השכינה מתקיימת דווקא ביהודי שמוכר את עצמו לעבדות זרה ולתרבות זרה, "לעקר משפחת גר". במצב שפל מעין זה נאמר, "כי לי בני ישראל עבדים", כלומר, הקשר בין ישראל לקב"ה מתגלה כאן כקשר ודיבוק עצמי שאינם תלויים במאומה, שאנו קרובים אצל ה' יתברך ואנו שלו. מתנוצצת כאן מדרגת היותנו בנים לה', ולא רק עבדים, שיש בה קשר עצמי ופנימי של אהבה שאינה תלויה בדבר. לכן אפילו אם אדם ייפול למקום שייפול, ויתמכר בחיצוניותו לתרבות זרה, תמיד הוא יישאר דבוק במקורו האלוקי.

מכיוון שהירידה היא כה נמוכה, אי אפשר לצוות על הגוי שלא ירדנו בפרך, אבל מצד ישראל אסור לנו לראות זאת בעינינו, "ירדנו בפרך לעיניך". כשיש בתוכנו איזה חלק שנמכר לחטאים, לתרבות זרה ולעבודה זרה, ונשבה בידי הסיטרא אחרא, החלק של ישראל הקיים בתוכנו צריך לעמוד על המשמר ולדעת שאי אפשר לשעבד לחלוטין את הנשמה, גם אם כבר היא נמכרה, ואף אם העבידו אותה בפרך. בכל פעם שהחלק הבריא, הישראלי, כופר בשעבוד הזה מתוך הבנת הדיבוק העצמי שבינינו לבין ה' יתברך, יש בכך גאולה. ועוד, והוא עיקר, בכל עת ובכל שעה יכול אדם מישראל לחזור בתשובה לחירות עולם אף אם נפל מטה-מטה. "אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ".

 

עֲבוֹדַת ה' בָּאֻמָּה

ניתן להשליך את הדברים גם לגבי עבודת ה' הציבורית, הכללית והלאומית. כשם שישנן חולשות באדם הפרטי, כך ישנן חולשות באומה, וכשם שהתורה מלמדת מהו היחס הנכון לחולשות הפרטיות, כך היא מלמדת מהו היחס הראוי לחולשות הכלליות.

החולשה הראשונה של האומה באה לידי ביטוי בכך שהיא אינה יכולה להחזיק בכל הארץ לבדה, ולכן היא "מוכרת" אותה. אמנם לרוב אנו אלו שמחזיקים בארץ ואיננו מוכרים אותה, אך כולנו כאחד גרים ותושבים בארץ הזאת. הקב"ה נתן את הארץ לכלל ישראל. אנו קשורים זה בזה כי הארץ ניתנה לכל ישראל כאחד. מכירת הארץ היא ביטוי לחולשה זמנית, שאיננו יכולים לגלות אלוקות בכל מלוא רוחב ארצנו. אולם, בראש מעייננו צריכה להיות התודעה שאין בארץ באמת "מכירה" ממש. הארץ לא תימכר לצמיתות. הבעלות על הארץ היא של השם יתברך, וה"מכירה" היא זמנית.

החולשה השנייה של האומה מתגלה בקרב יהודים שהתרחקו מדרך התורה והמצוות. הם נמצאים בדרגת עניות כזו שהם צריכים "הלוואה", על מנת שיוכלו לשוב ולעמוד על רגליהם שלהם. ניתן לדרוש ולומר שישנם שני אופנים שבהם מקרבים את ישראל ומחזירים אותם בתשובה: הלוואה בריבית או הלוואה ללא בריבית. הלוואה בריבית בהקשר הזה, היא פעילות של קירוב שמניחה ביסודותיה תנאי לכך שהמתקרב יצטרך להמשיך ולהיות בן בית המדרש "שלנו". לעומת זאת, הלוואה ללא ריבית היא קירוב ללא תנאי כזה או אחר, שבו המקרב יודע שהוא נותן תמיכה זמנית לבעל התשובה לעמוד על רגליו שלו ולסלול את דרכו בתורה חדשה שעוד לא נלמדה. זוהי לא תורה המנותקת משושלת הדורות, חלילה, אלא ענף חדש בעץ רב פארות.

נאמר על רבי אליעזר שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו, וכן נאמר, שאמר דברים שלא שמעתן אוזן מעולם[כז]. מרן הרב קוק זצ"ל מפרש סתירה זו ואומר, שאכן רבי אליעזר שמע הכול מרבו, אך אף אחד בעולם לא שמע את זה מרבו לפניו, ואפילו לא רבו: "מכל השומעים הצטיין רבי אליעזר הגדול בהקשבתו העמוקה שאוזנו שמעה מתורתו של רבו מה שלא שמעו אחרים. ונמצא שבאמת לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו, ותורתו הייתה תורה שלימה שיש לה בית אב, ומכל מקום הייתה כולה תורה מחודשת על ידי גבורת שכלו הקדוש"[כח].

עלינו להיות מלווים כאלה וגם לווים כאלה: לשמוע מפי רבותינו ולגדל את האות שלנו בתורה, וכן ללמד אחרים ולתת להם לגדל את האות שלהם בתורה. בעלי התשובה עתידים לעשות מהפך עצום וללמד תורה שצדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד בה, ולכן צריך להלוות להם את התורה בלא ריבית...

למטה מבעלי התשובה, ישנו ציבור עצום שלא עובר תהליך של תשובה. הוא נמצא בריקנות, כביכול, ואינו עושה מעצמו כדי לעמוד על הרגליים, אלא מעוניין שיפרנסו אותו. הוא רוצה לשמוע תורה, הוא רוצה שאנשים דתיים יהיו מחנכים בבתי הספר שלו, והוא רוצה להכניס עוד שעות של יהדות ושל ציונות. יחד עם זאת, מתוך הפחד שיחזירו אותו בתשובה הוא טוען שאף פעם לא יעמוד על הרגליים שלו בקיום תורה ומצוות, אלא יישאר בבחינת עבד עברי, שאינו רוצה לקחת אחריות ומוכר עצמו תחת חסותו של מי שיפרנסו. אולם, בסופו של דבר גם הם ישובו איש אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו.

מרן הרב קוק זצ"ל מלמד שככל שהתשובה גדולה יותר, כך הדרגה של בעל התשובה גדולה יותר[כט]. לכן עלינו לדעת שהתורה שתצמח מהאנשים שכינינו אותם "ריקים", תהיה תורה לעילא ולעילא, שאפילו בעלי תשובה לא יוכלו לעמוד בה, למרות שכעת עלינו לפרנסם.

מתחת לאלו, בתחתית המדרגה, נמצאים אנשים שלא רק שהם ריקנים ומבקשים ללמוד תורה, ולא "לעמוד על הרגליים" ולחזור בתשובה בעצמם, אלא שהם התמכרו לגמרי לתרבות זרה, לעקר משפחת גר ולשעבוד לגויים. למענם עלינו לגייס אהבה שאינה תלויה בדבר הצומחת מתוך הקשר העצמי שבין ישראל לאביהם שבשמים, "כי לי בני ישראל עבדים". כך אמר הרצי"ה לאחר הזעזוע הנוראי שהתחולל בארץ בתקופת המלחמות שבין המחתרות, הסזון ואלטלנה, שעלינו להוציא את כל אהבת ישראל ממחסני החירום. זוהי אהבה עמוקה ביותר, טהורה, עצמית ופנימית שאינה תלויה בדבר, ובכוחה לרפא כל שבר.

ישנם כאלו מישראל ש"מכרו" את ההיסטוריה שלהם ואת יציאת מצרים שלהם, אך הנקודה העמוקה מהכול היא עצם הנשמה "כי לי בני ישראל עבדים", עוד לפני שהיו "עבדי אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים". עלינו לדעת שכל הדבקות שבין ישראל לאביהם שבשמים נעשית דווקא על ידי אותו אחד שמכר עצמו לעומק הסטרא אחרא, לעקר משפחת הגר. דווקא על ידו תתנוצץ בעתיד עצם הדבקות האלוקית שאינה תלויה בדבר, מפני שהיא אינה יכולה להתנוצץ בחדות אצל מי שיש בו איזה 'דבר'. פנימיותו של מי שנמכר לגוי היא בטהרתה ואף 'חוץ' אינו מסתיר עליה.

התורה מלמדת שהשעבוד לתרבות זרה הוא זמני, ובאמת- יש גאולה. "אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ. אוֹ דֹדוֹ אוֹ בֶן דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ מִשְּׁאֵר בְּשָׂרוֹ מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ הִשִּׂיגָה יָדוֹ וְנִגְאָל[ל]. הדוד הגואל הוא מי שליבו מלא באהבה שאינה תלויה בדבר, והיא שמאפשרת את הגאולה.

 

וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'

בראשית פרשתנו אנו מוצאים דרגה אחת נוספת מאותו עניין, המסבירה את טיב היחסים שאנו דנים בהם נאמר: "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'"[לא], שהכול הוא של ה' יתברך. שלא כמו ארבע הדרגות שמנינו, אין כאן מכירה, הפסד, עבדות או שיעבוד, אלא עמדה לכתחילית. מצוות השמיטה אינה באה מצד מכירה והפסד אלא לפי הסדר מרישא, כמו מצוות השבת. הסדר מלכתחילה בעולם הזה הוא שאנו חיים במילוי גמור: איננו מוכרים קרקע, לווים ומשתעבדים, ודאי לא לגוי, ויחד עם זאת אנו שובתים בשנה השביעית, ובכך מגלים את מקור החיים המחייה הכול.

זהו הסדר השלם: מתוך מציאותה של השבת המעידה על כך שהקב"ה הוא שעושה הכול, מתגלים החיים בשישה ימים ובשישה ממדים בעולם הזה של פעילות ועשייה. ישראל יושבים על אדמתם, וארץ ישראל נותנת פרותיה בעין יפה, לכולם יש שפע ואין צורך לאחד לקחת מחברו ואפילו לא ללוות מחברו. שבת לה'.

השמיטה והיובל הם המצב של הלכתחילה, והשורש לכול, שאנו פועלים מתוך ההתגלות הפנימית של שבת לה'. בכל פעם שיש חולשה, עלינו לינוק ודאות גדולה יותר ואור רב מהנקודה של שבת לה' כדי לרפא את המקומות הנפולים. מתוך דיני שמיטה ויובל, בלי עניים ובלי עבדים, הולכת התרופה ומשתלשלת מטה-מטה לכל מצבי העבדות, וככל שהיא משתלשלת למקום נמוך יותר, כך מתגלה עומק הקשר העצמי, עד "כי לי בני ישראל עבדים".

 


[א] אבן עזרא ויקרא כה לח

[ב] ויקרא כה מב

[ג] שם ו-ז

[ד] משלי כב ז

[ה] ויקרא כה מז

[ו] קידושין כ ע"א

[ז] ויקרא כה נג

[ח] שם כג

[ט] שם לח

[י] שם מב

[יא] שם נה

[יב] אור החיים ויקרא כה נה

[יג] ויקרא כה מב

[יד] שם נה

[טו] שמות רבה לא טו

[טז] שולחן ערוך יו"ד הלכות ריבית קס א

[יז] בימינו אמנם ישנו לבנקים "היתר עיסקא" המאפשר מבחינה הלכתית הלוואה בריבית, אך אין הוא פותר את הבעיה הרוחנית שבריבית. לכן מצווה רבה בכל קהילה להפעיל גמ"ח המלווה ללא ריבית, ובכך לקיים בפועל את המעלה העליונה של מצוות הצדקה.

[יח] ערובין יח ע"ב

[יט] ישעיהו נז טו

[כ] תהלים קלט ח

[כא] ליקוטי מוהר"ן קמא ו ד

[כב] ילקוט שמעוני ויקרא רמז תרסט

[כג] אור החיים ויקרא כה נה

[כד] נדרים מא ע"א

[כה] ויקרא כה כד

[כו] אבות ד ה

[כז] יומא סו ע"ב ; אבות דר"נ פ"ו

[כח] מאמרי הראי"ה על הגאון רבי אברהם מסוכוטשוב זצ"ל

[כט] אורות התשובה טו ח: "כשהאדם שב בתשובה ואיננו מניח את תשובתו, אע"פ שיש בידו דברים המעכבים את התשובה, שנדמה לו שאינו יכול לשוב עליהם, ומ"מ הוא אוחז ברעיון התשובה, סוף-סוף יבוא ג"כ לשוב מאותם הדברים המעכבים את התשובה. ואז תהיה אורות תשובה למפרע גדולה מאד, ומתוך יציאתה מן המצר, מתוך העיכובים הגדולים תפעול בכוח עז וחזק מאד, ותהיה מהמינים הנבחרים של התשובה, החותרים את המחתרת לקבל את תשובתם של בעלי התשובה שאינם ראויים להתקבל, כמנשה וחבריו. וכשם שבמקום שבעלי תשובה עומדים, שם אין צדיקים גמורים יכולים לעמד, כן במקום שבעלי תשובה ששבו- אע"פ שבידם הדברים המעכבים את התשובה עומדים אין בעלי תשובה פשוטים יכולים לעמד שם, שהם נחשבים לגבי אותם בעלי התשובה, שבאו לשוב ובידם הדברים המעכבים את התשובה, כמו צדיקים גמורים לגבי בעלי תשובה"...

[ל] ויקרא כה מח-מט

[לא] ויקרא כה ב

עבור לתוכן העמוד