ואני קרבת אלקים לי טוב – פרשת ויקרא

לְתַקֵּן עולָם
בְּמַלְכוּת שַׁדַּי

עבודת הקרבנות המופיעה
בפרשתנו, כוללת שפיכת דם בהמה. גם הכחדת זרעו של עמלק ויציאה למלחמת מצווה הינן
מצוות שיש בהן שפיכת דם, של דם אדם. אולם יש לשאול – כיצד שפיכות הדמים הזו הינה
חלק מתורת החיים שנטע בנו הקב”ה? עוד יש להבין – כיצד הדברים מתיישבים עם
ההבטחה לאחרית הימים: “לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”[א], ועם דברי חז”ל ש”לעתיד
לבוא קרבנות בטלין”[ב]?

אכן האידיאל השלם של תורתנו
הקדושה שייך למצב שבו לא תהיה כל שפיכות דמים בעולם, לא שפיכת דם אדם, ולא שפיכת
דם בהמה. אולם החזון הזה אינו שייך למציאות חיינו בהווה, ונראה כי הוא עתיד להתגשם
רק מעבר לסדר העולם כפי שאנו מכירים היום. לפי סדר העולם הזה, מהדור הראשון של
האנושות, דורם של קין והבל, ישנה חרב בעולם. שורש המוות אף קודם לחטא אדם הראשון
ולאכילה מעץ הדעת, בעצם הגזירה האלוקית הכוללת בתוכה את המיתה- “כי ביום אכלך
ממנו מות תמות”. המוות ושפיכות הדמים הם עצם הירידה ל”דירה
בתחתונים” של העולם הזה. אולם יחד עם זאת, הם אף הדרך להילחם ברוע, לטהר את
העולם ולתקנו.

עיקר המלאכה שלנו בעולם – לתקן
עולם במלכות ש-די- באה לידי ביטוי דווקא על ידי שפיכות דמים. המלך המשיח הוא בראש
וראשונה לוחם מלחמות ישראל. כחלק מתחילת בניין המלכות, פועל המלך המשיח להשמיד את
כל האויבים מסביב, ומלחמתו האחרונה היא מלחמת עמלק. המלחמה בעמלק מקדימה את בניין
המקדש, כפי שהתרחש בימי שאול כהכנה לבית ראשון, וכפי שהתרחש בימי מרדכי ואסתר כהכנה
לבית שני. מלחמה זו מחדדת ביותר את מלחמת הטוב בכל הרשע והאכזריות שיש בעולם, ובכך
מהווה הכנה אחרונה לפני בניין בית המקדש. לאחר הכנעת האויב החיצוני, עתיד המשיח
לבנות את בית המקדש, מקום הקרבת הקרבנות. רק לאחר מכן יגיע הזמן שבו אפילו קרבנות
בטלין לעתיד לבוא.

בעצם, אנו מוצאים שלוש
דרגות בטיהור העולם ותיקונו. בשלב ראשון יש צורך בשפיכת דם אדם, כחלק ממלחמת הטוב
ברוע החיצוני שבעולם. בשלב שני יתבטלו המלחמות, אך עדיין יהיה צורך בשפיכת דם בהמה
בהקרבת הקרבנות על גבי המזבח, כחלק ממלחמת הטוב ברוע הפנימי שבמציאות. בשלב השלישי
תתבטל אף עבודת הקרבנות. אז נזכה לעולם שכולו טוב ולמציאות שלמה ומתוקנת, ונחזה
בהתגלות עליונה של חיים אלוקיים שלמים[ג].

נתבונן כעת בעומקם של שלוש
מדרגות אלה הנחלקות כל אחת לשלוש דרגות שונות, ונבארם דרגה על גבי דרגה.

הַמְלַמֵּד יָדַי לַקְרָב

המלחמה בין הטוב והרע היא
הכלי העיקרי והתשתית לכל מהלך תיקון וביעור הרע מן העולם, ועלינו ליטול בה חלק על
מנת להביא לכיליונו של הרע: “ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו”[ד]. אמנם תמיד עומד בפנינו החזון של
מציאות שכולה טוב, שאין בה כל רע, אך חזון זה הוא לחלוטין לא כערכנו היום. תכונת
“הקול קול יעקב” שבנו, הפוכה לחלוטין מ”ידי עשו”. לכן פעמים
רבות גדיעת הרוע קשה ודוחה אותנו. אך למרות זאת, עלינו להתחזק בשאיפתנו לתיקון
הרשעה בעולם, לאזור גבורה ולהילחם בכל כוחות הרוע החייתיים השולטים בתוקף במציאות.
במלחמה זו אל לנו לירא ולפחד מפני כוחו של האויב: “לא תערוץ מפניהם”[ה]. עם כל הגבורה, מסירות הנפש
והכוח המתגלים באויב, עלינו לדעת ולזכור שבעצם אין לאויב כוח אמיתי. בעת המלחמה עלינו
לצאת בגבורה וביטחון בצור ישראל וגואלו, ללא מורא וללא מגור. עלינו להאמין “כי
ה’ אלוקיכם ההולך לפניכם להילחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם”[ו], ולראות בעיני רוחנו שה’
אלוקינו מתהלך בקרב מחננו.

כאשר אנו באים בשם ה’, אין
שום כוח בעולם שיש לו משמעות. לכן בעת מלחמה עלינו לשכוח את כל ענייני העולם הזה, האישה
והילדים, וללכת בשם ה'[ז]. במלחמה עלינו לשאת שני כלי
נשק- יד אחת בחרב, ויד אחת ב”צלותי ובעותי”[ח]. היד שמחזיקה בחרב תלויה לגמרי
ביד השנייה שיודעת לשם מה היא נלחמת. כל מלחמתו של עמלק הייתה כנגד מי שהוא “עייף
ויגע ולא ירא אלוקים”. לכן עיקר הניצחון הוא דווקא על ידי יראת אלוקים,
בשעבוד הלב ונשיאת עיניים לאלוקינו שבשמים. תפקידם של היוצאים אל הקרב הוא להרים
את ידיהם כלפי מעלה, כידיו של משה העושות מלחמה. וכאשר ידי משה מורמות וישראל
משתעבדין כלפי מעלה, על ידי זה נוצחין במלחמה[ט].

וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם
כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב

מרן הרב קוק זצ”ל דורש את הפסוק “לסיחון
מלך האמורי ולעוג מלך הבשן ולכל ממלכות כנען”[י]
כשלושה סוגי גבורה של הרע הנלחם בטוב: “הגבורה שהיא עומדת למופת היא מצטיינת בשלושה אופנים”[יא]: גבורה נפשית, גבורה גופנית
וגבורה כמותית.

המידה הראשונה של הגבורה
היא הגבורה הנפשית הפראית והאכזרית. זוהי גבורתו של סיחון מלך האמורי, הדומה בשמו
ובתכונותיו הפראיות לסייח במדבר[יב]. בכוח פראי זה השתמשו רשעי
עולם הקדמונים, כמו נבוכדנצר הרשע, שאכל ארנבת חיה כדי להשריש בקרבו את מידת העריצות
והאכזריות הפראית. זוהי גבורה קשה ביותר, מלאה פראות וגסות המטילה אימה רבה. לבעלי
גבורה זו אין כוח גופני או כמותי, אלא עיקר כוחם בגבורתם הנפשית. בגבורה זו מתגלית
מסירות נפש מצד הרע, אשר מוכן לאבד את עצמו רק על מנת להרע. הרוע המתגלה בגבורה זו
הוא רוע שאינו כפוף לדבר אלא נוהג כחיה פראית. המידה השנייה של הגבורה היא מידת
הגבורה הגופנית, הגובה וחוסן השרירים, שבה הצטיין עוג מלך הבשן, והמידה השלישית
היא הגבורה הבאה מכוח הריבוי הקיבוצי, של כל הממלכות יחד.

בדורנו אנו מוצאים ביטוי
לשלוש דרגות אלה של גבורה, אשר כל כוח מלחמתם מופנה כנגד עם ישראל והופעת השכינה
בעולם. הגבורה הנפשית מתגלה ביותר בדורנו במחבלים המתאבדים ובארגוני הטרור
העולמיים שאינם בוחלים במסירת הנפש, כיוון שהחורבן והאבדן של הופעת אלוקות בעולם
הוא כל מטרתם. הגבורה הגופנית מתגלה בדורנו בצבאות מדינות ערב, ובעיקר בכוח
הגרעיני של אירן, והגבורה הכמותית מתבטאת בהתאגדות האומות באו”ם ובלחץ הבינלאומי
להצר צעדיהם של ישראל.

כנגד שלוש גבורות אלה
קיימות אף שלוש דרגות של מלחמה. המלחמה כנגד בעלי הגבורה הנפשית היא המלחמה הקשה
מכולן. אנו מוצאים כי עיקר מסירות הנפש של הגויים נגד ישראל התגלתה בעמלק שהיה
הראשון אשר העז להילחם בעם ישראל, ובמסירות נפש של בן בלייעל קפץ לתוך אמבטי
רותחת, נכווה, וקרר אותה לאחרים[יג]. התיקון של רשעה זו בחיסול
קיני הטרור המזנבים בנו ופוגעים בעורפנו, הוא תיקון הרשעה ושורש ההרס בעולם כולו. כנגד
רשעה זו, צריך שתהיה בנו מסירות נפש גמורה לאחוז בידי עשו, לקחת חרב נוקמת בידינו ולהילחם
בכוח ובעוצמה. מסירות הנפש בגבורה זו אינה רק כנגד הפחד “שמא ייהרג”, אלא
גם, וביתר שאת, כנגד הפחד “שמא יהרוג” אשר תופס היום בתוכנו מקום גדול ביותר
בפסבדו- מוסריות[יד].
אולם במלחמה זו עלינו למסור את הנפש ללא פחד ומורא על מנת לגדוע ביד ברזל את הרשעה
“עד רידתה”, מאיש עד אישה, צאן ובקר, ללא רחמים, כמו שמשון הגיבור אשר
לחם כחיה טורפת- “אשרי שיאחז וניפץ את עוללייך אל הסלע”. אמנם איננו
רוצים כלל בפראות שכזו. אדרבה, בטבענו אנו סולדים ומתעבים אותה, אך הדר בין חיות
פרא של טרור ומתנהל כמי שמצוי בשכנות לשוויץ ניטרלית ושקטה הרי הוא עיוור ושוטה.
יתר על כן, אין הוא מקיים את היסודות המוסריים של “לא תעמוד על דם רעך”
ו”הבא להרגך השכם להורגו”.

המלחמה כנגד האויבים בעלי
הגבורה הגופנית, אינה נעשית בהכנעה גמורה ובמלחמת חורמה כמו המלחמה כנגד בעלי הכוח
הנפשי. מלחמה זו נעשית בצורה מתוחכמת באמצעות התבוננות ופגיעה ממוקדת. בגבורה
הנפשית יש אמנם מעט כוח פיזי, אך עיקר כוחה נעוץ דווקא ביכולתה לפעול במעט כוח. לעומת
זאת, בגבורה הגופנית פעמים רבות אין את היכולת, ואף לא את הצורך, לנצל את הכוח
הפיזי ולהוציא אותו אל הפועל. לכן עיקר המלחמה כנגד הגבורה הגופנית הוא באמצעות
פגיעה מקומית בנקודת התורפה. באופן זה מתגלה היכולת להפוך את הקערה על פיה ולהכריע
את המערכה. כך אנו מוצאים במלחמת דוד בגלית, הקולע במצחו כחוט השערה. דוד מצליח
לקלוע בנקודה עמוקה מבעד לכל שכבות המגן של הכוח הגשמי. באופן זה הוא מכריע את המערכה
ומשתמש בחרבו של גלית לכרות את ראשו שלו עצמו. אותו מאבק אנו מוצאים אף במלחמתו של
משה רבנו בעוג מלך הבשן אשר הכהו בקרסול, בנקודת משענו, ומוטטו[טו]. רבים מניצחונותיהם של ישראל
במלחמות של הגאולה האחרונה כמו מלחמת ששת הימים, התרחשו בדרך זו באמצעות אסטרטגיה
מבריקה אשר הפכה את הקערה על פיה.

במלחמה כנגד הגבורה הכמותית
של התאגדות העמים דרושה הכאה באויב. אך שלא כמו המלחמה כנגד הגבורה הגופנית שיש
צורך להרוג את האויב, במלחמה כנגד הגבורה הכמותית יש צורך בהכאה בלבד ולא בהריגה,
כמו שנאמר: “שהכה גויים רבים והרג מלכים עצומים”[טז]. הכאת הגויים שעיקר כוחם בהיותם
מקובצים יחד, מפילה פחד על הגויים, מזעזעת אותם וגורמת לכוחם המאוחד להיחלש ולהיעלם.
האיגוד מלמד על כך שחבריו חלשים וחוששים, על כן מי שעומד מולם בעוצמה ובחוסן ומוכן
גם להכות, מעורר את מציאות הפחד והמגור החבויה בנפשם.

הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב
וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו

במעשה ממלך וקיסר של ר’
נחמן מברסלב, מספר ר’ נחמן על מלך וקיסר אשר החליטו על חתונת בניהם- בן המלך ובת
הקיסר. הדברים משתבשים, ובמהלך האירועים המפותל אנו מוצאים שבת הקיסר היא אשר
מנהלת את כל העלילה בהיותה מחופשת לגבר. כדרך סיפוריו של ר’ נחמן, בעלילה זו חבויים
סודות ורמזים למהלכיה של כנסת ישראל בהיסטוריה. כנסת ישראל היא היסוד הנקבי שבעולם.
היא זו שבעצם מנהלת את המציאות ואת השתלשלות האירועים בעולם. אמנם הקב”ה יכול
לנהל את העולם ולגואלו בכוח עצמו, אך הוא רוצה שדווקא כנסת ישראל מכוחה היא תבנה
את יסודות הטוב בעולם ותביא את הגאולה. מסיבה זו כנסת ישראל מובלת לגלות על מנת
שבכוח עצמה תוציא את עצמה לגאולה. כנסת ישראל ממשיכה ומנהלת את המציאות גם בגלות,
אלא שעל מנת שה’נוקבא’ תוכל לנהל את המציאות בגלות, היא צריכה לעטות על עצמה
לבושים ותחפושות של זכר. עליה לעטות על עצמה את ידי עשו, מדים וכלי מלחמה, ללחום
מלחמות, לכבוש ולנצח, כחלק מהבאת הגאולה[יז]. אכן אין זה טבעה הפנימי של
כנסת ישראל להילחם במלחמות עקובות מדם, שהרי דרכו של איש לכבוש ואין זו דרכה של האישה,
אך כנסת ישראל עושה כן כחלק מהיותה במציאות שאינה שלמה ומעלימה על אופייה האמיתי. באמת
עיקר פעולתה של כנסת ישראל אינה בהיותה פועלת, אלא דווקא בהיותה נפעלת, כאישה
העושה רצון בעלה. ואף על פי שמגרמיה אין לה כלום, כאשר כנסת ישראל מוכנה להיכנס
לעומק הרע, להילחם בו ולרוצצו, בכך היא נעשית פועלת עם א-ל, שותפה בעקירת הרע
שבעולם, ויוצרת במו ידיה את היסוד לכל בניין הגאולה.

אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם
קָרְבָּן לַה’

לאחר שזוכים לתקן את
האויבים מבחוץ באמצעות המלחמה, מגיעה מדרגה נוספת של תיקון. אז מתחילה מלחמה שאין בה
שפיכת דם אדם, אך יש בה שפיכת דם בהמה בהקרבת הקרבנות. זוהי מלחמה פנימית כנגד ה’עמלקיות’,
הבהמיות והחייתיות שבנפש האדם. לפי דעת שמואל “אין בין העולם הזה לימות המשיח
אלא שעבוד מלכויות בלבד”[יח]. כלומר, שגם בימות המשיח, לאחר
שיתבטלו המלחמות כנגד האויבים החיצוניים, עדיין תהיה שחיטת בהמה בעבודת הקרבנות
בבית המקדש, כיוון שעדיין יהיה צורך בשחיטת הבהמיות שבקרבנו ובטהרה פנימית בתוכנו.

כאמור, על אף הקושי הרב
שמתגלה פעמים בקרבנו לנוכח הרג או שחיטה, יש מקום לשלבים אלה בתיקון העולם
וטיהורו. אדם שחש את הימצאות היצר והחייתיות בקרבו, לא שייך אצלו לדלג לדרגה שבה
“לא יישא גוי אל גוי חרב” ולדרגה שבה “קרבנות בטלין לעתיד
לבוא”. כל תהליך המלחמה ברוע צריך שייעשה בשלבים מן החוץ פנימה: תחילה יש
להילחם ולהשמיד את האויבים מבחוץ ולאחר מכן יש להילחם באויבים מבפנים בשחיטת היצר
הרע והקרבת הקרבן. אל לנו לדלג מהר לדרגה העליונה שאין בה שפיכות דם אדם ודם בהמה.
אדם שאינו מוכן להילחם עם אויבים מבחוץ, פעמים רבות אינו מוכן אף להילחם עם אויביו
מבפנים. הדבר מתגלה בהשקפה הפציפיסטית שמתנגדת לשימוש באלימות ובמלחמה כלפי חוץ, ובאותה
מידה אינה משתמשת בכוח לביעור שורש הרע הקיים בקרבה פנימה. כל זמן שיש רע חיצוני
בעולם, צריך לשאת חרב, וכל זמן שיש באדם יצר, צריך להקריב קרבנות.

וְטַהֵר לִבֵּנוּ לְעָבְדָךְ בֶּאֱמֶת

המלחמות החיצוניות שייכות
לצד המוטבע שבאדם אשר בא לידי ביטוי בכבד. לעומת זאת, המלחמות הפנימיות שכנגד היצר,
שייכות לצד המורגש שבאדם, ללב. בית המקדש הוא הלב של ישראל, ושם מתרחש עיקר התיקון
של איבר זה. כל עיקרה של עבודת הקרבנות הוא נתינת הלב, והקרבן, צריך שייעשה מתוך
שותפות לב האדם המקריב. בכל פעולה ופעולה של ההקרבה צריך המקריב לחוש כיצד בעצם הוא
היה צריך להיות קרֵב על המזבח במקום הקרבן, וכל הפעולות היו צריכות להיעשות בו
עצמו. לעומת זאת, קרבנות המוקרבים ללא לב טהור וכוונה, אין להם כל משמעות:
“למה לי רוב זבחכם יאמר ה’”[יט] כפי שאף אומר שמואל לשאול:
“החפץ לה’ בעולות וזבחים כשמוע בקול ה’”[כ].

המלחמה הפנימית של עבודת
הקרבנות שעיקרה בלב, פועלת בשלוש דרגות. שתי הדרגות הראשונות נעשות “בכל
לבבך”- בשני יצריך[כא], כנגד שני חללי הלב- חלל ימני
וחלל שמאלי. ראשית, האדם צריך לזבוח ולהקריב את היצר הרע והחייתיות שבו. על אף
שרבים מאיתנו לא מסוגלים לחשוב על שחיטה, לראות אותה או לעשותה בפועל, פעולת שחיטת
היצר הרע, צריכה להיעשות בגבורה, בסכין חדה כתער, וכקרבן תמיד. כל בניין הקודש מבוסס
על מלחמה פנימית, שיבור ושחיטה של היצר הפראי והחייתי, עד להכנעתו וניצחונו.

למעלה מהשחיטה המבטלת את
היצר הרע, מעורר הקרבן את היצר הטוב. אז הופך הקרבן לתנועה של התקרבות. באמצעות
הקרבן, מעורר האדם את רצונותיו העמוקים לתהליך התחדשות אינסופי של התקרבות לה’
יתברך.

ההבדל שבין שפיכת דם בהמה
בקרבנות, לשפיכת דם אדם במלחמה, הוא כהבדל שבין הלב לכבד. הכבד הוא החלק המוטבע והבהמי
שבגוף, ובו מתקיימים התהליכים העיקריים של חיי הגוף הפיזי. הכבד תמיד מלא ושרוי
בדם, שהרי אחד מתפקידיו הוא סינון הדם ופירוק תאי הדם[כב]. לעומת הכבד, הלב, הוא החלק
המורגש שבנפש. אמנם גם בלב ישנו דם, אך הלב הוא כמשאבה המזרימה את הדם כל הזמן.
פעמים הוא חלל מלא בדם ופעמים הוא חלל ריק מדם. כל מעשה ההקרבה אשר כולל את שחיטת
היצר הרע וההתקרבות לה’, הוא ביטוי לשתי התנועות הללו של מילוי וריקון. השחיטה,
קבלת הדם, ההולכה והזאת הדם, הן פעולות מלאות דם. לעומתן, פעולת העלאת הקרבן על
גבי המזבח היא פעולה המבטאת של תנועה של ביטול והתעלות כלפי מעלה, כריקון הלב מן
הדם. תנועת ההקרבה לוקחת את מלאות החיות של העולם הזה ומרוצת הדמים הבהמית ומקריבה
אותה לה’, עד אשר “ליבי חלל בקרבי”[כג], כפי שהרג דוד המלך את היצר
הרע[כד]. התפילה אשר נתקנה כנגד
הקרבנות[כה], הינה ביטוי נוסף לתנועת
ההתקרבות, כתנועת הקרבן מלמטה למעלה. התפילה היא עבודה שבלב[כו], ובה עלינו לכוון את אש ליבנו
כנגד לב העולם, לבית קדשי הקודשים, בבקשה לקרבת אלוקים: “וְטַהֵר לִבֵּנוּ לְעָבְדָךְ בֶּאֱמֶת”.

למעלה
מהשחיטה וההקרבה, ישנה דרגה נוספת בעבודת הקרבן, בתנועה הבאה מלמעלה למטה, כאשר שוכנת
הקדושה בבית המקדש, והקרבן נעשה כולו ריח ניחוח לה’. האש הבאה מלמעלה, מלמדת
שהאהבה היא הדדית. כשם שליבנו בוער אליו יתברך, כך ליבו בוער אלינו: “וּבְצֵאתִי
לִקְרָאתְךָ ‑ לִקְרָאתִי מצָאתִיךָ”[כז].

וִידַעְתֶּם כִּי בְקֶרֶב
יִשְׂרָאֵל אָנִי

כאשר תמה עבודת הקרבן
בשחיטה ובהקרבה ולאחר שנעשה הקרבן ריח ניחוח לה’, מגיעה מדרגה חדשה אשר אין בה כל
מקום לשפיכות דמים. לא שפיכת דם אדם בקרב, ולא שפיכת דם בהמה בקרבנות. אז מגיע “חזון
הצמחונות והשלום” אז “לא ישא גוי אל גוי חרב”, ואף לא יישפך דם
בהמה. שלב זה הוא השלב שבו לעתיד לבוא קרבנות בטלין. לעתיד לבוא יתגלו חיי עולם,
של הישועה עצמה, שלמעלה מהקרבנות וכל עבודת התפילה, השייכים לחיי שעה ולציפייה
לישועה. אז תתגלה דעת ה’ בשיא טהרתה, וכולם כאחד יצביעו באצבע ויאמרו: “הנה
אלוקינו זה קיווינו לו ויושיענו”[כח].

ישנם שלושה שלבים בדעת ה’
ובתהליך התפשטות בת המלך מכל לבושיה: תחילה תתמלא ידיעת ה’ בכול, כנבואת ישעיהו:
“ומלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים”[כט]. דעת ה’ אשר תלמד לעתיד לבוא כוללת
את לימוד פנימיות התורה ואת ההבנה עד תכלית הידיעה: “וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן
אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר”[ל]. לאחר תכלית הידיעה, יגיע
השלב “שלא נדע”. אז מסתבר, לפי פנימיות התורה, שעומק הידיעה הוא תמיד במה
שלמעלה מהדעת. לפי דעת תחתון העולם נברא יש מאין, אך בדרגה העליונה של דעת עליון,
העולם נברא אין מיש, מה שאי אפשר לפה לדבר ולא למחשבה לחשוב.

לאחר הדעת ואי הידיעה יגיע
השלב השלישי אשר בו נזכה בעץ החיים. עץ החיים היא ההופעה האלוקית המלאה, המתגלה בחיים
עצמם. הופעה זו היא למעלה מעץ הדעת, אף כשהוא יודע את תכליתו ונושק ל”שלא נדע”.
ב”עץ הדעת טוב ורע” ישנה שניות בין היודע והידוע וממנה בא המוות. שניות
זו, מתגלה כרע כאשר המרחק בין היודע והידוע הוא רב, ומתגלה כטוב כאשר הם מתקרבים. אך
גם הטוב שבעץ הדעת מוליד מוות, מפני שהוא מותיר את הפער בין שורש החיים לענפיהם. החיים
של עץ החיים הם אשר יבטלו את המרחק מעיקרו, ויגלו שחיים עלי אדמות הם חיים אלוקיים
בחינת “וצדיק באמונתו יחיה” ו”רוח אלוקים מתהלך בתוך הגן”. אז
יעקר כל המוות שירד לעולם מאז חטא עץ הדעת, ונעלה למדרגת נבואה של חיים נצחיים,
“ואכל וחי לעולם”, חיים שאין בהם כל מוות, לא קְרָב ולא קרבן:
“לעתיד לבוא חיים אני נותן לכם”[לא].

 “

[א] ישעיהו ב
ד

[ב] ויקרא
רבה פרשת צו ט ז פרשת אמור כז יב

[ג] ישנה מחלוקת ראשונים מפורסמת,
האם בימות המשיח הבהמיות כולה מיתקנת, ובטלה חיה רעה גם בעולם החי ולא רק באדם.
הרמב”ם פוסק (הלכות מלכים יב א), שדברי הכתוב “והשבתי חיה רעה”,
ו”נמר עם גדי ירבץ”, אלו רק משלים לעקירת החייתיות מן התחום האנושי, אך
הבהמה והחיה ימשיכו בטבען- “עולם כמנהגו נוהג”. לדבריו אך מבואר יותר כי
רק כאשר החייתיות הרעה תיעקר גם מבעלי החיים לא יהיה צורך גם בקרבנות, אך עד אז,
הקרבנות אינם בטלים.

[ד] עובדיה א
כא

[ה] דברים ז
כא

[ו] דברים כ
ד

[ז] רמב”ם
הלכות מלכים ומלחמות ז טו: “מי האיש הירא ורך הלבב כמשמעו שאין בלבו כח לעמוד
בקשרי המלחמה ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע
שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא
באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה וכל המתחיל לחשוב
ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה שנאמר אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו
ואל תערצו מפניהם…”.

[ח] בתפילתי
ובקשתי. תרגום אונקלוס לבראשית מח כב- “בחרבי ובקשתי”.

[ט] ראש השנה
ג ח

[י] תהלים
קלה יא

[יא] עולת ראיה
ב פג

[יב] ראש השנה
ג ע”א

[יג] רש”י,
דברים כה יח

[יד] בראשית
רבה עו ב ורש”י לבראשית לב ח: “ויירא יעקב מאד ויצר לו”: “ויירא
– שמא ייהרג; ויצר לו – אם יהרוג הוא את אחרים”.

[טו] ברכות נד
ע”ב

[טז] תהלים
קלה י

[יז] כאשר ידי עשו הללו הופכים להיות לבושיו של קול יעקב, כולם
הופכים להיות קודש: “יהיה על מצילות הסוס קודש לה’” (זכריה יד כ).

[יח] סנהדרין
צט ע”א

[יט] ישעיהו א
יא

[כ] שמואל א
טו כב

[כא] ברכות נד
ע”א

[כב] הכבד אף אחראי על יצירת החומרים המסייעים לסילוק רעלים, כפי
שהמלחמות, כל תפקידן לסלק ולהכחיד את הרוע מן העולם.

[כג] תהלים קט
כב

[כד] ירושלמי
ברכות פ”ט ה”ה

[כה] ברכות כו
ע”ב “תפילות כנגד תמידין תיקנום”.

[כו] רמב”ם
הלכות תפילה א א

[כז] ריה”ל,
“י-ה אנה אמצאך”.

[כח] ישעיהו
כה ט; תענית לא ע”א

[כט] ישעיהו
יא ט

[ל] יואל ג א

[לא] אורות
הקודש ג קו; קלח