• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

אשרי תבחר ותקרב - פרשת ויקרא

פרשתנו פותחת את תורת כוהנים ואת תורת הקרבנות הקרבים על המזבח-
עולה, מנחה, שלמים, חטאת, אשם, מעשר, בכור וקרבן פסח.
כל עניינם הפנימי של הקרבנות הוא רצוננו להתקרב אל ה' יתברך,
בנפשנו, רוחנו ונשמתנו.
נבאר כאן דרגות שונות של התקרבות הקיימים בקרבנות,
ונברר - איזו קרבה מיוחדת במינה מתגלה בקרבן הפסח?


שְׁנַיִם שְׁנַיִם

בהלכות מעשה הקרבנות במשנה תורה מונה הרמב"ם את סוגי הקרבנות השונים[א]:

 

כל הקרבנות של מיני נפש חיה, באין מחמישה מינין בלבד מן הבקר, ומן הכבשים, ומן העיזים, ומן התורים, ומן בני היונה. וכל הקרבנות בין של ציבור בין של יחיד, ארבעה מינין עולה, וחטאת, ואשם, ושלמים. ועוד יש שם שלושה מיני קרבן יחיד והן הפסח, והבכור, והמעשר.

הרמב"ם מזכיר שבעה סוגי קרבנות: ארבעה מינים של קרבנות יחיד וציבור - עולה, חטאת אשם ושלמים, ושלושה קרבנות יחיד- פסח, בכור ומעשר[ב]. את מיני הקרבנות השונים ניתן לחלק לשלושה זוגות. החטאת והאשם הם קרבנות המכפרים על חטאים. העולה והשלמים הם קרבנות שאינם באים על חטא אלא מבטאים קרבת ה'. הבכור והמעשר הם קרבנות יחיד הבאים מרכושו של האדם. אם כן, ישנם שלושה "זוגות" של קרבנות: קרבנות על חטא- חטאת ואשם, קרבנות על רכוש- בכור ומעשר, וקרבנות של קרבת ה'- עולה ושלמים.

היוצא מן הכלל משלושת הזוגות האלה, שאינו בא לא מצד החטא, לא מצד הרכוש ולא ממש מצד קרבה לה' הוא קרבן הפסח. כל אחד ואחד חייב להיות מנוי על הפסח, בלי קשר למצבו, לרכושו ולשאיפתו הרוחנית. נעמיק ונתבונן בסדרים הפנימיים במשפחות הקרבנות ובייחודו של קרבן הפסח.

 

כִּי כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא

החטאת והאשם באים על חטא. קיים ביניהם דמיון רב בכמה עניינים, והגמרא אף משווה ביניהם בגזירה שווה[ג]. הדמיון ביניהם כה רב עד שאפילו חכמינו התקשו להצביע על ההבדל המהותי ביניהם.

הרמב"ן מסביר את ההבדל בין החטאת לאשם ואומר, שהאשם בא על חטאים חמורים יותר מהחטאים שעליהם בא קרבן החטאת[ד]. כאשר אדם מביא קרבן, הכפרה פועלת בשתי דרכים- היא מכפרת על החטא ומכפרת על החוטא. לפי הרמב"ן, זהו ההבדל בין החטאת לאשם. בעוד שהחטאת מכפרת על החטא בלבד, האשם מכפר על האדם החוטא.

החטאת אמנם אף היא מובאת על חטאים שזדונם כרת וקיים בה צד של מיתה וכריתה, אך זה רק מצד החטא. קרבן החטאת מכפר ומתקן את חטאיו של האדם. האדם אמנם חייב כרת, אך האישיות שלו עצמה לא התהפכה ואינה צריכה תיקון. בקרבן אשם יש צורך בתיקון של מקום עמוק יותר באישיות של האדם. האדם עצמו צריך כפרה, ועל כך מכפר קרבן האשם.

"סתם אשם" הוא אשם גזילות, שאדם מקריב על שגזל בכל מיני צורות; כיחש באבידה, בפיקדון או בגזילה. אדם כזה, המחזיק ברכוש שאינו שייך לו, צריך לשקר ולכחש ואף להישבע לשקר. חטא זה הופך את עצם האישיות של האדם לחוטאת.

הרמב"ן מסביר שהמילה 'אשם' היא מלשון 'שממה'. כאשר החטא מחלחל למקום פנימי הנוגע באדם, האדם עצמו הופך למקום שממה. לכן יש צורך בכפרה עמוקה של קרבן האשם. כאשר האדם הפך לשממה והתנכר לעצמו, על מנת להוציאו ממקום שומם זה, יש צורך במהפך של עצם האישיות מן השפל שאליו היא נפלה. האישיות עצמה צריכה גאולה מן התחתיות. לכך מכוון קרבן האשם.

זאת ועוד: חומרתו של האשם הבא לכפר על האדם החוטא, קיימת באדם הפרטי בלבד. בעוד שישנם חטאות ציבור רבים כמו חטאת ראש חודש וחטאות במוספי היום במועדים, באשם אין אשם ציבור. באדם פרטי יש מציאות שנגזרה ונקנסה עליו מיתה והוא נעשה אשם. לכן עליו לכפר על עצם האישיות שלו בקרבן אשם. אולם בציבור אין נגיעה של החטא בעצם האישיות, מפני ש"נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם". לחטא אין יכולת לפגום באישיותה ונשמתה של כנסת ישראל, לכן לא קיים קרבן אשם ציבור.

 

עֹלָה וְשְׁלָמִים

קרבת ה' באה לידי ביטוי בזוג הקרבנות העולה והשלמים. בקרבן עולה, עולֶה הקרבן כולו לה' ואילו בקרבן שלמים, "שמשימים שלום", כולם שותפים בקרבן- המזבח, הכוהנים והבעלים[ה].

ניתן ליצור הקבלה בין זוגות הקרבנות. העולה והשלמים דומים לשני הצדדים הקיימים בחטאת ובאשם. החטאת דומה לשלמים, והאשם דומה לעולה. החטאת והאשם הם בבחינת 'סור מרע' ואילו השלמים והעולה בבחינת 'עשה טוב'. קרבן האשם בא לתקן את כל האישיות החוטאת של האדם. באופן החיובי, קרבן העולה מעלה את כל האישיות של האדם לה'. בדומה לכריתת ברית שבה אדם נעשה שותף בכל אישיותו ועצמותו, עולה האדם כליל לה'. כך אף נאמר בקרבן עולה- "אדם כי יקריב מכם" – שהאדם מקריב את כולו ונותן את כל כולו למעלה.

גם באמצעות קרבן השלמים מבטא האדם את רצונו להתקרב לה'. אולם, לעומת העולה, השלמים משתפים את האישיות של המקריב. האדם המקריב אינו עולה כליל לה', אלא נשאר במציאות ונהנה מן הקרבן. קרבן זה דומה למתנה שאדם נותן לחברו, היוצר עמו קשר באמצעות חפץ אך לא מאבד בו את עצמו. בשלמים ישנה שותפות בין ה' לבין האדם המקריב ולכל אחד יש חלק בקרבן. בדומה לקרבן החטאת המכפר על החטא ולא על עצם האישיות, כך בשלמים, באופן חיובי, הקרבה לה' אינה מוחקת את האישיות הפרטית של האדם אלא משתפת אותה ומעלה אותה.

 

בְּכוֹר וְמַעֲשֵׂר

כשם שמן הצומח צריך לתת מעשרות, ביכורים ותרומה, כך גם מבעלי החיים צריך לתת את הראשית לה' בצורת קרבן. אלו קרבנות הבכור והמעשר. קרבנות אלו הם "קרבנות רכוש". רק בעל רכוש חייב בהם, ובכך הוא מבטא את שותפותו של ה' ברכושו, בבחינת: “כבד את ה' מהונך”[ו].

שלושת קרבנות היחיד שמונה הרמב"ם - הבכור, המעשר והפסח, דומים לקרבן השלמים בכך שהם נאכלים על ידי האדם. קרבן בכור - כל בכור בהמה מובא לכהן והוא נאכל לכהן, משפחתו ועבדיו. קרבן מעשר בהמה מובא לבית המקדש והוא נאכל, בדומה לשלמים, לבעלים ולכל אדם בירושלים.

גם זוג קרבנות הרכוש- בכור ומעשר- ניתן לחלק, כפי שהבחנו, בין האשם לחטאת ובין העולה לשלמים. הבכור דומה לעולה ולאשם. המעשר דומה לשלמים ולחטאת.

בקרבנות מן הרכוש אנו מבטאים את שייכותו האמתית של רכושנו לה'. כאשר אדם מביא את בכור בהמתו למקדש, בכך הוא מכריז שבאמת אין בהמה זו שייכת לו כלל. הבכור הוא קדוש מרחם. אפילו בפטר חמור שאין מקריבים אותו, יש קדושה. אפילו החומר עצמו, החמור, אינו שייך לנו. הבכור מובא לה' והוא נאכל לכוהנים אך לאדם אין שייכות אליו כלל. הכוליות שבקרבן הבכור דומה לקרבנות עולה ואשם. כפי שקרבן בכור נעשה שייך כולו לה', כך קרבן עולה עולֶה כליל לה' ואין לאדם שייכות בו, וקרבן אשם מכפר על כל אישיותו של האדם.

לא כך המעשר. המעשר אינו קדוש אלא חולין. הוא נעשה קודש מחמת קריאת השם ונאכל על ידי הבעלים. בדומה למעשר שני וביכורים, כך במעשר, אדם בא אל המקדש, ומצרף את רכושו, ובכך אף את עצמו, להיות נוגע אל הקודש. כך קרבן השלמים שלא נעשה קדוש לגמרי, אלא רק נוגע בקודש ונעשה שותף. כך גם קרבן החטאת, שבא לכפר על החטא שבאדם אך לא על האדם עצמו.

 

רָצוֹא וָשׁוֹב

ראינו שבכל זוג קרבנות קיימים שני צדדים באופן הבאת קרבן. קיים סוג קרבן שבו אדם נותן את כולו לה', את עצם נפשו ואישיותו, כולו קודש. לעומת זאת, קיים סוג קרבן אחר שיש בו נתינה, אבל אין בו מחיקת העצמיות והאישיות. בחסידות חב"ד מבוארים שני הצדדים האלו בביטויים "ביטול במציאות" ו"ביטול היש". בעוד שבדרגת "ביטול היש" עדיין מורגשת מציאות עצמית המכירה בהכרה גמורה את שייכותה לבורא, בדרגת "ביטול במציאות" אין מורגשת מציאות נפרדת כלל ומתגלה כי "אין עוד מלבדו" ממש.

שני צדדים אלו בקרבנות, באים לידי ביטוי גם במילים "רצוא ושוב" כשתי תנועות נפש מנוגדות המבטאות את עצם הקיום. מצד אחד- 'רצוא', כמו קרבן העולה שבו נותן האדם את הכול לה'. מצד שני- 'שוב', כמו קרבן השלמים שבו ישנו קיום לאדם במציאות העולם הזה.

בעולה ישנה מעלה, ואילו בשלמים ישנה שלמות. מה גדול יותר- 'מעלה' או 'שלמות'? בקרבן עולה אין שלמות אלא חלקיות. הקרבן הוא לה' בלבד ואין שיתוף לאדם. חוסר השיתוף יוצר נתק ושניות. לכן בקרבן זה יש רק מעלה אך אין שלמות. לעומת זאת, בשלמים ישנה שלימות ושותפות בין כל הצדדים. אמנם לשלמים אין את אותה מעלה כמו לעולה, אבל זה גופא השלמות שלהם, שאינם עולים כליל, אלא שיש בהם שיתוף של כל הצדדים. נמצאנו למדים שהשלמות גדולה יותר מן המעלה.

מהי השלמות שבשלמים? הנתינה המוחלטת לה' באופן כזה שמבטלת את המציאות בעולם הזה, היא המעלה של קרבן העולה. מעלה גדולה יותר קיימת בקרבן השלמים, שבו ישנה נתינה והתקרבות לה' לא מתוך ביטול המציאות אלא מתוך קיום המציאות, המתעלה אל האלוקות.

מעלתו של קרבן העולה היא כנגד הקדושה שמעל הטבע ואילו שלמות קרבן השלמים היא כנגד הקדושה שבתוך הטבע. מרן הרב קוק זצ"ל לימדנו שהקדושה שבטבע כוללת בקרבה את הקדושה שמעל לטבע, לכן הראשונה עליונה על השנייה:

 

הקדושה שבטבע היא קדושת ארץ ישראל, והשכינה שירדה בגלות עם ישראל הוא הכישרון להעמיד קדושה בניגוד לטבע. אבל הקדושה הלוחמת נגד הטבע אינה קדושה שלמה, צריכה היא להיות בלועה בתמציתה העליונה בקדושה העליונה, שהיא הקדושה שבטבע עצמה, שהוא יסוד תיקון עולם כולו וביסומו הגמור... כשבאים להשכלה עליונה זו של הקדושה השלמה שבטבע, הכוללת בקרבה גם כן את הקדושה שלמעלה מן הטבע והמתנגדת אל הטבע... כל הכוחות שבאדם הפרטי נראים בעדינותם המרוממה, כפי מה שהם בטבעם, והרי הם קדושים ומוכשרים לעילוי היותר עליון, והאור שלמעלה מן הטבע עומד אצור בהם לעת הצורך, והאדם חש בקרבו חופש של נועם קודש, ו"ימוד עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו, שנאמר: בקרבך קדוש"[ז].

 

נֶפֶשׁ, רוּחַ, נְשָׁמָה

שלושת הזוגות של הקרבנות מקבילים לשלושה חלקים במציאות ובאדם. במציאות כנגד: טומאה, חולין וקדושה, כפי שבארנו. באדם כנגד: נפש, רוח ונשמה. נסדרם לפי סדר מלמטה למעלה:

החטאת והאשם הם הזוג הנמוך ביותר, הבאים על חטא או טומאה, ומכפרים על נתק בינינו לבין ה' יתברך. זוהי הדרגה הנמוכה של הנפש הבהמית הנופלת וחוטאת: "נפש כי תחטא".

הבכור והמעשר באים על ענייני חולין- על הרכוש. זו היא דרגת ה'רוח'. דרגת הביניים של הנפש השכלית האנושית, שאין בה בהכרח רע וטוב. בדרגה זו אדם מקדש ומעלה את רכושו, את החולין, לנקודת השייכות הפנימית אל ה'.

הדרגה הגבוהה ביותר שייכת לרצון הפנימי של הנשמה לקרבת ה' ולשייכות אל הקודש, והיא באה לידי ביטוי בקרבנות העולה והשלמים שבהם מתעלה האדם ומתרומם אל ה'.

אם כן, בשלוש דרגות מתקרב האדם לה' יתברך באמצעות הקרבנות: בנפשו- מתוך חטאו; ברוחו- ברכושו; ובנקודת הקודש שבו- בנשמתו.

 

פֶּסַח הוּא לַה'

קרבן הפסח הוא קרבן מיוחד. בחלוקה שאנו מביאים כאן, אין לו בן זוג כמו שאר הקרבנות. קרבן הפסח הוא הראשון שבכל הקרבנות. עוד בהיותנו בארץ מצרים נצטווינו לקחת "שה לבית אבות שה לבית". הפסח הוא גם המצווה החמורה ביותר בכל הקרבנות, שהרי מי שלא מביאו חייב כרת.

גם מבחינת הלכות ההקרבה, הפסח הוא קרבן יוצא דופן ושונה בכמה עניינים מכל הקרבנות האחרים. בקרבן הפסח אין דין זריקת הדם, שלכאורה דין זה הוא עיקר ההקרבה. בבכור ומעשר אמנם אין דין זריקה של הדם על גבי המזבח, אבל יש זריקה על היסוד, ואילו בפסח אין אפילו זריקה על היסוד אלא רק שפיכה אל היסוד. נוסף על כך, הפסח נאכל צלי, זמן אכילתו קצר מכל הקרבנות – רק עד חצות, ונאכל רק למנוייו. בפסח קיים ייחוד נוסף, כמו שאמרנו, שחוץ ממנו, אין עוד קרבן ואף לא מצוות עשה שיש חיוב כרת על ביטולה.

על מה בא קרבן הפסח? על "אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל"[ח]. מהי הפסיחה? לכאורה הקרבנות כולם מבטאים את ההתקרבות שלנו אל ה'. ראינו שלוש דרגות של התקרבות אל ה': התקרבות מטומאה או מחטא, התקרבות מחולין או התקרבות של קדושה. לעומת זאת, בקרבן הפסח אין מעשה מצידנו. קרבן הפסח מורה על מעשה מצד ה'- הפסיחה.

קרבן הפסח הוא בעצם קרבן שאינו קרבן. את קרבן הפסח לא מקריבים לה' והוא אינו עולה לה'. אמנם כאשר יש מקדש אז קרבן הפסח נעשה כמו כל הקרבנות. לכן מקריבים את האמורים על המזבח, אך בעצם אין זה עניינו. במקום זריקת הדם הנעשית בכל קרבן למען ה', בקרבן הפסח ישנה נתינת הדם על המשקוף והמזוזות בבתינו. נתינת דם זו היא כביכול מעין 'זריקת דם' שעושה הקב"ה בביתנו, בשבילנו, לאות ולסימן. זה עניינו של הקרבן, שמו ומהותו- שהקב"ה פסח על בתי בני ישראל. לא אנו פסחנו אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו עבר בארץ מצרים ופסח.

 

קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבֹדָתוֹ

הפסח הוא קרבן הפוך: לא אנחנו התקרבנו אל ה' אלא הקב"ה בעצמו התקרב אלינו. הקב"ה ירד לתוך ערוות מצרים ולקח אותנו גוי מקרב גוי. במצרים היינו במ"ט שערי טומאה- "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה". באמצעות הדם על המשקוף הבדלנו עצמנו מבתי המצרים, והוא הסימן לה' לפסוח על בתינו. ההבחנה שאנו עובדי ה', היא עצמה נעשתה על ידי קרבן הפסח: "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך בדמייך חיי[ט]"- דם הפסח ודם המילה.

ה' בחר בנו והוציאנו ממצרים לא בגלל מעלה שבנו אלא בגלל עצם מהותנו. המהר"ל דורש באותה הדרך על המצה, שאין בה שום התנפחות, כך גאל אותנו ה'- רק אנחנו בעצמנו כפי שאנחנו, ללא שום תוספת מצידנו[י]. וכמו החימוץ לקמח, כך הבישול לבשר, הצלי אף הוא צריך להיות ללא שום תוספות. בגאולת מצרים ישנה אחיזה בנקודת העצם. הקב"ה בחר בנו לא בגלל מעלתנו ומעשינו שהרי היינו במ"ט שערי טומאה, אלא בגלל מהותנו העצמית.

לפני שירדנו למצרים, כל הקשר עם ה' מצד אבותינו הקדושים היה באמצעות הקרבנות - הם הקריבו עולה ושלמים מצד הדבקות שלהם בה'. אולם במצרים חל מהפך. הקב"ה בחר בנו וקירבנו אליו. לכן עניינו של קרבן הפסח הפוך לגמרי מכל שאר הקרבנות. בעוד שבכל הקרבנות אנו מבטאים את רצוננו לקרבת ה', בקרבן פסח ביטא הקב"ה את עומק רצונו- לבחור בנו ולקרב אותנו אליו.

מהסיבה הזו לקרבן הפסח אין בן זוג. כל מה שנוגע לאדם הוא כפול. יש בו צד אנושי וצד אלוקי- "אחת דיבר אלוקים, שתיים זו שמעתי". לכן, כאשר אדם מקריב קרבן, יש צד של נתינה מוחלטת לה' ויש צד של התגלות ה' באדם עצמו. אולם בקרבן הפסח יש רק צד אחד- הקב"ה בעצמו התקרב אלינו. בקרבן הפסח אין מקום למעשים שלנו ואין עניין לתת את חלקנו. בפסח ישנה רק השייכות לבחירה שה' בחר בנו. החובה להשתתף ולאכול את הקרבן היא החובה להשתייך לבחירה של ה' בנו. עלינו להיות שותפים בקרבה הזו. כל מי שלא משתתף בפסח "נכרת מעמיו", והוא מוציא עצמו מכלל ישראל. השותפות בכלל ישראל היא השותפות בבחירה של הקב"ה בנו: "בך בחר ה' אלוקיך להיות לו לעם סגולה מכול העמים אשר על-פני האדמה... כי מאהבת ה' אתכם ומשומרו את השבועה אשר נשבע לאבותיכם הוציא ה' אתכם ביד חזקה ויפדך מבית עבדים"[יא].

היום, כשאנו במציאות ללא קרבן, ישנה ההגדה בלבד. עיקר עניינה של ההגדה, שהיא מספרת את התגלותו של ה' במצרים באמצעות מצוות "והגדת לבנך". כאשר אב מספר לבנו את סיפור יציאת מצרים, זהו המשך ישיר להתגלותו ובחירתו של הקב"ה בנו. בסיפור ההגדה העובר מאב לבן, אנו ממשיכים ומקיימים את ההתגלות של בחירת ה' בנו לאורך הדורות.

הפסח הוא הביטוי לבחירה האלוקית בישראל. זהו הקרבן הראשון מכל הקרבנות והשורש של כל הקרבנות[יב]. זהו עצם הכוח האלוקי שהוליד אותנו כעם. מכוח זה, ממשיכה התפרטות במציאות העולם הזה, עד למעשה הקרבנות. לאחר יציאת מצרים וקבלת התורה, לאחר חטא העגל, התשובה והתיקון, שורה השכינה במשכן. שורה השכינה במקום הקודש - בעולה ובשלמים. שורה השכינה במקום החולין - בבכור ובמעשר. שורה השכינה עד למקום החטא – באשם ובחטאת. כל השראת השכינה הזו היא מתוקף הבחירה האלוקית בעם ישראל שהתגלתה ביציאת מצרים בקרבן הפסח.

וכשם שקרבנו המקום לעבודתו, נזכה אנו לשוב ולהתקרב אליו יתברך - "מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה"[יג] ויזכנו ה' במהרה בימינו- "שמחים בבניין עירך וששים בעבודתך ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים".

 


[א]    משנה תורה הלכות מעשה הקרבנות א א

    [ב]  קרבן מנחה הוא קרבן יוצא דופן כיוון שאינו קרבן מן החי אלא מן הצומח. לכן הרמב"ם לא מונה אותה בתחילת מעשה הקרבנות.

[ג]    "כי כחטאת האשם הוא" ויקרא יד יג; זבחים י ע"א

[ד]    רמב"ן ויקרא ה טו: “והנראה בעיני, כי שם אשם מורה על דבר גדול אשר העושו יתחייב להיות שמם ואבד בו, מלשון האשימם אלוהים (תהילים ה יא), ויאשמו נאות מדבר. וכן תאשם שומרון כי מרתה באלוהיה (הושע יד א), וכן אשמים אנחנו (בראשית מב כא), נענשים. וחטאת מורה על דבר נטה בו מן הדרך, מלשון אל השערה ולא יחטיא (שופטים כ טז)

[ה]    רש"י שמות כט כב

[ו]    משלי ג ט

[ז]    אורות התחייה כח

[ח]    שמות יב כז

[ט]    יחזקאל טז ו

[י]    מהר"ל גבורות ה' נא

[יא]   דברים ז ו-ח

[יב]  יש לרמוז כל זאת באותיות שם הוי"ה. על ה"א תתאה שהיא כנגד החטאת והאשם, נאמר ש"רגליה יורדות מות" ורק על ידי תשובה היא מצטרפת חזרה לשם. כדרשת רבותינו: תשובה- תשוּב ה'. ה-וא"ו שבשם מבטא את ששת הקצוות של המציאות החולית כפי שהיא נוגעת ברום גבהה- אחרי כל האריכות המצוירת באות וא"ו– בקודש. העולה והשלמים הם כבר ביטוי של כיסופי הנשמה ל"בית אביה בנעוריה" בלא להיפרד כלל מעל דודה אהובה, כה"א עילאה שעליה נאמר "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" ביחס לחיבורה למעלה. הפסח מבוטא ביו"ד שבשם שאינה תופסת מקום כלל מפני שאינה בגדרי המציאות של העולם הזה. היא האות שבה נברא העולם הבא. ואף על פי כן, היא נוגעת בנקודתה בתוך מציאותנו ומבטאת את הבחירה שלו יתברך בנו. וכן מצינו באיש ואישה שאיש ביו"ד ואישה בה"א. הפסח בא מצידו והעולה והשלמים כ'אבות' לכל הקרבנות מצידנו אליו.

[יג]    שיר השירים א ד

עבור לתוכן העמוד