עַל שֵׁם הַפּוּר
במגילת אסתר מופיע ההסבר לשמו של חג הפורים: “עַל כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה פוּרִים עַל שֵׁם הַפּוּר”[א]. ידועה ומפורסמת הקושייה על כך: אם ימים אלו נקראים על שם הפור, לכאורה היה צריך לקרוא אותם בשם ‘פור’ או ‘יום הפור’, בלשון יחיד, אך מדוע שמם הוא ‘פורים’ בלשון רבים?
ה”שפת אמת” מסביר שאכן ישנם שני פורים[ב]: פור אחד שהפיל המן, ופור אחד שהוא גורלם של ישראל, “נצח ישראל לא ישקר ולא יינחם”. הנגיעה של עמלק, ראשית גויים, בנקודת הראשית של ישראל, היא נקודת המגע שבין שני ה’פורים’. כך אנחנו אומרים גם בפיוט מן הקדמונים לאחר קריאת המגילה: “פּוּר הָמָן נֶהְפַּךְ לְפוּרֵנוּ”.
לפי פשט המגילה נראה שאפשר לבאר אחרת. הסיבה לכך ש’פורים’ נקרא בלשון רבים היא מפני שחג זה אינו מתרחש ביום אחד אלא בשני ימים, כפי שנאמר: “עַל כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה”. כך אף לשון הכתוב לאחר מכן: “לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה”[ג], “וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ”[ד]. לפי פשט הכתוב, ריבוי הימים בחג זה הוא הסיבה לשם ‘פורים’ בלשון רבים. כפילות הימים של פורים, ואף התקנה שבמקום אחד נוהגים ביום אחד ובמקום אחר נוהגים ביום אחר, אינה קיימת באף מועד אחר ממועדי ישראל. אמנם ישנה התכללות מסוימת בין ימי הפורים, שבשני הימים בשני המקומות לא אומרים תחנון ולא מספידים, אבל המצוות המיוחדות של החג נעשות בכל מקום בנפרד. על סמך הכתוב “בזמניהם”, חז”ל הוסיפו בעניין זה והרחיבו את חג הפורים בכפרים לימים י”א, י”ב וי”ג באדר[ה]. להלכה בימינו “פורים המשולש” מתרחב גם ליום ט”ז באדר. אם כן, הפריסה על פני ימים רבים היא עניין מיוחד לחג הזה, ויש להבין- מדוע חג הפורים מתגלה דווקא בזמנים שונים ובימים כפולים?
בְּיוֹם אֶחָד
כפילות הימים בהקשר לחג הפורים מופיעה כבר בסיפור המגילה. אנו מוצאים שאסתר המלכה הוסיפה שני ימים מדעתה. היום הראשון הוא היום של המשתה השני. בתחילה הלכה אסתר אל המלך אחשוורוש במטרה למנוע את גזירת השמד, ולקחתה סיכון רב. אולם שלא כמאמר מרדכי, אסתר לא התחננה לפני המלך, אלא הזמינה את אחשוורוש והמן למשתה באותו יום. אך אסתר לא הסתפקה בכך ודחתה את בקשתה למשתה נוסף, למחרת: “יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לָהֶם וּמָחָר אֶעֱשֶׂה כִּדְבַר הַמֶּלֶךְ”[ו]. בדיעבד מסתבר, שבהוספה הזו טמון כל המהפך של המגילה. באותו הלילה שבין המשתה הראשון למשתה השני, נדדה שנת המלך, מלכו של עולם, ובאותו יום החלה גדולת מרדכי, ומפלתו של המן הרשע.
בשנית, לאחר ביטול גזירת השמד, ביקשה אסתר לתת ליהודים בשושן יום נוסף להינקם מאויביהם: “וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִנָּתֵן גַּם מָחָר לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן לַעֲשׂוֹת כְּדָת הַיּוֹם”[ז]. מה פשר בקשתה של אסתר? מדוע היא מבקשת יום נוסף? הרי לא נאמר שבשושן הכריתו היהודים צרים ואויבים מובהקים, ומה רצתה אסתר להרוויח ביום הנוסף?
האמת היא שצריך לומר שאסתר לא המציאה את כפילות הימים בהקשר לפורים, אלא הביאה דבר בשם אומרו. המן הרשע הוא הראשון שקבע שיש כאן עניין של יומיים. הרי הוא ביקש “לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים… בְּיוֹם אֶחָד”[ח], ולשם כך הפיל פור: “הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן מִיּוֹם לְיוֹם”[ט]. כלומר, עוד לפני שנפל הגורל, המן הבין שישנם כמה ימים אפשריים להשמיד- “מיום ליום”. המן הרשע, ברשעתו, ידע לכוון למקום עליון ועמוק, ולכן ידע שיש עניין של ריבוי בימים השייכים לעניין השמדת היהודים. ומפני שהמן לא ידע להחליט איזה מן הימים הוא היום הנכון, הפיל את הפור. לפי דברינו מתבאר, שהימים נקראים ‘פורים’ על שם הפור, משום שהפור הוטל בין כמה ימים.
אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ
לעמלק ישנו קשר מהותי עם הזמן וכל עניינו הוא על ציר הזמן, מראשית ועד אחרית, “רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד”[י]. כמו עמלק, גם ישראל- כל עניינם שייך לציר הזמן. במצווה הראשונה שנצטוו בה ישראל במצרים, הוטל עליהם לקדש את הזמנים: “החודש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה”[יא]. ישראל, שנקראו ‘ראשית'[יב] הם ה”לעומת זה” בקדושה של עמלק.
נקודת המגע של עמלק וישראל מתרחשת בעצמה על ציר הזמן: “אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ”[יג]. הדרך היא מקום המעבר ממקום למקום. היא ציר הזמן עצמו, ובה מתרחש המפגש בין עמלק לישראל הן באופן גשמי והן באופן רוחני. באופן גשמי מפגשם של ישראל עם עמלק מתרחש במדבר, בדרכם של ישראל ממצרים לארץ ישראל. באופן רוחני, מפגשם של ישראל עם עמלק מתרחש בתוך ימי ספירת העומר, בתקופת הזמן המיוחדת שבין פסח לשבועות שגם בה מתרחש תהליך ‘מיום ליום’. יש לציין שאסתר המלכה מתחננת על ביטול הגזירה בימי ראשית העומר, והמן הרשע בעצמו נתלה ביום הראשון לעומר, שהוא מועד תחילת ציר הזמן של ישראל.
מהו הזמן? בתוך שלושת ממדי הקיום- עולם, שנה ונפש, ממד ה’שנה’ הוא הממד המרכזי שבו מתגלים ישראל, המקדשים את המועדים ואת הזמנים. הזמן הוא שמעיד על הבורא יתברך יותר מכל ממד אחר, מפני שכל רגע בעולם הוא בריאה חדשה לגמרי ‘יש מאין’. אם נוציא את ממד הזמן מממד המקום, הרי המקום לא נראה מחודש, אלא נראה קדמון, כביכול. היוונים שטענו שהעולם הוא קדמון, טענו כך משום שהתבוננו על העולם רק מצד החומר שבו. לעומת ממד המקום, ה’נפש’ היא בבחינת חומר רוחני, ולכן גם בה אין כל חידוש, כביכול, והיא קיימת מאז ומעולם.
לעומת ממדי ה’עולם’ וה’נפש’, ממד הזמן, ה’שנה’, הוא הממד אשר בו מתגלה התחדשות הבריאה. כל רגע שמתהווה, היה איִן גמור ולא היה כמותו בעולם עדיין כלל. לכן כשרגע חדש מופיע בעולם, הוא בריאה חדשה ‘יש מאין’, שלא הייתה כמותו לפניו, ולא תהיה אחריו. אם כן, הזמן הוא שמעיד על הבורא, ולכן עיקר המלחמה של עמלק בישראל נוגעת דווקא לממד הזה.
בניגוד לישראל שרואים גילוי אלוקי בתוך הזמן, עמלק טוען שהכול מתרחש במקרה- “אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ”- “לשון מקרה”[יד]. לדידו, למציאות אין כל תוכן משל עצמה. אין בריאה, אין שורש, אין ראשית ואין אחרית, אלא הכול מתגלגל מעצמו ללא תכלית. עמלק, “ראשית גויים”, נלחם כנגד הזמן וטוען שהעולם הוא יש מאין המקרה, והזמן מתגלגל ללא שורש אלוקי.
רֵאשִית וְאַחֲרִית
מלחמתו של עמלק כנגד ישראל מופיעה בנקודות קריטיות על ציר הזמן. חז”ל אומרים: “שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות את בית הבחירה”[טו]. לפי דברי חז”ל, הכרתת זרעו של עמלק קשורה לבניית בית המקדש. אכן במהלך ההיסטוריה אנו מוצאים את הופעתו של עמלק סמוך לבניין הבית. בפעם ראשונה הופיע עמלק במדבר, לפני בניית המשכן. בפעם השנייה הופיע בימיו של שאול המלך, לפני בניין הבית הראשון. בפעם השלישית הוא הופיע בימי מרדכי ואסתר, לפני בניין הבית שני. בדורנו, עמלק של הדור האחרון, אלו הנאצים יימח שמם, הופיעו ערב הקמת המדינה ולפני בניין הבית השלישי, שייבנה במהרה בימינו.
עמלק מופיע תמיד לפני תחילתו של זמן חדש. הוא מבשר הדור החדש, בבחינת קליפה שקודמת לפרי. עמלק, “ראשית גויים”, מבין בראשית, ויש לו ‘חוש’ בהתחלות חדשות שבזמן. גם המן הרשע נמצא בראשית של כל התחדשות העולם. כמו אחשוורוש, גם לו נראה שתם זמנם של ישראל ועליהם להיאבד מן העולם, שהרי כבר אבדה תקוותם, שהסתיימה גזירת שבעים שנה והקב”ה לא גאלם[טז], לכן ניתנה הרשות להשמידם.
חכמינו מלמדים שהמן הפיל פור, ו”כיוון שנפל פור בחודש אדר שמח שמחה גדולה, אמר – נפל לי פור בירח שמת בו משה”[יז]. מה שמחה יש בכך? הרי הדבר התרחש אלף שנה קודם לכן? אלא- המן חשב שההתגלות האלוקית לישראל היא שמתה, כביכול. אולם, הוא לא ידע שאמנם בשבעה באדר מת משה, אך בשבעה באדר הוא גם נולד. אמנם תם זמנה של התורה שבכתב, אך כוח התורה שבעל פה הו-הוא שנולד כעת. האמוראים, חכמי התורה שבעל פה, מכנים זה את זה בשמו של משה רבנו – “משה שפיר קאמרת”[יח], משום שתורת משה שבכתב נמשכת גם בתלמידי החכמים מלמדי התורה שבעל פה מכוחו של משה רבנו. באמת אין הפסק בין יום המוות ליום הלידה.
להמן הרשע מזרע העמלקי ישנו חוש לראשית, לכן הוא חש שתקופתו היא תקופת זמן מיוחדת שמתרחש בה תהליך עצום של תחילתו של זמן חדש. רבותינו אומרים, “כל המועדים עתידין להיבטל, וימי הפורים אינן בטלים לעולם”[יט]. כלומר, פורים שייך לימים של לעתיד לבוא. השייכות הזו, ראשית העולם הבא וראשית התורה שבעל פה, מתחילה דווקא בימיו של המן הרשע. המן רצה לגעת בנקודת הראשית העליונה שלמעלה מגדרי הזמן אשר תוליד את התהליך הזה. ומשום שקשה לסמן בדיוק את נקודת הראשית שממנה נולד זמן חדש, המן הפיל פור מיום ליום ומחודש לחודש על מנת להצליח לכוון לנקודה הזו.
לְקַיֵּם אֶת יְמֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה בִּזְמַנֵּיהֶם
באמצעות הפור מחפש המן את הלידה המחודשת של עולם אחר השייך לעתיד לבוא. הוא רוצה להשמיד את כל היהודים דווקא ביום אחד, משום שהוא רוצה לכוון לנקודת הראשית שבזמן, שבה אבד שברם של ישראל ומתחילה ראשיתו של עמלק. אולם, התיקון לכל זאת נעשה באמצעות תקנת ימי הפורים, ש”זמנים הרבה תקנו להם”[כ], בבקשתה של אסתר ליום נוסף בשושן הבירה.
המן רוצה לגדוע את עם ישראל לטובת ראשיתם של עמלק, ואילו אנו טוענים כנגדו שאין הפסק בין יום המוות ליום הלידה, בין עולם הזה לעולם הבא. יום אחד נהפך מיום אחד ליומיים, מפני שישנה כפילות בזמן. בכוחו של הזמן לחבר מוות וחיים, אחרית וראשית, עולם הזה ועולם הבא. בדורם של מרדכי ואסתר אמנם פסקה הנבואה, אך מנגד, נולדה החכמה ותורה שבעל פה. הסתיימה תקופת בית ראשון, אך החלה תקופת בית שני.
בפורים לא רק ‘יום אחד’ הפך ליומיים, אלא שחודש אחד הפך לחודשיים, כפי שנאמר- “ומחודש לחודש”. כפילותו של חודש אדר בשנה מעוברת מבטאת את הקשר הבל-יינתק בין שנת הלבנה לשנת החמה, בין עולם הזה לעולם הבא. שנת הלבנה היא כנגד עולם הזה, שיש בו מיעוט וחשיכה, ואילו שנת החמה היא כנגד עולם הבא, “וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה”[כא]. עולם הבא הוא בעצם המשך ישיר לעולם הזה, וכל סגולתם של חודש אדר ושל ימי הפורים, שהם מהווים המשך וחיבור בין העולמות.
בשנה מעוברת חל פורים דווקא באדר שני משום שיש “להסמיך גאולה לגאולה”[כב], כלומר, ישנה שייכות בין פורים לפסח. כפי שגאולת הפסח שייכת לעניין הראשית, כך גם ישועת פורים שייכת לראשית. הכאת ראשיתם של מצרים במכת בכורות היא שהובילה ללידתם של ישראל ממצרים ולגאולתם. כמו כן בפורים; ניצחון ‘ראשית גויים עמלק’ הוביל ללידה מחודשת של כנסת ישראל. במצוות “החודש הזה לכם” מתרחש חיבור בין שתי מערכות הזמנים של הלבנה והחמה, ובה מתגלה חיבור ושלמות של הזמן, “ראשון הוא לכם לחודשי השנה”. חודש אדר הוא הזמן שבו מתרחשת אותה שלמות בין שנת הלבנה לשנת החמה, ולכן דווקא בו התרחשה הישועה במאבק הזמנים שבין עמלק לישראל.
מִדֹּר דֹּר
עיקר הניצחון על עמלק טמון במהפך שבין הזמנים. נאמר: “כִּי יָד עַל כֵּס יָ-הּ, מִלְחָמָה לַה’ בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר”. כלומר, עיקר המלחמה בין ה’ לעמלק מתרחשת בנקודת המעבר מזמן לזמן ומדור לדור- מדור של נבואה לדור של חכמה; מעולם הזה לעולם הבא; ממוות לחיים. פסוק זה אף רומז לפורים שחל בי”ד ובט”ו: “יד על כס י-ה”. ההמשכיות שבין הזמנים, מדור לדור, מלמדת שהתהליך המתרחש בזמן, אינו דרך מקרה, אלא המשך מכוון המוביל לתכלית; יציאת מצרים נמשכת למתן תורה, עולם הזה נמשך לעולם הבא, הפרזים נמשכים למוקפים.
אסתר מבקשת שהניצחון על עמלק יצוין דווקא במשך יומיים משום המלחמה בעמלק. המן רצה להשמיד את היהודים ביום אחד ובקש לפגוע בנקודת הראשית, לכן היום הראשון של פורים מכוון כנגד הפור של המן. בנוסף לזאת, היום השני מכוון להולדת הלבנה החדשה במילואה. הלבנה המופיעה בשלמותה ביום ט”ו בחודש, רומזת ללידתה של כנסת ישראל במילואה בבית שני בחידוש התורה שבעל פה, והן לעתיד לבוא- בכניסה לארץ, במוקפים מימות יהושע בן נון. בכניסתו לארץ תיקן יהושע בן נון את תפילת “עלינו לשבח”, המחברת בין זמן ההווה לעתיד לבוא: “עַל כֵּן נְקַוֶּה לְךָ ה’ אֱלֹקֵינוּ, לִרְאוֹת מְהֵרָה בְּתִפְאֶרֶת עֻזֶּךָ”, ברגע הכניסה לארץ אנו חשים כיצד כל הזמן שחולף הוא המשך אחד עד הלעתיד לבוא.
המן הרשע רצה להכרית את ישראל ביום אחד, ואילו אסתר המלכה הוסיפה יום נוסף מדעתה בכדי להביא את מחשבתו הרעה “עדי אובד”, ולהביא לתיקון השלם באמצעות החיבור מדור לדור, עד למצב של סיהרא דאשלימותא: “וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם”[כג].
[א] אסתר ט כו
[ב] שפת אמת פורים תרל”א
[ג] אסתר ט כז
[ד] אסתר ט כח
[ה] מגילה א א
[ו] אסתר ה ח
[ז] אסתר ט יג
[ח] אסתר ג יג
[ט] אסתר ג ז
[י] במדבר כד כ
[יא] שמות יב ב
[יב] רש”י לבראשית א א לפי מדרש תנחומא
[יג] דברים כה יח
[יד] רש”י לדברים כה יח
[טו] סנהדרין כ ע”ב
[טז] מגילה יא ע”ב
[יז] מגילה יג ע”ב
[יח] סוכה לט ע”א
[יט] ילקו”ש משלי רמז תתקמד
[כ] מגילה ב ע”א
[כא] מלאכי ג כ; עבודה זרה ד ע”א
[כב] מגילה ו ע”ב
[כג] אסתר ט כח
ניתן להקדיש שיעור זה עבור יקיריכם,
לחצו כאן
