מה נשתנה? – פרשת צו, שבת הגדול

וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ

ארבע קושיות “מה
נשתנה” פותחות את החלק המרכזי של ליל הסדר- המגיד- אשר עיקר עניינו הוא קיום
מצוות “והגדת לבנך”. הרמב”ם במשנה תורה פוסק להלכה על פי דברי
רבותינו, שבלילה הזה יש לעשות שינויים ודברים מתמיהים רבים, על מנת שהבנים ישאלו את
שאלת השאלות של הלילה הזה- “מה נשתנה?”:

וצריך לעשות שינוי בלילה הזה, כדי שיראו הבנים
וישאלו, ויאמרו: ‘מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות’, עד שישיב להם ויאמר להם: כך וכך
אירע, וכך וכך היה. וכיצד משנה? מחלק להם קליות ואגוזים, ועוקרים השולחן מלפניהם
קודם שיאכלו, וחוטפין מצה זה מיד זה וכיוצא בדברים האלו. אין לו בן – אשתו שואלתו.
אין לו אישה – שואלין זה את זה: ‘מה נשתנה הלילה הזה’, ואפילו היו כולן חכמים. היה
לבדו – שואל לעצמו: ‘מה נשתנה הלילה הזה'[א].

אם נחשוב מחדש על ליל הסדר
המוכר לנו היטב, אמירת ‘מה נשתנה’ בלילה הזה היא עניין משונה מאוד, מפני ששאלה זו נשאלת
על ידי הילד לא מפני שהוא אכן תמה על המתרחש. ילד שמתכונן במשך חודש שלם לפסח- שום
דבר לא מתמיה אותו, בייחוד שגם את הקושיות הוא כבר למד לשאול בעל פה. יתר על כן, אם
לא היו מלמדים את הילד לשאול, ייתכן שגם אלף כרפסים לא היו מעלים בו כל שאלה.

כדברי הרמב”ם, הקושיות
הן חלק מובנה בתוך נוסח ההגדה, לכן גם אם אדם נמצא לבדו בליל הסדר, עליו לשאול את
עצמו “מה נשתנה”, ולהשיב לשאלותיו שלו עצמו. אם כן, יש להבין: מה נשתנה
לילה זה שעושים בו כל מיני דברים משונים, כגון לשאול ‘מה נשתנה’ את מי שכבר יודע
את התשובה, ולאכול כרפס מטובל במשקה? מה נשתנה הלילה הזה שבכדי לספר את סיפור
היציאה ממצרים, עלינו לשאול ולתמוה ‘מה נשתנה’?

הסיבה הפשוטה היא מפני שכך
כתוב בתורה: “והיה כי ישאלך בנך”[ב]. חז”ל דורשים
שאין כאן תיאור מצב אפשרי כמו “כי יהיה בך אביון”[ג], אלא הוראה של חובה.
היה ניתן להבין ש”והיה כי ישאלך בנך” הוא תנאי לא הכרחי, ואילו התשובה-
סיפור יציאת מצרים- היא עיקר הלילה. אך חז”ל אינם מבינים כך, אלא מכריעים שהשאלה
“כי ישאלך בנך” היא חלק משמעותי ועמוק מן הלילה הזה. מה יש בה בשאלה?

כְּדֵי
שֶתְּעוֹרֵר הַפְּלִיאָה

הגמרא
במסכת שבת מספרת על אשת תלמיד חכם שמת בחצי ימיו. אותה אישה הייתה מבקשת מענה לשאלה
מדוע בעלה שהיה תלמיד חכם מת, והרי התורה הבטיחה “כי הוא חייך ואורך
ימיך”. אותה אישה שאלה תלמידי חכמים רבים אך “לא היה אדם מחזירה דבר”,
עד אשר פגשה את אליהו הנביא זכור לטוב[ד].

מרן הרב קוק זצ”ל
מבאר את עומקו של סיפור זה ואומר, שההשגחה האלוקית היא שכיוונה את המציאות כך שלא
היה אדם שידע לענות לאותה אישה. העיכוב במציאת מענה מיידי לשאלתה של אותה אישה היה
מכוון מלמעלה על מנת להעמיק את החקיקה של הלימוד שהיה צריך להילמד מן השאלה:

הפליאות המזדמנות על חוקי ההשגחה ויתר הלימודים
הטובים שהם אורו של עולם, הם מוכנים בהשגחה נפלאה על פי סדרי החכמה האלוקית, שעל
ידם יתרומם האדם לבינה יותר גבוהה מההבנה השטחית. מובן הדבר שהבינה העמוקה תביא
לעולם [את] הטובה האמתית בארחות החיים והמוסר הטוב, מה שאין ההבנה השטחית יכולה
להביא זאת. אמנם כדי שתעורר הפליאה את כוח החושב ורגשות הלב באופן מלא, כדי שיהיו
הכול מוכנים לקבל הרושם הטוב של ההבנה השלמה כשתבוא אחר הפליאה, כדוגמת “מים
קרים על נפש עייפה”, שהצימאון הקדום מכין את ההתקבלות הטבעית. על כן צריך
שתהיה הפליאה הולכת בכל תוקפה ומשרטת שרט גדול בנפשות רבות. וכשתפעול בכל תוקף
לזעזע את המון כוחות הנפש, אז, רק אז, תתקבל בכל כוח האמת הברורה כשתבוא לפתור את
השאלה המסובכה. וזה הדין נוהג בכל השאלות הגדולות שלפי ערך גדלן, ולפי הערך של
גדולת הפעולה הצריכה לבא על ידי הפתרון האמיתי כשיתגלה בעולם, כן צריך שיגדל כוח
הזעזוע של חסרון הידיעה, של המבוכה הנוראה לפני התגלות מאור האמת. וכן הדבר נוהג
בשאלות הכלליות הנוגעות לכלל המין האנושי ומוסריותו, דעותיו והגיוניו, הנוגעות
בארחות חייו הגשמיים והרוחניים. וכן הדבר נהוג גם כן במקרה פרטי, שגם כן אינו יוצא
מהסדר הכללי מפני שהוא נוטל בו את מקומו הראוי לו. על כן שאלה זו, שהייתה צריכה
לפעול פעולה חזקה ונמשכת בתשובתה, הייתה ההנהגה המזדמנת שעשתה רושם גדול בפליאתה.
כי העניה הסוערה הייתה בטענותיה מרעשת את הלבבות, ומי שישקיט רוחה ורוח כל משתומם
על כלל מציאות המאורע לא נזדמן לה. כה היה הרושם הולך הלך וחזק מפני שלא היה אדם
מחזירה דבר[ה].

לפי דברי מרן הרב קוק,
אם האישה הייתה מקבלת מענה מיידי לשאלותיה, השאלה לא הייתה פועלת את פעולתה. בכל
בתי המדרש שבהם הסתובבה אותה אישה לא היה מענה ראוי לשאלתה. אמנם התלמידים היו
יכולים להמציא איזו תשובה, אך לא הייתה בידם תשובה יותר טובה מן השאלה.

פעמים רבות יש צורך
בשאלה שתזעזע ותהדהד זמן ארוך, בלי שיהיה לה מענה. יש צורך להיות שרוי בחושך של
השאלה, מפני שרק באמצעות השאלה מתבארת התשובה, ובאמצעותה נחקקת ההבנה באופן עמוק
יותר, בבחינת “והחכמה מאין תמצא”[ו], שהחכמה נקנית דווקא
מתוך המקום של האין.

מַתְחִיל
בִּגְנוּת וּמְסַיֵּם בִּשֶבַח

גם בליל הסדר אנו זוכים
לעמוד על עומק התשובה דווקא מתוך הקושיה. הקושיות שבהם פותחת ההגדה את המגיד הינם
חלק ממבנה ההגדה, המתחילה בגנות ומסיימת בשבח, ‘ברישא חשוכא והדר נהורא'[ז]. מהו עומק מבנה זה?

פסח מצה ומרור -שלושת
הדברים שכל שלא אמרם לא יצא ידי חובתו בפסח, הינם שלוש נקודות הציון המשמעותיות של
ליל הסדר. מצוותה של התורה לאכול בליל הסדר מצות ומרורים מתארת במדויק את שתי
נקודות הקיצון על הציר עליו נע הסדר. המרור הוא גנות השעבוד- “עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ
הַמִּצְרִים אֶת חַיֵי אֲבותֵינוּ בְּמִצְרַים”, ואילו המצה היא
שבח הגאולה, “עַל שׁוּם שֶׁלא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבותֵינוּ
לְהַחֲמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדושׁ
בָּרוּךְ הוּא, וּגְאָלָם”.

הפסח מהווה את נקודת
האמצע של הציר הזה ואת המהפך עצמו, של הדילוג והמעבר מן הגנות אל השבח: “עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח
הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא עַל בָּתֵּי אֲבותֵינוּ בְּמִצְרַים”. מהפך זה הוא עיקרו של
ליל הסדר אשר בא לידי ביטוי ב’מגיד’, בסיפור הגאולה ממצרים: “עֲבָדִים הָיִינוּ
לְפַרְעה בְּמִצְרָיִם וַיּוצִיאֵנוּ ה’ אֱלקֵינוּ מִשָּׁם…”. המרור והמצה
נלווים לפסח שהוא עיקר הסדר, ולכן הם נאכלים יחד עם קרבן הפסח בעצמו- “עַל מַצּות
וּמְררִים יאכְלֻהוּ”.

מצד הגנות, המרור אינו
נאכל לבדו מפני שהגנות והשעבוד אינם עומדים בפני עצמם. בליל הסדר אין לנו עניין
בשעבוד לבדו. זו הסיבה שכל הפסוקים של המגיד נאמרים מנקודת מבט של מביא הביכורים המביא
בכליו משפע ברכתה של ארץ ישראל שנותנת פירותיה ומודה על טוב ה’, ולא מנקודת המבט
של השעבוד. מצד השבח והגאולה, המצה נאכלת לבד כמצווה בפני עצמה. אך בנוסף היא
נאכלת גם ב”כורך”, יחד עם המרור ועם הפסח, כנגד תהליך היציאה בעצמו,
שהוא עיקרו של ליל הסדר, כפי שהוא נאמר במגיד.

גם בהלל אנו מזכירים את
היציאה ממצרים, אך קיים הבדל משמעותי בין המגיד להלל בנקודות המבט השונות על
היציאה ממצרים. ההלל משקף נקודת מבט של מי שכבר נגאל, ואילו המגיד משקף נקודת מבט
של מי שנגאל עכשיו, בהווה. מי שכבר נגאל בעבר, לא צריך לפתוח בגנות ולא צריך שיהיה
‘ברישא חשוכא’. אך מי שנגאל בהווה, עובר תהליך של גאולה מגנאי לשבח ומשעבוד לחרות.
לכן המגיד הוא עיקר ליל הסדר, ואילו ההלל החותם את הסדר הוא טפל, ואף בפשטות הוא אינו
מדאורייתא.

שאלת הבן “כי
ישאלך בנך” הינה חלק מהותי מליל הסדר ומהווה לו בסיס ויסוד מפני שהיא מאפשרת
את היתכנות תהליך היציאה ממצרים של כל אחד ואחד. כל אדם, ועל כן גם אדם הנמצא
לבדו, צריך לעבור בעצמו את הקושיא והתמיהה בכדי להגיע לתשובה. גם אם כולנו חכמים
וכולנו נבונים וגם אם אנו כבר יודעים את התשובות, אנו מחויבים לעבור דרך קושיית
הבן, “כי ישאלך בנך”, ודרך תמיהת ‘מה נשתנה?’. כל אחד צריך לעורר את
נקודת הילד שבו של השאלה והתמיהה, מפני שעל ידי השאלה אנו זוכים לעבור תהליך אמיתי
ועמוק של מהפך מן הגנות אל השבח.

בְּרֵישָא
חֲשוֹכָא וְהָדָר נְהוֹרָא

יש להבין: מדוע דווקא בפסח
אנו צריכים את התהליך העמוק שמייצרת השאלה? מדוע בסוכות איננו צריכים לתמוה ‘מה
נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שאנו יושבים בדירת עראי’? מדוע אין אנו מסתפקים בהלל
והודאה על נס הגאולה ממצרים, אלא מתחילים את הסדר בכל מיני מעשים המעוררים תמיהה
וקושיות?

שאלה זו קשורה קשר
מהותי לשאלה עמוקה שבעמוקות בנוגע לתכלית הגלות: למה צריך את הגלות ולמה צריך את
מצרים? במובן יותר רחב, שאלה זו קשורה להבנת קיומו של העולם הזה ומצריו. לכאורה, אם
אין עולם הבא, מה שיש הוא עולם הזה, ואין על קיומו שאלה. אך אם אכן ישנו עולם הבא,
מדוע צריך את העולם הזה? אם יש טרקלין, לשם מה צריך פרוזדור?

כל סוד מציאות האדם
בעולם וכל סוד מציאותו של עם ישראל הוא שאנו הופכים חושך לאור ומר למתוק. העולם הזה
נברא כמקום של חושך והעלם. מצרים היא העיבור, ה”רישא חשוכא” של עם ישראל
כולו. מצרים היא הביטוי למצריו של העולם הזה, החומרי והשפל. אולם, כל תכלית הירידה
לעולם הזה ולהעלם שבו, כמו גם תכלית הירידה למצרים, היא העלייה משם ברכוש גדול. היציאה
ממצרים היא תהליך של לידה, ויציאה מחושך לאור של המציאות כולה. העבדות במצרים ומ”ט
שערי טומאה שהיו ישראל נתונים בהם, הם מציאות של חושך מאין כמוהו, ואילו הגאולה
ממצרים היא מציאות שבה החושך עצמו הופך להיות מאיר, ובכך ניתנת משמעות לכל הצרות
והייסורים, ולכל קיומו של העולם הזה.

ירדנו לעולם הזה על מנת
להאיר דווקא מתוך המאבק שלנו בחושך, ולעשות ‘איתהפכא’ מן החושך אל האור. זהו סדר
העולם- “ויהי ערב ויהי בוקר”, בתחילה- חושך, ורק אחר כך אור, “כברייתו
של עולם דברישא חשוכא והדר נהורא”[ח]. זו אף הסיבה שארץ
ישראל ניתנה בתחילה לכנען, הארור בבני נח, והיא נקראת תמיד “ארץ כנען”,
מפני עבודת האיתהפכא שעלינו לעשות בה. התיקון השלם של העולם יתרחש לעתיד לבוא,
כאשר ההעלם יהיה גלוי והחושך יאיר, “כִּי הִנֵּה
הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה’”[ט]. לכן אומרים
רבותינו שלבית מדרשו של משיח לא ייכנס מי שלא יודע לאיתהפכא מר למתוק, טמא לטהור,
וחשוכא לנהורא[י].

כַּרְפַּס-
עַל שׁוּם מָה?

כל עיקר העבודה של חג הפסח
הוא לא ההלל והשבח על הטוּב והגאולה לאחר שהם כבר הופיעו בעולם, אלא דווקא תהליך
המהפך, ה’איתהפכא’, מן החושך אל האור, ומשלטון הסטרא אחרא לשלטון אלוקי, כמו גם בפורים
שהעיקר הוא במהפך- “ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם”. המהפך
הוא הציר החורז את ליל הסדר כולו.

אכילת הכרפס בליל הסדר
היא חלק מתהליך האיתהפכא שעלינו לעבור בלילה הזה. הכרפס הוא השאלה. אנו אוכלים את
הכרפס על מנת להתמיה את התינוקות שישאלו, והוא מעורר בנו באופן עמוק את התמיהה
הגדולה- “מה נשתנה?”. שאלה זו שואלת בעצם- “מה נתהפך”, ועליה
אנו מבססים את כל תהליך היציאה ממצרים שעלינו לעבור בליל הסדר. אכילת הכרפס מורה
על כל התהליך של המהפך שאנו עתידים לעבור בלילה הזה, מן השעבוד לגאולה, מן המרור
אל המצה, עד כי אנו כבר מדמים עצמינו כבני מלכים, האוכלים מעט ירק לפני הסעודה.

בעצם יש להסביר ולומר שהשאלה
היא הביטוי העמוק ביותר של יציאת מצרים. היא שמבטאת את היציאה מהחושך אל האור. השאלה
נובעת מתחושת השינוי והמהפך, ומציינת את סוף השעבוד ותחילת היציאה לחרות. הרי מי
שמסוגל לשאול, כבר אינו נתון תחת כובד השעבוד ואינו מרגיש את המרירות של השעבוד,
אלא מתחיל לחוש את השינוי שחל במציאות, ואת תהליך ההיפוך מחושך לאור.

על מנת שנוכל באמת לאכול
מצה, ועל מנת שנוכל לומר מעומק ליבנו את ההגדה ולבסוף גם את ההלל, אנו חייבים
בעצמינו לעבור תהליך פנימי של מהפך מחושך לאור. תהליך זה נוכל להשיג באמצעות
השאלה. השאלה היא שמציפה בנו את החושך, אשר מתוכו עתידה לצמוח ההבנה החדשה. לשם כך
נצטווינו במצוות “והגדת לבנך” הכוללת את החיוב ללמד את ילדינו לשאול. אך
לא רק את ילדינו. אנו מצווים ללמד את הילד שבתוך כל אחד ואחד מאיתנו לשאול, ולעורר
בתוכנו את המקום של הקושיא והתמיהה. עלינו להיות שרויים בקושיה ולהרגיש שבלילה הזה
באמת ישנה התרחשות שונה לחלוטין מכל המוכר לנו. ככל שנצליח להיכנס עמוק יותר
לשאלה, כך ממילא נעבור את תהליך היציאה באופן עמוק יותר, ונקבל מענה אמיתי ומופלא
לכל שאלותינו.

אכן קשה לעורר בתוכנו
תמיהה אמיתית, ועל כן אנו משנים מן הרגיל בלילה זה על מנת שנעורר את התמיהה. לילה
זה מכונה “ליל הסדר”, אך בעצם כל הסדר שבו הוא ההיפוך מן הסדר על מנת שנהיה
תמהים על השינוי, ומתוך כך נוכל להבין באופן עמוק יותר את המהפך.

אוֹצְרוֹת
חֹשֶׁךְ

לא רק בליל הסדר אלא בכל
יום ויום אנו מצווים לזכור את יציאת מצרים. בכל יום עלינו לעבור את החוויה של
יציאת מצרים והמהפך מחושך לאור, “ויהי ערב ויהי בוקר”. יציאה שתחילתה
חושך, וסופה אור גדול.

עלינו ללמד את עצמינו
לימוד גדול – כיצד להנחיל בתוכנו את השאלה? כיצד לחדש בכל יום את החושך, על מנת
לצאת בכל יום מן המצרים של האתמול, ולהתחדש. ההתבוננות בחושך כאות וסימן ללידה
חדשה המתקרבת ובאה, היא שמצמיחה את הלידה של המדרגה הבאה. מרן הרב קוק זצ”ל
נוקט בביטוי “אוצרות חושך”[יא], ממנו משתמע שהחושך
הוא בעצם אוצר הגונז בקרבו שפע טוב. הקושיה היא נקודת המוצא לכל תהליך היציאה
ממצרים המתרחש בליל הסדר משום שרק באמצעותה, מתוך האין והחושך של השאלה, נוכל לצאת
מגבולות המצרים שלנו, על מנת לתת מקום לאור בלי-גבול להאיר בקרבנו.

[א] משנה
תורה הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה ד

[ב]
שמות יג יד

[ג]
שמות כג ז

[ד]
שבת יג ע”א: “תני דבי אליהו מעשה בתלמיד אחד ששנה הרבה
וקרא הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה ומת בחצי ימיו. והיתה אשתו נוטלת תפיליו
ומחזרתם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ואמרה להם כתיב בתורה “כי הוא חייך ואורך
ימיך”, בעלי ששנה הרבה וקרא הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה מפני מה מת בחצי
ימיו, ולא היה אדם מחזירה דבר. פעם אחת נתארחתי אצלה והייתה מסיחה כל אותו מאורע,
ואמרתי לה בתי בימי נידותך מה הוא אצלך, אמרה לי חס ושלום אפילו באצבע קטנה לא נגע
בי. בימי לבוניך מהו אצלך, אכל עמי ושתה עמי וישן עמי בקירוב בשר ולא עלתה דעתו על
דבר אחר. ואמרתי לה ברוך המקום שהרגו, שלא נשא פנים לתורה שהרי אמרה תורה
“ואל אישה בנידת טומאתה לא תקרב”.

[ה] עין אי”ה שבת א פרק א סימן נט

[ו]
איוב כח יב

[ז]  שבת עז ע”ב

מבנה זה של “מתחיל בגנות ומסיים
בשבח”, משותף לשתי ההגדות- הן הגדת רב והן הגדת שמואל, הפותחות בגנות -“עבדים
היינו” או “מתחילה עובדי ע”ז היו אבותינו”.

[ח]
שבת עז ע”ב

[ט]
ישעיהו  ס ב

[י]
זוהר א ד

[יא]
ישעיהו מה ג

ראה אגרות הראי”ה, אגרת שע”ח:
“…עד שהנשמה תחילה להרגיש בהרגשה זכה פנימית ועדינה איך כל הזדונות, לכל
מדרגותיהם, וקל וחומר השגגות לכל מיניהן, מתהפכים לזכויות גמורות, ורכוש גדול
ועושר רב מתגלה מתוך אוצרות חושך”. וכן ראה שמונה קבצים ו רס”ז:
“כשקדושתו של אדם מאירה, מבינים בכל דעה את המסקנה האחרונה שלה, אפילו אחרי
אלפי תוצאות, ובזה מבחינים בין טהור לטמא. כי ישנן מחשבות כאלה, שאין שום רע
וכיעור ושום טומאה ונסיגה ניכרת בהן, אבל בתוצאותיהן האחרונות מתגלה הארס הטמון
בתוכן… לצדיקים יראי אלהים באמת מתגלה אותו הזוהם הטמא גם כשהוא טמון וחבוי
במחבואים שונים וחדרי חדרים. ולעומת זה ישנו בקדושה גם כן מין תוכן נסתר, ולמשכילים
מזהירים מתגלים אוצרות חושך ומטמוני מסתרים במקום אשר לא יעלה על לב איש לבקש.
ומשכיל על דבר ימצא טוב”.