• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

אין זה כי אם בית אלקים - פרשת במדבר, יום ירושלים

למעלה משבעים שמות יש למקום המקדש וירושלים,
המבטאים את רב גוניותו של המקום אשר רב בו הנסתר על הנגלה.
באמצעות מדרשו של רבי אלעזר נתמקד בשם אחד,
שהוא עיקר מהותו של מקום זה כפי שיתגלה לעתיד לבוא.
מהו הפלא הגדול שהגויים ינהרו לחזות באורו?


אֶל בֵּית אֱלֹקֵי יַעֲקֹב

מהו היחס הראוי והנכון למקום המקדש שיבנה במהרה בימינו? בדרשתו של רבי אלעזר מתואר עניינו של בית המקדש כפי שיתגלה לעתיד לבוא[א]:

 

אמר רבי אלעזר: מאי דכתיב: "וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹקֵי יַעֲקֹב"[ב]? 'אלקי יעקב' ולא 'אלקי אברהם ויצחק', אלא: לא כאברהם שכתוב בו 'הר', שנאמר: "אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה"[ג], ולא כיצחק שכתוב בו 'שדה', שנאמר: "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה"[ד], אלא כיעקב שקראו 'בית', שנאמר: "וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל"[ה].

 

כמה שאלות עולות מהתבוננות במדרש זה. ראשית, שאלתה של הגמרא, מדוע נאמר 'אלוקי יעקב' ולא 'אלוקי אברהם ויצחק', היא שאלה תמוהה מאוד. הרי ברבים מדברי הנביאים מצינו את הביטוי 'אלוקי יעקב' על שם בחיר האבות, ולא 'אלוקי אברהם ויצחק', ומה מצאו חז"ל לשאול שאלה זו דווקא כאן? עוד יש להתבונן במה שנאמר: "לא כאברהם שכתוב בו הר", שהרי אברהם מוזכר בפסוק בדרך רמז מופלג, שנאמר: "לכו ונעלה אל הר ה'". יש עוד מקום לשאול על דרשת הכתובים: אצל אברהם ויצחק לא נאמר שהם קראו למקום המקדש 'הר' ו'שדה', אלא ששמות אלו נזכרו בעניינם, ואילו אצל יעקב נאמר באופן מפורש שהוא קרא בעצמו למקום 'בית אל'.

עוד יש להסב את תשומת הלב לכך שהפסוק מישעיהו המובא בתחילת המדרש, אינו מדבר מנקודת המבט של עם ישראל אלא מנקודת המבט של העמים. לפיכך יש לחדד את השאלה ששואל המדרש: מדוע העמים הם שמתבוננים על בית המקדש דווקא כבית?

המהרש"א בפירושו לגמרא זו מביא מדרש נוסף הנקשר לעניינינו, ומסביר שבית המקדש מנקודת מבטו של יעקב הוא בית המקדש שייבנה לעתיד לבוא[ו]:

 

משל למלך שהיו לו שלושה אוהבים, וביקש לבנות פלטין. הביא לראשון, אמר זכור הייתי אותו ההר היה מתחילה. הביא לשני, אמר: זכור הייתי אותו שדה מתחילה. הביא לשלישי אמר זכור הייתי אותו פלטין מתחילה, אמר ליה: חייך שאני בונה פלטין וקורא אני אותה על שמך, וכן הוא אומר: "הנני שב את שבות אהלי יעקב"[ז].

 

מסביר המהרש"א ואומר:

 

...והכוונה, כמו שכתוב שהאבות סימן לבנים, ואברהם אחד, שנאמר: 'זכור הייתי הר היה', הוא סימן לבית ראשון, השכינה שומרת בו כשומר בראש ההר... ועליו נאמר "על הר ציון ששמם"[ח], והשני יצחק, שאמר 'זכור הייתי שדה היה', סימן לבית שני, שהיה בו שמירה פחותה. ועליו נאמר "ציון שדה תחרש"[ט]. והאוהב השלישי שאמר 'פלטין היה מתחילה', רצונו לומר, קודם שנברא העולם, כמו שכתוב... בתחילת המחשבה וסוף המעשה, שהוא סימן לבית האחרון שיבנה ב"ב שתהיה בו שמירה. וזה שאמר הכתוב "והלכו עמים רבים... לבית אלוקי יעקב"....

 

המהרש"א מסביר את השלישייה, הר שדה בית, כביטוי למקום שמירה, אולם הסדר שבהם אינו רציף. לדבריו, הר הוא מקום שמירה בינוני שאפשר לצפות בו מרחוק, שדה הוא מקום שמירה פחות, משום שאי אפשר לראות בו למרחוק, ואילו הבית הוא מקום שמירה מעולה, והוא מסמל את בית המקדש לעתיד לבוא.

 

הָר, שָדֶה, בַּיִת

מהי משמעותם של שלושת הציורים בדברי אבותינו הקדושים - הר, שדה ובית, ביחס למקום המקדש?

מהו הר? כאשר אברהם הולך להר המוריה לקיים את מצוות העקידה, הוא הולך להתבוננות במחוזות עליונים ונשגבים. ההר הוא מקום גבוה, מרומם ונישא, ולכן הוא מתאים בהקשר הזה להליכה אל הנשגב והמופלא שמעבר לגדרי העולם הזה. אברהם אבינו עוזב את הסדר של העולם הזה, של אהבת אב לבנו, ומתרומם למציאות שמימית שלא מגדרי העולם הזה.

מהו שדה? השדה הוא מקום של מרחבים. בניגוד להר הוא אינו מקום גבוה שיש להגביה אליו את עינינו, אלא מקום של רוחב, ואנו יכולים להתבונן בו בגובה העיניים. גם העמדה הנפשית שבשדה שונה מזו שבהר. ההר מגלה עמדה נפשית של שאיפה, כמיהה והתעלות, ואילו השדה טומן בקרבו עמדה של רוחב הנפש ושלוות הדעת- "בנאות דשא ירביצני על מי מנוחות ינהלני"[י]. השדה הוא מרחב שמאפשר לאדם להשיח את נפשו, "ויצא יצחק לשוח בשדה".

מהו בית? לעומת ההר והשדה, הבית הוא מקום שמור ואינטימי, המגונן מפני המציאות הטבעית שבחוץ. הבית הוא מקום המגורים של האדם, מקום של אנושיות, זוגיות ומשפחתיות. ההר הוא מקום פרוץ ומופקר ופעמים אף מסוכן לאדם, ורק הולכי דרכים שיצאו מכלל יישוב עוברים בו במסעותיהם; השדה הוא מקום שאדם ישן בו בדרך עראי, בשעת צורך ובעת העבודה החקלאית; ואילו הבית הוא מקום המבטחים של האדם.

ההרים הם תופעות המבטאות את כביריות הבריאה, ובהם מתגלים בעוצמה רבה איתני הטבע האלוקיים, לכן קבעו עליהם רבותינו ברכת 'עושה מעשה בראשית'. ההרים אינם שייכים למקום יישוב, ואינם מקום שניתן להצמיח בו דבר. האדם הולך אל ההרים מתוך שהוא פורש מחיי העולם הזה, מתמכר לעוצמות האדירות של הטבע ועומד מול גילויו של הבורא. השדה גם הוא שייך למרחבי הטבע, אך לעומת ההרים הוא משמש את האדם להצמיח ולגדל בו את מזונו. בשדה לוקח האדם את כוחות הטבע, פועל בהם באופן מלאכותי וגורם להם להיות בשלים ומוכשרים לשימושו שלו על מנת שיתנו פירותיהם בעין יפה. לעומת השדה וההר, הבית הוא מעשה אנושי לגמרי. האדם לוקח חומרים מן הטבע ופועל ויוצר בידיו את מקומו האנושי שלו, תחת צל פעולתו המלאכותית וללא שייכות אל הטבע.

לפי דברינו, הרצף הר-שדה-בית מבטא שלושה ממדים: עליוניות, רוחב, פנים. מלבד זאת, יש בו ביטוי לשלושה תנועות: יציאה מגדרי העולם הזה, התרחבות והתכנסות.

הביטויים "לא כאברהם" ו"לא כיצחק" המופיעים במדרש שהבאנו בתחילת דברינו, שוללים בחריפות את יחסם של אברהם ויצחק לבית המקדש – 'לא כאברהם... ולא כיצחק...'. רבי אלעזר אינו מסתפק בכך שהוא מביא את עמדתו של יעקב, אלא שבאופן מודגש ומכוון הוא דוחה את עמדתם של אברהם ויצחק. יש להבין: מה דחק את רבי אלעזר לשלול בכזו חריפות את עמדותיהם של אברהם ויצחק? נראה לומר שהסיבה לשלילה היא דווקא שייכותם הבלתי ניתנת לערעור של אברהם ויצחק למקום המקדש. ישנה הווא אמינא גדולה לומר שאברהם ויצחק הם שקובעים מהו מקום המקדש בשל מעורבותם ושייכותם למקום זה במעשה העקידה המתרחש במקום זה, שבו הם מוסרים נפשם. לפי פשט התורה לעוקד ולנעקד שנפשם יוצאת מן האנושי אל האלוקי, ישנה שייכות היסטורית גדולה למקום המקדש יותר משייכותו של יעקב, כפי שהפסוק בעצמו אומר- "הר ה'". אולם למרות ההווא אמינא הזו, רבי אלעזר מסיק שלעתיד לבוא רק ליעקב ישנה שייכות שלימה למקום המקדש, ולכן הוא דוחה את עמדותיהם של אברהם ויצחק.

 

בְּהַר ה' יֵרָאֶה

שורש החיים המקוריים הפנימיים מופיע בישראל בשלושה ממדים שונים, בשלושה אבות. שלושת האבות עומדים כל אחד בפני עצמו ומשלימים זה את זה, וכל אחד ראוי בעצמו להביא את הגאולה, כמו שנאמר- "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר"[יא]. כל אחד מאיר פן מיוחד בסגולת האומה, בראייתה את המציאות, וכן בהבנת מקום המקדש.

הרמב"ם הדגיש את מעלתו של אברהם אבינו, דמות 'האדם הגדול בענקים'[יב], אשר גדלותו המיוחדת באה לידי ביטוי בכך שהעמיד את האמונה על טהרתה, ופרסם אלוקותו יתברך ואחדות ה' בעולם מתוך ניפוץ התרבות האלילית שבימיו; לא רק בפני עם ישראל לבדו, אלא כנגד כל באי העולם. אברהם העברי חי חיים אלוקיים שמעל הטבע ועזב את העולם הזה, את ארצו, מולדתו ומשפחתו לטובת רצון ה'. "כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד"[יג]. שלא כגדרי הטבע נולד לו בן בהיותו בן מאה שנה, וגם אותו הוא הצטווה להוציא אל מחוץ למציאות העולם הזה. אברהם אבינו מציב בפני העולם יעד רחוק, עליון ונשגב, והוא נאבק על מנת להביא את העולם לרוממות של אחדות ד'. איש ההר.

דמותו של אברהם אבינו מאירה את הפן הנשגב והמרומם של המציאות גם ביחסו למקום המקדש- "אברהם שכתוב בו 'הר'". לפי דרכו של אברהם אבינו, כשאנו מגיעים לירושלים ועומדים בשעריה, אנו עומדים מול גילוי אלוקי עליון ונשגב שלמעלה מכל גדרי המציאות. מקום המקדש הוא בבחינת 'הר', ובו מתגלים איתני הטבע האלוקיים, "בהר ה' יראה".

העמידה לפני מקום אלוקי שלמעלה מגדרי העולם הזה, היא עמידה מול הר ה'. מקומו של אברהם הוא שולי אל מול מקום השכינה, לכן הוא אינו נזכר בפסוק אלא רק קורא לו "בהר ה' יראה", בדיוק כשם שהקב"ה מצווה את אברהם בעצמו: ..."וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים"[יד]. זהו מקום התגלותו של הקב"ה. למול הר ה' גם אנו עומדים מרחוק כאברהם, "וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק"[טו], בציפייה שה' הוא שיגלה את אור המקדש.

הרצי"ה אמר בהקשר מסוים שלגבי ארץ ישראל כולה אנו ציוניים, אך לגבי הר הבית אנו כמו סאטמר, ואפילו תורת ארץ ישראל בטלה לעומת ירושלים. לפי דרכו של אברהם אבינו, הר הבית הוא לא חלק מבניין האומה, ולא שייך למה שאנו עושים ופועלים בעולם הזה, אלא זהו מקום אלוקי ונשגב, כדברי חז"ל שבית המקדש בנוי ומשוכלל ירד משמים[טז].

לפי הדברים הללו יש מקום לבאר מדוע נקודת המבט בפסוק בישעיהו, "והלכו עמים רבים", היא נקודת המבט של הגויים ולא של ישראל. כביכול מקום המקדש הוא מקום כה נשגב, עד שאפילו חלוקה בין ישראל לאומות בטלה שם. אברהם, 'אב המון גויים', שייך למרומים כאלה שגם כל העולם כולו חל שם מפני ה'. בדרכו לעקידה אומר אברהם לנעריו "שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר", כי מצד החומר עדיין אין באפשרותם לעלות להר, אך גם מצד אברהם אין זה מקום מגוריו הקבוע, אלא מקום לשהייה זמנית: "וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם"[יז]. לפי דרכו של אברהם, גם ישראל אינם בעלי הבית על ההר, ואין לנו שייכות אליו כתושבים. יש לנו קישור אל ההר מכוח הביטול ומסירות הנפש של אברהם שהתגלו בו, אך איננו יכולים להגיע לגמרי למקום האלוקי הנשגב הזה. ההשתחוויה, למרות שאברהם לא נצטווה עליה, היא ביטוי לביטול של הדמות האנושית עקב הרוממות האלוקית המתגלה במקום.

אין ספק שלולא דרשתו של רבי אלעזר השולל את עמדתו של אברהם- "לא כאברהם"- היינו חושבים לומר שוודאי מקום המקדש הוא 'הר', וירושלים היא הגילוי האלוקי שלמעלה מגדרי העולם הזה, כפי שאומר הנביא- "לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה'", ומכנהו במקום אחר "מְרוֹם הָרִים"[יח], מרומם שבהם. אף על פי כן אומרת הגמרא: "לא כאברהם שכתוב בו הר".

 

וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה

המדרש בשם רבי אלעזר, שולל גם את עמדתו של יצחק למקום המקדש: "לא כיצחק שכתוב בו 'שדה'". כשיצחק הולך לשוח בשדה, לא מתרחש שם מעמד אלוקי מרומם, מופלא ונשגב. יצחק בא מבוא באר לחי רואי, וחז"ל דורשים שלאחר ששרה נפטרה, הוא הלך להחזיר את הגר לאברהם[יט]. כלומר, בשדה הוא עוסק בשידוכו של אביו, ועתיד גם לפגוש את שידוכו שלו. יצחק אינו קורא למקום בשם מיוחד, ולא נראה שמתחולל בשדה משהו מיוחד, אלא רק כאשר מגיעה רבקה עם העבד. כבר מרחוק רואה רבקה במקום זה השראה מיוחדת: "וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל. וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס"[כ].

מפגשם ושידוכם של יצחק ורבקה מתרחש במקום המקדש, ולכן מבחינתו של יצחק מקום המקדש הוא מקום השידוך והמפגש שבין כנסת ישראל לקב"ה. שלא כמו אברהם שבמקום המקדש משתחווה ומקריב נפשו, יצחק יוצא "לשוח בשדה", להתפלל ולדבר עם הקב"ה בשיחת רעים, כדבר איש אל רעהו. שדהו של יצחק הוא גם מקום המפגש והשידוך שבין איש לאישה, שבו עצמו מתרחש גילוי שכינה. יצחק מגלה שמקום המקדש הוא מקום המפגש בין האלוקי לאנושי, עד כי הם מתאחדים לדבר אחד.

לעומת הגובה של ההר וההתכנסות של הבית, השדה הוא מרחב שמתגלה בו היכולת להכלת הפכים: ימין ושמאל, מעלה ופנימה, אלוקי ואנושי. זהו מרחב שמתגלה בו יכולתו של יצחק להכיל יחד את הסתירה של פנימי ועליון. הוא המשל והנמשל יחד.

יצחק האמצעי, שייך לשדה, המקום הממצע בין האנושי לאלוקי. מעלת האמצעי, שהוא מהווה מקור לשני קצותיו, ונמצא מעליהם. בין 'הר ה'' לבין 'בית אלוקי יעקב', זהו מקומו. דרך ההתגלות הכפולה של הקב"ה בגוון ה"אברהמי" של ההר ובגוון ה"יעקבי" של הבית, מתגלה דמותו של יצחק, "הנפעל האלוקי", כמו שמכנהו רבנו הרצי"ה.

הרצי"ה היה אף מכנה את יצחק אבינו "האדמו"ר האמצעי". לעומת האדמו"ר הזקן שהיה אור עולם וה"צמח צדק" שפעל גדלות ונצורות, וכל הדברים שכתב התפרסמו בעולם, האדמו"ר האמצעי היה נחבא אל הכלים, והרבי הפחות מוכר מבין הר'ביים בחב"ד. כך יצחק נחבא בעומק הקשר שבין הדוד והרעיה.

בפסוק בישעיהו המתאר את התייחסות העמים למקום המקדש, יצחק אינו מופיע כלל. יש מקום לומר שהסיבה לכך היא שיצחק אבינו מבטא את הקשר שכולל את שני הצדדים שבמקדש: הקב"ה וישראל - 'כולא חד'. מפני מעלה זו מלמדים חז"ל שלעתיד לבוא יתגלה אורו של יצחק אבינו למעלה משאר האבות[כא], שנאמר: "כִּי אַתָּה אָבִינוּ כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ אַתָּה ה' אָבִינוּ גֹּאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ"[כב]. גם בפסוק זה יצחק אינו מוזכר כלל, אלא מסתתר במקום שהקב"ה נמסך בקרבנו, ואנו נהפכים לדבר אחד.

לאור כל זאת היה מקום לומר ששדהו של יצחק הוא עיקר מקום המקדש- מקום מפגש שמים וארץ, ומקום אחדות תחתונים ועליונים המתרחשת בו. אולם הגמרא קובעת "לא כיצחק שכתוב בו שדה אלא כיעקב שקראו בית".

 

אֶלָא כְּיַעֲקֹב שֶקְּרָאוֹ בַּיִת

מה ראה יעקב במקום המקדש שקרא לו 'בית'? אברהם מוצא על ההר איל, משום שמבחינתו זהו מקום העלאת העולה, מקום התעלות והתרוממות. יצחק מוצא בשדה את זיווגו, משום שמבחינתו זהו מקום מפגש, התכללות ושידוך. יעקב, לעומתם, מוצא במקום המקדש אבנים, שהם הבסיס של הבית: "וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו". במקום הזה יעקב הולך לישון ממש כמו בתוך ביתו שלו. שם הוא חולם: "וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה". לו אברהם היה חולם חלום מעין זה, כנראה הוא היה מבין מתוכו את הפער העצום בין שמים לארץ המתגלה במקום הזה, גילוי אלוקי עליון, "וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו". אולם לא כך מבין יעקב את ההתגלות במקום זה. כאשר יעקב מתעורר מחלומו, הוא מבין: "אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹקִים", ולוקח את האבנים ששם מראשותיו כמצבה. יעקב מבין שזהו בית להשראת שכינה.

יעקב חש כי "אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה". לא בשמים אלא על הארץ. פה. במקום הזה. עיקר שכינה בתחתונים. יעקב מרגיש "בבית" דווקא בתוך בית ה'. הוא הולך לישון שם, והקב"ה מופיע דווקא בתוך שנתו, מתוך אחד משישים ממיתה, בתוך החומריות וההסתר של העולם הזה. הבית אינו מקום עליון ונישא כהר, ולא מקום רחב שמכיל מפגש שבין חתן וכלה, אלא מקום צר ומוגבל. לכאורה אף אין בו גילוי אלוקי, שהרי הוא מעשי ידי בשר ודם. אולם החידוש לעתיד לבוא הוא שדווקא הבית האנושי יהיה מקום להשראת השכינה. לעתיד לבוא הקב"ה משרה שכינתו דווקא במעשה ידינו, כפי שמברך משה רבנו בסיום מלאכת המשכן: "אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם"[כג]. מעשי ידיהם של צדיקים הוא מקדש שלעתיד לבוא:

 

דרש בר קפרא: גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ, דאילו במעשה שמים וארץ כתיב: "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים", ואילו במעשה ידיהם של צדיקים - כתיב: "מכון לשבתך פעלת ה' מקדש אדני כוננו ידיך"[כד].

 

זהו עומק דברי חז"ל ש"נתאווה הקב"ה שיהא לו דירה בתחתונים"[כה]. שואלים על כך חסידים- למה נאמר דווקא 'דירה' ולא 'היכל' או 'מקדש', ועונים- שכביכול הוא יתברך רוצה "להרגיש בבית".

רבי אלעזר מלמד שמקום המקדש אינו מקום שאנו עולים אליו יתברך כאברהם שכתוב בו הר, ואינו מקום של מפגש ושידוך בין עליונים ותחתונים כיצחק שכתוב בו שדה, אלא כיעקב שקראו בית. בית המקדש הוא מקום שהקב"ה "איווה למושב לו", שהתאווה לעשות לו דירה בתחתונים. זהו ביתו, ובו הוא יורד אלינו ומשכין שכינתו בינינו ובקרבנו.

 

דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים

המחזה שרואה יעקב בשנתו הוא "סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה". כלומר, ראשו מלשון ראשיתו, תחילתו ובסיסו- בשמים, והוא מכוון כלפי הארץ, "ארצה". מלאכי אלוקים משתמשים בו לרדת אל שליחותם, ולעלות ממנה. והעיקר- "וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו", כביכול זהו סולם שהקב"ה מעוניין לרדת בו אל הארץ. ממש כפי שאומר הקב"ה לאחר מכן- "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ". לא אנחנו איתו, אלא הוא עמנו, יורד אלינו ושוכן בקרבנו. חלום יעקב הוא בעצם חלומו של הקב"ה שנתאווה שתהא לו דירה בתחתונים.

יעקב קורא למקום זה "בית אל" לא מצד יחסינו אל המקום אלא מצד יחסו של הקב"ה אליו- זהו ביתו של הקב"ה כאן אצלנו בארץ. גם הבנתו של יעקב- "וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם", אינה בהכרח, כפי שלרוב אנו מבינים, שער שלנו אל השמים, אלא אולי, בעיקר, שער של השמים אל הארץ!

מסופר במדרש על רבי שמעון בר יוחאי, שבאו אליו זוג שהיו נשואים עשר שנים ללא ילדים ורצו להתגרש[כו]. רבי שמעון הורה להם שכשם שנישאו בשמחה, כך ייפרדו בשמחה. מתוך שמחת המסיבה אמר הבעל לאשתו שהיא יכולה לקחת עמה לבית אביה כל חפץ טוב שבבית. האישה השקתה את בעלה יין, הוא נרדם, ולבית אביה היא לקחה את בעלה שלה בעצמו. בעקבות זאת אהבתם מתעוררת, הם מחדשים את הקשר, ונפקדים.

מדרש זה הוא משל מופלא ומלא סוד. הזיווג שבין הקב"ה לעולם לא יכול להוליד דבר כל עוד לא ניקח אותו לבית אבינו; כאותה אישה, שלא זכתה להיפקד, אלא כאשר הביאה את בעלה לבית אביה. רק שם יהיה הקשר שלם: "עַד שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל בֵּית אִמִּי וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי"[כז], אל המקום שממנו הושתת העולם.

על פי דרכנו נוכל להטעים מדרש עמוק אחר בעניין זה: "משל למלך שהייתה לו בת יחידה, והיה מחבבה ביותר מדי, והיה קורא אותה בתי"[כח], בחינת הר. הקב"ה קורא לכנסת ישראל בתו כאב שמוליד ומחיה, זן ומפרנס, ודמותו למעלה-מעלה מגילה ומדרגתה הפעוטה. "לא זז מחבבה עד שקראה אחותי", בחינת שדה. כבת זוג ששוררת ביניהם אהבה הדדית ומעלתם שווה. "לא זז מחבבה עד שקראה אמי", בחינת בית. כביכול היא הכוללת אותו ונותנת לו מעטפת והגנה.

 

אֶל בֵּית אֱלֹקֵי יַעֲקֹב

בסיום הדברים יש להבין מדוע "בית אלוקי יעקב" הוא דווקא הכינוי של הגויים למקום המקדש? אברהם ויצחק הם האבות האוניברסאליים של האומה. לשניהם ישנם שני בנים ושני ממשיכים- ישמעאל ויצחק, עשו ויעקב. אברהם ויצחק מבינים שהתגלות אלוקית בעולם נותנת מקום לקיום כפול: עולם הזה ועולם הבא, חומר ורוח. לעומתם, יעקב אינו אוניברסלי במובן החיצוני של העניין, אלא מיטתו שלימה וכל צאצאיו שייכים לאומה הישראלית. כלשון המדרש: "ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה, אמר שמא חס ושלום יש במיטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל ואבי יצחק שיצא ממנו עשו? אמרו לו בניו: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", אמרו כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד..."[כט].

אצל יעקב מתגלה שהקב"ה רוצה להיות אצלנו, וכשהוא רוצה זאת, מקום המקדש מתגלה כ"בית אלוקי יעקב". זהו הבית שלנו בלבד ואין כניסה לאחרים, "והזר הקרב יומת". כשהחתן והכלה נפגשים בשדה ומתחתנים, כולם באים לשמוח ולרקוד איתם יחד, אך כשהחתן כונס את כלתו לביתו, אף אחד לא יכול להיכנס איתם פנימה בחדר ייחודם. כפי שליעקב אין אוהל משל עצמו, אלא הוא הולך לאוהלה של רחל, כך הקב"ה שוכן בקרבנו, ואין כניסה לזרים.

לעתיד לבוא נאמר "והלכו עמים רבים.. אל בית אלוקי יעקב", משום שלעתיד לבוא יתגלה עיקר עניינו של בית המקדש. אז אפילו הגויים יבינו שמקום המקדש אינו רק מקום מרומם ונישא ולא מקום מפגש וחיבור בלבד, אלא מעל הכול – בית. מקום השראת שכינה בתחתונים. הגויים יבינו שהפלא האמיתי, שהוא הטעם של בריאת העולם והסיבה הפנימית של סוף מעשה במחשבה תחילה, "מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ"[ל], הוא שהקב"ה שוכן ומתגלה בקרבנו. בעיני הגויים זוהי התגלות נפלאה שמעבר לגדרי העולם הזה, לכן אומות העולם אומרים זה לזה "לְכוּ וְנַעֲלֶה" על מנת לחזות במקדש שמבחינתם הוא מופלא ומרומם כהר- "אֶל הַר ה'". אולם הפלא הגדול שהם מעוניינים לחזות בו הוא הפלא הגדול מכול, שה' משרה שכינתו בבית יעקב- "אֶל בֵּית אֱלֹקֵי יַעֲקֹב". זהו הפלא של מקום המקדש, שהקב"ה יורד ומתגלה בתוכנו ובקרבנו. הזוכים לטעום מהתגלות זו ומגודל האהבה של מי שרוצה להתגלות בנו ובתוכנו, הם כאותם שטעמו יין הונגרי. זוהי רוממות עליונה יותר מכל שמי השמים. זהו השער שאפילו השמים נכנסים דרכו למה שלמעלה מכל שמים. "אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹקִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם."

 


[א] פסחים פח ע"א

[ב] ישעיהו ב ב

[ג] בראשית כב יד

[ד] בראשית כד סג

[ה] בראשית כח יט

[ו] ילקוט שמעוני מיכה ד סימן תקנב

[ז] ירמיהו ל יח

[ח] איכה ה יח

[ט] מיכה ג יב

[י] תהלים כג ב

[יא] ויקרא כו מב

[יב] יהושע יד טו; ילקוט שמעוני יהושע יד סימן כג

[יג] בראשית רבה מב ח

[יד] בראשית כב ב

[טו] בראשית כב ד

[טז] סוכה מא ע"א "...אבל מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבא משמים, שנאמר :מקדש ה' כוננו ידיך"

[יז] בראשית כב ה

[יח] ישעיהו לז כד

[יט] רש"י בראשית כד סב

[כ] בראשית כד סד-סה

[כא] שבת פט ע"ב

[כב] ישעיהו סג טז

[כג] רש"י שמות לט מג

[כד] כתובות ה ע"א

[כה] מדרש תנחומא נשא סימן טז

[כו] שיר השירים רבה א לא

[כז] שיר השירים ג ג

[כח] שמות רבה נב ה

[כט] פסחים נו ע"א

[ל] ירמיהו יז יב

עבור לתוכן העמוד