למען דעת צדקות ה’ – פרשת בלק

וַיַּהֲפֹךְ ה’ אֱלֹקֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה
לִבְרָכָה

ברכותיו של בלעם הרשע הן אחד מעיקריה של העוצמה הפנימית בישראל מדורות עולם.
מעלתן הגדולה היא דווקא בכך שהן נאמרו מתוך כוונתו לקלל. בלעם הרשע היה עסוק בניסיון
להביט בגנותם של ישראל ולכוון לזעם האלוקי עליהם, “אל זועם בכל יום”[א], מתוך שהיה נתון בעולמות
הפנימיים של הרשעה והכישוף. בלעם, ואף בלק, לא היו עסוקים בחזות החיצונית של המציאות.
כלל לא הטריד אותם “מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב”,
אלא המאבק הפנים-פנימי, למצוא את נקודת הגנות שתקעקע את מעמדם של ישראל.

אנו יודעים שהמאבקים הפנימיים הינם משמעותיים ומכריעים לאין ערוך מן
המאבקים החיצוניים. על כן, מאבק זה, שהיה כל כולו מאבק פנימי, הוא אולי המאבק
העמוק והקשה ביותר שהיה לעם ישראל לדורותיו. לא מצינו עוד אויב שבא להכות את ישראל
באופן כל כך פנימי כמו בלעם, “יֹדֵעַ דַּעַת
עֶלְיוֹן”. יחד עם זאת, כאשר מאבק זה מתהפך מקללה לברכה, כל אותם
עוצמות רשע פנימיים, עמוקים ונסתרים מבינתנו, מתגלים לאין ערוך בביטחון, שמחה,
אמונה וודאות בעם ישראל וסגולתו.

חז”ל ביקשו לקבוע את פרשת בלעם יחד עם קריאת שמע, כדי לגלות את האלוקות
שלנו לא רק מצד רצון ה’ בנו, אלא מצד עומק הרשעה שמודה בכך[ב]. אולם, בסופו של
דבר חז”ל לא קבעו כך, משום טירחא דציבורא. ויש להבין- מהי הטרחה שבכך? נראה
לומר, שהטרחה אינה שייכת רק לאורך הברכות, שעלולות להיות לטרחה מצד זמן אמירתם. הרי
ראינו שהאריכו טובא בתפילות- בפסוקי דזמרה ובקדושה דסידרא. אלא יש לומר באופן
פנימי, שישנה טרחה עצומה בכך שאדם יהיה נתון בכל יום במהלך העצום של הפיכת הרשעה
לטובה.

הדבקות המתגלה מתוך אמירת פסוקי “שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד” ופרשיותיה,
היא דבקות של אחדות פשוטה. אין צורך במהפך עצום בכל יום, ואין בכך טרחה פנימית על
מנת להגיע לדבקות הזו. לעומת זאת, ברכותיו של בלעם הרשע מצריכות טרחה עצומה- לרדת
לשורשי כל הטומאה והרוע ולהתהפך מתוכם. כמו שמצינו בדברי חז”ל, הדבר מסוכן
עוד יותר במצבים ותקופות של חולשה שבהם צריך להיזהר מעין הרע ומפני שלטון השטן. אם
בזמנים מעין אלה יהיה האדם טורח לרדת לתוך הטומאה ולראות איך היא נהפכת, ישנה סכנה
גדולה שלא יעמוד בכך. הוא עלול להיות שקוע בקללה וברשעה, ולא יצליח, לפחות לא כל
צורכו, להפכן לטובה. לכן חז”ל לא קבעו לומר את ברכותיו של בלעם בקריאת שמע,
אף על פי שמצד עניינם הם מבטאים את עומק ההתגלות וההופעה של קריאת שמע דווקא במציאות
מלאה רשע של העולם הזה.

עדיין איננו מוכנים לכך שהמהפך מקללה לברכה יוכל ללוות אותנו כל יום באשר
אנו שם, מפני שיש בכך טרחה גדולה עבורנו. על כל פנים, פעם בשנה לכל הפחות, בעת קריאת
פרשת השבוע, אנו זוכים לטירחא דציבורא מעין זו ולאתגר העצום הזה, שברכתו העצומה
בצידו. דווקא על ידי כך שאנו נכנסים לתוך עומק הרשע שבדמויותיהן של בלעם ובלק, אנו
זוכים זכות מיוחדת למהפך העצום מקללה לברכה. מהפך זה, כדברי הנביא מיכה בהפטרה לפרשתנו,
נעשה “לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה’”[ג], כלומר, דווקא מתוך
עומק הרשע ומתוך עצתו של אותו רשע, מתגלה כל האור והטוב של הברכה.

וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׁלֹשׁ
פְּעָמִים

מהי הברכה העליונה המתגלה מתוך עומק הרשע? ננסה לענות על כך מתוך שנתבונן
במבנה הפנימי של הברכות. ברכותיו של בלעם הרשע מורכבות משבעה משלים שונים, שנחלקים
לשניים: חטיבה ראשונה של שלוש ברכות הנאמרות בעידודו של בלק וקודמת להן הקרבת
קרבנות, וחטיבה נוספת של ארבע ברכות שנאמרות ברצף על ידי בלעם בלבד, ללא קרבנות.

שלושת המשלים המופיעים בחטיבה הראשונה, עוסקים במעלתם הנצחית של ישראל ובעצם
מהותם העצמית שמעל לסדר הזמנים ההיסטורי, וללא כל תלות בחיצוניות. הברכות נאמרות
בשלוש פעמים שונות, ומנקודות תצפית מתחלפות. בכל אחד מן המשלים הללו ישנם שבעה
מזבחות, שבעה פרים ושבעה אילים, וכל משל עומד בפני עצמו. במשלים הללו כמעט לא
מוזכרים הגויים, אלא רק כמי שישראל מנצחים אותם. לפי המשלים הללו מסתבר, שגם אם
בפועל ובחיצוניות אנו בגלות, בפנימיות- אין כל שינוי, “תרועת מלך בו”, ו”בכל
מקום שגלו שכינה עמהן”[ד].
הקב”ה “שוכן איתם בתוך טומאותם”, ו-“אף על פי שהם טמאים שכינה ביניהם[ה]”.

ממהלך העניינים נראה שההשגחה האלוקית כיוונה את בלעם ובלק שיהיו דווקא שלוש
ברכות. הרי לכאורה בלעם היה יכול לברך את כל הברכות הללו בפעם אחת, שמא יסלקו בלק
כבר לאחר הפעם הראשונה, אולם לא כך הם פני הדברים. בכל פעם ה’ מקשה את ליבו של בלק
אשר מבקש מבלעם לשוב ולקלל את ישראל, מפני שצריכות להיאמר כאן שלוש ברכות משלוש
נקודות מבט שונות זו מזו. מה שאין כן בארבע הברכות האחרונות, הנאמרות על ידי בלעם בזו
אחר זו ללא הפסק.

לאחר שלוש הברכות הראשונות, כאשר הקללות נהפכות לברכות, בלק נוחל אכזבה מקללותיו
של בלעם, ומשלח אותו מעליו: “לקוב אויבי קראתיך והנה ברכת ברך זה שלוש פעמים.
ועתה ברח לך אל מקומך, אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה’ מכבוד”[ו]. לפני שבלעם שב
לביתו, הוא מבקש להוסיף על דבריו הראשונים עוד ארבעה משלים אחרים שיש בהן עצה “אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית
הַיָּמִים”. חז”ל למדו כאן שזו העצה בנוגע למעשה בנות מדין[ז], אולם מן הפשט נראה
שמדובר בעצה השייכת לאחרית הימים כפשוטו.

בחטיבת המשלים הזו נאמרים ברצף ארבעה משלים זה אחר זה, בלי הפסק, ללא בלק
וללא מזבחות וקרבנות, ובהם מפרט בלעם את אשר יתרחש לישראל בעתיד, ואת ניצחונם על
עמים שונים. לעומת שלוש הברכות הראשונות המתארות את עצם המהות הפנימית של ישראל, ארבעת
המשלים האחרונים עוסקים בעם ישראל כפי שהוא מתגלה במהלך ההיסטוריה, בתוך קשיים
ומשברים.

לפני שנבחין באפיון המיוחד של כל ברכה וברכה, יש להקדים ולומר שברכותיו של
בלעם נאמרו כמשלים עמוקים ומופלאים מאוד, לכן לא תמיד ניתן לאפיין כל אחד מהם
באופן חד ומוגדר. כל עניינו של המשל הוא, שאין בו התאמה ‘אחד לאחד’ לנמשל, אלא
תמיד ניתן למצוא בו צדדים נוספים ומופלאים לאינספור. בהקדמה למילון הראי”ה
אומר הרב קלנר, שעומק המושג הוא כמו יהלום, שבכל צד הוא נראה בצבע אחר, ומתנוצץ
באור שונה. ליהלום אין צבע משל עצמו, אך מראהו המופלא נוצר מריבוי הגוונים
המשתקפים בו. כמו היהלום, מעלתו של המשל היא, שמכל נקודת מבט ניתן לראות בו צבע
וטעם נוספים. גם כאן, בכל ברכה וברכה ישנם גוונים וגווני גוונים. למרות זאת, ננסה
לעמוד על גוון וייחוד שבכל אחת מהן. כל מי שיש לו מעט ידע בפנימיות התורה, יכול
להבחין על נקלה שחלוקת שבע לשלוש וארבע אינה סתמית, אלא רומזת למבנים פנימיים, כפי
שנסביר להלן.

חֶסֶד וּגְבוּרָה

שלושת המשלים הראשונים העוסקים במעלתם הנצחית של ישראל, מבטאים את ניצחון
הברכה על הקללה. תפקידה של הקללה הוא למצוא בעומק הרשע את הפגמים הפנימיים. אולם כאן,
התהפכו הברכות על מנת לגלות את האור הנצחי שנמצא לעולם בכנסת ישראל, ואינו תלוי כלל
במצב החיצוני, ואף לא בסדר הזמנים ההיסטורי.

שלוש הברכות הללו מקבילות בעולם הפנימי לשלוש המידות העליונות- חסד, גבורה
ותפארת. הברכה הראשונה מתארת טוב גמור, הברכה השנייה מתארת את ניצחון הרע מתוך
גבורה עליונה, והברכה השלישית מאחדת ביניהן, בין החסד והגבורה ובין הימין והשמאל.

בתחילת המשל הראשון דוחה בלעם את בקשתו של בלק לקלל, ולאחר מכן מתאר את ייחודו
של עם ישראל: “מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה
אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה’. כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ
וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא
יִתְחַשָּׁב מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע
יִשְׂרָאֵל. תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ[ח]. 

בלעם מתאר את שורשיו של עם ישראל- צורים וגבעות- הם האבות הקדושים והאמהות
הקדושות[ט]. מתוכם נמשך עם
ישראל כולו, עם הנצח, דרך כל זרע יעקב, ועד אחריתו המופלאה בגאולה השלמה. יש כאן
תיאור פשוט של עם אלוקי ששורשו בגובהי מרומים, וכולו טוב גמור ללא כל התמודדות עם
רע, ואפילו לא ניצחון על הרע. רק טוב זך ונקי.

המשל השני נאמר בשדה צופים, אשר שם “אפס קצהו תראה וכולו לא תראה”.
שוב שם הקב”ה בפיו של בלעם ברכה, אך תוכנה של ברכה זו שונה מתוכנה של הברכה
הראשונה. כבר ההקדמה לברכה זו היא אחרת: “לֹא
אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה
וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה. הִנֵּה בָרֵךְ לָקָחְתִּי וּבֵרֵךְ וְלֹא
אֲשִׁיבֶנָּה”[י].
בלעם מכריז בעוצמה וגבורה, שברכתו אינה הולכת ריקם, והוא הולך עם דבריו בנחישות.

בניגוד לברכה הראשונה שאין בה כל רע, נקודת המבט בברכה זו היא נקודת מבט
שדוחה את הרע. אכן יש רע, או לפחות ישנה הווא אמינא לרע, אך הוא נדחה באחת: “לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל
בְּיִשְׂרָאֵל”. הפוך מבלק ובלעם שרצו שמבטם הרע ינצח את המבט הטוב,
כאן, למרות שאכן ישנם חטאים וכישלונות בעם ישראל, המבט הטוב הוא שמנצח את המבט
השטחי של הרע.

בברכה זו מתוארת האומה הישראלית כאומה בעלת עוצמה אדירה המנצחת את כל
אויביה, עד כדי “ודם חללים ישתה”: “אֵ-ל
מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ. כִּי לֹא נַחַשׁ
בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל
מַה פָּעַל אֵ-ל. הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא
לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה”[יא].
כאן באה לידי ביטוי גבורה בשיא תוקפה, ולא רק טוּב של חסד אלוקי, מאיר ונקי. אכן
יש רשע בעולם, ולכן צריך לנצח אותו. הניצחון מתרחש על ידי שהטוב הפנימי מבטל
וממוסס את מציאות הרע. אך בניגוד לארבע הברכות האחרונות שבהן ישנו רע ומנצחים
אותו, כאן הרע אינו נמצא כלל, מפני שהניצחון קודם לו. מתוך כך: “ה’ אֱלֹקָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ”, לשון תרועת
ניצחון במלחמה.

תִּפְאֶרֶת

שתי הברכות הראשונות עוסקות בכלל העם, ללא התייחסות לפרטיו, ואילו בברכה
השלישית ניתן מקום לכל חלק ולכל גוון מן האומה- “מַה
טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל”[יב]. פתחי האוהלים לא מכוונים
זה מול זה[יג],
ולכל חלק יש מקום בתוך הריבוי של הגוונים- “כִּנְחָלִים
נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע ה’, כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם
יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים”[יד]. פסוקים
אלו מתארים את ריבוי הגוונים באורם של ישראל, כמו ריבוי הגוונים שמפארים את
הנוף: שפע של מים, נחלים, גנות, נהר, אהלים וארזים. יחד עם התיאור הזה השייך לטוב
המוחלט של הברכה הראשונה, “מי מנה עפר יעקב”, נוסף תיאור השייך לגבורת
הניצחון של הברכה השנייה- “וְיָרֹם מֵאֲגַג
מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם, כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם
לוֹ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ. כָּרַע
שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ”[טו]. 

הברכה השלישית משלבת בין הצד של הטוב והחסד הישראלי המואר בברכה הראשונה,
לבין הצד של הגבורה והניצחון המואר בברכה השנייה. “אל מוציאו ממצרים כתועפות
ראם לו”, הן מילים החוזרות על מילות הברכה השנייה, כמו גם המילים “כרע
שכב כארי וכלביא מי יקימנו”, הדומות למילות הברכה השנייה- “הן עם כלביא
יקום וכארי יתנשא”. אלא שהפסוק “עם כלביא יקום וכארי יתנשא” מתאר
את הגבורה לתקוף את הגויים, ואילו כאן בברכה השלישית, מדובר על כוחם האדיר של הארי
והלביא שאינם תוקפים, אלא כורעים ורובצים. כלומר, העוצמה נמצאת ונוכחת, אך היא לא
צריכה בהכרח לצאת אל הפועל במציאות.

מילות הסיכום של ברכה זו, “מְבָרְכֶיךָ
בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר”, גם הן משלבות בין החסד והגבורה. “מברכיך
ברוך”, הוא המשך של הברכה הראשונה שכולה טוּב, ו”ואורריך ארור”, הוא
המשך של הברכה השנייה של הכוח לנצח את כל הגויים.

מידות החסד, הגבורה והתפארת הן כנודע, המידות הפנימיות, כנגד הלב. זהו ליבם
של ישראל, שיש בו חסד אלוקי של טהרה מצד עצמם, “מראש צורים”, “מות
ישרים”, ויש בו כוח הניצחון על כל מה שיהיה – “לא הביט אוון ביעקב”,
“כלביא יקום וכארי יתנשא”. יחד עם זאת, חקוקות בו כל הגוונים של
ההרמוניה משני הצדדים הללו. זוהי שלימות הלב של ישראל. כוחות הלב הללו אינם מותנים
ביציאה אל הפועל ואינם תלויים בזמן. אין אלו כוחות הפעולה המעשיים של האומה, אלא
הכוחות הפנימיים בליבה של האומה, השייכים למהותה הנצחית.

רצונם של בלק ובלעם להסתכל על עומק העומקים שבליבם של ישראל ולהפכו לרעה, נהפך
בברכות הללו לטובה. הם רצו בטומאה, אך לבסוף הכול נהפך לקדושה ולטהרה, ולזכותם של
ישראל. שבעת המזבחות ושבעת הפרים והאילים המובאים לפני הברכות הללו, מבטאים את
עומקן. הברכות אינן מגיעות מצד מציאות העולם הזה, אלא מצד מציאות השייכת למעלה.

אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ
בְּאַחֲרִית הַיָּמִים

שלוש פעמים מנסה בלק לקלל את ישראל. בתחילה הוא רואה שלא הצליח לפגוע בטהרה
הפנימית של ישראל, ומנסה לפגוע בצד הגבורה שבהם. כאשר הוא רואה שלא הצליח לפגוע גם
בצד זה, הוא מנסה בשלישית להילחם בהרמוניה שבין הצדדים. לאחר שלוש הפעמים הללו, בלק
מכיר בחולשתו, ומבין שלא יצליח לפגוע בליבם של ישראל. לכן הוא משלח את בלעם לביתו.
כאן מתגלה גודל רשעתו של בלק השרוי בפנים-פנימיות, ורוצה לקלל את ישראל דווקא משם,
עד כדי שהוא מוותר על פגיעה בחיצוניותם. אולי זוהי ראיה נוספת לדבריהם של
חז”ל על עמקותו של בלק יותר מבלעם[טז]. לעומת בלק, בלעם
מנסה בכל זאת לפגוע בישראל, לפחות בגילויים החיצוניים והמעשיים שלהם, באמצעות ארבעת
המשלים שהוא מוסיף מדעתו.

ארבעת המשלים הללו שונים במהותם משלושת המשלים הראשונים, הן מצד תוכנם והן
מצד הקשרם. בלעם מנבא במשליו שבתוך המציאות החיצונית יש כוח לאומות העולם, אך בסופו
של דבר הניצחון שייך לישראל, ובעתיד ימחץ ישראל את מואב, כל בני שת, אדום ושעיר.
בלעם מנבא את אחריתו של עמלק באבדון, ומושל משל על הקיני ועל כיתים. חז”ל
פירשו שזוהי מלכות רומי[יז],
אך למרות כוחם, כל אלו סופם אבדון.

בסיום הברכה השלישית נאמר “יאכל גויים צריו ועצמותיהם יגרם וחיציו
ימחץ”. בפשטות נראה שיש כאן תיאור ההיסטוריה כפי שהיא ממשיכה להצטייר בברכות
האחרונות, אך נכון יותר לומר שאין כאן תיאור של אחרית הימים על ציר הזמן ההיסטורי,
אלא מתוארת כאן המהות הפנימית של מערכת היחסים בין ישראל לאומות העולם: לעולם
ישראל הם המנצחים על במת ההיסטוריה. ארבעת המשלים האחרונים לעומת זאת, עוסקים
בתיאור התהליכים ההיסטוריים המתרחשים על ציר הזמן ביחס למציאות של ארבע מלכויות, ועד
אחרית הימים.

נֶצַח וָהוֹד

המשל הראשון בחטיבת המשלים השנייה שייך למידת הנצח: “אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב דָּרַךְ
כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר
כָּל בְּנֵי שֵׁת. וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה וְהָיָה יְרֵשָׁה
שֵׂעִיר אֹיְבָיו וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל. וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב
וְהֶאֱבִיד שָׂרִיד מֵעִיר”[יח].

‘נצח’ מלשון ‘נצחי’, שהוא עובר את כל ההיסטוריה, וכן מלשון ‘ניצחון’ שהוא
מנצח את כולם. הניצחון המדובר כאן לא יתרחש ‘עתה’ ו’לא קרוב’. אמנם, בסופו של דבר “נצח
ישראל לא ישקר ולא ינחם”, אך הדרך לשם רצופה במלכויות ואויבים- מואב, אדום ושעיר.

המשל השני שייך למידת ההוד. במשל זה מופיע עמלק, שהוא האומה המגלה את עומק
הרשעה בעולם. כידוע, ספירת ההוד היא התחתונה שבספירות, והטמאה שבכולן[יט]. בטומאה התחתונה
הזו נמצא עמלק- “רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק,
וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד”[כ].

שלא כמו המובן הפשוט המפרש את הראשית כמעלה גדולה, הפשטנים מפרשים לגנות. התרגום
אומר, “ריש קרביא דישראל הווה עמלקא”, כלומר, עמלק הוא הראשון שנלחם
בישראל. עמלק ראה אמבטי רותחת, שישראל היו בוערים לה’ יתברך, והוא קפץ לתוכה וקיררה[כא]. ראשיתו של עמלק
היא עומק הרשעה שנלחמת בישראל, ובו באה לידי ביטוי העוצמה הגדולה ביותר של האומות
להילחם נגד ישראל בצורה הנמוכה ביותר. כוח זה של עמלק התגלה לאחר יציאת מצרים, לאחר
מכן אצל שאול, ומאוחר יותר בשושן הבירה. גם אצל היטלר ימ”ש ישנה התנוצצות
כוחו של עמלק, אולם כוח זה סופו שיאבד – “ואחריתו עדי אובד”.

יְסוֹד וּמַלְכוּת

המשל השלישי מתייחס לקיני: “וַיַּרְא אֶת
הַקֵּינִי וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר אֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ וְשִׂים בַּסֶּלַע
קִנֶּךָ. כִּי אִם יִהְיֶה לְבָעֵר קָיִן עַד מָה אַשּׁוּר תִּשְׁבֶּךָּ”[כב]. לפי
פשט הדברים בלעם פונה לבני יתרו, לזרע הקיני, ואומר להם שהקשר שלהם עם ישראל הוא
קשר איתן, ואף על פי שיצאו איתם לגלות ויגלו לאשור, סופו של דבר שיזכו לגאולה יחד
עם ישראל. אולם, אם ידבקו בעמלק- או אז – “ואחריתו עדי אובד”. ויש
להבין- מהי הברכה שיש כאן לישראל, שהרי לכאורה זוהי ברכה לקיני? אלא הפשט הוא, שגם
כשישראל בגלות ועוד בתוך ימי הגלות, יש בכוחם להיות משפיעים על הגויים ומדבקים
אותם לה’ יתברך. אם כן, מעלתם של ישראל היא שאפילו בזמנים שאומות העולם שולטים בהם
בתוך ימי הגלות, גם אז לא נאבדת השפעתם על הגויים לדבקם לשכינה. אומות שונות נדבקות
בישראל וזוכות להיות איתנו גם בתוך סדרי הזמנים- ערב רב, חסידי אומות וחכמי אומות
העולם, ועוד רבים, שגם בתוך הגלות היו נתונים תחת השפעתם של ישראל.

הכוח לנצח את אומות העולם בשעה של הגלות, בתוך סדר התולדה וציר הזמן, מתגלה
כאן באופן שונה. לא רק שיש לישראל כוח לעבור את ההיסטוריה ולהגיע עד לאחרית, ושם
להפוך את כל אומות העולם לקרוא שפה ברורה בשם ה’, אלא גם בתוך הגלות יש לישראל כוח
לקחת עמם את האומות, ולקשר אותן אל הקדושה.

בברכה זו מתגלה שהניצחון אינו שייך רק לסוף התהליך ההיסטורי, אלא גם לתוך
התהליך עצמו מעבר לחיצוניותו, וגם שם יש לנו ניצחון והשפעה. כך אומר הרמב”ם,
שאפילו הנצרות היא גילוי לכוחם של ישראל, שיש בה הכוח להציל מעבודה זרה ולקרב
לאמונת הייחוד[כג].
אם כן, מתוך ברכה זו מתבאר, שכל טעם יציאתנו לגלות הוא מפני שאנחנו משפיעים טוב גם
שם. ועוד יותר- הכוח לנצח באחרית הימים נובע מתוך כך שגם בתוך הדרך עצמה גנוז כוח
וטוב.

המשל האחרון מתאר את
המלחמות של האומות בינן לבין עצמן: “וַיִּשָּׂא
מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר אוֹי מִי יִחְיֶה מִשֻּׂמוֹ אֵל. וְצִים מִיַּד כִּתִּים
וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵבֶר וְגַם הוּא עֲדֵי אֹבֵד”[כד].
בברכה זו מתואר כיצד הגויים מכלים את עצמם- יוון פוגעת באשור ופוגעת בעבר. בכך
מתגלה כיצד אומות העולם עצמם משמשים חלק מהמהלך ההיסטורי המשרת את ישראל. כל ניצחונם
של ישראל נעשה על ידי אומות העולם, והם מפנים את במת ההיסטוריה בשביל מלכותם של ישראל.

ה’ אֱלֹקֵינו

כפי שהסברנו, ארבעת המשלים האחרונים כנגד ארבע המידות התחתונות, מתייחסים
לכוח שבקרבנו המתגלה בתוך מהלך ההיסטוריה. ניתן לחלק את המשלים הללו לשלושה, כנגד
שלוש המשמעויות של המילים “ה’ אלוקינו” בקריאת שמע: תקיף, בעל היכולת, ובעל הכוחות
כולם.

שתי הברכות הראשונות, כנגד “תקיף”, מתארות את כוחם של ישראל
הנצחי, שלמעלה מן המציאות. למרות שבמהלך ההיסטוריה ישנם פוגרומים, רדיפות וחבלות,
בסופו של דבר עם ישראל הם שמנצחים, “עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה”.

הברכה השלישית כנגד “בעל היכולת”, מתארת את יכולתם של ישראל להשפיע
לטובה אפילו בתוך המציאות הקשה.

הברכה האחרונה, כנגד “בעל הכוחות כולם”, מתארת כיצד כל ההתגלגלות
של ההיסטוריה היא זו שמכינה את מלכותם של ישראל. כל התהליכים ההיסטוריים, עלייתם
וירידתם של ממלכות, והמלחמות המתרחשות בהיסטוריה, הם התהליכים שמתוכם הולך וצומח
כוחם של ישראל. כלומר, לא רק שאנו “מחזיקים מעמד” במהלך ההיסטוריה כדי
להגיע אל הסוף הטוב, אלא ההיסטוריה עצמה פועלת עבורנו, והיא שבונה את כוחנו. זו
המלכות הסמויה שלנו, שסופו של דבר תתגלה, לא רק מכאן ולהבא על ידי משיח צדקנו, אלא
גם מכאן ולמפרע- על כל התגלגלות מאורעות העבר, ובכל תקופת הגלות.

יהי רצון שנזכה לראות עין בעין כיצד נהפכות הקללות כולן לברכות, “לְמַעַן
דַּעַת צִדְקוֹת ה’”.

[א] תהלים ז
יב. “ואין כל ברייה יכולה לכוון אותה רגע חוץ מבלעם הרשע”, עבודה זרה ד
ע”א.

[ב] ברכות יב
ע”א

[ג] מיכה ו ה

[ד] מגילה כט
ע”א

[ה] ויקרא טז טז,ורש”י על אתר.

[ו] במדבר כד
י-יא

[ז] סנהדרין
קו ע”א

[ח] במדבר כג
ח-י

[ט] במדבר
רבה כ יח

[י] במדבר כג
יט-כ

[יא] במדבר כג
כא-כד

[יב] שם כד ה

[יג] רש”י
במדבר כד ה

[יד] במדבר כד
ו-ז

[טו] שם כד
ז-ט

[טז] במדבר
רבה כ ז

[יז] רש”י,
במדבר כד כד

[יח] במדבר כד
יז-יט

[יט] ‘הוד’
אותיות ‘דוה’, “כל היום דוה”, איכה א יג

[כ] במדבר כד
כ

[כא] לפי
רש”י דברים כה יח

[כב] במדבר כד
כא-כב

[כג] רמב”ם
משנה תורה הלכות מלכים יא ד (ללא צנזורה).

[כד] במדבר כד
כג-כד